Omon Ra

לגיבורי הקוסמוס הסובייטי

1

"אֹומֹון" - שם לא בדיוק נפוץ ואולי לא הכי מוצלח שיש. כך קרא לי אבי, ששירת כל חייובמשטרה ורצה שגם ממני ייצא שוטר.

- אומקה, תחשוב, - היה אומר לי לעיתים קרובות אחרי ששתה, - אתה מתגייס למשטרהעם כזה שם... ואחרי זה אתה עוד מצטרף למפלגה...

גם אם נאלץ לעיתים לירות באנשים, אבי לא היה אדם רע-לב - עליז היה מטיבעו ותמיד נענה ברצון. אותי אהב מאוד וקיווה שלפחות אני אזכה להשיג מה שלא השיג הוא בחייו-שלו. ומה ששאף אליו היה זה: לקבל חלקת אדמה בקירבת מוסקבה ולהתחיל לגדל שם

סלק ומלפפונים - לא כדי למכור בשוק או לאכול בעצמו, למרות שגם כל זה, אלא כדי לבטוש, עירום עד מותניו, את האדמה במעדר, להתבונן כיצד מתנועעות להן תולעים אדומות וצורות חיים תת-קרקעיות אחרות, כדי להוביל על-פני כל הפרבר הכפרי מריצות עם דומן

ולעצור להתבדח ליד פשפשי גדרות זרים. משהבין ששום דבר מזה לא יצא לו כבר, החל לקוות שלפחות אחד מן האחים קריוומאזוב יזכה לחיות חיים מאושרים )אחי הבכור אֹוויר, שאבי

רצה לעשות ממנו דיפלומט, נפטר מדלקת קרום המוח בכיתה ד', וזכור לי רק זה, שעל המצחהייתה לו נקודת-חן גדולה ומוארכת(.

תוכניות האב לגביי לא עוררו בי אמון מיוחד - אחרי הכל, בעצמו היה חבר מפלגה, וגם שם היה לו - לא רע בכלל - מאטוויי, אך כל מה שזיכה אותו בו השירות היו קיצבה

מיסכנה ושיכרות גלמודה לעת זיקנה. את אמא אני זוכר בקושי. נותר לי רק זכרון אחד - איך אבא השיכור במדים מנסה לשלוף מהנרתיק את האקדח, והיא, פרועת-שיער וכולה מוצפת-דמעות, תופשת אותו בידיים

וצורחת:- מאטוויי, תזכור מי אתה!

היא מתה כשהייתי ממש קטן וגדלתי אצל הדודה, ואת אבי ביקרתי בסופי-שבוע ובחגים. לרוב היה נפוח וסמוק, עם אות-הצטיינות שהתגאה בו מאוד תלוי לו עקום על מעיל פיג'מה מוכתמת בשמן. ריח רע עמד בחדרו ועל הקיר תלוי היה העתק הפרסקו "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו, ובו מעל לאדם השרוע פרקדן מרחף לו אלהים עבדקן השולח כפה לקראת היד האנושית הדקה. אותה תמונה השפיעה על נפשו של אבי באופן מוזר למדי ונראה שהזכירה לו משהו מן העבר. בחדר הזה הייתי יושב לרוב על הריצפה, משחק במסילת-ברזל קטנה, והוא נחר על הספה הפתוחה. לעיתים היה מתעורר, מצמצם עלי עיניים זמן-מה ואז רכן מהספה,

נתמך בריצפה, והושיט לי כף-יד ורידית גדולה שהיה עלי ללחוץ.- השם משפחה שלך - מה? - היה שואל.

- קריוומאזוב, - הייתי עונה, מזייף חיוך חיישני, והוא היה מלטף את ראשיומאכיל אותי ממתקים; כל זה היה יוצא לו באופן מיכני כל-כך שאפילו לא חשתי גועל. על הדודה אין לי לומר כמעט כלום - שוות-נפש הייתה כלפיי ודאגה שזמן רב ככל האפשר אעביר בכל מיני מחנות-נוער של הפיונרים וחוגי-יום-לימודים-ארוך - אגב, את

יופיו מעורר-ההשתאות של הצירוף הלשוני האחרון אני רואה רק עכשיו. מילדותי אני זוכר רק מה שקשור, לצורך העניין, בחלום על השמיים. מובן, לא בזה

החלו חיי - כבר קודם היה חדר ארוך, שטוף-אור, מלא ילדים אחרים וקוביות פלסטיק גדולות, מפוזרות בעירבוביה על הריצפה; היו מדרגות עוטות-כפור על הגבעה המיוערת,

עליהן טופפתי בחפזון מעלה; היו כל מיני חצוצרנים בחצר, צעירים וסדוקים, עשויים גבס צבוע ועוד הרבה בנוסף. אך ספק אם אפשר לומר שראיתי כל זאת: מוקדם בילדות )ואולי גם אחרי המוות( האדם הולך לו ישר בכל הכיוונים, על-כן ניתן להניח שעדיין איננו קיים;

האישיות מתעוררת מאוחר יותר, כאשר מופיעה התקשרות לאיזשהו יעד מסויים. גרתי לא הרחק מקולנוע "קוסמוס". על איזור מגורינו משל טיל מתכת שניצב על עמוד הולך-וצר של עשן עשוי טיטניום כמין שברייה עצומה, נעוצה באדמה. מוזר, אבל כאישיות התחלתי לא מאותו טיל, אלא ממטוס עץ במגרש המשחקים הסמוך לביתי. זה לא היה בדיוק מטוס, אלא יותר ביתן בעל שני חלונות קטנים, שבזמן השיפוץ הצמידו לו כנפיים וזנב עשויים קרשים מגדר שפורקה, צבעו הכל בירוק וקישטו בכמה כוכבים אדמוניים גדולים.

בפנים היה מקום לשניים-שלושה אנשים, והייתה עוד עליית-גג לא-גדולה עם אשנבון משולש שצפה על חומת לישכת הגיוס - על-פי הסכם שבשתיקה, אותה עליית-גג נחשבה בשכונה

כתא-הטייס, ואם יורט המטוס, כי אז ראשונים קפצו אלו שישבו בביטנו, ורק אחר-כך, כאשר האדמה כבר שעטה בשאגה אל החלונות, יכל הטייס להמשיך בעקבות השאר - כמובן, אם הספיק. אני שאפתי תמיד להיות הטייס ואף פיתחתי יכולת לראות שמיים עם עננים ואת האדמה השטה

למטה במקום חומת הלבנים של לישכת הגיוס, שמחלונותיה השקיפו כהרגלם סגלים שעיריםוקקטוסים מאובקים.

אהבתי מאוד סרטים על טייסים; והנה, לאחד הסרטים ההם קשורה החווייה הגדולה של ילדותי. פעם, בערב דצמבר קוסמי-שחור, הדלקתי את הטלוויזיה של הדודה וראיתי על המסך

מטוס שכנפיו מיטלטלות, עם אס פיק וצלב על המרכב. רכנתי קרוב יותר אל המסך ומיד התהווה עליו הפנס המוגדל של תא-הטייס: מעבר לזגוגית העבה התחייכו להן פנים

לא-אנושיות במשקפיים כשל מחליקי שלג וקסדה בעלת אוזניות מבריקות, עשויות עץ הבנה. הטייס הניף כף-יד בכפפה שחורה ונופף אלי. אחר הופיע על המסך מרכב של מטוס אחר,

מצולם מבפנים: מאחורי זוג גלגלי-הגה זהים ישבו שני טייסים במעילי פרווה קצרים ועקבו בתשומת-לב מבעד לזכוכית-מחוסמת, מחושקת בפסי פלדה, אחר תימרוניו של מטוס-הקרב

האוייב, אשר טס ממש בסמוך." -Me-109.מאה ותשע", - אמר טייס אחד לאחר. - הולכים להוריד אותנו

האחר, בעל פנים יפות ושתויות, הינהן בראשו. - אני לא נוטר לך טינה, - אמר, ממשיך מן הסתם שיחה שנקטעה, - אבל תזכור:

שהעניין הזה בינך לוואריה יהיה לכל החיים... עד הקבר! כאן פסקתי לקלוט את ההתרחשויות שעל המסך - מחשבה אחת הממה אותי, אפילו לא מחשבה, אולי רק הצל של המחשבה, שחדר חלושות להכרתי )כאילו היא-עצמה שטה לה אי-שם בקירבת ראשי ורק התחככה בו בשוליה(: שאם זה-עתה, בעודי צופה במסך, כמו השקפתי על העולם מתוך תא-הטייס בו ישבו שני הטייסים במעילי הפרווה, כי אז דבר לא ימנע בעדי

מלמצוא את עצמי שם או בכל תא-טייס שלא יהיה, ובלי שום טלוויזיה, היות והטיסה משתייכת למכלול התחושות, ואת עיקרי התחושות למדתי הרי לחקות כבר מזמן, בעודי יושב

בעליית-הגג של הביקתה אדומת-הכוכבים והמכונפת, מתבונן בתחליף השמיים של לישכת הגיוסונוהם בשקט בפי.

אותה הבנה מעורפלת זיעזעה אותי כל-כך, עד כי בשארית הסרט צפיתי כבר בלי תשומת-לב ממש, קולט את המציאות הטלוויזיונית רק בעת שהופיעו על המסך מסלולים

מתאבכים בעשן או טור מטוסי אוייב מזנקים לעברי מן הקרקע. "סימן," חשבתי לי, "שאפשר להתבונן מתוך עצמך כמתוך מטוס, ולגמרי לא משנה מהיכן מתבוננים - משנה מה רואים תוך כדי זה..." מאז, בשיטוטיי לאורך איזה רחוב חורפי, לרוב הייתי מתאר לעצמי שאני טס על-פני שדה מושלג; בפנייה הייתי מרכין את ראשי והעולם היה נוטה בצייתנות ימינה או

שמאלה. והנה למרות הכל, אותו אדם, שבמלוא הוודאות מסוגל הייתי לכנותו אני-עצמי,

התרכב מאוחר יותר ובהדרגה. את ניצנוצה הראשון של אישיותי האמיתית אני מייחס לרגע בו הבנתי כי מלבד מעטה התכלת הדק של השמיים אפשר עוד לשאוף גם אל הש.חור חסר-התחתית של הקוסמוס. וזה ארע באותו חורף עצמו, בערב, כשהייתי מטייל ב"תערוכת הישגי אמנות העם".

הלכתי לאורך שדירה מושלגת, שוממה ואפילה; לפתע נישא והגיע משמאל זימזום, בדומהלצילצולו של טלפון עצום. ואז סבתי לאחור וראיתי אותו.

נשען בגבו ויישוב בתוך הריק כבתוך כורסא, הוא שט לאיטו קדימה, ובעיקבותיו ולאט כמותו התמתחו זרנוקים בחלל. הזכוכית בקסדה שלו הייתה שחורה ורק זוהר משולש דלק עליה, אבל ידעתי שהוא רואה אותי. יתכן ומשך מאות-בשנים כבר היה מת. ידיו היו פשוטות

בהחלטיות אל הכוכבים, ואילו הרגליים לא נזקקו לשום מישען במידה כזו, שהבנתי אחת ולכל החיים כי את החירות הממשית יכול להעניק לו, לאדם, רק היעדר כוח-המשיכה - זאת,

דרך אגב, הסיבה מדוע כל חיי הטילו עלי כזה שיעמום קולות שדרני הרדיו מן המערב ויצירותיהם של כל מיני סולז'ניצינים; בנשמתי, כמובן שחשתי תיעוב למדינה שתביעותיה

העילגות, ועם זאת האימתניות, היו מאלצות כל קבוצת אנשים, גם כזו המתהווה למשך שניות ספורות בלבד, לחקות בטרחנות את השפל ביותר מבין חבריה - אולם, עם שהבנתי כי השלום

והחירות אינם ברי-השגה עלי-אדמות, הפנתי את רוחי אל-על וכל אשר דרשה הדרך שבחרתי לי כבר לא עמד בשום סתירה עם מצפוני, כי המצפון קרא לי אל הקוסמוס והתעניין מעט מאוד

במתרחש על הארץ. מולי היה פשוט פסיפס מואר-זרקורים על כותל פאוויליון בתערוכה אשר תיאר

קוסמונאוט בחלל הפתוח, אבל הוא אמר לי בין-רגע יותר מעשרות הספרים שקראתי עד אותויום. התבוננתי בו זמן ארוך-ארוך ואז חשתי לפתע שמישהו מתבונן בי.

הבטתי סביבי ומאחוריי עמד ילד בן גילי שנראה משונה למדי - הוא חבש קסדת עור בעלת אוזניות מבריקות, עשויות עץ הבנה, ועל צווארו השתלשלו משקפי צלילה מפלסטיק. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש וקרוב לוודאי - שגם מבוגר במקצת; בעודו נכנס לתחום

הזרקורים, הניף כף-יד בכפפה שחורה, פישק את שפתיו בחיוך צונן, ולרגע חלף לנגד עינייתא-הטייס של מטוס-הקרב ההוא, עם אס הפיק.

קראו לו מיטיוק. הסתבר שאנחנו גרים ממש קרוב, למרות שאנחנו הולכים לבתי-ספר שונים. מיטיוק הטיל ספק בדברים רבים, אך דבר אחד ידע לאשורו. הוא ידע שתחילה יהיה

טייס ואחרי זה יטוס לירח.

2

ישנה, כנראה, איזו התאמה מוזרה בין התמונה הכללית של החיים ואותן התרחשויות זעירות הקורות לו בלי-הרף, לאדם, ואשר אין הוא מייחס להן משמעות. אני רואה עכשיו ברור

שגורלי כבר הוגדר בשלמותו בזמנים, בהם אפילו לא התחלתי להרהר ברצינות כיצד הייתי רוצה שייראה, ויותר מזה - כבר אז הוראה לי בצורה מופשטת מעט. אולי היה זה הד מן העתיד. ואולי, הדבר שאנו תופשים כהד מן העתיד, - אינם אלא זרעיו של אותו עתיד הנטמנים בקרקע אותו רגע ממש, שכעבור זמן, ממרחקים, הוא נדמה לנו כהד הנישא מן

העתיד. בקיצור, הקיץ שאחרי כיתה ז' היה חם ומאובק. ממחציתו הראשונה נותרו בזכרוני רק

טיולי האופניים הארוכים על-פני אחד הכבישים המהירים שבפרברי מוסקבה. על הצמיג האחורי של ה"ספורט" השלושה-הילוכים שלי הייתי מתקין רעשן מיוחד מחתיכת נייר עבה,

מקופלת כמה פעמים ומהודקת באטב-כביסה לראמה - בזמן הנסיעה הנייר היה מרטט על החישורים ומפיק צליל טירטור מהיר ושקט שהזכיר רעש של מנוע אווירי. דוהר במורד הר

האספלט, הייתי הופך פעמים רבות למטוס-קרב המתביית על מטרה, רחוק מלהיות תמיד סובייטי, ולא באשמתי; פשוט בתחילת הקיץ שמעתי ממישהו שיר אידיוטי עם המילים: "ה'פאנטום' שלי מהיר כקליע, בתכלת צחה של רקיע, צובר גובה בשאגה". יש לומר,

שהאידיוטיות שלו, שהייתי מודע לה באופן ברור למדי, לא הפריעה לי להתרגש ממנו עד עימקי נשמתי. מה עוד אני זוכר מהמילים? "סימני עשן בשמיים רואה אני... אי-שם,

במרחק, טקסס מולדתי". והיו שם גם אב, ואם, ואיזשהי מרי, מוחשית מאוד, משום שנזכרהבשיר בשם משפחתה.

לקראת אמצע יולי שבתי למוסקבה ואז הוריו של מיטיוק השיגו לנו מקום במחנה הפיונרים "ראקטה". היה זה מחנה בדרום, רגיל מסוגו, אולי אפילו מעט טוב יותר מאחרים. זכורים לי היטב רק הימים הראשונים שלנו שם - אלא שאז גם התרחש כל מה שכעבור זמן הפך למהותי. ברכבת אנחנו עם מיטיוק היינו מתרוצצים ביו הקרונות ומשליכים לתוך האסלות את

כל הבקבוקים הריקים שהצלחנו למצוא - הם היו נופלים על המסילה הדוהרת מתחת לצוהר זעיר ומתנפצים בלי קול; השיר שנדבק אלי נתן לכל המבצע הפשוט הזה טעם לוואי של מאבק על שיחרור וייטנאם. למחרת הורידו את כל המיכסה, שנסעה ברכבת אחת, בתחנה רטובה של

עיר בדרום, ספרו והעלו על משאיות. שעה ארוכה נסענו בדרך מתפתלת בין הרים, ואז נגלה מימין הים ולקראתנו שטו בתים ססגוניים. הורידו אותנו בכיכר אספלט, פקדו להיערך

והובילו במעלה גרם-מדרגות ממוסגר בין ברושים לעבר מבנה זכוכית שטוח בראש הגבעה. זה היה חדר-האוכל ושם המתינה לנו ארוחת-צהריים קרה, למרות שהשעה הייתה כבר לארוחת-ערב

- הגענו כמה שעות מאוחר מן הצפוי. ארוחת-הצהריים הייתה לא ממש טעימה - מרק עםאיטריות כוכביות, עוף באורז ולפתן.

מתיקרת חדר-האוכל, תלויות על חוטים מכוסים איזה זיפת דביק-למראה של מטבחים, השתלשלו ספינות-חלל מקרטון. בהיתי לי באחת - מעצב אלמוני ביזבז עליה המון נייר-כסף וכיסה אותה באותיות עבות: "ברה"מ". הספינה הייתה תלויה מנגד לשולחן שלנו ועל נייר-הכסף הזדהרה בכתום השמש השוקעת, שנראתה לי לפתע כמו זרקור של רכבת מטרו הנדלק במרחקים

השחורים של המנהרה. משום-מה נעשה לי עצוב.מיטיוק היה, להיפך - דברן ועליז.

- בשנות העשרים היו ספינות-חלל מסוג אחד, - אמר, מצביע מעלה במזלג, - בשנותהשלושים מסוג אחר, בשנות החמישים - שוב, משהו לגמרי שונה, וכך הלאה.

- איזה כבר ספינות-חלל היו להם שם, בשנות העשרים? - שאלתי ביובש.מיטיוק הירהר לרגע.

- אצל אלכסיי טולסטוי היו כאלה ביצים גדולות ממתכת, מונעות באנרגיה של התפוצצויות המתחוללות במירווחי זמן זעירים, - אמר. - זה העקרון הבסיסי. נו, ועל זה

אפשר לבנות המון גירסאות שונות.- אבל הן הרי אף-פעם לא טסו באמת, - אמרתי.

- וגם אלו לא, - השיב הוא והראה על נושא שיחתנו שהתנודדה קלות ברוח הפרצים. לבסוף הבנתי למה התכוון, למרות שספק אם יכולתי להביע זאת במילים. החלל היחיד,

אשר הבינכוכביות של העתיד הקומוניסטי היו טסות בו )אגב, כשהייתי נתקל במילה "בינכוכבית" בספרי הפנטזיה האהובים עלי כל-כך, משום-מה הייתי סבור שהיא קשורה לכוכבים האדומים שעל דפנות טכנולוגיית-החלל הסובייטית(, הייתה תודעתו של האדם

הסובייטי, ממש כשם שחדר-האוכל סביבנו היה הקוסמוס לתוכו שיגרו את ספינותיהם הללו שחיו במיכסת העונה שעברה כדי שאלו יגמאו את מרחבי הזמן מעל לשולחנות-האוכל בעת

שיוצרי צי הקרטון עצמם לא יהיו עוד בנמצא. המחשבה הזו נערמה אצלי על גבי תוגה שאין

לתאר, אותה עורר בי תמיד לפתן של פירות יבשים במחנות-הנוער, ובא לי לראש רעיוןמוזר.

- נורא אהבתי מקודם להדביק מטוסים מפלסטיק, - אמרתי, - דגמים להרכבה. במיוחדצבאיים.

- אני גם, - אמר מיטיוק, - אבל מזמן. - והכי הרבה מזרח-גרמניים, כי בשלנו - הרבה פעמים לא היה טייס. איזה דפקט זה

- כשתא-הטייס ריק.- בדיוק, - אמר מיטיוק. - אבל מה פתאום התחלת לדבר על זה?

- זהו, שאני חושב, - אמרתי והצבעתי במזלג על הבינכוכבית מקרטון שהשתלשלה לפניהשולחן שלנו, - אם יש שם מישהו בפנים או לא?

- לא יודע, - אמר מיטיוק. - באמת, מעניין.

המחנה היה ממוקם על צלע-הר לא-תלולה; חלקו התחתון יצר משהו מעין פארק. מיטיוק נעלם ואני הלכתי לשם לבדי - כעבור דקות ספורות מצאתי את עצמי בשדירת ברושים ארוכה ושוממה

שכבר עמדו בה הדימדומים. לאורך שביל האספלט להולכי-רגל נתמשכה רשת תיל ארוכה, עליה ניתלו לוחות דיקט גדולים ומצויירים. בראשון היה פיונר בעל פנים רוסיות פשוטות, מתבונן לפנים ומצמיד

אל מותנו חצוצרת נחושת עם דגלון. בשני - אותו פיונר עם תוף חגור ומקלוני-תיפוף בידיו. בשלישי - שוב הוא, ושוב מתבונן למרחקים מתחת ליד מצדיעה. והלאה היה תלוי לוח

רחב פי שניים, אולי, מהשאר וארוך מאוד - איזה שלושה מטר, בטח. בלוח הזה היו שני צבעים: מימין, משם הגעתי לאט אני, הלוח היה אדום, קצת הלאה הוא היה לבן, ואת שני הצבעים חילק נחשול משונן שעלה על התחום הלבן והותיר שובל אדום אחריו. תחילה לא

הבנתי מה זה, ורק כאשר התקרבתי, זיהיתי במקלעת הכתמים האדומים והלבנים את פניו של לנין עם בליטת-זקן ופה פעור שהזכירו איל-ברזל. ללנין לא היה עורף - היו רק פנים,

וכל המשטח האדום שמעבר להם כבר היה לנין; הוא דמה לאל חסר-גוף שכמו חלף בתוך אדווהעל-פני העולם שברא.

מעדתי על שקע באספלט ואז העברתי את מבטי אל הלוח הבא - זה היה פיונר, אך הפעם במדי קוסמונאוט, עם קסדה אדומה בידו; על הקסדה היה רשום "ברה"מ" והייתה לה אנטנה חדה. הפיונר הבא השתרבב מתוך טיל טס והצדיע ביד עוטה כפפה כבדה. ואחרון היה פיונר בחליפת-חלל, עומד על פני הירח העליזים והצהובים בסמוך לספינת-חלל כמו טיל הקרטון

שבחדר-האוכל; ניראו רק עיניו שהיו זהות לחלוטין לאלו שבשאר הלוחות, אך משום שהקסדההסתירה את יתרת הפנים, נידמו מלאות תוגה שאין לתאר.

צליל צעדים מהירים הגיע מאחור - הסתובבתי וראיתי את מיטיוק.- בדיוק, - אמר והתקרב.

- מה - בדיוק? - תראה. - הוא הושיט את כף-ידו. משהו כהה היה נח בה. הבחנתי בדמות קטנטנה

מפלסטלינה שראשה מצופה נייר-כסף.- הייתה שם בפנים כורסא קטנה מקרטון ועליה הוא ישב, - אמר מיטיוק.

- מה, פירקת את הטיל בחדר-האוכל? - שאלתי.הוא נד בראשו.

- מתי? - הנה, ממש עכשיו. לפני איזה עשר דקות. הכי מוזר זה, שהכל שם... - הוא הצליב

את אצבעותיו ויצר מהן רשת.- בחדר-האוכל?

- לא, בתוך הטיל. כשבנו אותו, התחילו מהאדם הזה. כיירו אותו, הושיבו בכיסאוהדביקו אטום מכל הצדדים בקרטון.

מיטיוק הראה לי פיסת קרטון תלושה. לקחתי אותה וראיתי: מצויירים בקפידה רבה,היו שם מכשירים זעירים, ידיות, לחצנים, אפילו תמונה על הקיר.

- אבל הכי מעניין, - אמר מיטיוק בחולמנות ובמין דכדוך, - שלא הייתה שם דלת.מבחוץ הפתח מצוייר, אבל מבפנים, במקום זה, יש קיר עם כל מיני שעונים.

שוב התבוננתי בפיסת הקרטון והבחנתי בצוהר, דרכו הכחיל כדור ארץ קטן. - אם רק הייתי מוצא את מי שהרכיב את הטיל הזה, - אמר מיטיוק, - בטוח הייתי

מפרק לו את הפרצוף.- למה? - שאלתי.

מיטיוק לא השיב. במקום זה, הניף יד כדי להשליך את האדם הקטן מעבר לגדר התיל, אבל עצרתי אותו וביקשתי שיתן את הדמות לי. הוא לא סירב, ומחצית השעה הבאה

הלכה לי על למצוא חפיסת סיגריות ריקה שתשמש לו נרתיק.

הד הגילוי המוזר הזה השיג אותנו למחרת היום, בעת מנוחת-הצהריים. הדלת נפתחה וקראו למיטיוק; הוא יצא אל המסדרון. קיטעי שיחה נישאו באוויר, פעמים אחדות חזרה ונשמעה

המילה "חדר-אוכל" והכל היה כבר ברור. קמתי ויצאתי אל המסדרון. את מיטיוק דחקו לפינהמדריך משופם, רזה, ומדריכה ג'ינג'ית נמוכה.

- אני הייתי שם גם, - אמרתי.המדריך מדד אותי במבט מאשר.

- יחד אתם רוצים לזחול או בתורות? - שאל.הבחנתי שהוא מחזיק בידו תיק ירוק עם מסיכת-גז.

- נו, קוליה, איך הם יזחלו יחד, - אמרה בחיישנות המדריכה, - כשלך יש רק מסיכהאחת? בתורות.

מיטיוק, מציץ בי בזריזות, צעד לפנים.- תלבש, - אמר המדריך.

מיטיוק חבש את מסיכת-הגז.- רד.

הוא השתרע על הריצפה.- זוז, - אמר קוליה ולחץ על הסטופר.

המסדרון היה באורך כל האגף, הריצפה הייתה עטויה לינוליאום, וכאשר מיטיוק החל לזחול קדימה, הלינוליאום, בשקט, אך באופן לא-נעים, הצטווח. מיטיוק לא עמד, כמובן, בשלוש הדקות שהקציב המדריך - הוא אפילו לא הספיק לזחול בכיוון אחד, - אך כשהגיע מזדחל אלינו, קוליה לא אילץ אותו לחזור על המסלול, משום שעד סוף מנוחת-הצהריים

נותרו עוד דקות ספורות. מיטיוק הוריד את מסיכת-הגז. פניו היו אדומות, מוצפות אגליזיעה ודמעות, ועל כפות-רגליו כבר התנפחו יבלות שנשתפשפו בלינוליאום.

