Ehud Efrati

תומר מתוק שלי -לפנות בוקר, שנה וחצי אחרי שאבא נהרג, אני מתעוררת מצעקות שבר ובכי

שלך ”אבא אבא“, רצה למיטתך, מוצאת אותך בוכה ואומר: ”אמא אני מתגעגע נורא לאבא“.

אבל אני איתך. שכבנו ככה במיטתך חבוקים ובוכים.חיבקתי אותך, נישקתי אותך, אמרתי שאני יודעת, שזה באמת נורא קשה אחר כך קמנו, עשיתי לך תה ועוגיות וישבנו במטבח )שי ורז עוד ישנו( ואז

אמרת לי:“אמא, את יודעת, לפעמים כשאני נורא מתגעגע לאבא ועצוב לי ואני בוכה

אני מרגיש שאת מתקנת אותי...“- אני מרגיש שאני נשבר ואז כשאת מחבקת אותי ומנשקת אותי ומדברת איתי

287

שי, שנה וחצי אחרי, את בתקופה קשה

וכל הזמן אומרת לי: “אמא, אני רוצה

את אבא! אני מתגעגעת לאבא.”

את זוכרת שאבא היה עושה לנו שי: “אמא,

ים לו במים והוא תמנון בבריכה שאנחנו בורח

תעשי לנו גם.”תןפס אותנו... אז

גן “עמית“ם של שי ב

דת שנתיייום הול

רגע של מנוחה עם הבנים תומר ורז

יכולוגית דרך חזרה מהפס

ברכב, בשנה וחצי אחרי,

דעת שכשאבא נהרג, ומר לי: “אמא, את יו

תומר א

אני יודע חיות בלי אבא, אבל

חשבתי שאני לא יכול ל

תגבר כי אבא לא היה רוצה שאני אני חייב לה

ש

עצוב כל הזמן. “אהיה

286

כשרז חלה, חודשיים אחרי, בדלקת ריאות קשה ואושפז בטיפול נמרץ, כמובן הייתי איתו. ולכם,

שי ותומר, היה מאוד קשה. בערב שבת, כשאתם אצל סבא וסבתא בזכרון ואני בטיפול נמרץ

בבית החולים תל-השומר, דיברנו בטלפון ואמרת לי, תומר:

“אימא, אני מאוד מתגעגע אלייך... מה, גם את לעולם לא תחזרי?“

277

ם בעולם?“תר טובים או רעי

תומר: “אימא, יש יו

י: “טובים.“ אנ

ומי מנצח, הטובים או הרעים?“ תומר: “

בים כמובן!“ אני: “הטו

עים ניצחו תומר: “לא נכון אימא, את משקרת. אבא היה טוב והר

אותו והרגו אותו.“

שלי. טעיתי. הטובים לא אני: “ וואלה תומר, אתה צודק, חמוד

מנצחים.“ תמיד

תומר: “אימא, אני כועס על אבא... על שהרג את עצמו.”תומר: “מה, אימא, הוא ראה את הפצצה שזרקו עליו? למה הוא לא לעצור את זה, כדי שלא ייפגעו אנשים.”קאסמים, טילים, לעבר משפחות וילדים. ואבא הרגיש שהוא חייב לנסות הוא האמין בכל ליבו במה שעשה. בדרום הארץ האויבים שלנו יורים ואני: “נכון חמוד, זה בדיוק אבא שלך. אבא ידע שמסוכן בצבא, אבל תומר: “הוא ידע שצבא זה סכנה נוראית, והוא בכל זאת הלך.” אני: “למה אתה מתכוון?”

שלנו שזה פגע באבא. אבל אבא לא הרגיש כלום, לא כאב לו והוא לא ואני: “זו לא הייתה פצצה. המחבלים ירו בלי לכוון ממש, והביש מזל ברח?”ראה כלום.”

עם תומר

276

תי לג’ימבורי את זוכרת שאבא היה לוקח או

תומר: “אימא,

בחושך, בלילה? איזה כיף היה לנו.“

ה, לכן תמיד אני נזכרתי שאלו השעות שאבא היה חוזר הבית

ו

אמיר שמע מה שאמרת, הוא היה ר בחושך. ומאז ש

יצאתם כב

בחושך, בלילה. ואתה נהנית מזה ג’ימבורי דווקא

לוקח אותך ל

ושמחת מאוד.

. תומר עושה עצמו כאילו חוץ במלחמה

תומר ואיתי משחקים ב

נורה ע“י איתי, ונופל בארגז החול כאילו הוא מת.

בחול כמו את י מת... תכסה אותי

תומר לאיתי: “איתי, אנ

אבא.“

“אבא אהוב שליבמלחמה אחת קטנה, כשישבתי בסלון

אתה נפרדת מאמא

אמרתי לך – לא אבא, אל תלך אני מפחד שתמותהלכת לצבא.

והלכת.

הייתי נורא עצובאנחנו נורא מתגעגעים אליך

לא מרשה לך לעזוב אותי, שתמיד תישאר לי בלב.אני רוצה אותך. לא רוצה שתלך.אתה אבא שלי ורק שלי

ואותך אני אוהב.

מתומר “

עם תומר

253

בדיסק היו עוד המון שירים כאלה... אתם תשמעו אותם פעם.

המדהים הוא שהשורה הראשונה בדיסק הזה, בשיר מס’ 1,

אומרת:

את אף פעם לא תדעי מה באמת קרהאיך יד הגורל באה ולקחה את הדבר הכי יקר

ואת מי שואלים את הלמה? למה? למה?..

ליד הגורל

את הרגע הזה אתה לקחת ברצינות מדייהלכת בוקר אחד ומאז לא חזרת אליי

השארת לי לב שבור, כן...נשמה פצועה

השארת לי בית הרוס ויונה לבנה בגינה.

איך השארת לי ילד קטן בוכה וילדה קטנה עצובההשארת לי בית הרוס ברחוב קטן ...

ליד המכולת הכי גדולהליד האנשים הכי שמחיםליד הרגעים הכי יפים...ליד הגורל... ליד הגורל... ליד הגורל... ליד הגורל...

עכשיו אני יושבת לבדוחושבת עליך לבד

אתה בטוח לא חושב עליי לא אומר מילהאתה נמצא במקום אחר, כן...

252

גורל?!

לאחר שאבא נהרג, נמצא אצלו בטנדר דיסק של להקת “בית הבובות“ בשם “שוב החיוך“

)אין מילה שמזכירה לי יותר את אבא, מאשר

“חיוך“(. הדיסק הזה גרם לי להאמין שהכול גורל,

שגורלו של אבא היה אולי כתוב מראש, ושהוא אולי

הרגיש את שהולך לקרות.