- עכשיו אתה, - אמר המדריך ומסר לי את מסיכת-הגז הרטובה. - היכון... מסתורי ומופלא נראה המסדרון, כשאתה מביט במרחקיו עטויי-הלינוליאום מבעד

לזגוגיות המיוזעות של מסיכת-גז. הריצפה, עליה אתה שוכב, מצננת את הבטן והחזה; קצהו הרחוק לא נראה ופס התיקרה החיוור מתמזג בקירות כמעט בול. מסיכת-הגז מכווצת מעט את הפנים, לוחצת על הלחיים ומאלצת את השפתיים להשתרבב במין חצי-נשיקה - מן הסתם, לעבר כל אשר סביבך. עד אשר בועטים בך חלש ונותנים את הפקודה לזחול, חולפות כמעט עשרים שניות; הן נמשכות לאט לעייפה ואתה מספיק להבחין בדברים רבים: הנה אבק; הנה כמה חלקיקי חול שקופים בסדק החיבור בין שני גליונות לינוליאום; הנה זיז צבוע על הפס

שעובר ממש בתחתית הקיר, לאורכו; הנה נמלה שהפכה במותה לשתי לביבות דקיקות-שבדקיקות והותירה אחריה סימן זעיר ולח בעתיד - חצי מטר הלאה, שם רגלו של העובר במסדרון דרכה

שנייה לאחר האסון. -זוז! - נשמע מעל לראשי, ואני, בעליצות, מעומק ליבי, התחלתי לזחול קדימה.

העונש נראה לי יותר כבדיחה ולא הבנתי מה פתאום מיטיוק התבכיין ככה. את עשרת המטריםהראשונים עברתי בטיל; אחר-כך זה נעשה קשה יותר.

תוך כדי זחילה, יש רגע מסויים בו אתה נהדף מן הריצפה בגב כף-הרגל, שם העור דק ועדין, ואם אין על הרגליים כלום, אתה כמעט ישר מקבל יבלות. הלינוליאום נדבק לי לגוף

ונדמה היה כאילו מאות חרקים זעירים ננעצים לי ברגליים, או כאילו זחלתי על אספלט טרי. נדהמתי כמה לאט עובר הזמן - במקום אחד הייתה תלויה על הקיר תמונה גדולה

בצבעי-מים שציירו הפיונרים ובה נראית הסיירת "אורורה" בים השחור; הבחנתי שכבר שעהארוכה אני זוחל על-פניה, ואילו היא עוד תלויה לה שם באותו מקום עצמו.

ולפתע הכל השתנה. זאת אומרת, הכל נותר כשהיה - אני זחלתי לי במסדרון כמקודם, - אלא שהכאב והעייפות, שהיו כבר ללא-נשוא, כמו כיבו דבר-מה בתוכי. ואולי, להיפך - הדליקו. הבחנתי כי סביבי הכל שקט מאוד, רק הלינוליאום חורק מתחת למרפקיי, כאילו משהו מתגלגל לו במסדרון על גלגלים חלודים; מעבר לחלונות, הרחק למטה, רועש לו הים

ואי-שם רחוק עוד יותר, כמו מעבר לים, שר רמקול בקולות ילדים:

רחוק קסום, ה0יה אלי רחום,היה אלי רחום, היה רחום אלי...

החיים היו פלא לטפני, ירוק; השמיים היו ללא-ניע ובלא-עננים, השמש זרחה - ובלב-ליבו של אותו עולם ניצב אגף שינה דו-קומתי ובו מסדרון ארוך, לאורכו זחלתי אני במסיכת-גז. וזה היה, מצד אחד, כה מובן וטיבעי, ומצד שני - מעליב כל-כך וחסר-שחר,

שפרצתי בבכי מתחת לפרצוף הגומי שלי, מתנחם בזה שפניי האמיתיות נסתרות מעיניהמדריכים ובמיוחד מסידקי הדלתות שעשרות עיניים היו צופות דרכם במעללי ובהשפלתי.

כעבור כמה מטרים נוספים דמעותיי אזלו והתחלתי לחפש בקדחתנות אחר מחשבה כלשהי שתעניק לי כוחות להמשיך ולזחול הלאה, היות והפחד מפני המדריך, לא היה בו עוד די לכשעצמו. עצמתי עיניים וירד לילה שאפלותו הקטיפתית נחצתה לפרקים בכוכבים ניצתיםלנגד עיניי. שוב נשמע ממרחקים השיר ואני, בשקט-בשקט, ואולי רק בלב, התחלתי לשיר:

ממעיין זך אל רחוק קסום,אל רחוק קסום מתחיל אני את צעדיי.

מעל למחנה הצטלצל קול הפליז המבריק של חצוצרה - זה היה אות לקום. עצרתי ופקחתי את עיניי. עד קצה המסדרון נותרו משהו כמו שלושה מטרים. מולי, על קיר

אפור-כהה, תלוי היה מדף, ועל המדף נח גלובוס צהוב של הירח. מבעד לזגוגיות המיוזעות, המותזות בדמעותיי, הגלובוס נראה מעורפל וממוסמס; נדמה היה שלא על המדף הוא עומד,

אלא תלוי בריק האפרורי.

3

פעם ראשונה בחיי שתיתי יין בחורף, כשהייתי בן ארבע עשרה. זה התרחש במוסך שמיטיוק לקח אותי אליו - אחיו, טיפוס ארוך-שיער ומהורהר שהשתמט מהצבא, עבד שם כשומר. המוסך היה ממוקם במיתחם גדול מוקף גדר, גדוש לוחות בטון, ואנחנו עם מיטיוק היינו מעבירים די הרבה זמן בלטפס עליהם, לעיתים מוצאים את עצמנו במקומות מופלאים, מבודדים לחלוטין

מיתר המציאות ודומים לאגפים של ספינת-חלל נטושה זה-מכבר, ממנה נותרה רק השילדה המזכירה במוזר גיבוב של לוחות בטון. מה גם שהפנסים מעבר לגדר העץ העקומה דלקו באור מיסתורי, אל-ארצי, וברקיע הריק והצח תלויים היו מתי-מעט כוכבים זעירים - במילה אחת,

אם לא בקבוקי השתייה הזולים וערוצים קפואים של שתן - סביבנו היה הקוסמוס. מיטיוק הציע ללכת להתחמם ויצאנו לכיוון המוסך - חצי-כדור של אלומיניום מעורגל, שגם בו היה משהו קוסמי. בפנים היה חשוך; במעורפל ניראו קוי-המיתאר של

המכונות, מהן נדף ריח בנזין. בפינה, כאילו מותקן אל הקיר, עמד תא-שמירה עשוי-לוחות, בעל חלון זכוכית; דלק שם אור. מיטיוק ואני נדחקנו פנימה, התיישבנו על דרגש צר

ולא-נוח וגמענו בשתיקה תה שנחלט בתוך סיר פח ממורט. אחיו של מיטיוק עישן סיגריות ארוכות, דיפדף בגליון ישן של "הטכנאי הצעיר" ולא הגיב על נוכחותינו בכלל. מיטיוק

שלף בקבוק מתחת לדרגש, הציב אותו בחבטה על ריצפת המלט ושאל:- מה איתך?

נדתי בראשי, למרות שאיבדתי את העשתונות. מיטיוק מזג נוזל אדום-כהה לתוך הכוס שכרגע שתיתי בה תה, מילא אותה עד שפתה והושיט לי; ואני, כמו נכנס לקצב של התהליך, תפשתי בכוס, הבאתי אותה אל פי ולגמתי, משתאה כמה מועט הוא המאמץ שיש להשקיע כדי לעשות משהו לראשונה. בזמן שמיטיוק והאח הריקו את היתר, ארבתי בדריכות לתחושותיי,

אבל שום דבר לא התחולל בתוכי. לקחתי את הירחון שהתפנה, פתחתי אותו באקרעי ונפלתי על עמוד-כפול ובו ציורים קטנטנים של כלי-טיס שאותם היה צריך לנחש. מכולם מצא חן בעיניי אחד - היה זה מטוס אמריקאי שכנפיו יכלו לשמש כמדחפים בעת ההמראה. והיה שם עוד טיל קטן בעל תא-טייס, אבל אותו לא הספקתי לבחון לעומק, כי אחיו של מיטיוק, בלי להוציא הגה, ואפילו מבלי להרים את עיניו, חטף לי את הירחון מהידיים. שלא להיראות נעלב, עברתי אל השולחן, עליו ניצבה צנצנת, שכף-חשמלית מזדקרת מתוכה, בין שרידי נקניק

יבשים-למחצה. ולפתע נגעלתי מהמחשבה, שאני יושב בתוך החדרון הקטן והמרוקק הזה, המצחין

ממי-שופכין, נגעלתי מזה - שכרגע שתיתי יין-פורט בכוס מטונפת, מזה - שהארץ העצומה בה אני חי היא כולה המוני-המוני חדרונים קטנים ומרוקקים כמו זה, מצחינים ממי-שופכין,

שכרגע כילו לשתות בהם יין-פורט, והעיקר - חשתי גועל מזה - שהנה, בדיוק במחסנים הקטנים והמסריחים הללו דולקים אותם אינספור אורות ססגוניים, בגללם נעתקת נשימתי בערבים כשהגורל מוביל אותי על-פני איזה חלון הממוקם לו גבוה מעל לבירה העומדת בדימדומים. וכל זה נראה מעליב במיוחד לעומת כלי-הטיס האמריקאי היפהפה מהירחון.

השפלתי את עיניי אל העיתון שכיסה את השולחן והיה מלא כתמים שמנוניים, חריכות בדלים וסימנים עגולים של כוסות וצלחות. כותרות המאמרים הבהילו במין עירנות ועוצמה

קרות-כקרח - שום דבר הרי לא עמד בדרכן כבר מזמן והן, בכל זאת, הלמו והלמו לריק בתנופה נוראית ולא היה פשוט לשיכור )ואני כבר הבחנתי שהשתכרתי, אבל לא ייחסתי לזה

חשיבות( מאשר להיקלע לתוך אותו ריק ולהניח לנפשו המתמהמהת להידרס מתחת לאיזו "בעייה בוערת שעל סדר-היום" או "דרישת-שלום לפועלי הכותנה". סביבי, החדר הפך לגמרי לא-מוכר; מיטיוק היה מביט בי בריכוז. הוא לכד את מבטי, קרץ לעברי ואמר במין

כבדות-לשון:- נו מה, טסים לירח?

נדתי בראשי ועיניי נקבעו על טור קטן שנקרא "חדשות מן המסלול". חלקו התחתון של הטקסט היה תלוש ומה שנשאר, בדפוס עבה, היה רק: "את היממה העשרים ושמונה...". אלא שדי היה אפילו בזה - מיד הבנתי הכל ועצמתי עיניים. כן, כך זה היה - המאּורות, בהן

התנהלו חיינו, היו אמנם אפלות ומטונפות, ואנחנו-עצמנו - כנראה שהיינו גזורים על-פי מידותיהן, - אך ברקיע הכחול מעל לראשינו, בין כוכבים דלילים ונוזליים, התקיימו להן נקודות מנצנצות, יוצאות-דופן, מלאכותיות, זוחלות לאיטן בין המזלות, אשר נוצרו כאן, על-פני האדמה הסובייטית - בין קיא, בקבוקים ריקים ועשן מצחין של טבק - והן עשויות פלדה, חצאי-מוליכים וחשמל ומרחפות בחלל. וכל אחד ואחד מאיתנו - אפילו האלכוהוליסט כחול-הפנים שכמו קרפדה הסתתר בשלג, מולו חלפנו בדרך לכאן, אפילו אחיו של מיטיוק,ולבטח כבר, מיטיוק ואני, - הוא שם, בתכלת הקרה והצחה, בעל שגרירות קטנה משל עצמו.

יצאתי בריצה אל החצר, וזמן ארוך-ארוך, כובש את דמעותיי, צפיתי בכדורהצהוב-תכלכל של הירח, בלתי מתקבל על הדעת כמה קרוב בשמי החורף השקופים.

4

אני לא זוכר את הרגע שהחלטתי להתקבל לבית-ספר לטיס. לא זוכר, כי ההחלטה כנראה שהבשילה בלב, גם אצלי וגם אצל מיטיוק, הרבה לפני סיום התיכון. זמן-מה עמדה בפנינו הבעייה לבחור - בתי-ספר לטיס היו בכל רחבי הארץ לרוב, - אבל אנחנו החלטנו הכל מהר מאוד כשראינו בירחון "תעופה סובייטית" עמוד-אמצע צבעוני על חיי קריית-הירח שליד בית-הספר לטיס בעל אות הדגל האדום על-שם מרסייב בעיר זראיסק. מיד כמו מצאנו את עצמנו בתוך המון של טירונים בינות להרים ומכתשים מדיקט צבועים צהוב, זיהינו את

עצמנו לעתיד בקרב הבחורים קצוצי-השיער שהתפתלו על המתח והזליפו על עצמם מים, אשר קפאו בצילום, מתוך גיגית אמייל גדולה בגון אפרסק כה עדין, שבין-רגע נזכרת בילדות,

ואותו צבע עורר משום-מה אמון וחשק לנסוע וללמוד בזראיסק יותר מכל תצלומיהסימולטורים שהיו ליד והזכירו גוויות מטוסים מתפוררות-למחצה ושורצות אדם.

משנתקבלה ההחלטה, כל השאר הסתבר כלא-מסובך. הוריו של מיטיוק, מבוהלים מגורלו הבלתי-ברור של הבכור, שמחו כי בנם הצעיר יגיע לעסוק בתחום כה יציב ומבטיח; ואילו

אבי כבר נגמר עד אז סופית מהשתייה ורוב הזמן שכב על הספה עם הפנים לקיר, בוהה בשטיח ועליו רקום איל לוטש-עיניים; לדעתי, הוא אפילו לא הבין שאני מתכוון להיות טייס,

ולדודה הכל היה אותו דבר.

אני זוכר את העיר זראיסק. יותר נכון, אי-אפשר לומר - לא שאני זוכר אותה, גם לא ששכחתי אותה - כל-כך מעט יש שם מה לזכור או לשכוח. ממש במרכזה מתנוסס לו מגדל פעמון מאבן לבנה, שאי-שם מזמן זינקה ממנו על האבנים איזו נסיכה, ולמרות מאות השנים שחלפו, בעיר עוד זוכרים את המעשה. מוזיאון היסטורי ניצב בסמוך, ולא הרחק משם - יחידת-קשר

ומשטרה. כשירדנו מהאוטובוס, גשם מלוכסן, לא-נעים, ירד והיה קר. תפסנו מחסה תחת סוכך של מרתף ועליו המילים "מטה בחירות" וחצי שעה חיכינו שהגשם יעבור. מעבר לדלת כנראה ששתו - נישאו משם ריח סמיך של בצל וקולות; מישהו היה מציע שעה ארוכה לשיר את "מרסי

קו-קו", ולבסוף קולות לא-צעירים של גברים ונשים פצחו:

נעלו-נעלו-נעלוז על המאה שנפלה בחלקנו...

הגשם פסק, יצאנו לחפש אוטובוס ומצאנו את אותו אחד שאיתו הגענו. הסתבר שלא היה עלינו לרדת ויכולנו להעביר את הגשם במזנון בזמן שהנהג אכל צהריים. מבעד לחלונות נמשכו בתי עץ קטנים, אחר-כך נגמרו הם והתחיל יער. וביער הזה, כבר מחוץ לעיר, היה ממוקם בית-הספר לטיס של זראיסק. לבית-הספר עצמו צריך היה להגיע ברגל, מהלך כחמישה

קילומטר מתחנת האוטובוס הסופית שנקראה "פירות וירקות" - שום חנות לא הייתה שם בסביבה והשם הזה, כך הסבירו לנו, נשאר עוד מהימים שלפני המלחמה. מיטיוק ואני ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת בדרך בזוקה בעגילי צפצפות רטובים; זו הובילה עוד ועוד אל

תוך היער וכשכבר התחלנו לחשוב שאנחנו הולכים לא-בכיוון, ראינו לפתע שער עשוי צינורות פלדה מרותכים ועליו כוכבי פח גדולים. היער נדחק בצדדים מפני גדר גבוהה,

עשויה קרשים לחים, לא-צבועים, לאורכה התנחשל לו למעלה תיל דוקרני חלוד. הצגנו לחייל החולמני במעבר את ההפניות מלישכת הגיוס האזורית ואת תעודות הזהות הטריות שלנו, ואז

הכניסו אותנו פנימה ופקדו להגיע למועדון, שם אמור היה להתחיל בקרוב המיפגש. כביש אספלט הוביל לעומקו של ישוב לא-גדול וישר מימין לכביש התחילה קריית-הירח

ההיא שראיתי בירחון - זו הייתה מורכבת ממספר ביתנים חד-קומתיים ארוכים וצבועים צהוב, משהו כמו עשרה צמיגים תקועים באדמה ומגרש ועליו פרושה פנורמה של פני-הירח. עברנו את זה ומצאנו עצמנו לפני מועדון המוצב, שם התגודדו סביב לעמודים הבחורים

המגיעים להתקבל. עד-מהרה יצא אלינו קצין, קבע למישהו להיות חניך-תורן ופקד עלינולהירשם בוועדת הקבלה ואחר-כך ללכת לקבל ציוד.

עקב החום, ועדת הקבלה ישבה בחצר המועדון בתוך סוכה-קלועה בסגנון סיני: שלושה קצינים ששתו בירה לצלילי מוסיקה מזרחית שקטה וחילקו לוחיות קרטון נושאות מספרים בתמורה לתעודות שלנו. אז הובילו אותנו לקצה איצטדיון מצומח עשב עד גובה המותניים

)נראה שכבר עשר שנים לפחות אף-אחד לא שיחק שם כלום( וחילקו לנו שני אוהלים כלל-צבאיים מקופלים, בהם היה עלינו להתגורר בתקופת הבחינות. היו אלה יריעות גומי

מגולגלות, כבדות שהיה עלינו למתוח על מוטות עץ תקועים באדמה. הכרנו זה את זה בעודנו גוררים לתוך האוהלים את המיטות, שאחר-כך העמדנו בשתי קשתות בפנים - המיטות היו

ישנות, כבדות, בעלות גולות ניקל שאפשר היה להבריג על המיסעד, אם למעלה לא התחברה מיטה נוספת. את הגולות קיבלנו לחוד, בתוך שק מיוחד, ובסיום הבחינות פירקתי אחת

והחבאתי אותה בחפיסת הסיגריות ההיא ששמרה על טייס הפלסטלינה אשר ראשו מצופהנייר-כסף - העד היחיד לאירועי ערב דרומי רחוק ובלתי-נשכח.

באוהלים האלה העברנו, נדמה לי, בכלל לא הרבה זמן, אך כשפירקו אותם התברר כימתחת לריצפת הגומי צמח לו כבר עשב עבה ועבות, חסר-צבע להבחיל.

את הבחינות עצמן אני כמעט ולא זוכר. זכור לי רק זה, שהסתבר כי היו לגמרי לא-מסובכות, ואפילו היה מעליב שעל דף הבחינה לא נמצא מקום לכל אותם נוסחאות וגרפים,

בהם נספגו ימי אביב וקיץ ארוכים מול ספרי הלימוד הפתוחים. אנחנו עם מיטיוק צברנו בלי קושי את הנקודות הדרושות ואחר-כך החל ראיון, ממנו כולם חששו יותר מכל. ניהלו

אותו מאיור, קולונל ואיזה ישישון עם צלקת עקומה על המצח, לבוש מדי טכנאי ממורטטים. אמרתי שאני רוצה לעוצבת הקוסמונאוטים והקולונל שאל אותי, מהו קוסמונאוט סובייטי. זמן רב לא יכולתי למצוא תשובה הולמת; לבסוף, ממבע התוגה שעל פני הבוחנים, הבנתי

שמיד ישלחו אותי למסדרון. -טוב, - אמר הישישון, ששתק עד כה, - אבל אתה זוכר איך בא לך לראש הרעיון

להיות קוסמונאוט? שקעתי בייאוש - לגמרי לא היה לי מושג איך עונים נכון על שאלה כמו זו. וכנראה שמתוך ייאוש, פתחתי לספר על הדמות האדומה מפלסטלינה ועל טיל הקרטון, ממנו לא היה מוצא. הישישון מיד התעורר לחיים, עיניו העלו ברק, וכשהגעתי לזה, איך היה עלינו,

מיטיוק ואני, לזחול במסיכת-גז לאורך המסדרון, בכלל תפש בידי ופרץ בצחוק, עד שאותהצלקת על מיצחו הפכה ארגמנית לגמרי. אחר-כך לפתע הרצין.

- ואתה יודע שהעסק לא פשוט - לטוס לחלל? ואם המולדת תדרוש שתקריב את חייך,מה אז, אה?

- זה מקובל, - אמרתי בקדרות.אז הוא נעץ בי עיניים והביט אולי שלוש דקות.

- אני מאמין, - אמר לבסוף, - שאתה מסוגל. כששמע כי מיטיוק, שמילדותו רצה להגיע לירח, מנסה להתקבל גם הוא, רשם את שםמשפחתו על פיסת נייר. מיטיוק סיפר אחר-כך שהזקן חקר הרבה זמן, למה דווקא לירח.

למחרת היום, אחרי ארוחת-הבוקר, הופיעו על עמודי מועדון המוצב רשימות עם שמות המשפחה של המתקבלים; אנחנו עם מיטיוק היינו זה על-יד זה, לא על-פי האלף-בית. חלק השתרכו לערער, חלק קפצו משימחה על האספלט המשורטט קווים לבנים, חלק רצו לטלפון,

ומעל לכל אלו, זכור לי, נמתח בשמיים הדהויים שובל לבן של עיקבות מהופכים. לאלו, הרשומים לקורס הראשון, קראו לפגישה עם סגל ההוראה האווירי - המורים כבר המתינו במועדון. אני זוכר וילונות קטיפה כבדים ושולחן לכל אורך הקיר, אליו יושבים קצינים קיצוניים ברישמיותם. את הפגישה ניהל לוטננט-קולונל צעיר-למראה בעל אף סחוסי ומחודד; בעת שדיבר דמיינתי אותו לעצמי בסרבל קיץ וקסדה הרמטית, יושב בתא-הטייס של

"מיג" מנומר כמו ג'ינס יקר. - בחורים, מאוד לא הייתי רוצה להבהיל אתכם, מאוד לא הייתי רוצה להתחיל את

פגישתנו במילים מפחידות, כן? אך אתם הרי יודעים: לא אנו בוחרים בתקופה בה אנו חיים - זו התקופה שבוחרת בנו. אולי טעות היא מצידי למסור לכם מידע כמו זה, כן,

ואף-על-פי-כן, אומר... הלוטננט-קולונל השתתק לרגע, רכן אל המאיור שישב על-ידו ולחש לו משהו באוזנו.

המאיור קימט את מיצחו, הקיש במהורהר בשולחן בקצהו הקהה של עפרון ואז נד בראשו. - אם-כן, - המשיך הלוטננט-קולונל בקול שקט, - לא-מכבר, בכנס סגור של

הוועד-הפועל הצבאי, התקופה בה אנו חיים הוגדרה כטרום-מלחמתית! הלוטננט-קולונל השתתק, ממתין לתגובה, אבל באולם נראה שלא הבינו כלום -

בכל-אופן, לא הבנו כלום מיטיוק ואני. - הנה אני מסביר, - אמר אז בקול שקט אף יותר. - הכנס התקיים בחמישה עשר

ביולי, כן? משמע, שעד החמישה עשר ביולי חיינו בתקופה פוסט-מלחמתית, ומאז - כבר חודששלם - אנו חיים בתקופה טרום-מלחמתית, ברור או לא?

רגעים אחדים עמדה באולם דממה. - אני אומר את זה, לא כדי להפחיד, - המשיך הלוטננט-קולונל כבר בקולו הרגיל, -

פשוט, יש לזכור איזו אחריות כבדה רובצת לנו ולכם על הכתפיים, כן? עשיתם את הצעד הנכון, שהגעתם לבית-הספר שלנו. עכשיו - אני רוצה לומר לכם כי אנחנו מכינים כאן לא

סתם טייסים, אלא בראש-ובראשונה בני-אדם אמיתיים, כן? וכאשר תקבלו את הדיפלומות והדרגות הצבאיות, אתם יכולים להיות סמוכים-ובטוחים, שלזמן הזה תהפכו לבני-אדם

אמיתיים באלף הכי רבתי - כזו, שכמותה קיימת רק בארצנו הסובייטית! הלוטננט-קולונל התיישב, יישר את העניבה ותפש בשפתיו את שפת הכוס - ידיו רעדו

והיה נדמה לי ששמעתי נקישה שקטה-שקטה של שיניים בזכוכית. קם המאיור. - בחורים, - אמר בזמרתיות, - למרות שכבר היה אפשר לקרוא לכם צוערים, - למרות

הכל, אני פונה אליכם כך - בחורים! העלו בזכרונכם את המעשה הנודע אודות האישיות האגדית אשר הילל בוריס פולווי! האדם שעל-שמו נקרא בית-ספרנו! הוא, שאיבד את שתי רגליו בקרב, לא איבד את עוז רוחו, כי-אם התרומם על תותבות וכאיקרוס נסק לשמיים

להכות בחלאה הפשיסטית! רבים אמרו לו שזה בלתי-אפשרי, אך הוא זכר את העיקר - שהוא אדם סובייטי! בל תשכחו זאת גם אתם, לעולם ובכל בל תשכחו! ואילו אנו, סגל ההוראה

האווירי, ואישית אני, כסגן נספח-פוליטי לכוחות האוויר, מבטיחים לכם: אנו נעשה מכםבני-אדם אמיתיים בזמן הקצר ביותר!

אז הראו לנו את מקומינו בקסרקטין של הקורס הראשון, לשם עברנו מן האוהלים, והובילו אותנו לחדר-האוכל. מתיקרתו השתלשלו "מיגים" ו"אילים" מאובקים שדמו לאיים

עצומים ותלויים באוויר לעומת להק הזבובים השחורים והמהירים. ארוחת-הצהריים הייתה לא ממש טעימה - מרק עם איטריות כוכביות, עוף באורז ולפתן. אחרי האוכל היה לנו חשק

נוראי לישון. אנחנו עם מיטיוק בקושי הגענו למיטות ונרדמתי מיד.