שכן כל הדיסק הוא על מוות, וזה לא סוג המוסיקה

ששמענו או הלהקות שהכרנו.

את הדיסק הזה אבא קנה כנראה בנסיעה האחרונה

למילואים, על הדרך. חבריו סיפרו שהוא היה שומע

ומשמיע להם את הדיסק הזה כל הזמן. בעיקר היה

שומע וחוזר ושומע את שיר מספר 4 - ממש השמיע

אותו בלי הפסק. שיר שכאילו נכתב עלינו:

163

הספדו של אלי פרנק, המג“ד שלך במילואים:

יום שלישי, י“ח מרחשון התשס“ח, 30 אוקטובר 2007יום ראשון, שעת לילה מאוחרת, כוח צנחנים מובחר יוצא למשימת יירוט בדרום רצועת עזה, על

מנת למנוע ירי קסאם ומרגמות ויציאת מפגעים לעבר מרחב כרם-שלום והנגב הדרום מערבי.

יחידת מילואים, מבחירי בניה של הארץ הזאת, אנשים שנצרפו בדם ובאש. ואפרתי כמו תמיד

בראש.

לאחר מספר קילומטרים של הליכה מתפצלים ונעים אל נקודת המארב. המפק“צ איתמר רגוע,

הולך עם הצוות המוביל. הוא יודע שאפרתי כמו תמיד בראש.

באמצע הלילה רחש מלפנים. חוליית מחבלים בדרך. צוות הלוחמים נערך למארב חפוז. יריות

מימין ומשמאל, פיצוץ נשמע. מחבל אחד נופל. אפרתי שכמו תמיד נמצא בראש, נפגע מלפנים.

הכוח מסתער, רודף ומאגף את המחבלים מימין, והפעם משהו שונה, אפרתי ה“נגביסט“ כבר לא

בראש.

פינוי מהיר. פרמדיק וחובש. באלונקה, בהאמר ובטנק. מסוק ממריא. אפרתי כבר לא בראש.

***

אהוד, היית חייל במלוא רמ“ח אבריך, מקצוען בכל דבר שעשית, בתפעול מקלע “נגב“, בנהיגה, בלחימה.

מזה שנים רבות היית מעמודי התווך של סיירת הצנחנים של חטיבת הצנחנים הדרומית במילואים.

תמיד מוביל במוטיבציה ובדוגמה האישית לחיילים הצעירים. תמיד ראשון לכל משימה.

אבא ואמא היקרים אבישי ונירה, מירי היקרה והילדים שי תומר ורז, האח יואב והאחות עמית,

משפחה וחברים -

אנו איבדנו את אחד מבכירי לוחמינו. אתם איבדתם את היקר מכל: בן, בעל אב ואח.

דעו לכם שאתם יכולים להיות גאים בו. הוא היה מהטובים ביותר.

אנו מבקשים לעמוד לצדכם ברגעים קשים אלה. לחבק אתכם בחום ובאהבה.

בשבילנו, גדס“ר 6646 והפלס“ר, הנכם חלק ממשפחתנו.

אפרתי היקר, אנו גאים בך, לא נשכח את פועלך.

אנו מבטיחים מכאן ואילך להמשיך וללכת בדרכך.

“...איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות...“

מצדיעים לך!

מפקדך, חבריך לנשק ויחידתך

162

ואז לפנות בוקר הדפיקה הנוראית בדלת. ולרגע חשבתי שאתה

עושה לי הפתעה, והגעת. אבל לא.

ואז הכול קרס בתוכי ונשבר, התחננתי אליהם שתהיה פצוע, אבל

לא.

אהודי שלי נהרג!

אלוהים אדירים, זה כל כך לא מגיע לך, אהוב שלי.

זה לא מגיע לילדים שלנו.

לא מגיע להוריך ולא מגיע לאחיך ולכל חברייך ואוהבייך.

וזה ממש לא מגיע לי!

איך אסכם את חייך? לא רוצה לסכם, לא רוצה לסיים. לא רוצה להיפרד.

רוצה אותך פה איתי, שנזדקן ביחד.

וכאילו עוד רגע תחזור, תחבק אותי עם החיבוק דוב האוהב שלך,

והחיוך הענקי. תרים את הילדים על הכתפיים הרחבות שלך, וניסע

מפה רחוק-רחוק, כדי שהמציאות הארורה לא תתפוס אותנו.

ממי שלי, אני מרגישה שקיבלתי בעיטה בבטן ושאני לא מצליחה

להתיישר.

לא יודעת איך מתחילים לנשום, לא יודעת איך להמשיך בלעדייך.

הילדים יתנו לי הרבה כוח, אבל גם יחדדו את האבדן הנוראי.

אני אשתדל להיות חזקה בשבילם. הם ואני מוקפים במשפחה חמה

שתומכת ומחבקת.

אני מפחדת מהשאלות שלהם, השאלות הקשות לגביך. ואני חסרת

מילים.

תומר, כבר שנה בערך, כל פעם שראה כוכב נופל או ביום הולדת

כשמכבים את הנרות, היה מבקש - תמיד - את אותה משאלה:

שחיילים לא ימותו!

ילד בן ארבע וחצי, שאף אחד לא החדיר למוחו את המשאלה

הזו, הלך במשך שנה לפחות וביקש - לא מתנות, לא בלונים, לא

ממתקים. הוא ביקש, “שחיילים לא ימותו!“

והם מתים.

אלוהים לא הקשיב לילד שלי הקטן החכם... ואבא שלו נהרג.

מבטיחה לך, אהוב שלי, מתוק שלי,

שתמיד תהיה בליבנו, בביתנו. הילדים לא ישכחו אותך לעולמים,

ויכירו אותך כל יום.

ואני... אני שלך, ואני גם מתה איתך!

ומחבקת אותך ולא עוזבת.

157

ההספד שכתבה מירי וקראה בלוויה:אהודי שלי, אהובי, חבר שלי

איש יקר שלי, איך בכלל אפשר לסכם את חייך ומה להגיד קודם...

היית אבא מדהים ואהוב לגוזלינו הרכים, בן זוג אוהב ומפרגן, חשתי

את אהבתך בכל שנייה בכל יום. בן אוהב ודואג להוריך, ששקלת

להקריב הרבה רק כדי שיהיו מאושרים ובריאים, ואח שכל כך אהב

את אחיו ודאג להם.

לא יודעת מאיפה להתחיל... וכבר כל כך מתגעגעת

וכל כך אוהבת ואתה כל כך כל כך חסר.

נכנסת לחיי כמו נסיך על טנדר “איסוזו“ לבן, והכנסת רק שמחה

לחיי.