5 למחרת בבוקר העירו אותי אנקות מלאות כאב ומבוכה. למעשה, מזה זמן רב כבר שמעתי את הקולות הללו מבעד לשנתי, אבל הקצתי לגמרי רק לשמע זעקה רועמת ומתייסרת במיוחד. פקחתי עיניים והבטתי סביבי. מין רחש איטי, גועה, בלתי-מובן התחולל בכל המיטות -

ניסיתי להתרומם על מרפקיי, אך לא הייתי מסוגל, היות וכפי שהסתבר הייתי מרותק למיטה במספר חגורות רחבות - כאלו שמהדקים בהן מזוודות גדושות יתר על המידה. כל מה

שיכולתי, זה להפוך מעט את ראשי מצד אל צד. מן המיטה השכנה ניבטו אלי עיניו מלאות הסבל של סלאווה, בן-כפר שהספקתי להכיר אתמול, ואילו החלק התחתון של פניו היה מוסתר מתחת לאיזו חתיכת בד מתוחה. התכוונתי לפתוח את הפה ולשאול אותו במה העניין, אבל אז גיליתי שאיני יכול להזיז את הלשון, ובכלל - שאיבדתי תחושה בכל המחצית התחתונה של

פניי כאילו היא נרדמה. ניחשתי שגם פי סתום וחבוש במשהו, אלא שאפילו לא הספקתי להתפלא על כך, כי במקום פליאה, חשתי אימה: היכן שהיו אמורות להיות כפות-רגליו של

סלאווה השמיכה צללה במדרגה כלפי מטה ועל הכיסוי המעומלן ביצבצו כתמים אדומים לחים, כאלו שמותיר מיץ אבטיחים על מגבות כותנה דקות. והכי מפחיד היה זה, שלא חשתי ברגליי

שלי ואפילו לא יכולתי להרים את הראש ולהציץ בהן. - מח'קה חמש! - עתיר-גוונים במידה בלתי-רגילה ומלא אינספור רמיזות, רעם בדלת

קול הבאס של סמל. - לחבישה! ומיד נכנסו למחלקה איזה עשרה איש - היו אלה פירחי-בית ופירחי-גימל )או, כנהוג לומר - פירחי-טיס של השנה השנייה והשלישית, ואת זה ניחשתי לפי הסרטים התפורים להם

על השרוולים(. עד אז לא ראיתי אותם והקצינים אמרו שהם בתורנות איסוף תפוחי-אדמה. הם נעלו מגפיים מוזרות בעלות שוקיות קשיחות ופסעו בצעדים כושלים מאוד, נאחזים פעם

בקירות, פעם במיטות. והבחנתי גם בחיוורון חולני בפניהם, שנטבע בהן חותמה של מצוקה ארוכת-ימים וכמו הותך למין נכונות בלתי-מבוטאת. וכמה שזה לא היה במקום, אבל אותו רגע נזכרתי במילות שבועת הפיונרים, עליהן חזרנו אנחנו עם מיטיוק, יחד עם כולם,

ברחבת האספלט של המחנה; נזכרתי והבנתי במה בדיוק שיכענו במירמה את עצמנו, את חברינולטור ואת בוקר יולי השקוף, כאשר צרחנו "תמיד נכון!"

בזו אחר זו גילגלו הצוערים אל המסדרון את המיטות, בהן געו והתפתלו להם פירחי-אלף, ובחדר נותרו רק שתיים - שלי וזו שעמדה סמוך לחלון ובה שכב מיטיוק.

החגורות לא הניחו לי להפנות את ראשי, אך בזווית העין ראיתי שהוא שוכב בשקט וכנראהישן.

אותנו הגיעו לקחת עשר דקות אחר-כך, סובבו עם הרגליים קדימה והחלו לגלגל במסדרון. צוער אחד דחף את המיטה והאחר הלך עם הגב לפנים ומשך אותה כלפיו - זה נראה כאילו הוא נסוג לאורך המסדרון, דוחף מעצמו-והלאה את המיטה הדולקת בעיקבותיו. לקחנו פנייה לתוך מעלית ארוכה וצרה בעלת דלתות בשני צידיה ונסענו למעלה, שם אותו פרח-בית שוב נתן הילוך אחורי לאורך עוד מסדרון אחד, ונעצרנו לפני דלת מרופדת בשחור ועליה

לוחית חומה, גדולה, אותה לא הצלחתי לקרוא בגלל תנוחתי הלא-נוחה. הדלת נפתחה וגילגלו אותי לתוך חדר שמתקרתו השתלשלה נברשת עצומה בצורת פצצת-אוויר ועל-פני חלקו העליון

של הקיר עבר פס מובלט, מעוטר במגלים, פטישים ואגרטלים משורגים בין גפנים. הורידו ממני את החגורות והתרוממתי על מרפקיי, משתדל שלא להביט ברגליים. מולי,

בעומק החדר, מואר מתוך חלון גבוה וצר שהטיל אור אפור במלוכסן, ניצב שולחן כתיבה מאסיבי ועליו מנורה ירוקה. זה, היושב אל השולחן, נסתר מעיניי מאחורי גליון פרוש של "פראוודה" שמעמודו הראשון ניבטו פנים קמוטות ולהן עיניים אדיבות, נוגהות וקבועות

ישר עלי. הלינוליאום על הריצפה חרק ולצד המיטה שלי בלמה לה המיטה של מיטיוק. העיתון רישרש מספר פעמים בעוד דפיו מתהפכים והשתרע על השולחן. מולנו ישב אותו

ישישון עם הצלקת על המצח שבמהלך הראיון היה תופש בידי. כעת היה לבוש מדי לוטננט-גנרל עם מטאטאים זהובים על הדשים, שיערו היה חלק למישעי והמבט היה צלול

ופיכח. והבחנתי גם שפניו כמו היו העתק הפנים שהשקיפו עלי משער ה"פראוודה" לפני דקה: זה יצא ממש כמו בסרט, כשתחילה מראים לך זמן ארוך צ5לם אחד, ואז בהדרגה מופיע במקומו אחד אחר - המראות היו דומים, אך לא זהים, והיות ורגע המעבר התערפל, נדמה היה כאילו

הצ.למים מתחלפים לנגד עיניך. - בחורים, מאחר ועוד צפויה לנו מערכת יחסים ארוכה למדי, אתם רשאים לקרוא לי

"חבר מפקד-הטיסה", - אמר הישישון. - ברכותיי! על-פי תוצאות הבחינות ובמיוחד הראיון, - כאן הוא קרץ, - התקבלתם ישר לקורס הראשון של בית-הספר הסודי לחלל שתחת המדור

הראשון של הקג"ב; כך שבני-אדם אמיתיים תהפכו להיות איכשהו אחר-כך ובינתיים תתכוננולצאת למוסקבה. ושם גם ניפגש.

פשר המילים הללו התברר לי רק במחלקה הריקה, לשם הסיעו אותנו על-פני אותם מסדרונות ארוכים, בהם הלינוליאום שר תחת גלגלי הפלדה הקטנטנים של המיטות משהו שקטומלא-נוסטלגיה, מאלץ, לא ברור לשם-מה, להיזכר באחר-צהריים רחוק של יולי על-יד הים.

כל אותו יום ישנו, מיטיוק ואני )נראה שבארוחת-הערב הקודמת האכילו אותנו באיזה סם-שינה - אפילו למחרת הייתי מנומנם(, ואילו בערב נכנס אלינו סגן עליז, צהוב-שיער, במגפיים חורקים, ועודו מצחקק ומתבדח, הסיע את מיטותינו בזו אחר זו אל רחבת מצעדים סלולה לפני בימת בטון בדמות קונכית, עליה כבר הסבו אל שולחן מספר גנרלים בכירים

וביניהם גם חבר מפקד-הטיסה. אנחנו עם מיטיוק יכולנו, כמובן, להגיע גם בכוחות עצמנו, אולם הסגן אמר שזה הנוהג המקובל לקורס הראשון ופקד עלינו לשכב בשקט, שלא נביך את

האחרים. מרוב מיטות עומדות בדוחק אחת לצד השנייה, רחבת המצעדים הזכירה מגרש של

בית-חרושת למכוניות או תשלובת לייצור טרקטורים. אנקה הסויה ריפרפה מעליה במסלול מורכב: נעלמת במקום אחד, היא הופיעה באחר וחוזר-חלילה - כאילו מעל למיטות נישא יתוש ענק ובלתי-נראה. הסגן צהוב-השיער אמר בדרך שעכשיו יחל ערב הסיום, בחופף למבחן רפואי

אחרון. ועד-מהרה הוא עצמו, ראשון מתוך כחמישים סגנים כמוהו בדיוק, מחוויר מדאגה, אך

במיומנות שאין כדוגמתה, רקד לפני ועדת הקבלה "קלינקה" לצלילי קונצרטינה חסכנית במעברים מיותרים בידיו של סגן הנספח-הפוליטי לכוחות האוויר. שם משפחתו של הסגן היה לנדראטוב - שמעתי אותו כאשר מפקד-הטיסה העניק לו פנקס אדום פתוח ובירך אותו לרגל קבלת הדיפלומה. אז ביצעו את הריקוד הזה גם השאר ולקראת הסוף כבר נעשה לי משעמם להתבונן בהם. הפנתי את מבטי לעבר שדה האיצטדיון, שהתחיל ישר אחרי רחבת המצעדים,

ולפתע הבנתי מדוע הוא מכוסה לו כה גבוה בעשב. שעה ארוכה הייתי מתבונן כיצד גבעוליו מתנועעים ברוח. נדמה היה לי שהגדר האפורה והסדוקה מגשמים המתחילה ישר אחרי שער כדורגל מט-לנפול, - היא-היא החומה

הסינית הגדולה ועל אף כל הקרשים העקורים והמעוקמים, היא, כלפני אלפים-בשנים, משתרעת משדות סין הרחוקה ועד לעיר זראיסק ונותנת צביון סיני עתיק לכל אשר צץ לה ברקע -

הסוכות הקלועות, בהן עובדת ועדת הקבלה בחום הכבד, ומטוס-הקרב החלוד והמקורקע והאוהלים הכלל-צבאיים העתיקים, בהן מתבונן אני ממיטתי ומהדק מתחת לשמיכה גולת ניקל

מפורקת לזכרון.

למחרת היום נשאה אותנו משאית על-פני שדות ויערות קייצים. מיטיוק ואני ישבנו על התרמילים, נסמכים אל דופן פלדה קרירה. אני זוכר את שוליה המתנודדים של יריעת ברזנט, מאחוריה הבליחו גיזעי העצים ועמודיו האפורים-כמושים של קו-טלגרף שנקרע מזמן. כפעם בפעם התפרדו העצים וממעל הבליח משולש שמיים חיוורים, מהורהרים. אחר-כך הייתה עצירה וחמש דקות שקט, אשר הופרע רק בחבטות כבדות ורחוקות; הנהג שיצא לעשות צרכים הסביר שאלה הם כמה תותחים המפגיזים במטחים קצרים בשטח האימונים של בית-הספר לחיל-רגלים

על-שם אלכסנדר מטרוסוב. ושוב החל רעד ארוך במרכב. נרדמתי וכאשר התעוררתי להרף-עין, היינו כבר במוסקבה; מבעד לסדק בברזנט הבליחו - כמתוך איזו חופשת קיץ רחוקה מבית-ספר

- הקשתות של "עולם הילד".

6

פעמים רבות בילדות דמיינתי עמוד-אמצע בעיתון, עודו מדיף ריח דיו טרי, ובמרכזו דיוקן גדול שלי )אני בקסדה ומחייך( והכותרת: "הקוסמונאוט אומון קריוומאזוב חש עצמו מצוין!" קשה להבין מדוע חשקתי בזה כל-כך. מן הסתם, שאפתי לחיות את חיי בחלקם

באמצעות אנשים אחרים - באמצעות אותם, שיסתכלו בתצלום הזה ויהרהרו בי, מנסים לתאר להם את המחשבות שלי, את הרגשות ואת מערך נשמתי. ומעל לכל - אני-עצמי, כמובן ששאפתי להפוך לאחד מאותם אנשים אחרים: לקבוע את מבטי על הפנים המורכבות מנקודות טיפוגרפיות של עצמי, להרהר אלו סרטים האדם הזה אוהב ומי הנערה שלו - ואז להיזכר לפתע שהאומון קריוומאזוב הזה הוא, בעצם, אני. בהדרגה ובאופן לא-מוחש השתנתי. דעותיהם של אחרים הפסיקו לעניין אותי יותר מדי, כי ידעתי - לאחרים גם ככה לא יהיה בי שום עניין,

ולחשוב - לא עלי הם יחשבו, אלא על התצלום, ובאותה אדישות שאני-עצמי חושב על תצלומיהם של אחרים. על-כן החדשות, שמעשה-הגבורה שלי לא יוודע לאיש, לא היו עבורי

מהלומה; המהלומה הייתה החדשות שאצטרך לחולל מעשה-גבורה. מיטיוק ואני נקראנו אל מפקד-הטיסה בתורות, למחרת היום שהגענו, מיד אחרי

שהלבישו אותנו מדי סובורוב שחורים - רק הכותפות היו צהובות-בוהקות ועליהן אותיותחסרות-פשר: בסג"ח. קודם הלך מיטיוק ואיזה שעה וחצי אחר-כך קראו לי.

כשנפתחו בפניי דלתות האלון הכבדות, בכלל קיבלתי שיתוק - עד כדי כך הזכיר המראה סצינה מתוך איזה סרט מלחמתי. במרכז החדר ניצב שולחן ועליו מפת-שטח גדולה, צהובה ומספר לובשי מדים עמדו מעברו: מפקד-הטיסה, שלושה גנרלים, לא-דומים זה לזה כלל, אך כולם דומים מאוד לסופר והמחזאי גנריך בורוביק, ושני קולונלים - אחד נמוך ושמן, בעל פנים בגון פטל, והאחר - כחוש ודל-שיער שהזכיר נער חולני מזדקן; האחרון

חבש משקפיים כהים וישב בכיסא-גלגלים. - מפקד מרכז בקרת הטיסה, קולונל חלמוראדוב, - אמר מפקד-הטיסה, בהראותו על

הגוץ עם פני הפטל.ההוא נד בראשו.

- סגן נספח-פוליטי לעוצבת הקוסמונאוטים המיוחדת, קולונל אורצ'אגין. הקולונל בכיסא-הגלגלים הפנה אלי את ראשו, רכן מעט לפנים והסיר את משקפיו, כמו לאמוד אותי טוב יותר. שלא-מרצוני נרעדתי - הוא היה עיוור: בעין אחת העפעפיים הגלידו

זה לזה ומבין ריסי האחרת התנוצצה לה קלות דימעה לבנונית. - אתה רשאי לקרוא לי באמלאג איוואנוביץ', אומון, - אמר בקול טנור גבוה. -

כולי תקווה שנתיידד. משום-מה, מפקד-הטיסה לא הציג בפניי את הגנרלים ואילו התנהגותם לא הסגירה בשום

אופן שהם אפילו מבחינים בי. אני, על כל פנים, - דומה שזכרתי אחד מהם מהבחינותבזראיסק.

- צוער קריוומאזוב, - הציג אותי מפקד-הטיסה. - נו מה, אפשר להתחיל?הוא נפנה אלי, שילב ידיים על ביטנו ופתח:

- אתה, אומון, קורא ודאי עיתונים, רואה סרטים ושמעת שהאמריקאים הנחיתו על הירח כמה קוסמונאוטים משלהם ואף נסעו על פניו בעגלה ממונעת. לכאורה, המטרה נראית

שוחרת-שלום, אולם זה כבר איך שאתה בוחר להביט בה. תאר לך איש-עמל פשוט מאיזו מדינהלא-גדולה, נגיד, במרכז אפריקה...

מפקד-הטיסה קימט את פניו ועשה עצמו כאילו הוא מפשיל שרוולים ומוחה את הזיעהממיצחו.

- והנה הוא רואה שהאמריקאים נחתו על הירח, בעוד שאנחנו... מבין?- כן המפקד, חבר לוטננט-גנרל! - השבתי אני.

- מטרתו העיקרית של ניסוי החלל לקראתו מתחילים להכשיר אותך, אומון, היא להראות, שטכנית איננו מפגרים אחר ארצות המערב ומסוגלים גם-אנו לשגר משלחות אל הירח. לשלוח לשם ספינה מאויישת שתחזור - זה כעת מעל לכוחותינו. אולם ישנה אפשרות אחרת -

לשגר לשם רכב אוטומטי, אותו לא נצטרך להחזיר חזרה. מפקד-הטיסה רכן מעל למפת התבליט עם ההרים המזדקרים ולועות המכתשים הקטנים.

- זהו מיקטע של פני-הירח, -במרכזה עבר קו אדום-בוהק, בדומה לשריטת מסמר טרייה. אמר מפקד-הטיסה. - כידוע לך, אומון, טכנולוגיית החלל שלנו מתרכזת במחקר צידו האפל של הירח, לעומת האמריקאים שמנחיתים על צידו המואר. הפס הארוך הזה - מה שנקרא הש5בר על-שם לנין, נתגלה לפני שנים אחדות בידי לוויין של המולדת. זוהי תצורה גאולוגית ייחודית אשר אשתקד שוגרה לתחומה משלחת אוטומטית לשם איסוף דגימות של קרקע הירח.

על-פי מימצאי המחקרים הקודמים, התגבשה הדיעה בדבר נחיצות המשך לימודו של השבר. ידוע לך, בוודאי, כי תוכנית החלל שלנו, - מגמתה העיקרית היא הניצול של אמצעים אוטומטיים - האמריקאים הם אלה שמסכנים חיי אדם. אנו מעמידים בסכנה רק מכניזמים. והנה, צץ לו

הרעיון לשגר אמצעי-תחבורה מיוחד בעל הנעה-עצמית - מה שנקרא רכב-ירח - אשר יעבורבקרקעית השבר ויעביר אל כדור הארץ מידע מדעי.

מפקד-הטיסה פתח מגירה בשולחן ומבלי להוריד ממני את עיניו, החל מחטט שם בידו. - אורכו הכללי של השבר - מאה וחמישים קילומטר ואילו הרוחב והעומק חסרי-חשיבות

לחלוטין ונמדדים במטרים ספורים. ההנחה היא שרכב-הירח יעבור בו שבעים קילומטר - האנרגיה במצברים צריכה להספיק לזה - ויציב במרכזו רדיו-מצוף-איתות אשר ישדר לחלל

בצורת אותות רדיו מוצפנים את המילים "שלום", "לנין" ו"ברה"מ". מכונית צעצוע אדומה הופיעה בידו והוא מתח את הקפיץ והציב אותה בתחילת הקו האדום שעל המפה. המכונית החלה לזמזם ולזחול קדימה. השילדה הזכירה קופסת שימורים

קטנה וישבה על שמונה גלגלים שחורים-קטנים, על דפנותיה היה רשום "ברה"מ" ומלפנים היו זוג בליטות דמויות-עיניים. עיני הכל עקבו אחריה במתיחות; אפילו קולונל אורצ'אגין

סובב את ראשו בו-זמנית עם היתר. המכונית הגיעה לקצה השולחן וצנחה לריצפה.- משהו כזה, - אמר מפקד-הטיסה במהורהר וזרק בי מבט.

- אבקש את רשות הדיבור, המפקד! - שמעתי את קולי.- תשפוך.

- אבל רכב-הירח הרי אוטומטי, חבר לוטננט-גנרל!- בטח שאוטומטי.

- בשביל מה אז צריך אותי?מפקד-הטיסה הרכין את ראשו ונאנח.- באמלאג, - הוא אמר, - קדימה.

בשקט-בשקט הזדמזם לו המנוע החשמלי בכיסא-הגלגלים וקולונל אורצ'אגין הגיחמאחורי השולחן.

- בוא נצא לטיול, - אמר, מתקרב ותופש בשרוולי. העפתי מבט שואל בפניו של מפקד-הטיסה. הוא נד בראשו. יצאתי בעיקבות אורצ'אגין אל המסדרון והתחלנו להתקדם לאט - אני הולך והוא נוסע לצידי ומכוון את מהירותו בידית

שבקצהה הותקנה גולה ורודה מתוצרת עצמית, עשויה זכוכית-מחוסמת ובתוכה ורד אדום מגולף. פעמים אחדות כבר היה אורצ'אגין פותח את פיו ומתכונן לדבר, אלא שכל פעם סגר אותו שוב והגעתי למסקנה שאינו יודע במה להתחיל, כשלפתע קלע במדויק אל פרק-ידי וחטף

אותו בכפו הצרה והלחה. - הקשב לי היטב, אומון, ואל תקטע, - אמר בלבביות, כמו זה-עתה שרנו יחד סביב למדורה עם גיטרה. - אתחיל מרחוק. אתה מבין, בגורל האדם יש הרבה מן המסובך, הרבה

שנדמה כחסר-טעם, הרבה מרירות. שום דבר בהיסטוריה לא קורה כמו בספרי הלימוד. הדיאלקטיקה היא בזה, שתורת מארקס, המיועדת למדינה מתקדמת, ניצחה דווקא באחת

הנחשלות. לנו, הקומוניסטים, לא היה פנאי להוכיח את אמיתות האידאות שלנו - יותר מדי כוחות גזלה מאיתנו המלחמה, יותר מדי רציני התגלה המאבק עם הדי העבר ואויבי המדינה מבפנים. לא הספקנו לנצח טכנולוגית את המערב. אולם המאבק הרעיוני הוא תחום בו אסור לך להיעצר ולו לרגע. הפרדוקס - והנה לך שוב, דיאלקטיקה - הוא בזה, שאנו מסייעים

לאמת במירמה, משום שהמארקסיזם נושא בתוכו אמת מנצחת-כל, ואילו הדבר אשר למענו תקריבאת חייך הינו באופן פורמלי תרמית. אך ככל שבאופן מודע יותר...

חשתי דקירה בליבי ומתוך רפלקס ניסיתי לחלץ את ידי, אבל כפו של קולונלאורצ'אגין כמו הפכה לחישוק קטן של פלדה.

- ...מודע יותר תגשים את מעשה-הגבורה שלך, כן יהפוך במידה רבה יותר לאמת - כןיזכו ליתר משמעות חייך הקצרים והנפלאים!

- להקריב את חיי? איזה מין מעשה-גבורה? - שאלתי בקול מטומטם. - ממש כזה, - השיב הקולונל בשקט-בשקט וכאילו בבהלה, - שביצעו כבר יותר ממאה

בחורים בדיוק כמוך וכמו החבר שלך.הוא השתתק ואחר-כך המשיך בטון הרגיל:

- שמעת הרי כי תוכנית החלל שלנו מושתת על ניצול האוטומציה?- שמעתי.

- אז הנה, עכשיו אנחנו נלך איתך לחדר שלוש מאות עשרים ותשע ושם יסבירו לך,מהי אוטומציית החלל שלנו.

7

- חבר קולונל!... - "חבר קולונל!" - חיקה אותי. - הלא בזראיסק שאלו אותך ברור - תהיה מוכן

להקריב את חייך? ואתה - מה ענית? ישבתי במרכז החדר בכיסא ברזל מוברג לריצפה. ידיי היו חגורות אל משעני

המרפקים, רגליי - אל רגלי הכיסא. החלונות היו מוולנים היטב ובפינה ניצב שולחן-כתיבה לא-גדול ועליו טלפון חסר-חוגה. מולי ישב קולונל אורצ'אגין בכיסא-הגלגלים שלו; הוא

דיבר וציחקק לסירוגין, אך חשתי שהוא רציני לחלוטין. - חבר קולונל, אתה מוכרח להבין, אני הרי בחור לגמרי רגיל. אתה חושב אותי

למי-יודע-מה... ואני בכלל לא מאלה ש...כיסאו של אורצ'אגין הזדמזם והוא החל לנסוע, התקרב אלי צמוד וחנה.

- חכה, אומון, - אמר, - חכה רגע. עכשיו אנחנו מגיעים! ומה אתה חושב, איזה דםהירווה את האדמה הזאת? איזשהו דם יוצא-דופן? דם מיוחד? של כל מיני אנשים לא-רגילים? הוא הושיט אלי את ידו, מישש את פניי ותקע לי אגרוף יבש בשפתיים - לא-חזק, אבל

מספיק שאחוש את טעם הדם בפי.- הנה באיזה דם הירוונו את האדמה. של בחורים כמוך בדיוק...

הוא טילטל אותי בצווארי. - אל תכעס, - אמר, - אני כמו אבא שני שלך מעכשיו. אני יכול גם להחטיף לך עם

החגורה, כשצריך. מה אתה מתקפל כמו נקבה? - אני, באמלאג איוואנוביץ', לא מרגיש שאני מוכן למעשה-גבורה, - השבתי, מלקק

את הדם. - זאת אומרת, אני מרגיש שאני לא מוכן... עדיף כבר לחזור לזראיסק מאשרככה...

אורצ'אגין רכן אלי ועודו מלטף את צווארי, פתח ממש בשקט וברוך: - תראה איזה טיפשון אתה, אומקה. תבין, מחמלי, - זו מהותו של מעשה-הגבורה, שהוא נעשה תמיד בידי אדם לא-מוכן, כי מעשה-גבורה זה מין דבר כזה, שלהתכונן אליו אי-אפשר. זאת אומרת, אפשר, נניח, לפתח מיומנות להסתער על חרך-ירי, אפשר להתרגל

לזרוק עליו את עצמך בזריזות עם החזה - את כל זה אנחנו מלמדים; אבל, הנה, את האקט הרוחני ביותר של מעשה-הגבורה - אותו אי-אפשר ללמד, אותו אפשר רק לבצע. ככל שהיה לך עד אז יותר חשק לחיות, כן טוב יותר לגבורה. מעשי-גבורה, אפילו בלתי-נראים, הם כורח

לארצנו - הם מזינים את אותה עוצמה בסיסית שהיא ה... שמעתי קירקור רם. מעבר לווילון הבליח צילה השחור של ציפור אשר השיקה אליו

ביעף והקולונל השתתק. משך דקה היה מהרהר בכיסא שלו ואז התניע והתגלגל לתוך המסדרון.

הדלת נטרקה אחריו, נפתחה שוב כעבור דקה ולחדר נכנס סגן צהוב-שיער ובידו צינור גומי.פניו ניראו לי מוכרות, אך לא הצלחתי להיזכר היכן ראיתי אותו כבר.

- מזהה אותי? - שאל הוא. נדתי בראשי לשלילה. הוא קרב לשולחן והתיישב עליו, משלשל מטה רגליים במגפיים

שחורות-מבריקות ולהן קפלים כשל קונצרטינה, שלמראם נזכרתי היכן זה היה - היה זה אותו סגן מבית-הספר לטיס שהסיע את המיטות של מיטיוק ושלי לרחבת המצעדים. זכרתי אפילו את

שם משפחתו.- לנ... לנ...

- לנדראטוב, - אמר וקיפל את הצינור. - שלחו לדבר איתך. אורצ'אגין שלח. מהקורה, אתה באמת רוצה לחזור למרסייב?

- זה לא שלשם אני רוצה, - אמרתי, - אני פשוט לא רוצה לירח. לבצע מעשה-גבורה.לנדראטוב כיחכח בגרונו וטפח בכפות-ידיו על הבטן והירכיים.

- מעניין, - אמר, - לא רוצה... אתה חושב שאלה עכשיו יעזבו אותך בשקט? ישחררו? או יחזירו לבית-הספר? וגם אם יחזירו אפילו - אתה בכלל יודע מה זה לקום מהמיטה

ולעשות את הצעדים הראשונים על קביים? או איך מרגישים לפני הגשם?- לא יודע, - אמרתי.

- ואולי אתה חושב - כשהרגליים יגלידו, מן יפול לך מהשמיים? שנה שעברה שפטו אצלנו שני אנשים על בגידה במולדת. בקורס הרביעי מתחילים האימונים על הסימולטורים -

יודע מה זה?- לא.

- בעיקרון, הכל כמו במטוס: אתה יושב בתא-טייס, יש לך ידיות, דוושות, רק שאתה מסתכל במסך טלוויזיה. אז השניים האלה, במקום לתרגל לולאות אימלמן, עברו, החלאות,

למערב וטסים להם בגובה מינימלי. ולא עונים בקשר. אחר-כך גוררים אותה החוצה ושואלים - מה איתכם, נשרים? על מה בניתם, אה? שותקים. אחד, האמת, בסוף ענה. רציתי, אומר,

להרגיש איך זה, הוא אומר. אפילו רק קצת...