מהפגישה הראשונה ידעתי שאתה תהיה בעלי.

איחרת לפגישה הראשונה שלנו בארבע שעות בערך, כי הייתה

לך נסיעה לשוק הסיטונאי בחיפה והתעכבת שם. התקשרת

מתנצל והיית בטוח שאבטל את הפגישה, אבל אני... באותה שנייה

התאהבתי.

חשבתי שאלוהים שמע את בקשותיי ושלח לי בדיוק את הבחור

שרציתי -

בחור פשוט, מקסים, איש אדמה ) תמיד רציתי חקלאי(, יוצא יחידה

קרבית, ופלח באופיו... מישהו שמתברג טוב-טוב במשפחה שלי.

וכך היה....

אהבנו, התחתנו והבאנו לעולם את שלושת הילדים המופלאים

שלנו.

תומר - הנשמה שלי, שכל כך דומה לך וכל כך אוהב אותך.

תמיד ראה אותך כ“אבא כוכב עליון“, הכי חזק והכי גדול והכי

אוהב בעולם. ואין לי מושג איך הוא יתגבר, כי עכשיו אתה באמת

בשמיים.

שי שלנו - היפה והחכמה כל כך, המתנה הקסומה שלנו, שמאז

לידתה הייתה “הילדה של אבא“. כמה היא אוהבת אותך ומדברת

אליך, וכמה בכתה כשסיפרתי לה על מותך. כל הזמן היא שואלת,

מתי תבוא ונעשה לה יום הולדת בגן, ותביא לה את כל המתנות

שביקשה ממך יום-יום מהמילואים, ורק חיכינו ודחינו את היום

הולדת עד שתחזור. ואני לא יודעת מה לענות לה, ואיך להסביר לה

ששמחה אמיתית, כנראה, כבר לא תהיה יותר בביתנו.

ורז - אוי רז הקטן, עוד לא בן חמישה חודשים. כל כך תמים. גם

הוא דומה לך בצורה מדהימה, היה מציף אותך בפה מלא חיוכים

וכל גופו מתרגש לקראתך. וכל כך חבל לי שלא זכה להכיר אותך

וליהנות מאהבתך הגדולה.

וזהו! רצינו משפחה גדולה, כמו שיש לי, חמישה-שישה ילדים,

והספקנו רק שלושה!

המילואים האחרונים היו שונים. היו מלאי פעילות - ואתה אהבת את זה ופרחת. אהבת וסמכת על החבר’ה שלך, והיית מבסוט

מהעשייה שלכם ומההצלחות. ואני, כמו כל אישה, ישבתי בבית

מלאת חרדה ודאגה ממשחקי המלחמה שלך.

כולם ידעו שאתה “מורעל“, אוהב את המדינה ומוכן להקריב

עבורה. ואני כל כך פחדתי שהרעל יחלחל לביתנו.

היית אמור להיות היום כבר בבית, נותרה לך רק פעולה אחרונה...

ארורה. דיברת איתי בערב כשהשכבתי את הילדים, ואמרת לי,

כמה כיף לי שאני איתם - משכיבה אותם, מחבקת ומנשקת.

וביקשת לנשקם בשמך, ולמסור להם שאתה אוהב אותם.

ואז עוד שיחת טלפון אחת, לפני שיצאתם לפעולה...

שאלתי, איך אתה מרגיש, ואמרת - “מוטרד!“ פחדתי מתשובתך.

רציתי להגיד לך המון דברים, אבל לפני שאמרתי את כולם, אמרת

לי, “אני יודע, אני יודע“, כאילו ידעת מה יש בליבי, גם בלי מילים.

הבטחת לשלוח SMS כשתצא מהשטח, ולחזור תוך יום-יומיים

הביתה. כל הערב הרגשתי רע, תחושה לא טובה, צמרמורת ופחד,

דמיינתי בעיני רוחי את “קצין העיר“ באים אליי, אבל ניסיתי לדחוק

את המחשבות הרעות האלו. משך כל הלילה קמתי להניק את

רז, וכל פעם בדקתי בטלפון... אבל ה SMS לא הגיע. ליבי התכווץ

מפחד.

156

149

שיחה אחרונהמאוחר יותר באותו הערב עמדתי להתחיל פגישה ולא רציתי לפספס

את השיחה שקבעתי עם אבא, אז התקשרתי אליו. והוא אמר, “איזה

מזל שצלצלת. אבד לי הטלפון, ובדיוק יצאתי להשתין ליד הטנדר

ושמעתי את הצלצול שלך, מזל.“

אבא נשמע לא טוב. אז שאלתי, “אהודי, מה קורה?“ והוא אמר,

“מוטרד!“ ואני נבהלתי כל כך מתשובתו, ופתאום כל החרדות עלו

לי ואמרתי לו, “אל תגיד ככה, אתה מלחיץ אותי“, והוא: “אל תדאגי

ממי, מחר אני בבית“, ואני, שבטני התהפכה מאותו רגע ורציתי להגיד

לו המון המון דברים אמרתי רק “אהודי....“, והוא קטע אותי לפני

שהצלחתי לומר מילה ואמר, “אני יודע, אני יודע“, כאילו ידע את מה

שבליבי ואת פחדיי.

לסיום אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושולחת ממני ומכם חיבוקים

ונשיקות, ושמקווה שנתראה מחר מוקדם.

וזהו. חיי-חיינו, כפי שהכרנו אותם, הסתיימו.

148

141

איתמר

ברק

בני

שושנה

אדם

אהוד

אצל אבא אף פעם לא הייתה שאלה בעניין השירות הצבאי במילואים: חייבים להגן על המולדת, אף אחד לא יעשה זאת עבורנו. גם אם המדינה

מחורבנת, גם אם השלטון מושחת והפוליטיקאים כמו פוליטיקאים, וגם

אם ההנהגה טועה. נכון שמלחמת לבנון השנייה נוהלה בצורה גרועה,

נכון שמקשים על החקלאים ובכלל על כל בעלי העסקים העצמאיים,

ונכון שהמצב מייאש, אבל היכן שאצל אחרים עלו ספקות בנוגע לסוגיית

השירות במילואים, אצל אבא היו רק סימני קריאה - זו המדינה שלנו

ועלייה נילחם!

בתקופה ההיא, נורו קאסמים על שדרות והסביבה מדי יום. היו פצועים, היו

הרוגים. נשים וילדים נאלצו לחיות תחת הפגזות יומיומיות, וספגו אבדות.

אני זוכרת את אבא בשיחות סלון, הוא היה משתגע מזה שהמדינה “לא

לוקחת את העניינים בידיים“ ופועלת למיגור חוליות החמאס ששיגרו את

הקאסמים לעבר ישראל. היינו רואים בשידורי הטלוויזיה נשים עם תינוקות

על הידיים בורחות לחפש מחסה בזמן שנורים לעברם קאסמים, ואבא

לא יכול היה לשאת את זה. אבא האמין שחייבים לפעול, שאי אפשר לתת

לאנשים במדינה לחיות כך.

והוא יצא למילואים, חדור מוטיבציה ואמונה בדרך.

המילואים האלה אכן היו מלאי פעילות מבצעית, ואבא היה מאושר. הוא

אמר לי שהוא מספיק לעשות דברים שבכל הסדיר הוא לא הספיק לעשות.

הוא אהב את זה מאוד.

140

שגיא

בוזי

מולי

יריב

אפי

אהוד מטייל בשדות שליד המושב עם שי ותומר.

131

חיינו חיים פשוטים. חיים של עבודה קשה, של הנאות קטנות.

הספקנו לטייל בארץ ובעולם אתכם ובלעדיכם:

באיטליה, בברצלונה, בסיני, בטורקיה, בפריז. רצינו

יותר... לא הספקנו.

ואתם ילדיי, הייתם הדלק שלנו, האושר האינסופי, מה

שהשלים את תמונת החיים היפה שלנו.

130

למחרת נסענו לסוף שבוע בצימר בצפון, בעיקר ישנו ודיברנו על החתונה.

האמת שרצינו יותר להישאר בבית, לשמוח

עם המשפחות ולהעביר חוויות מהחתונה, אבל

יצאנו ונהנינו מהשקט שאחרי ההילולה.

123

החתונה שלנו הייתה יפה יפה, שמחה שמחה, טעימה ונעימה ועוד

פעם יפה. אבא ואני שמחנו, היינו מאוהבים. החבר’ה עשו שמח,

כולם השתכרו ורקדו והיה כיף גדול.

122

121

את ואני את עולה כמו השמש היושבת מעליי

ורושמת בקרניה את יומי

את קרובה כמו הגשם על ראשי ועל פניי

והמים שבפי לטעמי

את ואני. את ואני. כן

כמו ברק ורעם עד קצווי הים

את ואני, את ואני, כן

זה נשמע חזק יותר מהעולם

שנינו יום ולילה סובבים ללא לאות

זה מזה באים וזה אל זה שבים

כמו צבעי הקשת עוד נקשור ענן בחוט

ונאמר לו שמע באים ימים טובים

את ואני...

את ואני...

את ואני. את ואני. כן.

את השיר איתו צעדנו לחופה שמענו ברדיו יום אחד כשנסענו יחד, זה היה באזור תל-יצחק. אבא אמר לי, "תקשיבי לשיר הזה, נראה לי שעם זה נצעד

לחופה". אבא התעקש, וכך היה, נבחר השיר - "את ואני" של שלמה ארצי.

כמה שהשיר הזה מתאים לנו - לאיך שחיינו, לאיך שאהבנו.

120

119

ביום החתונה היינו נרגשים מאוד. בבוקר עשיתי מניקור ופדיקור בבית, עם דנה, שהייתה צמודה אליי, ועם אימא ואחיותיי. אבא הלך ל"שדות" לראות אם החבר’ה )חנוך פיני ואמיר( צריכים עזרה. פתאום הוא מתקשר אלי, כולו מבסוט ומתפקע מצחוק. ואני שאלתי, "הי ממי, נו, איך מסתדר?" והוא ענה,

"מעולה. ארבע אצבעות!"

אני: "מה ארבע אצבעות? "

והוא מתפקע מצחוק: "העיראקית )סימי( עם פתיחה של ארבע אצבעות!"

אני כבר עם דמעות בעיניים - חושבת איך נדפקה לי החתונה, סימי לא תהיה ופיני אחי האהוב בטח לא יהיה -אני שואלת בפחד: "מה, היא יולדת?"

ואבא: "כן. הרגע התקשרה לפיני שהיא עם פתיחה של ארבע אצבעות."

בכיתי והתבאסתי, והלכתי לספר עם דנה, כולי בדיכאון שפיני וסימי לא יהיו בחתונתי .

אבל סימי הבטיחה לי בטלפון שהיא יולדת הרבה לפני הערב, אמרה שהיא עושה הליכות בבי"ח מאיר, ושאני לא אדאג.

ואכן ב- 16:00 אני מקבלת טלפון: "סימי ילדה".

שמחה כפולה, גם נכד להוריי - איתי הקטן נולד, וגם מירי מתחתנת.

כשחזרתי מהספר חיכה לי בבית זר פרחים עצום - מדהים ביופיו, ובעיקר גדול גדול.

ועליו ברכה מאבא שלכם, בעלי לעתיד. כמה אהבתי אותו באותו רגע.

וזו הברכה:

118

ועוד דבר כדאי שתדעו, חמודים שלי: ההזמנה לחתונה גם היא הייתה מקור למריבה.

בחרנו להזמנה תמונה מקסימה של נויה, אחייניתי, כשהייתה בת שלוש,

יושבת בבוקר פורים על המדרגות בפתח ביתה, אחרי שסירבה לתחפושת

שצביה, אמה, הכינה לה, והחליטה שהיא מתחפשת בעצמה לכלה. יצא

לה "כלה ערביה" - עם חצאית מעל למכנסים - וזר על הראש ודמעות

בעיניים. ולידה על המדרגה יושבת נור, כלבתה האהובה.

מאוד התלהבנו מהתמונה, שבאמת הייתה מקסימה. רק שאבא אמר

שנחתוך מהתמונה את הכלבה, כי זה נראה ש"אני הכלה והוא הכלב", ואני

אמרתי לו שהוא ממש השתגע ואף אחד לא יעלה דבר כזה על דעתו, ושעם

הכלבה זה הרבה יותר חמוד. החלטנו להראות את התמונה להורים.

אמא שלי מיד אמרה, "רק להוריד את הכלבה, שלא יחשבו שאהוד הוא

הכלב", ואני ממש כעסתי עליה והתעצבנתי, איך היא בכלל יכולה לחשוב

על רעיון דבילי כזה. אבל זו הייתה דעתה. אז הלכנו לסבתא וסבא השניים,

וסבא אבישי פסק בצורה החלטית, בלי שום ספק או אפשרות למשהו

אחר, "בלי הכלב! שלא יחשבו שהבן שלי הוא הכלב!" אבא שמח שכולם

חשבו כמוהו, ואני התעצבנתי על כולם, ועל כל החתונה הזאת, ועל איך

בכלל אפשר להבין כך את הדברים מכזו תמונה מדהימה. אבל לא עזר לי.