- ומה קרה להם? לנדראטוב הצליף בחוזקה עם הצינור בשולחן עליו ישב.

- מה זה כבר משנה, - אמר. - מה העיקר? שגם אותם הרי אפשר להבין. כל הזמן אתה מקווה שסוף כל סוף תתחיל לטוס. אז כשמספרים לך אחר-כך את כל האמת... מה אתה חושב,

מישהו צריך אותך בלי רגליים? נו, וגם מטוסים יש לנו במדינה בקושי - טסים לאורךהגבול רק כדי שהאמריקאים יצלמו. וגם אז...

- "וגם אז" מה? - לא חשוב. מה אני רוצה להגיד - אתה חושב, שבסיום בית-הספר של זראיסק, תפלח

את העננים במטוס-קרב? במיקרה הטוב, תתקבל ללהקת זמר ומחול באיזה מחוז הגנה-אווירית. וקרוב לוודאי, שבכלל תרקוד "קלינקה" במסעדות. שליש אצלנו גומרים שתיינים ושליש -אלה שאצלם לא הצליח הניתוח - בכלל מתאבדים. דרך אגב, איך אתה מתייחס להתאבדות?

- לא יודע, - אמרתי. - לא ממש חשבתי על זה. - ואני חשבתי מקודם. במיוחד בקורס השני. במיוחד פעם, כשהראו בטלוויזיה את טורניר ווימבלדון ואני בדיוק הייתי בתורנות במועדון על קביים. כזה עצב ירד על

הנשמה. ואחר-כך - זהו, עבר. אתה יודע, פה צריך להגיע להחלטה בלב, ואחר-כך כבר קל יותר. אז אם יבואו לך כאלה מחשבות, אתה אל תרים ידיים. יותר תחשוב כמה דברים

מעניינים תראה אם תיסע לירח. גם ככה וגם ככה החלאות האלה לא יוציאו אותך חי, הרי.תסכים איתי, אה?

- נראה שאתה לא ממש אוהב אותם, - אמרתי. - ובזכות מה לאהוב אותם? אלה, הרי - אף מילה שלהם לא אמת. ואגב, כשאתה מדבר

עם מפקד-הטיסה, אל תזכיר שום דבר על המוות, או על זה שאתה בכלל טס לירח. לדבר רק עלאוטומציה, מובן? אחרת עוד פעם נשוחח פה בחדר. אני כאן בתפקיד, הרי.

לנדראטוב ניענע את הצינור באוויר, שלף מכיסו חפיסת "מעוף" והצית לו סיגריה.- והחבר שלך, - הודיע לי, - הסכים מיד.

כשיצאתי אל האוויר, ראשי הסתחרר קלות. החצר הפנימית, מובדלת מן העיר בריבוע האפור-חום העצום של הבניין, הזכירה לי מאוד פרוסת ישוב בפרברי מוסקבה, שכמו נחתכה

בדיוק במידות החצר והועברה לכאן: הייתה כאן סוכת העץ שהצבע מתקלף ממנה, המתח מצינורות ברזל מרותכים, עליו תלוי היה כעת שטיחון ירוק - נראה שחבטו בו וכך גם שכחו

ממנו; היו גינות ירק, לול ומגרש ספורט, שולחנות טניס אחדים ומעגל צמיגי-מכוניות צבועים ותקועים-למחצה באדמה, שמיד העלו בזכרוני תמונות של סטונהנדג'. מיטיוק ישב על ספסל סמוך ליציאה. קרבתי, התיישבתי לצידו, פרשתי רגליים והבטתי במכנסיים השחורים של המדים בתוך המגפיים - משום-מה, אחרי השיחה עם לנדראטוב, נדמה היה לי כאילו הרגליים

בפנים אינן שלי.- באמת כל זה נכון? - שאל בשקט מיטיוק.

משכתי בכתפיי. לא ידעתי למה בדיוק הוא מתכוון. - מילא, לגבי התעופה אני עוד יכול להאמין, - אמר הוא. - אבל לגבי הנשק

הגרעיני... בארבעים ושבע, נניח, עוד אפשר היה להכריח שני מיליון אסירים פוליטייםלקפוץ באוויר. אבל עכשיו הרי אין לנו אותם, וניסויים גרעיניים - כל חודש...

נפתחה הדלת, ממנה כרגע יצאתי, ואל החצר התגלגל לו כיסא-הגלגלים של קולונל אורצ'אגין. הוא בלם וסרק באוזניו את החצר פעמים אחדות. הבנתי שהוא מחפש אותנו כדי להוסיף משהו על הנאמר, אבל מיטיוק נאלם ואורצ'אגין כנראה שהחליט לא להטריד אותנו יותר. המנוע הזדמזם וכיסא-הגלגלים החל לנסוע לעבר האגף הנגדי בבניין. בעת שחלף

על-פנינו, היפנה אורצ'אגין את ראשו בחיוך וכמו הציץ בנשמותינו מתוך ארובות-עיניוהאדיבות.

8

נראה לי שמרבית המוסקבאים יודעים מצויין מה שוכן עמוק תחת רגליהם בשעה שהם עומדים בתור ל"עולם הילד", או עוברים בתחנת המטרו "דזרז'ינסקאייה". על-כן, לא אחזור על הכל

שוב. אומר רק שטיל-הדמה שלנו מומש בגודל טיבעי ולצידו היה מקום לעוד אחד כמותו. מעניין, שהמעלית הייתה ישנה, עוד מלפני המלחמה, וירדה זמן כה רב, שבדרך יכולת

להספיק ולקרוא שניים-שלושה עמודי ספר. טיל-הדמה הורכב רק להלכה - בחלקו אף עשוי סתם קרשים ממוסמרים זה לזה - ורק באותם מקומות, שהצוות עבד בהם, שיכפל בדיוק את האמיתי. הכל היה מיועד לשיעורים

המעשיים, שאנחנו עם מיטיוק אמורים היינו להתחיל בהם, אבל לא בקרוב. אלא שלמרות הכל העבירו אותנו לגור עמוק למטה, בתא מרווח ובו שתי תמונות המתארות חלונות מהם נשקף נופה של מוסקבה ההולכת-ונבנית. שבע מיטות עמדו בתא ואנחנו עם מיטיוק הבנו שבקרוב צפויה לנו תגבורת. שלוש דקות הליכה בלבד הפרידו בין התא לכיתת-הלימוד, בה ניצב טיל-הדמה ועם המעלית קרה דבר מעניין: לא-מזמן היה לוקח לה שעות לרדת למטה ואילו

עכשיו הסתבר שלמעשה לוקח לה שעות לעלות. רק שלמעלה היינו עולים לעיתים נדירות למדי ורוב זמננו הפנוי עבר

בכיתת-הלימוד. קולונל חלמוראדוב העביר לנו קורס מזורז בתורת טיסת הטילים והיה מדגים על טיל-הדמה. בשעה שהיינו עוברים על החומר, הטיל היה לא יותר מאשר עזר-לימודי, אך

משיירד הערב וכובתה התאורה הראשית, הדמה היה הופך לכמה רגעים באור פנסי הקירותהעמומים לדבר-מה נשכח ומופלא וכמו שולח לנו דרישת-שלום אחרונה מן הילדות.

אנחנו עם מיטיוק היינו הראשונים. שאר חברי הצוות שלנו הופיעו בבית-הספר בהדרגה. ראשון הגיע סיומה אניקין, גוץ מוצק מאיזור רייזאן, שלפני-כן שירת בצי. מדי הצוער

השחורים הלמו אותו מאוד - בניגוד למיטיוק, עליו הם היו תלויים כעל קולב. סיומה היה שקט מאוד, מיעט בדברים וכילה את כל זמנו באימונים - כראוי אולי לכולנו, למרות

שתפקידו היה הפשוט ביותר ונעדר-רומנטיות מכל. הוא היה השלב הראשון שלנו ובדמי-ימיו )כפי שהיה אומר אורצ'אגין שאהב לשם החגיגיות להחליף את סדר המילים במשפט( נידון להיות נספה כבר בדקה הרביעית של הטיסה. הצלחת כל המשלחת תלויה הייתה בביצועיו

המדוייקים, והיה-וטעה טיפ-טיפה - כי אז מוות מהיר וחסר-משמעות המתין לכולנו גם יחד. נראה שסיומה דאג מאוד ולכן התאמן גם בקסרקטין הריק והביא את תנועותיו עד לכדי

אוטומטיות. הוא היה מתיישב שפוף, עוצם עיניים ושפתיו היו מתחילות לרטט: כך ספר עד מאתיים ארבעים, אחר-כך החל מסתובב נגד כיוון השעון ועוצר כל ארבעים וחמש מעלות לבצע

תנועות ידיים מורכבות - ידעתי שהוא משחרר בדימיונו את הבריחים המצמידים את השלב הראשון לשני, אך כל פעם מחדש אותה זריזות-ידיים מסובכת הייתה מזכירה לי סצינה מתוך סרט קונג-פו. אחרי שחזר על זה שמונה פעמים, מיד היה נופל על גבו ומכה ברגליו חזק

באוויר - להדוף מעצמו את השלב השני הבלתי-נראה. השלב השני שלנו היה איוואן גרצ'קה, אוקראיני בהיר-שיער וכחול-עיניים, שהגיע חודשיים אחרי סיומה. הוא נלקח אלינו היישר מהקורס השלישי בזראיסק ולכן עדיין היה מהלך בקושי מסוים. אולם הייתה בו מין זכות-לב, מין חיוך קבוע למול העולם, בזכותם

נאהב על הכל. במיוחד התיידד איוואן עם סיומה. השניים היו מתלוצצים זה על חשבונו של האחר והתחרו ביניהם ללא-הרף מי יבצע מהר יותר וטוב יותר את כל פעולת ההינתקות של השלב שלו. סיומה היה, כמובן, מיומן יותר, אך מאיוואן נדרש לפתוח רק ארבעה מנעולים

ולכן היה לפעמים מספיק ראשון. אוטו פלוסיץ, השלב השלישי שלנו, היה באלטי סמוק, מהורהר, שמעולם לא הצטרף בזכרוני אל איוואן וסיומה, כשאלה התאמנו בקסקרטין; כל מה שעשה, נדמה לי, זה לשכב במיטה, משכל על מיסעד הניקל המבריק שלה את מגפיו המצוחצחות בקפידה ופותר תשבצים

ב"לוחם האדום". אך די היה לראות כיצד הוא מסתדר בטיל-הדמה עם הבריחים שבחלקו והיה ברור שאם כבר יש בטיל שלנו איזה חלק אמין, הרי זו מערכת ההינתקות של השלב השלישי.

אוטו היה קצת משונה - אחרי כיבוי האורות נורא אהב לספר מעשיות אידיטיות מהסוגשילדים נוהגים להפחיד איתן במחנות.

- הנה, פעם שיגרו משלחת לירח, - היה אומר בחושך. - טסים, טסים. כמעט מגיעים. פתאום נפתח הפתח ונכנסים כל מיני אנשים בחלוקים לבנים. הקוסמונאוטים אומרים: "אנחנו טסים לירח!". ואלה, בחלוקים הלבנים, עושים להם: "בסדר, בסדר. לא צריך להתרגש. תיכף

אנחנו נעשה זריקה קטנה..."או משהו כזה:

- אנשים טסים למאדים. כמעט מגיעים כבר. מסתכלים בצוהר. פתאום הם מסתובבים ורואים - מאחורה עומד טיפוס כזה גדול, נמוך וכולו לבוש אדום. וביד יש לו נבוט - כזה

גודל. "מה," הוא שואל, "אתם מחפשים פה, אה? איזה מאדים, אה?!!"

אנחנו עם מיטיוק עדיין לא התחלנו לתרגל את הציוד שלנו, כאשר האימונים של הבחורים מהיחידה הבליסטית הפכו למורכבים יותר. לסיומה אניקין זה כמעט ולא נגע - מעשה-הגבורה שלו היה בגובה ארבעה קילומטרים, והוא פשוט לבש מעיל עם ביטנת פוך. לאיוואן היה כבר

קשה יותר - בארבעים וחמישה קילומטר, שם הגיע רגע האלמוות שלו, היה קר והאוויר - דליל למדי; על-כן הוא התאמן באדרת כבשים, ערדלי פרווה ומסיכת-חמצן, מה שהיקשה עליו להשתחל מבעד לאשנב הצר של הפתח בטיל-הדמה. לאוטו זה היה פשוט יותר - עבורו הוכנה חליפת-חלל מיוחדת בעלת חימום חשמלי; התופרות של "התל האדום" הרכיבו אותה ממספר

חליפות-לחץ אמריקאיות שנתפשו בווייטנאם, אבל היא עדיין לא הייתה מוכנה - עוד עבדו על מערכת החימום. אוטו, שלא לאבד זמן, התאמן בינתיים בחליפת-צלילה. אפילו כיום

עומדות לנגד עיניי פניו המנומשות, המואדמות והמזיעות מאחורי הזכוכית בקסדה, כשהיהמגיח מעל לפתח ומברך אותנו לשלום עם משהו כמו "זוויייייגס!" או "צוויייייקס!"

את תורת האוטומציה הכללית של החלל העבירו לנו לסירוגין מפקד-הטיסה וקולונלאורצ'אגין.

למפקד-הטיסה קראו פחאדזר וולאדילנוביץ' פידורנקו. במוצאו היה מהכפר האוקראיני הקטן פידורנקו וכך זכה לשם משפחתו. אביו היה איש הצ'קה גם-כן וקרא לבנו על-פי ראשי התיבות של המילים "חבר פעילים מפלגתי-כלכלי של אזור דזרז'ינסקי". נוסף על כך, סכום האותיות בשמות פחאדזר ו-וולאדילן )בעצמו - קיצור של ולאדימיר לנין( היה חמש עשרה,

מה שתאם למספר הרפובליקות הסובייטיות. אלא שלמרות הכל מפקד-הטיסה לא יכל לסבול כאשר פנו אליו בשמו, ולכן פיקודיו, הקשורים אליו בקישרי שירות מסוגים שונים, קראו לו או "חבר לוטננט-גנרל", או, כמו מיטיוק וכמוני - "חבר מפקד-הטיסה". הוא ביטא את המילה "אוטומציה" בנעימה כה זכה וחלומית, עד כי המשרד שלו בלובייאנקה, לשם היינו עולים לשמוע את ההרצאות, היה כמו הופך לרגע לתיבת-תהודה של פסנתר-כנף ענקי. אך למרות שהמילה צפה בדבריו לעיתים קרובות למדי, הוא לא העביר לנו ידיעות טכניות מכל סוג

שהוא, אלא סיפר בעיקר מעשיות מהחיים או העלה זכרונות מהתקופה הפרטיזנית שלובביילורוסיה בימי המלחמה.

אורצ'אגין - גם הוא לא נגע בשום נושאים טכניים, ולרוב פיצח גרעינים וציחקק,או שהיה מספר בדיחות - למשל, היה שואל:- איך מחלקים פלוץ לחמישה חלקים?

וכשהיינו אומרים שאנחנו לא יודעים, היה משיב לעצמו:- צריך להפליץ לתוך כפפה.

והיה מוצף צחוק דק. הייתי נדהם מן האופטימיות של האדם הזה - עיוור, משותק, מרותק לכיסא-גלגלים,

ועם זאת - ממלא את חובתו ולעולם לא נלאה מלשמוח על החיים. אצלנו בבית-הספר לחלל היו שני סגני נספחים-פוליטיים - אורצ'אגין ובורצ'אגין, שניהם קולונלים, שניהם יוצאי

בית-הספר הצבאי-פוליטי הגבוה על-שם פאוול קורצ'אגין ושניהם דומים זה לזה עד מאוד. עם הצוות שלנו עבד על פי רוב אורצ'אגין. לנספחים-הפוליטיים היה כיסא-גלגלים חשמלי מתוצרת יפן - אחד לשניהם, ועל-כן, כאשר אחד עסק בעבודת ההוראה, האחר היה חצי-שוכב, חצי-יושב במיטה, בחדרון קטן בקומה החמישית, - שותק, חסר-ניע, לבוש מעיל ארוך ומכוסה

עד מותניו בשמיכה שהסתירה מעיני זרים קערה. הריהוט הדל שבחדר - לוח-הכתיבה, עליו מונח קרטון בעל חיתוכים צרים, כוס התה החזק שעמדה בקביעות על השולחן, הווילון הלבן והפיקוס, - כל זה נגע לליבי כמעט עד כדי דמעות, וברגעים אלה הייתי מפסיק לחשוב שכל

הקומוניסטים הינם בני-אדם ערמומיים, שפלים ויסודיים.

אחרון הבאים לצוות היה דימה מטיושביץ', האחראי על יחידת-הירח. הוא היה סגור מאוד ולמרות גילו הצעיר - בעל שיער-שיבה מלא. הוא החזיק מעצמו יוצא-דופן וידעתי עליו רק זה, שלפני-כן שירת בצבא. למראה העתקי תמונותיו של קווינדז'י מעל למיטה של מיטיוק, שזה תלש מתוך "עמל", דימה תלה מעל למיטה שלו דף נייר ובו מצויירת ציפור קטנה ורשום

באותיות עבות:

OVERHEADTHE ALBATROSS

בואו של דימה ארע בת-בבת עם הופעתה של מסגרת לימודית חדשה. היא נקראה כמו סרט: "חזקים ברוחם". זה לא היה חומר לימוד במובן המקובל של המילה, למרות שבמערכת יוחד לו מקום נכבד. החלו לבקר אותנו אנשים שהגבורה הייתה להם למקצוע. הם סיפרו לנו על חייהם ללא כל פאתוס; דבריהם היו פשוטים, כמו במטבח, ועל-כן נדמה היה שעצם מהותה של הגבורה

כאילו צמח לו מתוך היומיומי, מזוטות של הווי, מן האוויר שלנו, הקר והאפרורי. מכל החזקים ברוחם זכור לי במיוחד המאיור בדימוס איוואן טרופימוביץ' פופדייה.

שם משפחה משעשע. הוא היה גבה-קומה - אביר רוסי אמיתי )אבות-אבותיו השתתפו בקרב קאלקה( שענד על מעילו אותות הצטיינות רבים. פניו וצווארו היו אדומים וכולו היה עטור

צלקות כחרוזים לבנבנים וחבש רטייה על עין שמאל. לפופדייה נועד גורל מיוחד במינו: הוא החל כפקח-ציד פשוט בשמורת-ציד, בה נהגה לצוד צמרת המפלגה והשלטון, ובאחריותו היה להניס את החיות - חזירי-בר ודובים - לעבר הקלעים המסתתרים בין העצים. פעם ארע אסון. חזיר זכר בוגר פרץ אל מעבר לדגלונים ופצע אנושות בניבו חבר-ממשלה שהיה עומד ויורה מאחורי עץ ליבנה. הוא מת בדרך לעיר ובישיבת ראשי מוסדות השלטון נתקבלה החלטה לאסור על ההנהגה את ציד חיות הבר. אלא שצורך כזה, מובן מאליו, המשיך להתעורר ויום

אחד קראו לפופדייה אל ועד-המפגלה של השמורה, הסבירו הכל ואמרו: - איוואן! לצוות את זה עליך - אי-אפשר, נו וגם אם היה אפשר - גם אז לא היינו

מצווים דבר כזה. רק שהעניין נחוץ. תחשוב על זה. לא נאנוס אותך.פופדייה חשב טוב, כל הלילה, ובבוקר הגיע לוועד-המפלגה ואמר שהוא מסכים.

- לא ציפיתי אחרת, - אמר המזכיר. לאיוואן טרופימוביץ' נתנו אפוד חסין-כדורים, קסדה ועור חזיר-בר, ומכאן החלה עבודה חדשה - כזו, שניתן לכנותה בלי-חשש - מעשה-גבורה יומיומי. בימים הראשונים היה לו קצת מפחיד - בייחוד בגלל הרגליים החשופות, אבל אחר-כך התרגל וגם חברי הממשלה,

שידעו במה מדובר, השתדלו לכוון אל הצד, לעבר האפוד, מתחתיו היה איוואן טרופימוביץ' מניח כרית קטנה ליתר רכות. כמובן, לפעמים איזה תרח בלה מוותיקי הוועד המרכזי היה

מפספס ואיוואן טרופימוביץ' היה נרשם לאי-כושר זמני וקורא המון ספרים, ביניהם האהוב עליו - זכרונותיו של פוקרישקין. עד כמה היה זה עיסוק הרה-סכנות, יאה ללוחם, ברור כבר מזה, שמדי שבוע היו מחליפים לאיוואן טרופימוביץ' את פנקס חבר-המפלגה המנוקב

בכדורים, אותו נשא תמיד בכיס הפנימי של עור החזיר. באותם ימים ששכב פצוע, איישו את המשמרת פקחי-ציד אחרים, ביניהם גם בנו מאראט. אלא שלמרות הכל, איש לא היה מיומן כאיוואן טרופימוביץ' עצמו ועליו גם הטילו את התפקידים האחראיים ביותר. לעיתים אף היו מעכבים אותו במלאי, אם לציד הגיע ועד-העובדים של איזה מחוז קטן )ובאותן פעמים

איוואן טרופימוביץ' היה נעלב - בדיוק כמו פוקרישקין, שנאסר עליו לטוס עם הלהק שלו(. את איוואן טרופימוביץ' לא רצו לבזבז מהר. ובינתיים הוא ובנו למדו את אורחותיהם

וקולותיהם של שוכני היער הפיראיים - דובים, זאבים וחזירי-בר - ושיכללו את אמנותם. הדבר ארע מזמן - בבירת מולדתנו נהג לבקר הפוליטיקאי האמריקאי קיסינג'ר. שיחות ראשונה במעלה התנהלו עימו והרבה היה תלוי בזה, אם נצליח לחתום על הסכם מוקדם בדבר

צימצום הנשק הגרעיני - במיוחד היה זה חשוב מן הסיבה, שנשק גרעיני לא היה בידנו מעולם ואסור היה שהדבר יוודע לאויבינו. בקיסינג'ר טיפלו, על-כן, בדרג המדיני הגבוה ביותר, ולשם-כך נוצלו גם כל האמצעים - למשל, כשהתברר כי מבין הנשים אהוב עליו דווקא טיפוס השחרחורת הנמוכה והמלאה, דאגו לרביעיית ברבורים בדיוק מסוג כזה שתשוט במלוכד על-פני אגם הברבורים של תיאטרון הבולשוי לנגד משקפי-הקרן המתנוצצות של האורח ביציע

השרים. הועלה הרעיון, שיהיה זה פשוט יותר לנהל משא-ומתן תוך כדי ציד, ושאלו את קיסינג'ר, מה הוא אוהב לצוד. קיסינג'ר, כנראה שרצה להרשים עם שנינה בעלת איזו

משמעות פוליטית דקה, אמר שהוא מעדיף דובים והיה מופתע ומבוהל כשלמחרת בבוקר אכןלקחו אותו לציד. בדרך נאמר לו שכיתרו במיוחד עבורו שני "מלקקי-דבש".

אלה היו הקומוניסטים איוואן ומאראט פופדייה, אב ובנו, פקחי-הציד המצטיינים של השמורה. את איוואן טרופימוביץ' השכיב האורח בירייה קולעת מיד - בו-ברגע שהוא

ומאראט, מתרוממים על רגליהם האחוריות, הגיחו נוהמים מן היער; הפגר חובר באנקולים אל לולאות, שהותקנו על הגוף במיוחד לזה, ונגרר אל המכונית. ואילו במאראט לא הצליח

האמריקאי לפגוע בשום אופן, למרות שהיה כמעט בטווח אפס, וזה הלך לו לאט ככל שיכל, מציב כנגד הכדורים האמריקאיים את חזהו הרחב. לפתע התרחש דבר-מה בלתי-צפוי לגמרי: לאורח מעבר-לים היה מעצור, ולפני שמישהו הספיק לתפוש מה קורה, הוא השליך את הרובה

בשלג והתנפל על מאראט בסכין. דוב אמיתי היה, כמובן, מתגבר על צייד כזה ללא-קושי, אך מאראט זכר איזו אחריות הוא נושא על כתפיו. הוא הניף את ידיו ושאג, בתקווה להבהיל את

האמריקאי, אבל זה - ספק שיכור, ספק אובד-עשתונות - הסתער ודקר בסכין את מאראט בביטנו. הלהב הדק חדר בין לוחות האפוד. מאראט נפל ארצה. הכל התרחש לנגד עיני האב ששכב מטרים ספורים מהמקום. גררו את מאראט עד אליו, ואיוואן טרופימוביץ' הבין שבנו עודנו חי - מאראט נאנק בשקט. הדם שהותיר בשלג לא היה הנוזל המיוחד מהבלון הקטן -

הוא היה אמיתי.

- תחזיק מעמד, בני! - לחש איוואן טרופימוביץ' והוא בולע את דמעותיו. - תחזיקמעמד!

קיסינג'ר היה נפעם מעצמו והציע לפמליית הפקידים הבכירים לפתוח בקבוק ישר על "הדובונים", במילים שלו, ולחתום על ההסכם במקום. על מאראט ואיוואן טרופימוביץ'

הניחו את לוח ההוקרה, שפורק מקיר ביקתתו של שומר-היער ועליו היו תמונותיהם, והפכו אותו לשולחן מאולתר. משך השעה הבאה ראה איוואן טרופימוביץ' רק רגליים רבות מבליחות

מעליו, שמע רק שיח-שיכורים בשפה זרה ואת הבירבור המהיר של המתורגמן וכמעט ונמחץ מתחת לרגלי האמריקאים המרקדים על השולחן. כאשר החשיך וכל החבורה התפזרה, ההסכם היה חתום ומאראט היה מת. דם ניגר בקילוח דקיק מלועו הפעור על-פני שלג הערביים הכחול ועל הפרווה התנוצץ לו באור הירח כוכב הזהב של אות הגבורה, אותו ענד לו מנהל השמורה. כל

הלילה שכב האב למול בנו המת, מתייפח - ולא בוש בדמעותיו.

לפתע הבנתי מחדש את המילים שנלעסו ונלעסו עד שאיבדו ממשמעותן: "החיים לעולם מותירים מקום למעשה-גבורה" - מילים שניבטו אלי מדי בוקר מקיר כיתת-הלימוד שלנו. זו לא הייתה רומנטיות חסרת-שחר, אלא קביעה מדוייקת ומפוכחת של העובדה כי החיים הסובייטים שלנו

אינם הערכאה האחרונה של המציאות, אלא רק מין פרוזדור אליה. איני יודע אם ההסבר מובן. נניח שבאיזשהי אמריקה, איפשהו על המדרכה בין חלון-ראווה מואר ופלימות' חונה,

אין, ומעולם גם לא היה, מקום למעשה-גבורה - כמובן, אם לא נביא בחשבון את הרגע כשעובר שם סוכן סובייטי. ואילו אצלנו, אתה יכול למצוא את עצמך מול חלון-ראווה שמבחוץ הוא בדיוק כזה ועל מדרכה כזו בדיוק - אבל כל זה יכול לקרות רק בתקופה

פוסט-מלחמתית או טרום-מלחמתית ודווקא כאן נפערת לה דלת המובילה אל מעשה-הגבורה -אבל לא איפשהו מבחוץ, אלא בפנים, עמוק-עמוק בליבה של הנשמה.