כעסתי, בכיתי, רבתי עם אבא לכמה ימים, אבל בסוף הוא ניצח גם פה -

ההזמנה לחתונה הייתה ללא הכלבה.

117

סבתא נירה וסבא אבישי היו בחו"ל, לא רצינו לספר להם בטלפון וחיכינו שיחזרו.

בינתיים במשפחה שלי, בערב שגרתי "על האש", בישרנו את

החדשות והשמחה הייתה גדולה. באותו יום הביאה ירדנה מתנה

לאימא שלנו - עץ דקל קוקוס, שנשתל בגינת הוריי באותו היום

ותמיד מזכיר לי את הערב המרגש ההוא.

כשסבא וסבתא מזכרון חזרו מחו"ל, הבאנו יין ועוגה ובהתרגשות

עצומה בישרנו להם את החדשות. להזכירכם, אבא הוא הצעיר

בילדיהם ואף אחד עדיין לא היה נשוי, והם כל כך רצו שמישהו

מהשלושה כבר יתחתן. והנה באנו להם בהפתעה, והם היו נרגשים

ושמחים כמונו.

מיד החל הטררם של ארגון החתונה. גן יש כמובן, תאריך גם -

16.08.2001, הוזמן הקייטרינג הכי טוב וטעים שהכרנו בזמנו, "מגי

ותולי", הכנו רשימה מטורפת של 600 אורחים )כי סבתא נירה וסבא

אבישי רצו להזמין את כל העולם ואשתו(, דאגתי לשמלה יפה, ורק

בגדים לחתן אין. זה היה משבר!

אבא אבישי דרש חליפה. ואני מושבניקית של ג’ינס וטי שירט, קיבלתי

חלחלה רק מהמחשבה על אהוד שלי, שכידוע "מזיע כמו סוס",

באמצע אוגוסט בחליפה. זה לא נראה לי אנחנו, אבל אבא לא רצה

לאכזב את הוריו, וסבתא נירה התלוותה אלינו לבחירת בגדיו. אני

זוכרת אותנו עומדים בחנות בתל אביב: אבא מודד מכנס פשתן יפה,

חולצה עם צווארון סיני... עד כאן מעולה. ואז הגיע הג’קט, והרגע

ששבר אותי. הסיכום שהגענו אליו קודם היה: ג’קט עד החופה, ואחר

כך אפשר להוריד. בכל זאת הזלתי דמעות בחנות ההיא, ואבא

נקרע בין הרצון לרצות את הוריו לבין הרצון לעשות מה שמתחשק

לו ולשמח אותי. בסוף בחר לשמח את הוריו, וקנינו ג’קט. היה חם

בחתונה והוא הזיע נורא, ואחרי החופה הכלה קיבלה את שרצתה -

חתן בחולצה לבנה פשוטה.

116

109

108

הוא הכיר רבים מהחברים שגרים באזור שלי וכאלה שהיו איתי בצבא, וההרגשה הייתה מאוד

חיובית. היה נראה לי שזה בחור שמתאים לי לאהוב: חקלאי כמו שתמיד רציתי, יוצא סיירת )משום

מה זה תמיד היה עושה לי את זה(, בחור שנשמע פשוט ובלי פוזה. קבענו לצאת בשבת בערב, אך

אבא ציין שיש לו נסיעה לשוק הסיטונאי בחיפה עם משאית פירות, ושהוא צפוי להגיע אליי בסביבות

20:30. הבחור נשמע גם חרוץ ואיש עבודה שכזה, ומיד קיבל אצלי עוד כמה נקודות זכות.

הגיעה השבת. לבשתי מכנס שחור וסריג לבן פשוט, שיער פזור וכמובן ללא איפור. 20:30 בערב הגיע וחלף ועבר. הבחור מתקשר שהוא קצת מתעכב. אין בעיה.

אני נשכבת על הספה בסלון דירתי, שמתחת לבית הוריי, כולי כבר מוכנה ונרגשת.

אני מתחילה לנמנם. אבא מתקשר שוב, מתנצל עד עמקי נשמתו - הוא עדיין תקוע עם המשאית

בשוק בחיפה. ברגע הזה הבנתי שאני מתאהבת. אבא הניח שאני רוצה לבטל את הפגישה, אבל

ממש לא רציתי. "תגיע כשתגיע", אמרתי.

באיחור של ארבע שעות, לערך, אבא הגיע. נקישה בדלת. אני מסתדרת קצת לפני שפותחת,

מנסה להיראות כאילו לא נרדמתי )כבר כמעט חצות(. הוא נכנס. המבוכה ענקית. העיניים הגדולות,

חומות עם גוון ירקרק, כבשו אותי. לבש ג’ינס וטי שירט )אהבתי(. שלח לעברי יד, לחצנו ידיים

ואמרתי, "הלו אוהד, אני מירי", והוא מייד תיקן במבוכה: "אהוד!"

עלינו לטנדר שלו ויצאנו לדרך. כיוונתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" כל הדרך, היה נראה שאבא

מתעצבן שאני חושבת שהוא לא יודע את הדרך )אף פעם מאז הוא לא שכח לי את זה(.

ישבנו בבית קפה בשם "פיקאסו" בהרצליה, לא רחוק מהים. היינו עייפים אך השיחה קלחה, החיים

שלנו נשמעו דומים - אותם בתים חקלאיים, אותם ערכים. הרגשנו "בבית", מההתחלה.

בסיום הפגישה, אני זוכרת, שלפתי ארנק לשלם - אבא לא אהב את זה, ניסה להתעקש, אך לא

ויתרתי ושילמתי. אבא התבאס, ומאז לא שכח לי את זה לעולם.

כשחזרנו בשעות הקטנות של הלילה, אבא הוריד אותי בביתי והמשיך. לא ידעתי בדיוק מה אני

מרגישה, אבל הרגשתי טוב ונוח ונכון. נכנסתי הביתה, נשענתי על הדלת בגבי, חייכתי לעצמי

וידעתי - זה האיש שאני אתחתן איתו.

מאז התחלנו לצאת, ובנינו קשר אמיתי וטוב. בהתחלה היו בו הרבה עליות וירידות ושאלות, בעיקר שלי עם עצמי, אבל אף פעם לא נפרדנו, כי הייתה הידיעה של "זה האחד".

הייתה זו הרגשה של "הגעתי הביתה". פה מקומי. זה האיש בשבילי. זה שמתאים לי כמו כפפה ליד.

ואהבנו.

עם רז בן 4 חודשים

עם תומר הקטן

99

על הזוגיות שלך עם מירי ועל האבהות שלך אנחנו מאד גאים;נגנים, תמיד אמרתי שילדיי אינם מחוננים, סופרים, משוררים או

אבל הם בני זוג והורים נפלאים, חרוצים וחברים נאמנים.

אהוד ילדנו האהוב, גדלת למבוגר אוהב ונאהב.

יחד עם מירי הקמת משפחה נהדרת וכל כך שמחה,

שיודעת להעניק לילדים ולהציב אותם בראש הסולם.

98

חופפים ראש בסלר-דה-יוני אגם המלח, בוליביה

יום הולדת לאהוד! חוגג עם חבריו בפרו

87

מורו - סאן-פאולו, ברזיל

מאצ’ו פיצ’ו

פוקון, הר געש פעיל - צ’ילי

אגם המלח - בוליביה

86

ברזילפאולו,

סאן מורו,

85

במהלך שהותנו בריו דה ז’נרו, ברזיל, נסענו באוטובוס מהאכסניה לבנק על מנת להוציא כסף.

בדרך חזרה מהבנק שמנו את הכסף בגרב, ויצאנו לחפש אוטובוס שייקח

אותנו בחזרה לאכסניה. לאחר חיפוש קצר עלינו על האוטובוס והתחלנו

בנסיעה. כעבור חצי שעה שמנו לב שאנחנו לא בכיוון וכנראה טעינו -

האוטובוס נוסע לפרברים הידועים לשמצה... החלטנו לרדת ולקחת מונית

בחזרה לאכסניה.

כשעמדנו ברחוב שמנו לב שאנחנו מאוד בולטים, בעיקר בלבוש, והחלטנו

להוריד חולצה כדי להידמות למקומיים. התוצאה הייתה שאחד היה שזוף

מדי ואחד עובד על השיזוף... לאחר ניסיונות רבים עצרה לנו מונית, עלינו

עליה בשמחה וחשבנו ש“השכונה“ כבר מאחורינו. אבל לאחר נסיעה

קצרה שמנו לב שהמשטרה נוסעת אחרי המונית ומנסה לעצור אותנו.

כעבור כמה דקות נעצרה המונית, והשוטרים רצו אלינו עם אקדחים

שלופים והצמידו אותם לראשינו. יצאנו מהמונית עם ידיים באוויר, מנסים

להבין מה קרה. השוטרים טענו שאנחנו טרוריסטים והמשיכו לכוון אלינו

את האקדחים, ואז אפרתי אומר לי, “אחי, זה ברטה 9 קצר“. הוא התחיל

לדבר עם השוטרים ולהסביר להם שאנחנו לא טרוריסטים, כשהוא מנסה

להעביר להם את מהות הסכסוך הערבי-ישראלי, כל זה עם ידיים

למעלה, כשכל הרחוב עומד סביבנו סקרן. לאחר שבעל המונית שיחד את

השוטרים, שוחררנו.

תומר שי ורז, הייתה לי הזכות להיות חבר של אביכם, חבר נדיר, חבר אמיתי, חבר

אוהב, תמיד בשבילך עם עצה נכונה או סתם כדי לתת כתף תומכת.

אביכם היה לי כאח, וחסרונו מלווה אותי כל יום.

אביעד רגב

84

מקוסקו יצאנו לכיוון בוליביה ברכבת. בלילה הגענו לעיירת גבול וירדנו מהרכבת. בהמולת

האנשים היורדים ראיתי את אפרתי מתרחק

ממני, ובתוך כל הרעש צעקתי: “א-פ-ר-ת-י“,

כדי שיחכה לי, אבל הוא חשב שקרה לי משהו,

זרק את התיק מהגב ורץ לחפש אותי.

באייקיקה שבצ’ילה מצאנו חנות למשחקי מחשב. אחד המשחקים היה להתאגרף עם דמות

על המסך. אפרתי קנה אסימונים והתחיל את

המשחק, ומהר מאוד התקדם בשלבים תוך כדי

חבטות. הוא נכנס ל”מוד לחימה” כשהוא מזיע

ולא מוותר, נפסל, מכניס אסימון, וממשיך כך

עד שנגמרו האסימונים. למחרת רצה שנחזור

על מנת להמשיך את המשחק, חזרנו ושוב הוא

מתחיל לחבוט במתקן, נפסל - מכניס עוד

אסימון, וכך עד שניצח. ואז חיוך ענק מלא שיניים

לבנות לבעל החנות, שנשאר המום מהמחזה.

פוקון -ס על ה

מטפ

ל, צ’ילהעש פעי

הר ג

83

82

ישמע שאנחנו ישראלים ויכניס לנו מחיר בשמיים“.

לכשהגענו לפחח, יצא אפרתי עם חיוך גדול והתחיל

לדבר איתו בערבית עילגת שמזכירה מעצר בשטחים.

שמע הערבי את אפרתי מדבר איתו בערבית והתרגש

מאוד. לאחר שאפרתי הסביר לו בקצרה שבעל חברת

ההשכרה רוצה להכניס לנו מחיר מופקע, הוא החליט

לקחת על התיקון סכום זעום.

79

יונגס, בוליביה

לאחר שהות של מספר ימים בלה-פז, בירת בוליביה, יצאנו לטיול ג’יפים ביונגס. העמסנו את הרכב בציוד חילוץ )רצועות,

את חפירה ועוד(, לאחר שאפרתי התעקש שאנחנו צריכים

להיות מוכנים לחלץ את עצמנו אם יהיה צורך, או לעזור לג’יפים

האחרים. במהלך הטיול המאתגר התווכחנו בתדירות גבוהה

מי נהג יותר טוב. באחד הימים יצאתי לבד עם הג’יפ להשתולל,

ודפקתי את הרכב בסיבוב. חזרתי לאכסניה וקראתי לאהוד

שיראה את המכה שקיבל הג’יפ. אפרתי הגיע ואמר לי, “אחי, לא

קרה כלום!“ כשחזרנו לחברת ההשכרה כדי להחזיר את הרכב,

ראה בעל הבית את המכה ורצה שנשלם הרבה כסף. לאחר

ויכוחים רבים החלטנו לנסוע לפחח, ולשלם כמה שהוא יבקש על

התיקון.

במהלך הדרך סיפר לנו בעל הג’יפ שהפחח הוא ערבי מהשטחים.