- כל הכבוד, - אמר לי אורצ'אגין כאשר שיתפתי אותו במחשבותיי, - רק שעליך להיות זהיר. הדלת אל מעשה-הגבורה אכן נפתחת מבפנים, אך מעשה-הגבורה עצמו מתרחש

בחוץ. אל תשקע באידיאליזם סובייקטיבי. אחרת, מיד, בין-רגע קצר אחד, תאבד ממשמעותהדרכך הנישאת והאצילית אל-על.

9

חודש מאי עמד, בפרברי מוסקבה בערו ביצות הכבול ובשמיים כסויי-האובך תלויה הייתה שמש חיוורת, אך חמה. אורצ'אגין נתן לי לקרוא ספר מאת יפני, שבזמן מלחמת העולם השנייה היה טייס-מתאבד, והייתי המום מהשתאות למול ההקבלה בין מצבי ובין מה שתיאר. כמוהו

ממש, לא נתתי את דעתי על העתיד לבוא וחייתי את היום - שיקעתי את עצמי בספרים, שכחתי מכל העולם למראה צרורות ההבזקים על מסך הקולנוע )בערבי השבתות היו מקרינים לנו

סרטים היסטוריים-מלחמתיים(, חרדתי בתום-לב על ציוניי הלא-גבוהים. המילה "מוות" נכחה בחיי כמו פיתקה לתזכורת שתלויה לה כבר המון זמן על הקיר - ידעתי שהיא שם, אבל מעולם

לא עצרתי לקבוע בה את עיניי. אנחנו עם מיטיוק לא שוחחנו על הנושא, אך כשאמרו לנו שסוף-סוף מתחילים גם אצלנו השיעורים על המיכשור, החלפנו מבטים וכמו חשנו במשב

הראשון של רוח כפור ממשמשת-ובאה.

מבחוץ, רכב-הירח הזכיר סל כביסה גדול העומד על שמונה גלגלים כבדים בדומה לאלו של חשמלית. על השילדה היו המון כל מיני בליטות, אנטנות בצורות שונות-ומשונות,

זרועות-מיכניות וכולי - כל זה לא עבד והיה דרוש בעיקר לצורך השידור הטלוויזיוני, אך הותיר רושם חזק ביותר. הגג היה מכוסה חריצים זעירים אלכסוניים - ולא במתכוון; פשוט,

גליון המתכת, ממנו הוכן הגג, היה בדיוק כמו זה, שבריצפת הכניסה למטרו. אך המכונהנראתה בשל כך מיסתורית עוד יותר.

מוזר היא מותכנת, נפש האדם! בראש-ובראשונה דרושים לה פרטים. אני זוכר, כשהייתי קטן, נהגתי לצייר טנקים ומטוסים ולהראות אותם לחבריי. והם נהגו להתפעל מאותם ציורים שהיו בהם הרבה כל מיני קיווקווים חסרי-משמעות - כך שאחר-כך הייתי אפילו מוסיף אותם בכוונה סתם. ובאופן כזה בדיוק, גם רכב-הירח שלנו נראה מיכשור

מורכב ומתוחכם. המכסה היה נזרק לפתיחה אל הצד - הוא היה הרמטי, מרופד בגומי ובעל מספר שכבות

מבודדות חום. בפנים היה חלל ריק - בערך כגודל צריח של טנק, ושם עמדה לה ראמה של אופני "ספורט" עם דוושות ושני גלגלי-שיניים, בשינוי קל - אחד היה מרותך בקפידה אל

הציר של זוג הגלגלים האחוריים. ההגה היה כידון רגיל של אופני שלושה-הילוכים - באמצעות תמסורת מיוחדת ניתן היה לסובב טיפ-טיפה את הגלגלים הקידמיים, אולם, כפי שהסבירו לי, צורך כזה לא אמור היה להתעורר. מן הקירות התבלטו מדפים שלפי שעה עוד היו ריקים; במרכז ההגה הוצמד מצפן ואל הריצפה הייתה מוצמדת קופסת פח ירוקה ובה

מערכת-הקשר עם שפופרת טלפון. בקיר, ממול להגה, השחירו זוג עדשות עגלגלות-זעירות, בדומה לעיניות של דלת: מבעדן ניראו קצות הגלגלים הקידמיים וזרוע-רובוטית דקורטיבית. בצד האחר היה תלוי רדיו - הבלוק הרגיל של פלסטיק אדום עם כפתור שחור לכיוון העוצמה

)מפקד-הטיסה הסביר שכדי לגבור על הניתוק הפסיכולוגי מכדור הארץ, כל התקני החלל הסובייטים קולטים את שידורי "המגדלור" של מוסקבה(. העדשות החיצוניות, גדולות

ונפוחות, היו מחופות בסכי-עיניים מלמעלה ובצדדים, כך שרכב-הירח קיבל מעין פנים - או, יותר נכון, פרצוף - סימפטי למדי, כזה שמציירים לאבטיחים ורובוטים בשבועוני

ילדים. כשטיפסתי פנימה לראשונה ומעל לראשי נקש המכסה, הייתי בטוח שלא אוכל לסבול

דוחק כזה וכזו ואי-נוחות. הייתי צריך כמו להיתלות מעל לראמה, תוך כדי חלוקת המשקל בין הידיים הנחות על ההגה, הרגליים השעונות על הדוושות והמושב, שלא כל-כך נטל עצמו

חלק מן המשקל, כמו שהעניק את התנוחה הדרושה לגוף כולו. כך גוהר רוכב-האופניים, כשהוא מפתח מהירות גדולה - אלא שלו לפחות יש אפשרות להתיישר - ולי לא הייתה, כי הגב

והעורף נתקעו למעשה במכסה. אבל האמת, ששבועיים אחרי תחילת האימונים, כשהתרגלתי,הסתבר שיש די והותר מקום - עד כדי לשכוח לשעות ארוכות כמה שהוא קטן.

העיניות העגולות נמצאו ישר מול הפנים, אך העדשות עיוותו הכל במידה כזו, שלגמרי אי-אפשר היה להבין מה יש שם, מעבר לדופן הפלדה הדקה. לעומת זה, טפח האדמה, ישר אחרי הגלגלים, וקצה האנטנה הזיזית ניראו ברור ובהגדלה עצומה; היתר התערפל לכל מיני זיגזגים וכתמים ונדמה היה כאילו אתה מביט מתוך דמעות במסדרון ארוך ואפל מבעד

לזגוגיות של מסיכת-גז. המכונה הייתה כבדה למדי, ולהניע אותה היה לא קל - התחלתי אף לפקפק איך אהיה מסוגל לגבור בעזרתה על שיבעים קילומטרים שלמים של שממה ירחית. אפילו אחרי סיבוב

בחצר הייתי מותש מאוד; הגב היה הולך והכתפיים כאבו. מכאן, מדי יומיים לסירוגין עם מיטיוק, הייתי עולה במעלית ויוצא לחצר, מתפשט ונשאר בתחתונים וגופיה. הייתי מטפס לתוך רכב-הירח ונוסע שעות על גבי שעות במעגלים כדי לחזק את שרירי הרגליים, מניס את התרנגולות ופעמים אף דורס אותן - כמובן, לא

בכוונה, פשוט כי מבעד לאמצעים האופטיים לא ניתן היה להבדיל לחלוטין בין תרנגולת מתמהמהת לעיתון, נגיד, או חותלות שהרוח תלשה מחבל-הכביסה, וגם ככה לא הייתי מספיק לבלום. תחילה נהג קולונל אורצ'אגין לנסוע לפניי בכיסא-הגלגלים שלו ולהראות לי את הדרך - מבעד לעדשות הוא נראה ככתם אפור-ירוק מעורפל, אך בהדרגה קיבלתי מיומנות כזו, שיכולתי להקיף בעיניים עצומות את החצר כולה: היה פשוט צריך לסובב את ההגה

בזווית מסוימת, והמכונה כבר הייתה מבצעת מעצמה מעגל חלק ושבה לנקודת ההתחלה. לעיתים אף הייתי מפסיק להתבונן בעיניות ופשוט עובד עם השרירים, מרכין את ראשי ומתעסק

בעצמי. לפעמים הייתי נזכר בילדות, לפעמים - מנסה לצייר בדמיוני את אותו רגע מתקרב בנחישות, כאשר אזנק אל הנצח. ולפעמים היו עולות לי מחשבות נושנות-נושנות ששבו

והתעוררו בהכרתי. הנה, למשל, לעיתים קרובות הייתי חושב - מיהו בעצם אני?

יש לומר, שאותה שאלה נהגה לעלות בפניי עוד מילדות, כשהייתי מקיץ מוקדם בבוקר ומתבונן בתיקרה. אחר-כך, כשגדלתי קצת, הייתי אני מעלה אותה בבית-הספר, אך כל מה

ששמעתי היה זה, שהתודעה הינה ממאפייני אירגון-העל של החומר ושהיא ניתנת להסקה מתורת ההשתקפות של לנין. לא הבנתי מה זה אומר ונותרתי משתאה כתמיד: איך זה, שאני רואה?

ומיהו אותו אני, שרואה? ומה זה אומר, בכלל - לראות? האם אני רואה דבר-מה חיצוני, או פשוט מתבונן בעצמי? ומה זה - מחוץ לעצמי ובתוך עצמי? פעמים רבות חשתי שאני ניצב ממש

על סף הפתרון, אך בנסיון לעשות את הצעד האחרון לעברו, הייתי מאבד פתאום את אותו"אני" שזה עתה ניצב על הסף.

הדודה, כשהייתה יוצאת לעבודה, לרוב הייתה מבקשת משכנה זקנה להשגיח עלי וגם להנהגתי להציג כל אותן שאלות - בתחושת סיפוק, כמה קשה לה להשיב עליהן.

- אומוצ'קה, לך יש בפנים נשמה, - הייתה אומרת, - והיא מציצה מתוך העיניים וחיה בתוך הגוף, כמו שהאוגר שלך חי לו בתוך הצנצנת. והנשמה הזאת היא חלק של אלהים

שהוא ברא את כולנו. אז, הנה, אתה - זאת הנשמה הזאת.- ובשביל מה אלהים שם אותי בתוך הצנצנת הזאת?

- לא יודעת, - אמרה הזקנה.- ואיפה הוא יושב בעצמו?

- בכל, - ענתה הזקנה והראתה בידיה.- אז סימן, שגם אני אלהים? - שאלתי.

- לא, האדם הוא לא אלהים, אבל הוא בצלם האלהים, - השיבה. - והאדם הסובייטי, הוא גם-כן בצלם האלהים? - שאלתי, הוגה במאמץ את הביטוי

הלא-מוכר.- בוודאי, - אמרה הזקנה.

- ויש הרבה אלים? - שאלתי.- לא, אלהים הוא אחד.

- ולמה במדריך כתוב, שיש הרבה? - שאלתי ונדתי בראשי לעבר "המדריך לאתאיסט"שעמד אצל הדודה על המדף.

- לא יודעת.- ואיזה אלהים הכי טוב?

אבל הזקנה הייתה שוב עונה:- לא יודעת.

ואז הייתי שואל:- ואפשר, שאני אבחר לבד?

- כן, תבחר לך, אומוצ'קה, - ציחקקה הזקנה, - תבחר. אז התחלתי לנבור בלקסיקון; היו שם ערימות שלמות של אלים שונים. במיוחד מצא חן בעיניי רע - האל שהמצרים הקדמונים קיבלו על עצמם את אמונתו לפני אלפים-בשנים; מצא חן בעיניי כנראה משום שהיה בעל ראש בז, בעוד שאת הטייסים, הקוסמונאוטים ובכלל כל

מיני גיבורים, לרוב כינו ברדיו "בזים". והחלטתי, שאם אני כבר בצלם של איזשהו אל, אזעדיף בצלמו. לקחתי, אני זוכר, מחברת גדולה והעתקתי אליה:

"ביום, רע, המאיר את הארץ, שט על-פני הנילוס השמיימי בארבה מאנג'ט, בערב עובר אל הארבה מסקטט ויורד אל השאול, שם, בהילחמו בכוחות האופל, הוא שט בנילוס התת-קרקעי

ועם בוקר שב ומופיע על-פני האופק." הקדמונים לא יכלו לדעת כי לאמיתו של דבר הארץ סובבת סביב השמש - היה כתוב

בלקסיקון - ועל-כן המציאו אותו מיתוס פיוטי. ישר מתחת לערך בלקסיקון היה ציור מצרי עתיק המתאר את המעבר של רע מארבה אחת לאחרת: זוג מפרשיות זהות העומדות זו לצד זו ובהן שתי עלמות שאחת מהן מוסרת לרעותה חישוק ובתוכו יושב בז - זה היה האל רע. יותר מכל מצא חן בעיניי זה, שבמפרשיות ההן, מלבד ערב-רב של עצמים חסרי-פשר, היו גם ארבעה בלוקים חמש-קומות בסגנון חרושצ'ובי

מובהק.

והחל מאותה עת, למרות שהייתי עונה לשם "אומון", בעיני עצמי הייתי "רע": כך קראו לגיבור הרפתקאותיי הפנימיות שחוויתי לפני השינה, כאשר הייתי עוצם עיניים

ומסתובב אל הקיר - עד לזמן, בו חלומותיי לא עמדו עוד במבחן מהפכי ההתבגרות הרגילים.

מעניין אם יבוא למישהו לראש, למראה תצלום רכב-הירח בעיתון, שבתוך צנצנת הפלדה, אשר נועדה לעבור שיבעים קילומטר על-פני הירח ואז לעצור לנצח, יושב לו אדם המשקיף החוצה מבעד לשתי עדשות זכוכית? אבל, אחרי הכל, מה זה כבר משנה. גם אם מישהו ינחש זאת, הוא בכל זאת לעולם לא יגלה שהאדם הזה הייתי אני - אומון רע, הבז הנאמן של המולדת, כמו

שקרא לי פעם מפקד-הטיסה ואז חיבק את כפתיי והצביע על עננה קורנת מעבר לחלון.

10

עוד נושא אחד, שהופיע במסגרת חומר הלימוד שלנו, נחשב כבחירה לכולם פרט לנו עם מיטיוק: "תורת הירח הכללית". את השיעורים העביר הדוקטור למדעי הפילוסופיה בדימוס איוואן יבסייביץ' קונדראטייב. משום-מה הוא נראה לי לא-סימפתי, למרות שלא הייתה לי

כל עילה אובייקטיבית לאיבה - מה גם שהרצאותיו היו מעניינות למדי. את פגישתו הראשונה איתנו, אני זוכר, החל בצורה מאוד בלתי-רגילה - חצי-שעה שלמה קרא לנו מהדף כל מיני שירים על הירח; לבסוף הגיע לכזו התרגשות, שהיה צריך למחות את המשקפיים. אני עוד ניהלתי אז תקצירים ומן ההרצאה ההיא נותר שם גיבוב חסר-משמעות של רסיסי ציטוטים: "כאגל דבש זהוב מתנוצץ לו, מרנין, הירח... ירח, תקוות, תהילה אילמת... כמה הרבה גלום בצליל הלזה... אך בעולם יש עוד מחוזות, שהירח מייסר ומוגיע: אף כוח-על, אף אומץ-על, לנצח עדם לא יגיע... וברקיע, בקיאה בכל, מתעווה דיסקה חסרת-טעם... אכן,

האיש שלט בזרם-מחשבתו - ורק בשל כך גם בירח... ירחיות נוזלית, חסרת-נועם..." - ועודעמוד וחצי ברוח דומה. אחר-כך דוקטור קונדראטייב הרצין ופתח ברשמיות, בנגינה מפזמת: - רעיי! נזכור-נא את מילותיו ההיסטוריות של ולאדימיר איליץ' לנין, אשר יצאו תחת עטו בשנת אלף תשע מאות ושמונה עשרה במיכתב אל אינסה ארמאנד. "מכל כוכבי הלכת," כתב ולאדימיר איליץ', "ראשון במעלה לנו בחשיבותו הוא הירח." מאז חלפו שנים; הרבה השתנה בעולם. אולם אבחנתו של לנין טרם איבדה מחריפותה ומחשיבותה העקרונית; הזמן הוכיח את אמיתותה, ושלהבת מילותיו הללו של לנין מאירה באור מיוחד את דף ההווה

בלוח-השנה. אכן, הירח משחק בחיי האנושות תפקיד עצום. עוד בתקופת פעילותו הבלתי-חוקית פיתח המלומד הרוסי רם-המעמד גיאורגי איוואנוביץ' גורדג'ייף את התורה

המרקסיסטית של הירח ולפיה - הארץ הייתה בעלת חמישה ירחים בסך-הכל - זאת בדיוק הסיבה, מדוע סמל מדינתנו הוא הכוכב המחומש. נפילתו של כל ירח לוותה בזעזועים

וידוע בשם1904חברתיים ובאסונות: כך, הירח הרביעי, אשר נפל על כוכב-הלכת שלנו בשנת "המטאוריט של טונגוסקה", עורר את המהפיכה הרוסית הראשונה, שבעיקבותיה לא איחרה לבוא אף השנייה. עד לאותה עת, נפילת הירחים הביאה לידי שינוי הסדרים החברתיים-כלכליים -

מובן, שלאסונות הקוסמיים לא הייתה השפעה על רמת התפתחותם של אמצעי הייצור, אשר נקבעת בלא-תלות לא ברצון ובתודעה האנושיים ולא בקרינת כוכבי-הלכת, - אולם הם היו

בעלי הסגולה ליצור את התנאים הסובייקטיביים המקדימים למהפיכה. נפילת הירח הנוכחי - ירח מספר חמש, האחרון שנותר, - אמורה להביא לנצחון מוחלט של הקומוניזם בקנה-המידה של מערכת השמש כולה. בקורס הזה נתוודע אל שתי עבודות יסוד של לנין המוקדשות לירח: "ירח והתקוממות" ו"הסובייטים של המ.עב0ר". היום נתחיל לנתח כיצד סולפה הבעייה בידי הבורגנות - אותן דיעות הגורסות כי החיים האורגניים על כדור הארץ פשוט משמשים מזון לירח - כלומר, מקור לקרינה הנספגת בו. אין זה נכון, ולּו לאור העובדה, שתכלית קיומם של החיים האורגניים על כדור הארץ הינה לא הזנת הירח, אלא כשם שהראה ולאדימיר איליץ' לנין - יסודה של חברה חדשה, חופשית מניצול של אדם מספר אחת, שתיים ושלוש בידי אנשים

מספר ארבע, חמש, שש ושבע... וכן הלאה. הוא דיבר הרבה ומסובך, אך יותר מכל נשתמר בזכרוני משל שהפליא אותי בפיוטיותו: כובד המשקולת, התלויה על שרשרת, מאלץ את השעון לפעול; הירח הוא משקולת

שכזו, כדור הארץ - השעון, והחיים - תיקתוק גלגלי-השיניים ושירת הקוקיה.

לעיתים קרובות למדי נערכו אצלנו בדיקות רפואיות - את כולנו חקרו לאורך ולרוחב וזה היה מובן. לכן, כששמעתי שאנחנו עם מיטיוק צריכים לעבור איזו "הסתכלות

ראינקרניציונית", חשבתי שתהיה זו בדיקה של תגובת רפלקסים או מדידת לחץ-דם - המילה השנייה לא אמרה לי כלום. אבל כשקראו לי למטה וראיתי את המומחה שאמור היה לבדוק

אותי, חשתי פחד ילדותי שאין להתגבר עליו ושהיה לגמרי לא במקומו לאור מה שציפה ליבעתיד הקרוב ביותר.

מולי לא היה רופא עם סטטוסקופ משתרבב מכיס החלוק, אלא קצין, קולונל, - אבל לבוש לא במעיל, אלא במין גלימה שחורה משונה בעלת כותפות. הוא היה שמן ומגודל ופניו

היו אדומות כאילו ניכוו בחמיצה רותחת. על חזהו היו תלויים משרוקית עשויה-ניקל וסטופר, ואלמלא העיניים - שהזכירו חרך התבוננות בטנק כבד - היה דומה לשופט כדורגל. אולם הקולונל נהג איתי במאור-פנים, צחק הרבה ולקראת סוף השיחה השתחררתי. הוא קיבל אותי במשרד קטן ובו רק שולחן, שני כיסאות, ספה מכוסה שעוונית ודלת המובילה אל חדר

אחר. אחרי שסיים למלא מספר טפסים צהבהבים, נתן לי לשתות במשורה משהו מר, הניח לפניי על השולחן שעון-חול ויצא בדלת השנייה, כשהוא פוקד עלי לבוא לשם כאשר כל החול יחלחל

למטה.

התבוננתי בשעון, אני זוכר, מתפלא כמה לאט מתגלגלים להם גרגרי החול מטה דרך צוואר הזכוכית, עד שהבנתי כי זה כך משום שכל גרגר חול ניחן ברצון-עצמי ואף לא אחד

מהם רוצה ליפול מטה, כי בעיניהם הדבר משול למוות. ועם זאת, זה היה עבורם בלתי-נמנע; והעולם הזה והעולם הבא, חשבתי לי, דומים לשעון הזה מאוד: כאשר כל החיים ימותו בכיוון אחד, המציאות מתהפכת והם קמים לתחייה - זאת אומרת, מתחילים למות בכיוון

האחר. זה העציב אותי איזה זמן ואז הבחנתי שגרגרי החול כבר מזמן לא נופלים ונזכרתי שצריך להיכנס אל הקולונל. הייתי נסער ויחד עם זה חשתי מין קלות בלתי-רגילה; אני

זוכר - שעות הלכתי אל הדלת שמעברה המתין לי הקולונל, למרות שלמעשה עד לדלת היו רק שניים-שלושה צעדים. הנחתי את כף-ידי על הידית ודחפתי אותה, אך היא לא נפתחה. אז משכתי אותה אלי ולפתע הבחנתי שאני מושך לא את הדלת, אלא את השמיכה: שכבתי במיטתי

ובשוליה ישב מיטיוק. ראשי הסתחרר קלות.- נו? מה עושים שם? - שאל מיטיוק. הוא היה נרגש באופן מוזר.

- איפה זה "שם"? - שאלתי, מתרומם על מרפקיי ומנסה לתפוש מה קרה.- בהסתכלות הראינקרניציונית, - אמר מיטיוק.

- רגע, - אמרתי, נזכר שזה-עתה משכתי אלי את הדלת, - רגע... לא, כלום אני לאזוכר.

משום-מה הרגשתי ריקנות ובדידות בתוכי, כאילו מזה זמן רב הייתי הולך בשדה עירום של סתיו - הלך-רוח כה בלתי-רגיל, ששכחתי מכל השאר, גם מהתחושה הקבועה-ועומדת בחודשים האחרונים של המוות המתקרב, שאיבדה כבר מחריפותה והפכה פשוט רקע לכל המחשבות

האחרות.- חתמת על משהו, או מה? - שאל מיטיוק, קצת בזילזול.

- רד ממני, - אמרתי והסתובבתי עם פניי לקיר. - כרגע גוררים אותך לפה שני כאלה נגדים עם חתיכת פרצוף וגלימות שחורות, -

המשיך, - ואומרים: "הנה, קח אותו, את המצרי שלך." וכל המדים שלך רטובים. מה, באמתאתה לא זוכר כלום?

- באמת, - השבתי.- טוב, תאחל לי בהצלחה, - אמר מיטיוק, - עכשיו זה תורי.

- לעזזאל, - אמרתי. יותר מהכל בעולם, היה לי חשק לישון - הרגשתי שאם ארדםמספיק מהר, אתעורר שוב כמו שאני.

שמעתי איך מיטיוק סגר אחריו את הדלת החורקת ואחר-כך כבר היה בוקר.

- קריוומאזוב! למפקד-הטיסה! - צעק לי באוזן אחד משלנו. רק אחרי שכבר הייתי לבוש, התעוררתי לגמרי. מיטתו של מיטיוק עמדה ריקה ולא-מוצעת; שאר הבחורים ישבו בגופיות.

חשתי איזו מתיחות באוויר; כולם החליפו מבטים נבוכים ואפילו איוואן לא הרביץ את בדיחות הבוקר הרגילות שלו שהיו מטומטמות, אבל מצחיקות מאוד. משהו קרה וכל הדרך

למעלה, לקומה השלישית מעל פני האדמה, היכן שהיה משרדו של מפקד-הטיסה, ניסיתי להבין - מה בדיוק. בעת שעברתי במסדרון, הבחנתי באחת הפניות בבבואתי בתוך מראה ענקית

ומאובקת: השתאתי על חיוורון המוות של פניי והבנתי שמעשה-הגבורה שלי החל, לאמיתו שלדבר, כבר מזמן.

מפקד-הטיסה קם לקראתי ולחץ את ידי.- איך מתקדמת ההכנה? - שאל.

- בסדר, חבר מפקד-הטיסה, - אמרתי.הוא התבונן בעיניי בהערכה.

- כן, רואים, - אמר כעבור זמן-מה, - רואים. הנה לשם מה קראתי לך, אומון. אתה תעזור לי. קח את הטייפ הזה, - הוא הצביע על מכשיר-הקלטה יפני קטן שנח על השולחן

לפניו, - טפסים, עט, ולך לחדר שלוש מאות עשרים ותשע - הוא בדיוק כרגע ריק. יצא לךכבר לפענח הקלטות?

- לא, - עניתי. - זה פשוט. אתה נותן לסרט לרוץ קצת, רושם מה שאתה שומע ונותן לו לרוץ הלאה.

אם לא תופשים מפעם ראשונה, מקשיבים כמה פעמים.- ברור. אפשר ללכת?

- אפשר. חכה. אתה, נדמה לי, תבין למה ביקשתי דווקא ממך להתעסק בזה. בקרוב יתעוררו אצלך כל מיני שאלות, שאף-אחד שם, - מפקד-הטיסה הצביע על הריצפה, - לא יענה לך עליהן. אני, גם-כן, יכולתי לא לענות לך, אבל לדעתי עדיף שתהיה בעניינים. אני לא רוצה שתטריד את עצמך במחשבות מיותרות. אבל תזכור: לא הנספחים-הפוליטיים, לא הצוות, - אסור שידעו מה שעכשיו יוודע לך. מה שמתבצע עכשיו זו מבחינתי עבירה על התפקיד. כמו

שאתה רואה, זה קורה אפילו לגנרלים. לקחתי בשתיקה את הטייפ מהשולחן יחד עם מספר טפסים צהובים - בדיוק כאלה שראיתי

אתמול, - והלכתי לשלוש מאות עשרים ותשע. החלונות בחדר היו מוולנים היטב ובמרכזו

ניצב כיסא המתכת המוכר עם חגורות-העור על הרגליים ומשעני-המרפקים - רק שכעת נמשכו אליו כל מיני כבלים חשמליים מהקיר. ישבתי אל שולחן-כתיבה לא-גדול בפינה, הנחתי

לפניי דף-שורות והפעלתי את הטייפ. - תודה, חבר קולונל... נוח מאוד, זה לא כיסא, זה ממש כמו כורסא, חה-חה-חה...