אפרתי ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, “הסתבכנו. הערבי

78

75

באחת המנוחות ביום הראשון אתגר אותנו המדריך בתרגיל התהפכות - ניסינו כולנו לבצע היפוך שלם אבל ללא הצלחה,

ויצאנו מהמים סחוטים. רק אפרתי נשאר במים, לא ויתר וניסה

שוב ושוב ללא הצלחה... אמרתי לו, “אפרתי, בוא לאכול“, והוא

ענה, “אני יוצא רק אחרי שאני מצליח, שהמדריך לא יתפוס

עלינו תחת“. אחרי עשרים דקות של ניסיונות הצליח, נתן חיוך

עייף ועלה מהמים.

74

במהלך הטיול בקוסקו שבפרו, יצאנו מספר חבר'ה ישראלים, לטיול קיאקים באחד הנהרות. לאחר נסיעה של

כמה שעות הגענו לנהר, קיבלנו ציוד והתחלנו לנסות את

הקיאק שקיבלנו. המדריך מנסה להסביר לנו איך מכוונים

את הקיאק ואנחנו בשלנו לומדים בדרך הקשה - שוב ושוב

מתהפכים... לאחר ניסיונות רבים יצאנו לדרך, חווית השייט

הייתה מדהימה )בעיקר במנוחות, כי לאורך המסלול רדפנו

אחרי הקיאק שהיה בורח לנו בהתהפכויות(.

73

פיצ’ו, פרו למאצ’ו

בדרך

72

אהוד ואביעד ביונגס, בוליביה

את הסיפורים המלווים את התמונות מדרום

אמריקה כתב אביעד רגב, חברך הטוב אשר

יצא איתך לטיול.

אמריקה לדרום ול הטי

לאחר שירות של שלוש שנים השתחררנו ויצאנו לעבוד על מנת לחסוך כסף לטיול הגדול בדרום

אמריקה. יכולות להיות לטיול כזה כמה מטרות:

“לנקות“ את הראש משלוש שנות צבא, לראות

עולם, לחשוב מה עושים כשחוזרים, להתבגר!

את אפרתי, כמו שקראתי לו מכיתה ז’3, לא

העסיקו המחשבות על היום שאחרי, ברור היה לו

שהוא חוזר למשק ומצטרף לאבישי ויואב.

לאחר כשנה בה עבדנו וחסכנו, ולאחר תדרוך

של רון, ג’קו ויואב, הגיע הזמן לארוז ולצאת

לדרך... באוקטובר 1995 עלינו על המטוס

בדרכנו לדרום אמריקה.

ואחר כך נסעת לדרום-אמריקה לטיול הגדול, יחד עם חברך הטוב אביעד. רגע לפני שנעלמת

לביקורת דרכונים ביקשתי ממך, “לכשתרגיש

שמיצית, תחזור“. ואכן חזרת אחרי שבעה

חודשים. שמרת איתנו על קשר רצוף, אחת

לשבוע הגיע פקס או מכתב, אבל הגעגועים

אליך נשארו בעינם. כתבת גם לאחיך ולחבריך,

משתף אותם ואותנו בחוויות הטיול.

71

אמא אמרה: ”רק בלי אופנועים”... אז אמרה...

קולומביה.

70

אבישי, יואב ואהוד במעמד קבלת תעודת “חקלאים מצטיינים“

לאחר הטקס.

67

66

אחרי הצבא עבדת שנה במשק, כנהוג אצלנו. יואב עדיין בצבא, ואתה יד ימינו של אבא, משתלב במערך ההובלות

לשוק ובעבודות השוטפות במשק ובמקביל מתכנן עם

אביעד, את הטיול המיוחל לדרום אמריקה.

העבודה האין סופית במשק נשאה פרי וזכתה להערכה רבה.

במהרה זכיתם בתואר “חקלאים מצטיינים“ בטקס מכובד

שנערך במסוף הייצוא בנתב“ג, במעמד ראש הממשלה ושר

החקלאות.

5757

56

היינו יחד בג’יפ בתרגיל הג’יפים ב“מסכם“ המסלול. נסענו בשטח מאובק באזור שיזפון. באחת העצירות, כאשר חשבת שצריך לזוז ושיוסי ואני מתעכבים יתר על המידה על תכנון הצעד הבא,

“פרפרת“ את הג’יפ סביבנו עד שהתמלאנו אבק, כדי שניכנס כבר לג’יפ. היתה זו דרך משעשעת

להעביר את המסר. כשעה לאחר מכן, כאשר עצרת על מנת להתרוקן, פרפרנו את הג’יפ סביבך

ומילאנו אותך אבק. אתה לא נשארת חייב, לקחת חתיכת נייר טואלט, ובעוד יוסי ואני לא מבינים למה

התכוונת כאשר צעקת “רימון“, התעופף גוש צואה כחצי מטר מעלינו. למרות שידענו שאתה מסוגל

למעשי שטות בלתי צפויים, לא ציפינו לזה... עד היום אני מאמין שפיספסת בכוונה... מה שבטוח

זה שעצרנו את הג’יפ מתגלגלים מצחוק לאחר שלושה ימים מתישים של מסכם. עייפים, מותשים,

מלוכלכים, אך מאושרים מהמצב אשר חיבר את כולנו ביחד, כחברים לצוות.

רמי

56

55

אהוד ואני נפגשנו בצבא, כאשר הייתי מ“כ ב“טירונות יחידה“ של צוות הסדיר.

אהוד המושבניק הגיע לצוות של חכמולוגים, “נובמברים“... עירוניים

וקיבוצניקים מגובשים אחרי טירונות צנחנים. צוות שלא מקבל

בקלות חבר’ה חדשים.

אהוד הגיע מהשייטת, ואני התאהבתי בו מיד. מסתכל בעיניים

ושואל שאלות שלא תמיד יש להן תשובות הגיוניות... זו הרי תקופת

טירונות יחידה.

בשבוע החמישי, באחת הפשיטות, הוטל עלי, כסמל, לסגור את

הכוח. בירידה במקום הייתי מחפה לאחור, כאשר זוהי הזדמנות

להישען על הנשק ולסגור עיניים. באחת הפעמים הכוח התקדם

ואני מאחור... “מחפה“. אהוד שם לב... כיוון שהייתי הסמל הנוקשה

בסגל, העיר אותי בעדינות. דבר זה נשאר הסוד שלנו, והוא הזכיר

לי אותו רק בפגישה המחודשת שלנו במילואים.

יריב נחמני

54

51

החברות נרקמה בינינו שם כשאנו עם מדים ונשק, מתבגרים ומתעצבים, נעשים חיילים. מהטירונים הצעירים של יואל, דרך מסלול ארוך ועד לצוות

לוחמים. אינסוף דברים, חוויות, זיכרונות.. אך ימים אלו היו רק התחלה,

היכרות ראשונית בינינו - ומאז המשכנו ללכת זה לצד זה, להתחבר,

והחברות כמו גדלה והתרחבה עם השנים.