בטח, שאני מתרגש. זה הרי כמו מבחן, לא?.. ברור. כן. עם שני י' - סווירידנקו... עצרתי את הטייפ - היה זה קולו של מיטיוק, אבל הוא נשמע איכשהו מוזר, כאילו, במקום ריאות, חיברו למיתרי הקול שלו מפוחים. הוא דיבר בקלילות ובזמרתיות ותמיד תוך

" ויותר לא עצרתיPLAYכדי נשיפת האוויר. החזרתי את הסרט מעט אחורה, לחצתי שוב "אותו.

- ...מבחן, לא?.. ברור. כן. עם שני י' - סווירידנקו... לא, תודה. לא מעשן. אף-אחד בקבוצה שלנו לא מעשן - לא מחזיקים אצלנו כאלה... כן, שנה שנייה כבר. אפילו קשה להאמין. עוד כילד חלמתי לטוס לירח... בטח, בטח. בדיוק ככה. רק לבני-אדם בעלי נשמה זכה כבדולח. איך לא? - כשכל כדור הארץ פרוש לרגליך... על מי בירח? לא, לא

שמעתי... חה-חה-חה, אתה מתלוצץ, יש לך מצב-רוח טוב... איכשהו מוזר פה אצלכם. נו, לא-שיגרתי. ככה זה אצלכם בכל מקום, או שרק במדור המיוחד? כמה גולגלות יש פה על המדפים, אלהים אדירים, - מסודרות ממש כמו ספרים. ועם תגיות, בחיי... לא, אני

התכוונתי במובן אחר. אם הן שם, סימן שככה צריך. נתיחה, ארכיון. אני מבין, מבין. מה אתה אומר... ואיך שהכל השתמר... וזה, מתחת לעין? מדוקרן-קרח? שלי. היו שם עוד שני טפסים. ממש לפני השיגור יש בדיקה אחרונה. כן. מוכן. אבל חבר קולונל, אני כבר מסרתי את כל הפרטים... סתם לספר על עצמי, מהילדות? לא, מה פתאום, נוח לי... נו, אם צריך. אתם, אבל, הייתם צריכים לעשות כאלה משענות לראש, כמו במכונית. אחרת, הכרית תיפול

כשאני אתכופף... אהה, ואני חושב לעצמי, בשביל מה לכם מראה כזאת על הקיר. זאת אומרת, שיש עוד אחת על השולחן. איזה נר עבה... עשוי ממה? חה-חה-חה, אתה מתלוצץ, חבר

קולונל... מדהים. באמת, פעם ראשונה, שאני רואה. רק קראתי שאפשר לעשות את זה, אבל אף-פעם לא יצא לי לראות בעצמי. מדהים. כאילו מין מסדרון. לאן? לתוך זה? ישוע

בשמיים, כמה מראות יש לכם, ממש מיספרה. לא, מה פתאום, מה איתך, חבר קולונל... מה איתך. זה סתם ביטוי, נדבק לי מהסבתא. אני אתאיסט מדעי, אחרת הרי לא הייתי הולך

לטיס... אני זוכר בערך. למוסקבה הרי הגעתי רק בגיל אחת עשרה, נולדתי בעיירה קטנה כזו - אתה יודע, לצד המסילה, פעם בשלושה ימים עוברת רכבת, וזהו. שקט. הרחובות

מלוכלכים, אווזים הולכים שם. הרבה שיכורים. והכל כזה אפור - חורף, קיץ, לא משנה. שני בתי-חרושת, בית-קולנוע. נו, יש שם עוד פארק - לשם, מובן מאליו, בכלל עדיף לא לתחוב את האף. ואז, אתה יודע - לפעמים משהו מתחיל לזמזם בשמיים, אתה מרים את הראש

ומסתכל. מה יש להסביר... וגם ספרים הייתי קורא כל הזמן, להם אני חב את כל הטוב שבי. הכי אהוב עלי, כמובן, זה "ערפילית אנדרומדה". הייתה לו השפעה גדולה מאוד עלי. אתה

מתאר לעצמך? - כוכב ברזל... ועל כוכב-לכת שחור-שחור עומדת לה, כמו נווה-מדבר, בינכוכבית סובייטית עם בריכה, מסביב כתם של אור תכלת ובFמקום שמסתיים האור הזה - יש צורות-חיים עוינות שמפחדות מהאור ויכולות רק לשכון בעלטה. כל מיני מדוזות - את זה לא הבנתי, - וגם צלב שחור - פה, לדעתי, יש איזו רמיזה על אנשי-הכנסייה. מין צלב כזה, שחור, שהיה מתגנב בחושך - ואילו שם, מתחת לאור התכלת, - עובדים להם האנשים, מפיקים אנאמזון. ואז הצלב השחור הזה מתחיל פתאום ככה להפציץ אותם באיזה-משהו! ישר על ארג נואור הוא כיוון, אבל ניזה קריט חיפתה עליו עם החזה. ואחר-כך נקמנו בהם - מהלומה גרעינית עד האופק, הצלנו את ניזה קריט ואת המדוזות הראשיות - תפשנו ושלחנו

למוסקבה. הייתי קורא וחושב לעצמי: איזו עבודה נהדרת הם עושים, האנשים שלנובשגרירויות שבחו"ל! ספר טוב. ואני זוכר גם עוד אחד. שם הייתה מין מערה, נדמה לי...

... - - או שלא, המערה הייתה אחר-כך - לא מערה, אלא מסדרונות. מסדרונות נמוכים ועל התיקרות יש פיח של לפידים. הלוחמים היו צועדים כל הלילה עם לפידים, שומרים על האדון

יורש-העצר. סיפרו ששומרים עליו מפני האכדים. אבל למעשה - שמרו עליו מפני האח, כמובן... אדון מפקד המגדל הצפוני, סלח-נא לי אם זה לא במקום, רק שכך סבורים אצלנו הכל - גם הלוחמים, גם המשרתים. אפילו אם תצווה לכרות את לשוני, היתר יאמרו לך אותו

דבר. הקיסרית שובאד בכבודה-ובעצמה היא זו שהעמידה כאן חיל-מצב מפני מסקאלאמדוג. הוא, איך שהוא יוצא לציד, תמיד עובר על-פני החומה הדרומית ואיתו מאתיים לוחמים בקובעי נחושת - מה זאת אומרת, "לצוד אריות"? כולם מדברים על זה... אלא מה?! מה

איתך, אדון מפקד המגדל הצפוני, שוב לעסת גת? אנוכי נינהורסאג, כוהן אראטה ומגלף-החותמות. זאת אומרת, כשאגדל אהיה כוהן ומגלף, כרגע אני עוד קטן... אבל מה אתה

כותב שם? - אתה הלא מכיר אותי. אפילו הענקת לי רסן במתנה, עם עיטורי נחושת. לא זוכר? הנה... רגע... ישבנו אז עם נאמטורה - נו, אתה יודע, ההוא עם האוזניים

הכרותות, הוא לימד אותי לגלף משולש. זה בשבילי יותר קשה מהכל. אתה עושה קודם שני חריצים עמוקים ואז צריך לתפוש בצד השלישי עם מיפסלת רחבה ו... נו כן, ופה בדיוק מישהו תולש מבחוץ את הווילון, ככה בחוצפה - אנחנו מרימים את העיניים, ושם עומדים שני לוחמים. שימחה, הם אומרים, איזו שימחה! יורש-העצר שלנו הוא כבר לא יורש-עצר,

אלא הקיסר הגדול אבאראגי! כרגע יצא הוא לדרכו אל האל נאנה - נו אז סימן שגם אנחנו צריכים להתכונן. נאמטורה פרץ בבכי מרוב אושר, זימר משהו באכדית והתחיל לקשור את

הסמרטוטים שלו בצרור. אני - ישר יצאתי לחצר - אמרתי רק לנאמטורה שיאסוף את המיפסלות. ובחצר - לאורשו הנצחון! - לוחמים נושאים לפידים, והכל בהיר כמו לאור היום... לא, מה פתאום, מה איתך, אדון מפקד המגדל הצפוני! בטח שלא. סתם נאמטורה

מברבר ככה כל הזמן... לא, ומעולם גם לא העליתי שום קורבנות. לא צריך. אני כעת נואון של הקיסר הגדול אבאראגי, לי סתם ככה לא יכרתו את האוזניים, לשם זה דרוש צו קיסרי... אין דבר, נסלח. זהו, וגם מרכבות רתומות לשוורים כבר עומדות שם. פה מתקרב אלי אדון

ריבון הבריחים - נינהורסאג, אומר, הא-לך פגיון ארד מאוצר-המדינה, כי אדם בוגר הינך. ונתן לי גם שק של קמח-שעורים - תבשל לך, הוא אומר, מזון בדרך. פה אני מסתכל, ובחצר צועדים אלה, בקובעי הנחושת. נו, אני חושב, אורשו הגדול! זאת אומרת, אנו הגדול! סימן שכבר התפייסו להם מסקאלאמדוג ואבאראגי... וגם ככה - איך הרי תריב עם הקיסר, כשכל

מילה שלו זה "אנו". פה הראו לי את המרכבה שלי, נו ועליתי. היה שם עוד ילד אחד - הוא נהג את השוורים. עד אז אפילו לא ראיתי אותו. חרוזי טורקיז היו לו, אני זוכר, חרוזים יקרים. ופגיון בתוך האבנט - וגם-כן, רק כרגע נתנו לו אותו. העיקר, הבטתי לאחור על המצודה ונעצבתי קצת. אבל פה התפזרו העננים, ואיך שהירח החל לזרוח לו ביניהם מתוך סדק... וישר נעשה לי קל ושמח... אז הסיטו את הגולל בסלע שליד האורוות ושם הכניסה למערה. אני אפילו לא ידעתי עד אז, שיש שם מערה. באמת, שלא ידעתי... בחיי, שכה לא

אזכה לחולל מעשי-גבורה בקרב - והלא זה הרי היית אתה! עכשיו נזכרתי. ופה, זאת אומרת, אתה, אדון מפקד המגדל הצפוני, ניגש אלינו עם שני סיפלי בירה ואומר - זה לכם מאחי הקיסר, מסקאלאמדוג. וגם אותה חצאית הייתה לך, כמו עכשיו, רק שעל הראש חבשת קובע

נחושת. נו, אז שתינו. פעם ראשונה ששתיתי בירה. ואחר-כך הילד השני צעק משהו, מתח את המושכות ודהרנו - ישר לתוך הבקיע בסלע. הדרך הובילה מטה, אני זוכר, אבל מה יש שם בצדדים - לא ראיתי, היה חושך... ואחרי זה? אחרי זה מצאתי את עצמי אצלך במגדל. זאת

ההשפעה של הבירה, אתה אומר?.. יענישו אותי? הלא תגונן עלי, אדון מפקד המגדל הצפוני. תספר להם איך זה הכל היה. או שתמסור את הלוחות, אם אתה כבר רושם הכל. בטח שזה

איתי... לא, לך אני לא אתן, אני אשים בעצמי. הרי מי מוסר את החותם שלו, בשם אור... אנו המגונן! הנה. באמת מוצא חן בעיניך? עשיתי אותו לבד. ורק בפעם השלישית יצא לי. זה האל מרדוך. איזה גדר?! - אלה עומדים להם כל האלים הבכירים. תגונן-נא עלי, אדון מפקד המגדל הצפוני! שלושה חותמות אני אגלף לך בתמורה. לא, אני לא בוכה... זהו, אני לא. תודה. גבר נבון אתה ורב-השפעה - אני אומר את זה מכל הלב. רק אל תספר לאף-אחד

שבכיתי... אחרת יגידו, איזה כוהן אראטה הוא בכלל? שתה קצת בירה ומתחיל לבכות... בטח שאני רוצה. איפה? מדרום, או מצפון? כי כל הקיר אצלך כאן מלא מראות. הבנתי... נו,

מכיר. זה כשנינליל ירדה לרחוץ בפלג זך ואז יצאה מן המים ועלתה לגדה. אימה אמרה לה, אמרה, נו והיא, בכל זאת, יצאה לה, זאת אומרת, אל גדת הנהר, נו ושם בדיוק אנליל גם

ניפח לה כרס. אחר-כך הוא מגיע לקיור ומועצת האלים אומרת לו: אנליל, מחלל הנשים, סור לך מן העיר! נו ונינליל, מובן מאליו, הלכה אחריו... לא, זה לא מסנוור אותי. איזה

שניים אחרים? נו, זה כבר היה אחר-כך, כשאנליל התחפש לשומר המעברה ונינליל כבר נשאהאת נאנה ממש מתחת לליבה...

... - - וגם ככה הרי, שתי אלה הן פשוט התגלמויות שונות של אותו דבר עצמו. אפשר לומר כך: הקאטה היא הצד האפל והמיסתורי וסלנה זה הצד הקסום והמואר. אבל, אם להודות, אני

לא סמכות גדולה בעניין - רק שמעתי משהו כזה באתונה... הייתי, הייתי. עוד בימי דומיטיאנוס. הסתתרתי שם. אחרת הרי לא היינו נוסעים עכשיו יחד, אב סנטור, באפיריונות

האלה... כמו תמיד: "פגיעה בכבוד". שכביכול האדון, יש לו בחצר פסל של הפרינקפס ועל-ידו קבורים שני עבדים. כשבעצם, פסל כזה לא היה ולא נברא. אפילו בימי נרווה חששנו לחזור. אולם תחת הפרינקפס הנוכחי אין מה לפחד. הוא שלח אלינו כלגאט את פליניוס סקונדוס בכבודו-ובעצמו - כאלה זמנים הגיעו, השבח לאיזיס וסראפיס! לא

לחינם... לא, מה פתאום, מה איתך, אב סנטור, חי הרקולס! זה נשאר אצלי מאתונה, יש שם עכשיו ערימות של מצרים, אחד על גבי השני... יש לך לוחיות כאלה מעניינות, כמעט ולא רואים את הדונג. ופרצופי האריות - זה אלקטרון? ארד קורינתי, מה אתה אומר... פעם

ראשונה שאני רואה... והלא אתה הרי מכיר אותי - סקסטיוס רופינוס. לא, מן המשוחררים-מרצון. כמה טוב באפיריון - כמובן, אם העבדים מיומנים: אתה נוסע לך וכותב. והמאור, גם-כן, דולק כמו בחדר ומנגד שטים להם האורנים... אב סנטור, אתה ממש קורא את הנשמה. אני חורז אותם לעצמי בעל-פה כל העת. אני בטח לא מארטיאליס - סתם ככה, משייף

לעצמי סיגנונים... "מזמר אני שירים בחרוזים דלים, כשיר אותם קאטולוס לפניי ואף קאלווס - בימי עבר. הלא אחת היא לי! אני את החרוזים ביכרתי, עת עזבתי את הפורום..."

נו, בטח שאני מגזים, אב סנטור, הלא לשם כך יש חרוזים. בעצם, רק בגלל הספרות גם הלכתי להעיד על הנוצרים. כדי להתבונן בלגאט שלנו, אדם דגול... נו, לא ממש להעיד.

לא, מה פתאום, הכל כתבתי כהווייתו - הוא באמת מן הגליל, המקסימוס הזה. מתאספים אצלו בלילות ושואפים מין עשן מיוחד. ואחר-כך הוא עולה לו לגג לבוש סנדלים ותו-לא ומתחיל

לצווח כתרנגול - איך שראיתי את זה, ישר הבנתי שאלה נוצרים... את הקטע עם העטלפים המצאתי, כמובן. אפשר לחשוב. גם ככה וגם ככה רק דרך אחת פרושה לפניהם - בית-הספר לגלדיאטורים. והלגאט שלנו מאוד מצא חן בעיניי. כן... הזמין אותי להצטרף לשולחן,

הקשיב לחרוזים שלי. שיבח מאוד. ואחרי זה אומר: בוא, הוא אומר, סקסטיוס, בערב לסעודה. כאשר יתמלא הירח. אני, אומר, אשלח לך... ובאמת, שלח. אספתי את כל הגווילים

עם החרוזים - ואם, אני חושב לי, ירצה לשלוח אותם לרומא. שמתי עלי את הטוב שבמעיליי... הלא אסור לי טוגה - אזרחות רומית הרי אין לי. זהו, ויצאנו לדרך, רק

שמשום-מה - אל מחוץ לעיר. נסענו המון, אני כבר נרדמתי לי במרכבה. אני מתעורר, מסתכל - ספק וילה, ספק מקדש, ונושאי-לפידים. נו, נכנסנו, זאת אומרת, פנימה - דרך הבית

ולתוך החצר. ושם כבר ערוך השולחן, תחת כיפת השמיים, והירח מאיר הכל. והעבדים אומרים לי, מיד יצא האדון הלגאט ואתה שכב-נא בינתיים אל השולחן ושתה לך יין. הנה שם מקומך, מתחת לטלה השייש. שכבתי, שתיתי - וסביב כולם שוכבים ומביטים בי... ושותקים. מה, אני

חושב, סיפר להם הלגאט על חרוזיי?.. ואפילו איבדתי את העשתונות. אבל אז החלו לנגן מאחורי הפרגוד שני נבלים ופתאום נעשה לי שמח כל-כך - מדהים. וכבר לא ברור איך - אבל

קפצתי ממקומי והתחלתי לרקוד... ואחר-כך הופיעו סביבנו חצובות עם אש ועוד כל מיני אנשים בטוניקות צהובות. אלה, נדמה לי, כמעט ויצאו כבר מדעתם - יושבים, יושבים ואז

פתאום מושיטים זרועות אל הירח ומתחילים לשיר משהו ביוונית... לא, לא תפשתי מה - אני רקדתי והיה לי שמח. ואחר-כך הופיע האדון הלגאט - משום-מה חבש קובע פריגי עם דיסקה מוכספת, וביד יש לו חלילית. והעיניים בורקות. מזג לי עוד יין ואומר, טובים, אומר, החרוזים, שאתה כותב, סקסטיוס. ופתח לדבר על הירח - הנה, ממש כמוך, אב סנטור... חכה רגע! והלא גם אתה הרי היית שם - בדיוק. או-הו, ואני חושב לי כל הזמן - איך זה אנחנו

נוסעים עכשיו באפיריונות? כ-ן... עכשיו יש עליך טוגה, אבל אז היית בטוניקה וקובע פריגי, כמו הלגאט. נו כן, ועוד עם רומח אדום ביד, עם זנב סוס. כל הזמן לא היה לי

נעים להפנות את גבי אליך, רק שהלגאט אומר לי - הבט, הוא אומר, סקסטיוס, בהקאטה ואני אנגן לך בחלילית. והחל לנגן - ככה, בשקט. נו, הרמתי עיניים, אני מסתכל, מסתכל, ואתה

התחלת לשאול אותי על הקאטה וסלנה. ומתי הספקתי להתיישב איתך באפיריון? הכל בסדר? נו, השבח לאיז... הרקולס! לאפולון ולהרקולס... נו טוב, אז תחזיר, הבאתי אותם כדי שהלגאט יקרא. ואתה, אב סנטור, גם-כן מתעניין בספרות? כי אני רואה - אתה כל הזמן כותב, כותב. אה. לזכרון. גם בעינייך מצאו חן חרוזיי. לך היא, השעה - ליאי מטיילת

ובשיערה בשום מושל הורד. בוודאי. תן לי וגם אטביע את אבן-החותם. אין דבר, החריטה פה לא עמוקה, לא צריך הרבה דונג. יטביע, יטביע. עוד מעט מגיעים? רוב תודות, אב סנטור, כי נפרעה לי כבר התסרוקת. וכמה יכולה לעלות מראה כזו במטרופולין? מה אתה אומר...אצלנו בביתינייה אפשר לקנות בכסף הזה בית. גם-כן ארד קורינתי? כסף? ומין כתובת...

... - - אין דבר, אני מסוגל לקרוא. ככה... "לסגן וולף על פרוסיה המזרחית. גנרל ליודנדורף." אוי, אבקש את סליחתך, בריגדנפירר, הוא נפתח מעצמו. פורטסיגר מהמם,

מבריק כמראה. אם-כן, כבר בשנת חמש עשרה היית סגן? וגם-כן טייס? נו מה איתך, בריגדנפירר, זה אפילו מביך. בגלל שלושת הצלבים האלה אני אפילו לא יוצא למשימות. יאקים ומיגים, אומרים, יש הרבה ואילו פוגל פון ריכטהופן אצלנו אחד. אלמלא המשימה המיוחדת, קרוב לוודאי שהייתי עדיין מעלה עובש בקסרקטין הריק... כן, כותבים את זה כמו "ציפור". אימי נעצבה תחילה, כשנודע לה איזה שם בחר לי אבי. באלדור פון שיראך, לעומת זה - הוא היה מיודד עם אבי - הקדיש לכבודי שיר שלם. עכשיו כבר לומדים אותו בבתי-ספר... זהירות, הנה מהחלון ההוא שם הם יורים... לא, מה פתאום, הקיר מספיק

עבה... מתאר לעצמי מה הוא היה כותב, אם היה שומע על המשימה המיוחדת. ישר היה מוציא פואמה שלמה. הרי האמנתי שמעבירים אותי לחזית המערבית, רק בברלין נודע לי הכל. תחילה הצטערתי, כמובן. מה, אני חושב, אין להם שם מה לעשות, באננארבה? - מחזירים טייסי-קרב

מהחזית... אבל כשראיתי את המטוס הזה - מאריה הבתולה! מיד... מה פתאום, מה איתך, בריגדנפירר, פשוט כי בילדותי חייתי באיטליה. זהו. כמה אני טס - ויופי כזה לא ראיתי

-, רק עם מנוע אחר ועם כנפיים יותר ארוכות...109עוד. רק אחר-כך תפשתי, שבעצם זה מ לכל הרוחות, הסרט התעקם... נו לא צריך, אני יכול בעצמי... העיקר, רק נכנסתי להאנגאר וישר נעתקה לי הנשימה. לבן כזה, קל וכאילו זוהר לו בחושך. אבל מה שמפליא באמת, זאת ההכנה. חשבתי כבר, הנה הולכים ללמד אותי על המיכשור, ובמקום זה לוקחים אותי אליכם לאננארבה, מודדים את הגולגולת, והכל לצלילי ואגנר. ואם אתה שואל משהו - שותקים.

העיקר, כשהעירו אותי אז בלילה, הייתי בטוח ששוב הולכים למדוד לי את הגולגולת. לא. אני מסתכל - מתחת לחלון עומדים שני מרצדסים והמנועים נוהמים... כל הכבוד,

בריגדנפירר! ישר מתחת לצריח. איפה השתלטת ככה על העסק?.. נו, ישבנו, זאת אומרת, ונסענו. אחרי זה... כן - עומד מחסום, ס"סניקים עם לפידים. עברנו. אחרי זה נגמר

היער, מין איזה מבנה עם עמודים ושדה-תעופה. סביב אין נפש חיה, רק רוח כזו קלה וירח בשמיים. אני עוד חשבתי שכל שדות-התעופה בסביבות ברלין מוכרים לי, אבל את ההוא לא

ראיתי עד אז מעולם. והמטוס שלי עומד ישר על המסלול, עם מין משהו מתחת למרכב, גם-כן לבן, דומה לפצצה. אבל אפילו לא נתנו לי לעצור ליד, אלא מיד לקחו לבניין הזה... לא,

לא זוכר. אני רק זוכר שניגנו ואגנר. ציוו אותי להתפשט, רחצו כמו תינוק... לא, בוא נשמור את הרימונים לאחר-כך... עיסו את העור בשמן - אתה יודע, מין ניחוח עתיק כזה, עם ריח נעים. ונתנו מדי טיס, לבנים לגמרי. וכל האותות שלי על החזה. נו פוגל, אני

חושב, הרי לך... הלא כל החיים חלמתי על משהו מעין זה. ואז אלה מאננארבה אומרים: גש למטוס, קפיטן. שם יאמרו לך הכל. ולחצו את לי היד - כולם, בזה אחר זה. טוב. יצאתי. והמגפיים גם-כן לבנים, אתה פוחד לדרוך באבק... תיכף... אני מתקרב למטוס, ושם...

והלא זה הרי היית אתה, בריגדנפירר, רק שלא בקסדה הזו, אלא בקובע שחור כזה... והתחלת, זאת אומרת, להסביר לי הכל: להמריא לאחד עשר אלף, לקבוע מגמה אל הירח וללחוץ

על הכפתור האדום בלוח השמאלי... אה, לכל הרוחות. כמעט-כמעט פגע... נו, נתת לי לוח-מפות לבן, ואז - קפה וקוניאק שמזגת מהתרמוס. אני אומר - לא צריך, אני לא שותה לפני טיסה, ואתה, ככה בחומרה, אומר לי: אתה בכלל יודע, פוגל, ממי הקפה הזה? פה אני מסתובב ורואה - בחיים לא הייתי מאמין... כן. כמו ביומני הקולנוע, ואפילו אותו סגין

בדיוק, כפול-דשים. רק עם קובע על הראש ומישקפת על החזה. וגם השפם טיפה יותר רחב מאשר בדיוקנים. או שככה זה רק נראה באור הירח. הוא נופף ככה בידו, ממש כמו באיצטדיון... העיקר, שתיתי את הקפה, עליתי למטוס, חבשתי ישר את מסיכת-החמצן

והמראתי. וישר נעשה לי כל-כך קל - כאילו לא בחזה אחד אני נושם, אלא בשניים. עליתי לאחד עשר אלף, קבעתי מגמה אל הירח - הוא היה ענקי, מחצית השמיים, והבטתי מטה. ושם הכל מוריק, מצוחצח כזה, ואיזה נהר מנצנץ... ופה לחצתי על הכפתור ומשום-מה התחיל לסחוב אותי ימינה, ואיך נחתתי - אני אפילו לא זוכר... לחתום? אז תשרבט לי גם אתה

משהו לזכרון. תודה. והרבה הצליחו לחדור לברלין? טוב, זה מובן מאליו... שטויות, רסיס של לבנה, כנראה. גשר-האף שלם... אהה, אני רואה - שטויות. עם הפורטסיגר הזה אפשר גם

להתגלח - לא צריך אפילו מראה...... -

- לא, לא צריך יותר, אני גם את זה לא ביקשתי. אתה זה ששמת לי אותם בעצמך, חבר קולונל, כשהדלקת את הנר... טוב, מה עוד - קראתי ספרים ואחר-כך עשיתי לי טלסקופ קטן. חקרתי בעיקר את הירח. פעם אפילו, בנשף-בוקר בבית-ספר, התחפשתי לרכב-ירח... אני זוכר את הערב הזה מצוין... לא, מה פתאום, אצלנו נשף-בוקר תמיד היה בערב, אז גם היו עדיין

מעבירים את השבתות לימי שני... כל הילדים התאספו באולם-הכנסים - להם היו תלבושות פשוטות, כאלה שאפשר לרקוד בהן. ואילו עלי תלוי דבר שכזה - אתה יורד על ארבע, ובאמת כמו רכב-ירח. מוסיקה מנגנת באולם. כולם סמוקים בפנים... עמדתי לי קצת על-יד הדלת והתחלתי לזחול בבית-הספר הריק. המסדרונות חשוכים, אין אף-אחד... וככה על ארבע אני

מזדחל אל החלון ושם, בשמיים - הירח, ואפילו לא צהוב, אלא מין ירוק כזה, כמו בתמונות של קווינדז'י - אתה מכיר? תלויות אצלי מעל למיטה, מצאתי אותן ב"עמל". ושם נתתי

לעצמי מילה - להגיע לירח... חה-חה-חה, נו אם אתה, חבר קולונל, תעשה כל מה שאפשר, אז באמת אזכה להגיע... טוב, מה עוד - אחר-כך בית-הספר לטיס בזראיסק, משם ישר לפה... קיבלת רושם? בוודאי, חבר קולונל, אני יודע, תמיד עדיף באופן אישי. כאן? לא משנה

שהדיו כחול? נכון, נפש פשוטה - פרוטוקול קצר... כן, תודה. אם אפשר, עם פטל. ואיפה אתם משיגים את הבלונים לסיפון? למה אני בכלל שואל... חבר קולונל, תרשה לי שאלה?

תגיד, באמת את כל הקרקע מהירח מביאים אליך? לא זוכר כבר, מישהו אצלנו... בטח שאני רוצה, הרי אף-פעם לא ראיתי באמת, רק בטלוויזיה... או-אה... וכמה נכנס לתוך צנצנת כזאת - איזה שלוש מאות גרם, לא? באמת מותר? תודה... אוי, תודה... תן לי עוד דף

בבקשה, שיהיה יותר בטוח... תודה. זוכר. ימינה במסדרון, למעליות ולמטה. אני לא אגיע? זה עדיין משפיע? נו טוב, אז תלווה אותי... עוד פעם אתה עם כובע? למה, כן מוצא חן

בעיניי. הרי כבר היו לנו בצבא כובעים כאלה - "בודיונובקה". נחמד, רק לא-רגיל - אין מצחייה והציץ עגול... לא, לא שכחתי... איך שמאלה? ולשם מה לך הלפיד הזה?

והחשמלאי?.. נו כמובן, צריך היתר-כניסה. תאיר, בבקשה, המדרגות כאן תלולות... כמואצלנו ביחידת-הנחיתה. חבר קולונל, אבל יש פה הרי מבוי-ס...נשמעה נקישה ושני קולות, גבר ואישה, הוציאו באוניסון:

- ...השיניים. אח, נוצר את השיר עד הלום...אז הייתה מין הפסקה קצרה.

- עשב צעיר, - פיזמה בחצי-שאלה האישה.

- מלכיט ערבות, - אישר הבריטון השופע. כיביתי את הטייפ. היה לי נורא מפחיד. נזכרתי בקולונל בגלימה השחורה עם המשרוקית על החזה. למיטיוק לא הוצגו כל שאלות ומה שהשיב עליו היו רק שריקות

לא-חזקות שקטעו לו מפעם לפעם את המונולוג.

11

איש משלנו לא שאל אותי על מיטיוק. מיטיוק לא היה מיודד, בעצם, אלא איתי ורק לעיתים שיחק עם אוטו בקלפים שהכינו בעצמם. את מיטתו כבר הוציאו מן התא שלנו ורק עמודי-הצבע מתוך "עמל" שהיו תלויים על הקיר ובהם תמונותיו של קווינדז'י "ליל ירח על הדנייפר"

ו"חאן באייקונור", הזכירו שאי-שם מזמן חי לו בעולם מין אחד בשם מיטיוק. במהלךהשיעורים הכל העמידו פנים שדבר לא אירע; וקולונל אורצ'אגין היה נמרץ וחביב במיוחד. בין לבין, העוצבה הקטנה שלנו, שלכאורה לא השגיחה באובדן של לוחם, הייתה כבר שרה לעצמה את הפזמון האחרון של ה"תפוחון". איש לא דיבר על כך ישירות, אבל כבר היה ברור - בקרוב טסים. פעמים אחדות נפגש איתנו מפקד-הטיסה וסיפר על הקרבות שלו בימי המלחמה בעוצבה של קובפאק. כולנו הצטלמנו - ביחידות, אחרי זה כולם יחד, אחרי זה עם

סגל ההוראה תחת הדגל. למעלה התחלנו להיתקל בצוערים חדשים - אימנו אותם בנפרד מאיתנו, אך לא ידעתי בדיוק לשם מה; היו דיבורים על שיגור מין איזו זונדה אוטומטית לאלפא מיקרוצפאלוס מיד בעיקבות המשלחת שלנו, אבל לא יכולתי לומר בוודאות שהבחורים

החדשים אמנם היו הצוות של אותה זונדה. בראשית ספטמבר, בערב, קראו לי במפתיע אל מפקד-הטיסה. הוא לא נמצא במשרדו;

השליש בקבלה, משועמם מעל גבי "ניוזוויק" ישן, אמר שהוא צריך להיות בחדר שלוש מאותעשרים ותשע.

" הגיעו קולות ומשהו כעין צחוק. נקשתי בדלת, אך לא329מעבר לדלת עם הספרות "ענו לי. נקשתי שוב וסובבתי את הידית.

תחת תיקרת החדר תלוי היה פס של עשן טבק שמשום-מה הזכיר לי את השובל המהופך בשמי הקיץ של זראיסק. אל כיסא המתכת שבמרכז החדר היה חגור בידיו וברגליו יפני קטן - זה שהוא יפני, הבנתי על-פי עיגול אדום בתוך מלבן לבן על שרוול מדי הקיץ שלו. שפתיו היו כחולות ונפוחות, עין אחת הפכה לסדק צר שסביבו שטף-דם חכלילי והמדים היו מלאים

כתמי-דם - גם טריים לגמרי וגם שחומים-יבשים. לפני היפני עמד לנדראטוב במגפיים גבוהים-נוצצים ומדים רישמיים של סגן בחילות-האוויר. על-יד החלון, נשען בגבו אל הקיר

ומשלב ידיים על חזהו, ניצב אדם צעיר ולא-גבוה באזרחי. מאחורי השולחן בפינה ישבמפקד-הטיסה - הוא הביט בפיזור-דעת מבעד ליפני והקיש בשולחן בקצהו הקהה של עפרון.

- חבר מפקד-הטיסה! - פתחתי, אך הוא הניף את ידו והחל לאסוף את הניירותהמפוזרים על השולחן לתוך תיק. העברתי את מבטי אל לנדראטוב.

- מה העניינים, - אמר, הושיט לי כף-יד רחבה ולפתע, לפני שבכלל הספקתי לתפושמה עשה, הכניס בכל הכוח את המגף ליפני בבטן. היפני התחרחר בשקט.

- לא רוצה, החלאה, להצטרף לצוות המשותף! - אמר לנדראטוב, פוער עיניים בפליאה ופורש את ידיו לצדדים, ואז, בסיבוב לא-טיבעי של כפות הרגליים כלפי חוץ, הרביץ כריעת

ריקוד קצרה עם טפיחה כפולה של השוקיות. - להפסיק, לנדראטוב! - רטן מפקד-הטיסה וקם מהשולחן. בפינה נשמעה יבבה שקטה, מלאת-שינאה. הבטתי לשם והבחנתי בכלב שישב על רגליו האחוריות מול קערית כחולה-כהה ועליה מצויר טיל. הייתה זו כלבת האסקי זקנה מאוד עם עיניים אדומות לגמרי, אך מה

שזיעזע אותי לא היו העיניים, אלא זה, שאת פלג-גופה עטף מעילון ירוק-בהיר עם כותפותשל מאיור-גנרל ושני אותות על-שם לנין על החזה.

- הרשה לי להציג בפניך, - אמר מפקד-הטיסה, צד את מבטי. - החברה לייקה. הקוסמונאוט הסובייטי הראשון. הוריה, דרך אגב, הם קולגות שלנו. גם-כן עבדו בשירות

הבטחון, רק בצפון. מימיה קטנה עם קוניאק הופיעה בידיו של מפקד-הטיסה והוא מזג ממנה לקערית.

לייקה ניסתה לעוט בתשישות על ידו, אבל פיספסה וחזרה ליילל בשקט. - פיקחית שלנו, - התחייך מפקד-הטיסה. - חבל רק שהיא משתינה איפה שבא.

לנדראטוב, לך תביא סמרטוט.לנדראטוב יצא.

- יוי או טנקי ני נארימאסיטה נה, - אמר היפני, מפריד את שפתיו במאמץ. - חאנהוה סאקוראגי, חיטו וה פודזיווארה.

מפקד-הטיסה פנה בשאלה אל האיש הצעיר.- הזיות, חבר לוטננט-גנרל, - אמר הוא.

מפקד-הטיסה נטל את התיק מהשולחן.- בוא, אומון.

יצאנו אל המסדרון והוא חיבק את כתפיי. לנדראטוב חלף על-פנינו ובידו סמרטוט;בעודו סוגר את הדלת לשלוש מאות עשרים ותשע, קרץ לעברי.

- לנדראטוב עדיין צעיר, - אמר מפקד-הטיסה בנימה מהורהרת, - מתפרע. אבל טייסמעולה. מלידה.

עברנו כמה מטרים בשתיקה.- נו מה, אומון, - אמר מפקד-הטיסה, - מחרתיים לבאייקונור. זהו זה.

חודשים אחדים כבר הייתי מחכה למילים הללו, אלא שלמרות הכל דומה היה כיבמיקלעת-השמש שלי פגע כדורון שלג ואום כבד בתוכו.

- כינוי-הקשר שלך, כמו שביקשת, הוא "רע". היה קשה, - מפקד-הטיסה הצביע ברוב-משמעות כלפי מעלה, - אבל עמדנו בפרץ. רק שאתה, שם, - והצביע למטה, - בינתיים

אל תגיד כלום.אני בכלל לא זכרתי שביקשתי מתישהו ממישהו משהו מעין זה.

במהלך המבחן המסכם על טיל-הדמה שלנו הייתי פשוט צופה - הבחורים האחרים נבחנו, בעוד אני ישבתי לי על הספסל סמוך לקיר והסתכלתי. את הבחינה שלי עברתי שבוע לפני זה,

" באורך מאה מטרים בשש דקות.8כשביצעתי בחצר על רכב-הירח המצויד בשלמותו לולאת " הבחורים עמדו בתקנים בדיוק ואז ערכו אותנו לפני הדמה לצילום פרידה. לא ראיתי אותו, אבל אני יכול לתאר לעצמי מצוין איך הוא יצא: מלפנים - סיומה אניקין במעיל עם ביטנת

פוך, עם כתמי שמן-מכונות על הידיים והפנים; אחריו - נשען על מקל אלומיניום )עקב הרטיבות מתחת לפני הקרקע, לפעמים היו מציקים לו הגדמים(, איוואן גרצ'קה באדרת כבשים ארוכה, עם מסיכת-חמצן תלויה על החזה; אחריו - לבוש חליפת-לחץ כסופה, מחוממת במקומות

אחדים בחתיכות של שמיכת פלנלית עם ברווזונים צהובים, אוטו פלוסיץ - קסדתו נטתה אחורנית והזכירה קופישון שהתאבן בכפור הקוסמי. הלאה היה דימה מטיושביץ' באותה

חליפת-לחץ, רק שחתיכות השמיכה שלו היו מכוסות לא ברווזונים, אלא סתם קווים ירוקים. אחרון מן הצוות - אני, במדי צוער. מאחורי, בכיסא החשמלי שלו, - קולונל אורצ'אגין

ולשמאלו - מפקד-הטיסה. - וכעת, כנהוג על-פי המסורת, - אמר מפקד-הטיסה כשסיים הצלם, - נעלה לכמה דקות

אל הכיכר האדומה. עברנו את האולם ולרגע התעכבנו לפני דלת ברזל קטנה - להקיף בפעם האחרונה

במבטינו את הטיל הזהה בדיוק לזה שבקרוב ננסוק בו אל השמיים. מפקד-הטיסה פתח באחד המפתחות שבצרורו דלת ברזל קטנה בקיר והתחלנו ללכת במסדרון שעד אז לא עברתי בו

מעולם. שעה ארוכה סבבנו בין קירות אבן שלאורכם נמתחו כבלים ססגוניים. המסדרון פנה

פעמים אחדות ותיקרתו הפכה לעיתים כה נמוכה, שהיה עלינו להתכופף. באחד המקומות הבחנתי בגומחה לא-עמוקה ובה נחו פרחים קמלים; בסמוך תלויה הייתה לוחית זכרון קטנה

נרצח באת זדונית החבר סרוב נאלבאנדייאן". אחר-כך1932ועליה המילים: "כאן בשנת הופיע תחת רגלינו שטיח אדום, ארוך; המסדרון החל להתרחב ולבסוף נתקל בגרם-מדרגות.

גרם-המדרגות היה ארוך מאוד, ואילו בצד עבר שיפוע חלק ברוחב מטר עם טור מדרגות צר במרכזו - כזה של עגלות במעבר תת-קרקעי. הבנתי לאיזה צורך הותקן כשראיתי איך

מפקד-הטיסה החל לגלגל מעלה את הכיסא של קולנול אורצ'אגין. כאשר היה מתעייף, אורצ'אגין היה מושך בבלם-היד והם קפאו על עומדם - לכן גם היתר הלכו לא מהר מדי, מה גם שאיוואן הסתדר עם המדרגות הארוכות רק בקושי. לבסוף יצאנו מול דלתות אלון כבדות

ועליהן סמלים שונים; מפקד-הטיסה פתח במפתח שלו, אך כנפות הדלת התפוחות מרטיבותנפערו רק אחרי שנתתי להן דחיפה חזקה עם הכתף.

אור יום הלם בנו: אחדים חיפו על עיניהם בכפות הידיים, אחרים הפנו את מבטם - רק קולונל אורצ'אגין ישב רגוע ועל פניו אותו חצי-חיוך שגור. משהתרגלנו לאור, הסתבר שאנו עומדים עם פנינו אל מציבות הקברים האפורות שלפני חומת הקרמלין וניחשתי שיצאנו

דרך המבוא האחורי של המאוזוליאום. זמן כה רב לא ראיתי מעלי שמיים פתוחים, שראשיהסתחרר.

- כל הקוסמונאוטים, - פתח מפקד-הטיסה בקול לא-רם, - כולם, כמה שרק היו לנו בארצנו, נהגו לפני הטיסה להגיע לכאן, אל האבנים והבימות הקדושות לכל אדם סובייטי באשר-הוא, כדי ליטול חלקיק מן המקום הזה עימם לחלל. כבירה היא וקשה הדרך שעברה ארצנו: בעגלות ובתותחים הכל החל, והנה כעת, אתם, בחורים, עובדים עם האוטומציה

המשוכללת ביותר, - הוא עשה הפסקה ובלא-למצמץ הקיף במבט קר את עינינו, - שהפקידה בידיכם המולדת ואשר אליה התוודעתם באמצעותינו, באמלאג איוואנוביץ' ואנוכי, במהלך

ההרצאות. בטוחני, כי בזו פסיעתכם האחרונה על-פני המולדת, תיקחו עימכם גם אתם חלקיק מן הכיכר האדומה, אך מה יהווה אותו חלקיק עבור כל אחד ואחד מכם - זאת איני יכול

לומר... עמדנו בדממה על-פני כוכב-לכת הולדתנו. היה יום; השמיים התקדרו טיפה והאשוחים התכולים נידנדו את כפותיהם ברוח. פרחים כלשהם הפיחו את ניחוחם. הפעמונים החלו להלום

חמש; מפקד-הטיסה, מציץ בשעונו, כיוון את המחוגים ואמר שיש לנו עוד כמה דקות. יצאנו אל המדרגות לפני המבוא הראשי למאוזוליאום. הכיכר האדומה הייתה ריקה

מהמון, אם לא להחשיב את שני הזקיפים שהתחלפו כרגע, אשר לא נתנו כל סימן כי הבחינו בנו, ושלושה גבים מתרחקים לעבר מגדל ספאסקאייה. סקרתי הכל מצד אל צד, סופג לתוכי כל

מה שראיתי וחשתי: קירות השיבה של הגו"ם, "הפירות והירקות" החלולים של כנסיית ואסילי הקדוש, המאוזוליאום של לנין, הכיפה הירוקה ועליה הדגל האדום שאפשר לנחש מעבר לחומה, חזית המוזיאון ההיסטורי והרקיע האפור - קרוב וכמו מצטדד מפני האדמה - שאולי

עדיין לא היה מודע כי בקרוב מאוד יבקיע בו פין הברזל של טיל סובייטי.- הגיע הזמן, - אמר מפקד-הטיסה.

הכל החלו ללכת חזרה אל המאוזוליאום. כעבור דקה, מתחת למילה "לנין" נותרנו רק קולונל אורצ'אגין ואני. מפקד-הטיסה הסתכל בשעונו והשתעל לתוך אגרוף קמוץ, אבל

אורצ'אגין אמר:- דקה, חבר לוטננט-גנרל. אני רוצה לומר שתי מילים לאומון.

מפקד-הטיסה נד בראשו ונעלם מעבר לפינה של שחם ממורט.- גש אלי, ילדי, - אמר הקולונל.

ניגשתי. טיפות גדולות ומפוזרות ראשונות נפלו על מרצפות הכיכר האדומה. אורצ'אגין גישש באוויר, הושטתי לו את כף-ידי והוא נטל אותה, לחץ אותה קצת ומשך אותה אל עצמו. רכנתי אליו והוא החל ללחוש באוזני. הקשבתי לו והתבוננתי כיצד המדרגות סמוך

לכיסא-הגלגלים שלו מחשיכות לאיטן. חבר אורצ'אגין דיבר כשתי דקות, בהפסקות ארוכות, ואז השתתק, שוב לחץ את ידי

והירפה את שלו.- ועכשיו לך והצטרף אל היתר, - אמר.

עשיתי צעד לעבר הפתח, אבל סבתי לאחור.- ואתה?

טיפות הגשם כבר היכו סביב יותר ויותר. - אין דבר, - אמר הוא ושלף מטרייה מתוך מעין נרתיק אקדח בצד הכיסא. - אני

אסתובב לי פה קצת. והנה מה שנטלתי עימי מן הכיכר האדומה לפנות ערב: מרצפות מאפילות ודמות כחושה

במעיל ישן, ישובה בכיסא-גלגלים ונאבקת לפתוח מטרייה סוררת, שחורה.

ארוחת-הצהריים הייתה לא ממש טעימה: מרק איטריות כוכביות, עוף באורז ולפתן; לרוב, אחרי שהייתי מסיים לשתות את הלפתן, אהבתי לאכול את כל הפירות היבשים, המבושלים מדי, אולם בפעם הזו אכלתי משום-מה רק אגס חרוש-קמטים ומר ומיד חשתי בחילה ואפילו הדפתי

ממני את הצלחת.

12

הייתי כמו שט באופני-מים בתוך קני-סוף צפופים שמביניהם הזדקרו עמודי טלגרף עצומים. האופניים היו מוזרות - לא עם דוושות לפני המושב, כמקובל, אלא מין אופני-קרקע שעברו הסבה: בין זוג מצופים עבים וארוכים הייתה מותקנת ראמה ועליה המילה "ספורט". לגמרי

לא היה ברור מאין צצו להם כל קני-הסוף האלה ואופני-המים ואפילו אני-עצמי. סביבי היה יופי כזה, שהשתוקקתי רק לשוט עוד-ועוד הלאה-והלאה ולהתבונן, ונראה שגם לא הייתי

משתוקק אל דבר אחר משך עוד זמן רב. במיוחד יפים היו השמיים - מעל לאופק עמדו עננים צרים ומוארכים בגון לילך, דומים לשרשרת מפציצים אסטרטגיים. היה חם; מתחת למדחף

השתכשכו חרש המים וממערב נישאו הדי רעם מרוחק. אחר-כך הבנתי שאין זה רעם. פשוט, במרווחי זמן שווים - ספק בתוכי, ספק סביבי - הכל היה נרעד ובעיקבות זה משהו אצלי בראש היה מתחיל לצפור. מכל מהלומה כזו, כל אשר

סביב - הנהר, קני-הסוף, השמיים מעליי - היה כאילו מתבלה. העולם הפך מוכר עד לפירטי-פרטים כמו דלת השירותים מבפנים, והדבר התרחש מהר מאוד, עד שלפתע הבחנתי כי אופני-המים שלי כבר נמצאים לא בין קני-הסוף ולא על-פני המים ואפילו לא תחת השמיים,

אלא בתוך כדור שקוף המפריד ביני לבין כל הסובב. כל מהלומה הפכה את קירות הכדור למוצקים ועבים יותר: פחות ופחות אור חדר דרכם, עד שנעשה חושך גמור. אז, במקום

שמיים, הופיעה מעל לראשי תיקרה, נדלק אור חשמלי עמום והקירות החלו לשנות את צורתם - מתקרבים אלי צמוד, נכפפים ויוצרים כל מיני מדפים גדושים בכוסות, צנצנות ועוד דברים

מהסוג. ואז הזדעזעותו הקיצבית של העולם הפכה למה שהייתה עוד מלכתחילה - צלצולהטלפון.

ישבתי בתוך רכב-הירח במושב, ידיי לופתות את הכידון וכולי גוהר ממש צמוד מעליו - לבוש מעיל עם ביטנת פוך, כובע בעל כסיות אוזניים וערדלי פרווה; את צווארי עטפה,

כמו צעיף, מסיכת-חמצן. קופסת הקשר הירוקה המוברגת לריצפה צילצלה. הרמתי את השפופרת. - הנה אתה, יובטבויומאט, חתיכת הומו מחורבן! - התפוצץ באוזניי בייסורים

קורעי-לב קול באס מפלצתי. - מה אתה, משפשף שם את הז..?- מי זה?

- מפקד מרכז בקרת הטיסה, קולונל חלמוראדוב. התעוררת?- מה?

- ז... בתחת, זה מה. כוננות תוך דקה! - כוננות תוך דקה, המפקד! - צעקתי אני בתשובה, נושך בבהלה את שפתיי עד זוב דם

ומסתבך בידי הפנויה בהגה. - ח-מור, - התנשפה השפופרת בקול לא-ברור והחלה לקרקר - נראה כי זה שצרח עלי דיבר כעת עם אחרים והרחיק אותה מפניו. אחר-כך משהו ציפצף בשפופרת ונשמע קול אחר

שדיבר באופן סתמי ומיכני, אך במבטא אוקראיני חזק:- חמישים אוותשע... חמישים אוושמונה...

הייתי באותו מצב של הלם ובושה, בו אדם מתחיל להיאנק בקולי-קולות או לצווח גסויות; המחשבה, שכמעט וגרמתי דבר-מה חסר-תקנה, האפילה על כל השאר. תוך שאני עוקב אחר הספרות המתפוצצות באוזני, ניסיתי להיזכר באירועים הקודמים ומצאתי שמן הסתם לא

יכולתי לעולל שום דבר נורא. זכרתי רק שהרחקתי מפי את כוס הלפתן והדפתי את עצמי מהשולחן - לפתע אבד לי החשק לאכול. והדבר הבא שהבנתי היה כבר זה, שהטלפון מצלצל

וצריך להרים את השפופרת.- שלושים אוושלוש...

הבחנתי שרכב-הירח מצויד לגמרי. המדפים, שהיו ריקים לפני-כן, התמלאו כעת עד אפס מקום: על התחתון הזדהרו, כאילו מרוחות בוואזלין, קופסאות שימורים סיניות של בשר

מעושן - "החומה הגדולה", ועל העליון נחו תיק-מפות, ספל, פותחן שימורים ואקדח בנרתיק; כל זה היה מהודק בתיל. אל ירכי השמאלית נלחץ בלון חמצן ועליו רשום "סכנה - להרחיק מאש"; הימנית נתקעה בכד-חלב עשוי אלומינים. נורה קטנה, שדלקה בקיר והשתקפה

בכד, האירה את מפת הירח התלויה מתחתיה ובה שתי נקודות שחורות שתחת התחתונה מהן נרשם"מקום הנחיתה". על-יד המפה השתלשל בחוט טוש אדום.

- שש עשרה... מעבר לזוג העיניות הייתה עלטה גמורה - כצפוי, הבנתי, אם רכב-הירח סגור בתוך

מעטפת הטיל.- תשע... שמואונה...

"מהן שניות הספירה-לאחור," נזכרתי במילותיו של חבר אורצ'אגין, "אם לא קולה שלההיסטוריה, מוכפל במיליון טלוויזיות?"- שלוש... שתיים... אחת... הצתה.

אי-שם הרחק למטה נשמעו קולות טרטור ופצפוץ מתעצמים מרגע לרגע, שעד-מהרה התנשאו מעל ומעבר לכל שיעור - כאילו מאות פטישים היו מכים בשילדת הברזל של הטיל. אז

החלה טלטלה וכמה פעמים נחבטתי בראשי בקיר שמולי - אם לא כובע הפרווה, לבטח הייתי מרסק לעצמי את המוח. כמה קופסאות בשר מעושן עפו לריצפה, אחר-כך היה הדף כזה, שכבר חשבתי שהולך לקרות אסון, אבל ברגע הבא בקע קול רחוק מהשפופרת, שכל אותה עת המשכתי

ללחוץ אל אוזני:- אומון! אתה טס!

- קדימה! - צעקתי אני. הפצפוץ הפך לטרטור קבוע ורב-עוצמה, והטלטלה - לרעידותבדומה לאלו של רכבת מאיצה. הנחתי את השפופרת והטלפון ישר צילצל שוב:

- אומון, אתה בסדר? היה זה קולו של סיומה אניקין, נערם על גבי דיקלום מונוטוני של מידע אודות

המיקטע ההתחלתי של הטיסה.- אני בסדר. אבל איך זה שפתאום... למרות שבעצם...

- חשבנו שיבטלו את השיגור - כל-כך חזק ישנת. הרגע הרי מחושב במדויק. לפי זה נקבע המסלול. אפילו שלחו חייל לטפס על התורן - דפק על המעטפת במגף, שתתעורר. וגם

בקשר קראו לך בלי סוף.- אהה.

שתקנו כמה רגעים. - שמע, - המשיך סיומה, - לי הרי נשארו רק ארבע דקות, אפילו פחות. אחר-כך צריך

לנתק את השלב. כולנו כבר נפרדנו זה מזה, רק איתך... יותר הרי לא נדבר עוד לעולם.שום מילים הולמות לא באו לי לראש וחשתי רק גולמנות ותוגה.

- אומון! - קרא סיומה שוב.- כן, סיומה, - אמרתי, - אני שומע אותך. אנחנו טסים, אתה מבין?

- כן, - אמר הוא.- נו, מה איתך? - שאלתי וחשתי את חוסר-הטעם, ואפילו העלבון, שבשאלה.

- כרגיל. ואתה?- גם. אתה רואה משהו?

- כלום. הכל כאן סגור. רעש נוראי. וטלטולים חזקים.- גם אצלי, - אמרתי והשתתקתי.

- טוב, - אמר סיומה, - הגיע הזמן שלי. אתה יודע מה, כשתגיע לירח, תיזכר בי,בסדר?

- בטח, - אמרתי.- פשוט תיזכר שהיה אחד כזה סיומה. השלב הראשון. מבטיח?

- מבטיח.- אתה מוכרח להגיע ולעשות הכל, אתה שומע?

- כן.- הגיע הזמן. היה שלום.