היום כשאני מביט בך אתה קודם כל איש משפחה ואהבה, איש אדמה,

מתעניין ולומד, תמיד ממשיך לחלום... וחבר. בשבילי אתה חבר, “חבר

של אמת“. וכשמביטים לעומק עינייך רואים בברור גם את החייל הצעיר

מהצוות, את הלוחם האגדי שתמיד מחייך- אותו חיוך שהוא חלק ממך עם

מדים וגם בלעדיהם, חיוך האהבה הנצחי...

דרור פלד

50

לא קל לספר סיפור אחד קולע - שכן החיים יחד הם סיפורנו. לילות ארוכים שהלכנו שנינו מחפשים את דרכנו כדי להביא את כל הנקודות

בניווט, מנסים כמובן למהר ולא להתבלבל, אך איך אפשר כשתוך

כדי מדברים וקופצים מנושא לנושא - בין החקלאות והבית דרך כל

נושא אפשרי עד בנות וחלומות לעתיד- ובסוף כמובן מגיעים, גם אם

לא הראשונים...

אוחז בהגה והחיוך לא יורד, הגלגלים נעים במהירות, חותכים את

השטח, וכולך זורח. לא זוכר שהייתי לצידך כשנהגת, שכן גם אני

חשבתי את עצמי לנהג, אך המבט המחייך מהג’יפ שלך לג’יפ שלי

נשמר בי כאילו היה זה לא מזמן. אח“כ כשבגרנו מצאתי שזה כייף

אדיר פשוט לשבת לידך וליהנות מהנאתך, ולא רק ל“התחרות“ בך

על תואר הנהג.

עם מקלע ה“מינימי“ תמיד מלפנים - פותח ימינה ומיישר קו. אני עוד

אחד מהחבר’ה מאחור בסדר תנועה, רואה אותך לא מוותר ופשוט

תופר את הפיסטינים, מתקדם במהירות ומוכן בכל רגע. וברגע

שצריך אתה “מנגן“ בקצב ובדיוק מרבי - מקלען מקצוען. ולמקרה

הצורך גם אקדח אתה נושא, הרי כולם זוכרים איך שאל אותך אז

אותו קצין חשוב, מה תעשה במקרה של תקלה במקלע. “עם האקדח

אנצח“, אמרת בחיוך.

הצבא אינה תקופה חולפת בשבילך, תמיד המשכת לדבר ולחשוב על

הצבא, כאילו חלק ממך נשאר חיילי בכוננות מלאה. כשיצא לי להיות

במילואים בצפון ואילו אתה היית בבית, השתגעת מהרצון להצטרף

- “תגיד להלל שאני בא“, אמרת ללא היסוס. וכשנפגשנו “ינקת“ כל

בדל מידע על מה היה ואיך, צמאת להרגיש חלק מכל זה...

בג’יפ עם יואל ז”ל ודרור פלד

17

סיפרה עמית, אחותך הבכורה, בשלושים למותך:אהוד אחי היקר,

נולדת בחורף 73', כשהייתי בת חמש וחצי. קצת יותר מחצי שנה לפני

שעליתי לכיתה א'. ילדה מספיק גדולה כדי לזכור.

לזכור אותי ואת יואב בן הארבע נכנסים לפנות בוקר לחדר השינה של

ההורים, בבית החדש שלא מזמן עברנו אליו, ואבא בפיז'מה מספר

לנו שנולד לנו אח קטן.

לזכור את אימא בבית חולים ליולדות "אלישע" בחיפה, שואלת אותי,

"איך לקרוא לתינוק שנולד, אהוד או יפתח?" ואני אומרת, "אהוד".

לזכור אותך כתינוק ופעוט מקסים ומתוק וכל כך מצחיק.

לזכור את שיבושי הלשון שלך - את תקופת האי: כפיתי, מזלגי,

מפיתי, ואפילו סועאדי, כך קראת לעוזרת שלנו סועאד;

לזכור שכשאמרת: "אני רוצה פטריה", בעצם התכוונת שאתה רוצה

לחם עם חמאה, ושאמרת "לכון" במקום "נכון".

אני זוכרת שהייתה לך תקופה קצרה של תלתלים בשערות. אני

זוכרת שהיית כל כך אוהב להיות בחוץ ואימא הייתה לוקחת אותך

בעגלה לטיולים. ואיך שיוסי כהן מחנות "ניקוי יבש" במושבה היה קורא

לך "במבה", כי תמיד הייתה לך שקית במבה.

אני זוכרת איך באמצע הארוחה, כשהיית צריך ללכת לשירותים,

היית לוקח איתך את צלחת האוכל, כדי שאף אחד, חלילה, לא יאכל

לך ממנה.

אני זוכרת אותך בגנון של אסתר, בן שלוש, ושהייתה שם איתך ילדה יפה בשם ורד, שלאבא שלה הייתה חנות צעצועים, ואיך קינאת בה כי

חשבת שאחרי הגנון היא הולכת לשחק בכל הצעצועים שבחנות.

אני זוכרת איך כולנו במשפחה המורחבת קראנו לך "הגוזל", או

"גוזה", "גוזלי", "גוזיץ'". כי היית בן הזקונים, והצעיר מכל הנכדים.

וכשבגרת, ואלון של גליה נולד, אמרת שסוף-סוף יש גוזל חדש

במשפחה וכבר לא נקרא לך כך.

אני זוכרת איך אני, ילדה צווחנית והיסטרית שכמותי, לא הייתי מרשה

16

אהוד בן 13 עם עמית

11

10

אהוד, ילד אהוב שלנונולדת לפני 35 שנה, א' אדר א', 2.3.1973, בשעה 1:30 אור ליום שבת,

בביה''ח ''אלישע'' בחיפה. לידתך הייתה קלה ומהירה, 2,850 ק''ג משקלך, תינוק

יפה תואר עם שער שופע, ילד של חורף 73.

בן יפה נולד על כתף הכרמל.

בבוקר השבת הגיעו אבא, עמית ויואב, מאושרים וצוהלים. הצענו לאחיך לבחור

את השם, ועמית החליטה - אהוד.

באה גם כל המשפחה המורחבת: הסבים והסבתות, הדודות, הדודים וכל הדודנים,

והשמחה הייתה רבה.

באת מאהבה ילד, באת מאהבה.

שבוע לאחר מכן נערכה בביתנו הברית: אבא הביא דליים מלאי פרחים וכל הבית

פרח ולבש חג.

כאשר נערמו הזרים על קברך הטרי נזכרתי בפרחים ההם של אבא, באותם

פרחים שמחים.

אהוד אפרתי