- היה שלום, סיומה. השפופרת השמיעה מספר נקישות ואז, מבעד לרעשי ההפרעות ולשאגת המנועים, נישא

קולו של סיומה - הוא שר בקול רם מאוד את שירו האהוב. - א-ה, באפריקה הנהרות כאלה רחבים... א-ה, באפריקה ההרים כאלה גבוהים... א-ה,

התנים, התנינים. א-ה, הקופיפים, הקרנפים. א-ה... א-א-א-ה... ב"קרנפים" משהו החל להתפצפץ בתוך השפופרת, כאילו היו קורעים לגזרים חתיכת

ברזנט וכמעט מיד נשמעו צפצופים קצרים, אבל רגע לפני זה - אם אני לא מדמיין - שירו של סיומה הפך לזעקה. שוב קיבלתי ניעור, גבי התנגש בתיקרה והשפופרת נשמטה מידי. מזה,

שחל שינוי בשאגת המנועים, ניחשתי שהשלב השני נכנס לפעולה. הדבר הנורא ביותר עבור סיומה היה בוודאי להפעיל את המנועים. ניסיתי לתאר לעצמי איך זה - לנפץ את זכוכית

הבטחון וללחוץ על הכפתור האדום בידיעה שבעוד רגע יתעוררו לחיים לועות הענק הפעורים של מפלטי הטיל. אז נזכרתי בוואניה, תפשתי את השפופרת שוב, אבל היא השמיעה צפצופים.

דפקתי כמה פעמים על לחצן-הניתוק וצעקתי:- ואניה! ואניה! אתה שומע אותי?

- מה יש? - שאל לבסוף קולו.- סיומה הרי...

- כן, - הוא אמר, - שמעתי הכל.- ואתה - בקרוב?

- עוד שבע דקות, - הוא אמר. - אתה יודע על מה אני חושב עכשיו?- על מה?

- זהו, איכשהו נזכרתי בילדות. אני זוכר איך הייתי לוכד יונים. היינו לוקחים, אתה יודע, ארגז עץ כזה, לא-גדול, מהסוג של ההם עם העגבניות הבולגריות, מפזרים

מתחתיו פירורי לחם ומעמידים אותו על הצד ומתחת לדופן אחת מניחים מקל קשור בחבל של

איזה עשרה מטר ככה. מתחבאים בשיחים או מאחורי ספסל, וכשהיונה הייתה נכנסת לתוךהארגז, מושכים בחבל. זהו, והארגז היה נופל עליה.

- בדיוק, - אמרתי, - גם אנחנו. - ואתה זוכר - איך שהארגז נופל, היונה ישר רוצה להתחפף ומכה עם הכנפיים

בקירות - הארגז אפילו מקפץ באוויר.

- אהה, - אמרתי, - אני זוכר.ואניה השתתק.

בינתיים נעשה כבר די קר. וגם לנשום היה קשה יותר - עם כל תנועה היה צריך להתנשם כמו אחרי ריצה ארוכה במעלה מדרגות. כדי לקחת שאיפה, התחלתי לקרב אל פניי את

מסיכת-החמצן. - ואני זוכר עוד, - אמר ואניה, - איך היינו מפוצצים תרמילים עם הגופרית

שבגפרורים. אתה ממלא אותם, משטח, ובצד צריך שיהיה כזה חור קטן - ואז אתה מצמיד לשםכמה גפרורים בשורה...

- קוסמונאוט גרצ'קה, - בקע פתאום מן השפופרת קול הבאס שהעיר וגידף אותי לפניהשילוח. - תתכונן.

- כן המפקד, - השיב ואניה ביובש. - ואז אתה מלפף אותם עם חוט - או, הכי טוב, איזולירבנד, כי החוט לפעמים משתחרר. אם אתה רוצה לזרוק מהחלון, מקומה שביעית ככה,

ושזה יתפוצץ גובה, אז צריך ארבעה גפרורים. ו...- לעזוב את הדיבורים, - אמר קול הבאס. - לחבוש מסיכת-חמצן.

- כן המפקד. בכל אופן, אסור להצית אותם מהקופסה, אלא עדיף להדליק עם בדל.אחרת - עוד פעם - הם משתחררים מהחור.

יותר לא שמעתי דבר מלבד רעשי ההפרעות הרגילים. אחר-כך שוב נהדפתי אל הקיר ומן השפופרת הגיעו צפצופים קצרים. הופעל השלב השלישי. זה, שידידי ואניה - בענווה

ובפשטות כמו כל אשר עשה - הסתלק זה-עתה מן החיים בגובה ארבעים וחמישה קילומטר, - לאנתפש אצלי. לא חשתי כל צער, אלא, להיפך - התעלות מוזרה ואופוריה.

לפתע הבחנתי שאני מאבד את ההכרה. זאת אומרת, הבחנתי לא בזה, שאני מאבד אותה, אלא בזה, שאני שב אליה. רק עכשיו נדמה כאילו החזקתי את השפופרת צמוד לאוזן - והנה היא כבר מוטלת לה על הריצפה; ויש לי צלצולים באוזניים ואני בוהה בה בקהות-חושים

ממושבי המזדקר מתחת לתיקרה. רק עכשיו מסיכת-החמצן השתלשלה, כמו צעיף, סביב צווארי - והנה אני מטלטל את ראשי במאמץ לחזור לעצמי והיא זרוקה לה על הריצפה ליד השפופרת. הבנתי שחסר לי חמצן, התמתחתי עד למסיכה והצמדתי אותה אל פי. מיד חשתי הקלה, וגם - שקפאתי נורא. כפתרתי את המעיל, הרמתי את הצווארון והורדתי את כסיות-האוזניים של

הכובע. הטיל התנודד קלות. היה לי חשק לישון, ולמרות שידעתי שלא כדאי לעשות זאת, לאהייתי מסוגל להתגבר - שילבתי ידיים על ההגה ועצמתי את עיניי.

חלמתי על הירח - כזה, שמיטיוק היה מצייר בילדותו: שמיים שחורים, מכתשים צהובים-בהירים ושרשרת הרים רחוקה. לעבר כדור השמש הלוהב על-פני האופק התנהל בתנועות

איטיות וחלקות דוב שכפותיו הקידמיות מונפות לפני פרצופו; על החזה ענד את כוכב אות-הגבורה, קילוח דק של דם קרוש היה מבצבץ לו בזווית הלוע, והוא חושק שיניים מתוך

יסורים. לפתע נעצר והיפנה את פרצופו לעברי. חשתי שהוא מתבונן בי, נשאתי את ראשיוהבטתי לתוך עיניו הכחולות, הקבועות במקומן.

- אני, וכל העולם הזה כולו - רק מחשבה של מישהו ותו לא, - אמר בשקט הדוב. התעוררתי. פתאום הכל היה שקט מאוד. נראה שאיזה חלק בהכרתי שמר על קשר עם העולם החיצוני, והשקט שהשתרר השפיע עלי כמו שעון-מעורר מצלצל. רכנתי אל העיניות

שבקיר: הסתבר שהמעטפת כבר ניתקה - לנגד עיניי היה כדור-הארץ. התחלתי לחשב כמה זמן ישנתי - ולא הגעתי לשום מסקנה מוגדרת. מן הסתם, לא פחות מכמה שעות. כבר חשתי רעב והתחלתי לחטט במדף העליון - היה נדמה לי שקודם ראיתי שם פותחן. אבל הוא לא נמצא על המדף והחלטתי שהוא בטח נפל על הריצפה מהטלטולים. כבר

התכוונתי לסרוק סביב, ובדיוק אז צילצל הטלפון.- הלו!

- רע, עבור. אומון! אתה שומע אותי?- כן המפקד, חבר מפקד-הטיסה.

- נו, נראה שהכל בסדר. היה לנו רגע קשה אחד, כשהטלמטריה הכזיבה. לא שהכזיבה, אתה מבין, - פשוט הדליקו במקביל מערכת אחרת, והטלמטריה לא עברה. אפילו ביטלו את

הבקרה לכמה דקות. אז, כשהתחיל להיות מחסור באוויר, אתה זוכר? הוא דיבר מוזר, בהתרגשות ובמהירות. החלטתי שהוא בטח עצבני מאוד, למרות שלרגע

גם עבר לי בראש שאולי הוא שיכור.- ואתה, אומון, הבהלת את כולם. כל-כך חזק ישנת, שכמעט וביטלנו את השיגור.

- זו אשמתי, חבר מפקד-הטיסה. - אין דבר, אין דבר. זו לא אשמתך. פשוט נתנו לך יותר מדי חומר-הרדמה לפני

היציאה לבאייקונור. בינתיים הכל הולך מצוין.- איפה אני עכשיו?

- אתה כבר במסלול העבודה. טס לכיוון הירח. מה איתך, גם את ההאצה מהמסלולהלווייני החמצת?

- כנראה שכן. ומה, אוטו כבר... זהו? - אוטו כבר זהו. אתה לא רואה שהמעטפת כבר ניתקה? אבל נאלצת לעשות שתי הקפות נוספות. אוטו בהתחלה נכנס לפניקה. בשום אופן לא רצה להפעיל את מערך הסילון. חשבנו

כבר - השתפן. אבל אחר-כך הבחור אזר אומץ, ו... העיקר, יש לך ממנו דרישת-שלום.- ודימה?

- מה עם דימה? דימה בסדר גמור. האוטומוציה של הנחיתה לא עובדת במסלולהאינרציאלי. למרות שיש לו עוד תיקון... מטיושביץ', אתה שומע אותנו?

- כן המפקד, - שמעתי את קולו של דימה בשפופרת. - בינתיים תנוח, - אמר מפקד-הטיסה. - חידוש הקשר: מחר בחמש עשרה אפס אפס,

אחר-כך תיקוני מסלול. סוף. הנחתי את השפופרת ונצמדתי אל העיניות, מתבונן בחצי עיגול התכלת של הארץ.

פעמים רבות קראתי כי כל הקוסמואוטים, ללא יוצא מן הכלל, השתאו אל מול מראה כוכב-הלכת שלנו מן החלל. נכתב על מין אובך אגדי ביופיו, על זה, שהערים הזורחות

בחשמל בצידו הלילי מזכירות מדורות עצומות, ואילו בצד המואר ניראים אפילו הנהרות; אז ככה - כל זה איננו אמת. במבט מן החלל, הארץ מזכירה יותר מכל גלובוס לא-גדול של בית-ספר, אם מביטים בו, נגיד, מבעד לזגוגיות המיוזעות של מסיכת-גז. החיזיון הזה

נמאס עלי מהר. השענתי בצורה נוחה יותר את ראשי על ידיי ונרדמתי שוב. כאשר התעוררתי, הארץ כבר לא נראתה. בעיניות ניצנצו רק נקודות הכוכבים, מרוחות בגלל העדשות, רחוקות ובלתי-מושגות. דימיתי לי את קיומו של כדור עצום ומלוהט התלוי בלא להישען על דבר בתוך ריק קפוא, מיליארדים רבים של קילומטרים הרחק מכל כוכבים שכנים - נקודות זערוריות-זהרוריות, עליהן ידוע רק זאת, שהן קיימות, וגם זה - לא

בוודאות, היות וכוכב יכול לגווע, אך אורו ימשיך להינשא לכל עבר עוד זמן רב; וסימן, שעל הכוכבים לא ידוע, למעשה, ולא-כלום, מלבד זה, שחייהם איומים וחסרי-משמעות משום שכל תנועותיהם בחלל מוגדרות לעד מראש ומצייתות לחוקים מיכניים שאינם מותירים כל תיקווה לפגישה מיקרית. והלא גם אנו, בני האדם, חשבתי, לכאורה נפגשים, מצחקקים,

טופחים זה לזה על השכם ונפרדים; אך יש מימד כלשהו, מיוחד במינו, לשם מציצה לעיתים הכרתנו בבהלה ובאותו מימד תלויים אף אנו, ממש כך, בחוסר-תנועה בתוך ריק שאין בו לא מעלה ולא מטה, לא אתמול ולא מחר, לא תיקווה להתקרב זה לזה או לבטא אפילו איכשהו את רצוננו ולשנות את הגורל. אנו שופטים את קורותיהם של אחרים על-פי הזוהר הכוזב המגיע מהם אלינו וחותרים כל החיים לקראת הדבר הזה שאנו מחשיבים אותו כזוהר, למרות שמקורו

אולי נעלם זה-מכבר. ואני עוד, חשבתי, חתרתי כל חיי לנסוק מעל להמון הפועלים והאיכרים, מעל למשרתים-בצבא ומעל לאינטלגנציה היוצרת, והנה כעת - בעודי תלוי בעלטה המתנצנצת על חוטים בלתי-ניראים של גורל ומסלול - מסתבר שלהפוך לגוף שמיימי זה משהו

כמו לקבל מאסר-עולם שיש לרצותו בקרון אסירים הנוסע במסילה היקפית ללא כל עצירה.

13

טסנו במהירות של שניים וחצי קילומטר לשנייה והחלק האינרציאלי של הטיסה לקח קרוב לשלוש יממות, אבל נשארתי עם תחושה שטסתי לא פחות משבוע. כנראה משום שהשמש חלפה לנגד

העיניות פעמים אחדות ביממה וכל פעם הייתי מתפעל מזריחה ושקיעה נדירות ביופיין. מן הטיל הענק נותרה כעת רק יחידת-הירח המורכבת משלב התיקון והבלימה, בו ישב דימה מטיושביץ', וכלי-הנחיתה - זאת אומרת, פשוט, רכב-הירח על רמפה. שלא לאבד דלק מיותר, המעטפת ניתקה עוד לפני ההאצה ממסלול הלוויין ומעבר לדופן רכב-הירח היה כעת החלל הפתוח. יחידת-הירח טסה כאילו עם הגב לפנים, מפנה את המפלט הראשי כלפי הירח,

ובהדרגה עבר עליה בהכרתי אותו שינוי שקרה גם למעלית הקרירה בלוביאנקה שהפכה ממנגנון לרדת אל מתחת לאדמה להתקן כדי לעלות אל פניה. תחילה יחידת-הירח נישאה גבוה יותר

ויותר מעל לכדור הארץ, אלא שאז הסתבר כי היא נופלת על הירח. אבל היה הבדל. במעלית גם ירדתי, גם עליתי, עם ראשי כלפי מעלה. ואילו מעבר למסלול סביב כדור הארץ, שעטתי עם הראש למטה; רק אחר-כך, בערך כעבור יממת טיסה, הסתבר שאני כבר עם הראש למעלה - צונח יותר ויותר מהר לתוך באר שחורה, נתפש בהגה האופניים ומצפה לרגע בו גלגליהם

הלא-קיימים יתנגשו בלי קול בירח. הזמן הספיק לי לכל המחשבות הללו משום שבינתיים לא הייתי צריך לעשות כלום. לעיתים קרובות התחשק לי לדבר עם דימה, אבל הוא כל הזמן היה עסוק באינספור פעולות מסובכות של תיקוני מסלול. לפעמים הייתי מרים את השפופרת ושומע את חילופי הדברים

חסרי-המובן והמקוטעים בינו לבין מהנדסי מרכז בקרת הטיסה:- ארבעים ושלוש מעלות... חמישים ושבע... טאנגנס... סיבסוב...

זמן-מה הקשבתי לכל זה, אחר-כך הייתי מתנתק. כמו שהבנתי, המשימה העיקרית של דימה הייתה ללכוד במכשיר אופטי אחד את השמש, באחר - את הירח, למדוד משהו ולהעביר את

התוצאה לכדור הארץ, שם היו צריכים לאמת את המסלול הממשי עם המשוער ולחשב את משך מיתקף התיקון של המנועים. אם לשפוט על סמך זה, שמספר פעמים טולטלתי חזק במושב, נראה

שדימה הסתדר עם המשימה.אחרי שפסקו ההדיפות, חיכיתי כמעט חצי שעה, לקחתי את השפופרת וקראתי:

- דימה! הלו!- שומע, - ענה הוא בנימתו היבשה הרגילה.

- נו מה, תיקנת את המסלול?- נראה שכן.- היה קשה?

- רגיל, - הוא ענה. - שמע, - אמרתי, - מאיפה אתה משנורר אותן, את המעלות האלה? הרי אצלנו

בשיעורים לא היה את זה. - שרתתי שנתיים בטילים אסטרטגיים, - אמר הוא, - שם שיטת ההנחייה דומה, רק

על-פי הכוכבים. ובלי קשר רדיו - אתה מחשב הכל בעצמך במחשבון. טעות אחת - ו... קפוט.- ואם אין טעות?

דימה שתק.- בתור מי שרתת?

- תורן מבצעי. אחר-כך - אסטרטגי.- ומה זה אומר?

- שום דבר מיוחד. אם אתה יושב בתוך טיל מבצעי-טקטי - אתה תורן מבצעי. ואם זהטיל אסטרטגי, אז אתה תורן אסטרטגי.

- קשה?- רגיל. כמו שומר באזרחות. יממה אתה תורן בטיל, שלוש אתה נח.

- אז בגלל זה יש לך שיער שיבה... אצלכם, שם, לכולם יש שיער שיבה, נכון?דימה שתק גם על זה.- זה מהאחריות, לא?

- מה פתאום. אם כבר - אז משיגורי הניסוי, - השיב בחוסר-התלהבות. - מאיזה שיגורי ניסוי? אה, זה כשבעמוד האחרון של "איזווסטייה" כתוב בדפוס קטן

שאסור לספינות להיכנס לתוך ריבוע כזה וכזה באוקיינוס השקט, כן?- כן.

- ויש הרבה שיגורים כאלה? - תלוי. אבל כל חודש אתה מושך גפרור. שתיים עשרה פעם בשנה. כל הטייסת - עשרים

וחמישה איש. אז אתה רואה למה החבר'ה מקבלים שיער שיבה.- ואם אתה לא רוצה למשוך?

- זה רק נקרא ככה, שאתה מושך. למעשה, לפני השיגור סגן הנספח-הפוליטי עובר ביןכולם ומחלק לכל אחד מעטפה. הגפרור שלך כבר נמצא בפנים.

- ומה, אם זה גפרור קצר, אי-אפשר לסרב? - דבר ראשון, לא קצר, אלא ארוך. ודבר שני, אי-אפשר. אפשר רק להגיש בקשה

לעוצבת הקוסמונאוטים. אבל בשביל זה צריך המון מזל.- ולהרבה יש מזל?

- לא ספרתי. לי, אתה רואה, היה. דימה נהג להשיב באי-רצון, לרוב עם הפסקות בלתי-מנומסות למדי. יותר לא מצאתי

מה לשאול והנחתי את השפופרת. את הניסיון הבא לדבר איתו עשיתי כאשר עד לבלימה נותרו רק דקות ספורות. אני בוש להודות, אבל השתלטה עלי סקרנות אטומה - האם דימה ישתנה לפני ה..? במילה אחת, האם יהיה כה מאופק כמו במהלך השיחה הקודמת שלנו, או שהסיום המתקרב של הטיסה יעשה

אותו קצת יותר דברן. לקחתי את השפופרת וקראתי:- דימה! מדבר אומון. תרים את השפופרת.

בתשובה שמעתי:- שמע, תתקשר עוד שתי דקות! הרדיו שלך עובד? תדליק אותו מהר!

דימה טרק את השפופרת. קולו היה מודאג והחלטתי שבטח ברדיו משדרים משהו עלינו. אך ה"מגדלור" שידר מוסיקה - הדלקתי ושמעתי ריטוטים דועכים של סינתסייזר; התוכנית

כבר נגמרה וכעבור שניות אחדות השתרר שקט. אחר-כך התחילו אותות לכיוון זמן ונודע לי שאי-שם, באיזשהי מוסקבה, השעה היא שתיים אחר-הצהריים. חיכיתי עוד קצת והרמתי את

השפופרת.- שמעת? - שאל דימה בדאגה.

- שמעתי, - אמרתי. - אבל רק ממש את הסוף.- זיהית מה זה היה?

- לא, - אמרתי.".One of These Days- פינק פלויד. "

- באמת? לבקשת העמלים..? - התפלאתי. ".Meddle- מה פתאום, - אמר דימה. - זה האות של התוכנית "חיי המדע". מהתקליט "

אנדרגראונד אמיתי.- מה, אתה אוהב את פינק פלויד?

- אני?! היה לי אוסף שלם שלהם. ואתה - מה אתה חושב עליהם? - באופן כללי, לא רעים, - אמרתי. - רק שלא הכל. יש להם תקליט כזה - על העטיפה

מצוירת פרה." -Atom Heart Mother.אמר דימה - ,"

- אותו אני אוהב. ואני זוכר עוד אחד - כפול: הם שם יושבים בחצר ועל הקיר ישתמונה של אותה חצר, ביחד איתם...

" -Ummagumma."- יכול להיות. אז זה, בעיניי, בכלל לא מוסיקה.

- נכון! חרא, ולא מוסיקה! - שאג בשפופרת קולו של מישהו ומשך רגעים אחדיםהשתתקנו.

- אל תגיד, - המשיך לבסוף דימה, - אל תגיד. - יש שם בסוף הקלטה חדשה של "Saucerful of Secrets"צליל אחר מאשר ב ."Nice Pair.וזמר אחר. גילמור שר ."את זה לא זכרתי.

"? - שאל דימה.Atom Heart Mother- ומה אתה אוהב ב" - אתה מכיר, בצד השני יש שני שירים כאלה. אחד שקט עם גיטרה. והשני עם תזמורת.

העיבוד נורא יפה. טאם טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה טאם-טאראם טרה-טה-טה...".If". והשקט - זה "Summer of Sixty Eight- מכיר, מכיר, - אמר דימה. - "

- יכול להיות, - אמרתי. - ומה התקליט האהוב עליך? - לי, אתה יודע, אין תקליט אהוב, - אמר דימה ביהירות. - לא התקליטים מוצאים

" אני אוהב את הקטע הראשון. על ההד. לאMeddleחן בעיניי, אלא המוסיקה. הנה, נגיד מ" יכול אפילו לשמוע את זה בלי שעולות לי דמעות. תירגמתי אותו עם מילון. ה-אל-ב-טרוס

...And help me understand the best I canמ-על ל-ראש פה-רה-ראם, פה-ראם אי-תי... דימה בלע רוק והשתתק.

- אתה טוב באנגלית, - אמרתי. - כן, כבר ביחידת הטילים אמרו לי. סגן הנספח-הפוליטי אמר. לא בזה העניין.

תקליט אחד בכל זאת לא הצלחתי למצוא. בחופשה האחרונה נסעתי למוסקבה במיוחד לזה. ארבעמאות רובל לקחתי איתי. הסתובבתי, הסתובבתי - אף-אחד לא שמע עליו אפילו.

- ואיזה תקליט זה? ".Zabriskie Point- אין סיכוי שאתה מכיר. מוסיקה לסרט. זה נקרא "

".Zabriskie Pointזי-איי-בי-אר-איי-אס-קיי-אי-איי. "

- אה, - אמרתי. - נו, היה לי את זה. רק לא בתקליט, אלא בטייפ. לא משהומיוחד... דימה, מה השתתקת פתאום? היי, דימה!

מן השפופרת בקעו צקצוקים ממושכים ואז דימה שאל?- למה הוא דומה?

- נו, איך להסביר, - היססתי. - את "מורה" את מכיר?".More- אז? רק לא "מורה", אלא "

- אז הנה, בערך כזה. רק ששם לא שרים. פסקול שיגרתי. אם שמעת את "מורה" - אתהגם יכול להגיד ששמעת אותו. פלויד טיפוסי - סקסופון, סינתסייזר. הצד הש...

השפופרת ציפצפה ואת חלל הגולגולת שלי מילאה שאגתו של חלמוראדוב: - רע, עבור! מה אתה מ...יינים שם את השכל?! חסר מה לעשות?! להכין את

האוטומציה לקראת נחיתה רכה!- נו, מוכנה כבר האוטומציה! - ענה דימה במורת-רוח.

- אם כך, להתחיל בהתמצאות של ציר מנוע הבלימה כלפי אנך הירח!- בסדר.

הצצתי מבעד לעיניות וראיתי את הירח. הוא היה כבר ממש קרוב - המראה שלנגד עיניי הזכיר את דגל פטליורה, רק שחלקו העליון היה שחור, ולא כחול. הטלפון צילצל.

הרמתי את השפופרת, אבל הסתבר שזה שוב חלמוראדוב.- הקשב! בהגיע הספירה לשלוש, הפעל את מנוע הבלימה בפקודה מהרדיו-מד-גובה!

- הבנתי, - השיב דימה.- אחת... שתיים...טרקתי את השפופרת.

המנוע הופעל. הוא עבד לסירוגין ואיזה עשרים דקות אחר-כך קיבלתי לפתע מכה בכתף מהקיר, ואז עוד אחת בגב מהתיקרה, והכל סביבי החל לרעוד בטרטור בלתי-נסבל; הבנתי

שדימה הסתלק אל הנצח מבלי להיפרד. אלא שלא חשתי כל עלבון - אם לא להחשיב את שיחתנו האחרונה, דימה תמיד היה שתקן ולא-ידידותי ואיכשהו גם היה נדמה לי שהישיבה יממות על גבי יממות בגונדולה של הבליסטי הבין-יבשתי שלו גרמה לו להבין דבר-מה מיוחד במינו,

משהו שנישל אותו לעד מן הצורך לברך לשלום או להיפרד.

רגע הנחיתה עצמו חמק ממני. הרטט והטרטור נקטעו לפתע וכשהעפתי מבט בעיניות, ראיתי אותה עלטה כמו לפני השילוח. תחילה חשבתי שקרה משהו לא-צפוי, אבל אז נזכרתי שלפי

התוכנית הייתי באמת אמור לנחות על הירח בלילה.זמן-מה חיכיתי, בעצמי לא יודע למה, ופתאום צילצל הטלפון.

- חלמוראדוב, - אמר הקול. - הכל בסדר?- כן המפקד, חבר קולונל.

- תיכף תופעל הטלמטריה, - אמר, - יורדו מסילות-ההכוונה. תרד אל השטח ותדווח.רק לבלום לסירוגין, ברור?

ואז הרחיק את השפופרת מפיו והוסיף בשקט:- אנ-ד-הראונד. תראו איזה בן זונה.

רכב-הירח התנודד ומבחוץ הגיעה חבטה עמומה.- קדימה, - אמר חלמוראדוב.

זה היה, כנראה, החלק הקשה ביותר של המשימה שלי - צריך היה לרדת מכלי-הנחיתה לאורך שתי מסילות-הכוונה צרות שהוטלו על פני הירח. על גבי מסילות-ההכוונה היו

מיגרעות מיוחדות ולתוכן נכנסו אוגני הגלגלים של רכב-הירח - לכן אי-אפשר היה להחליק מהן, אבל עדיין נותר הסיכון שאחת מן המסילות תנחת מעל לאיזשהי אבן ואז, כשיירד לקרקע, רכב-הירח יוטה ויתהפך. סובבתי פעמים אחדות את הדוושות והרגשתי שהמכונה

המאסיבית נטתה קדימה ונוסעת מעצמה. לחצתי על הבלם, אבל הסתבר שהאינרציה חזקה ממני ורכב-הירח התדרדר מטה. לפתע משהו שיקשק, הבלם נעקר ממקומו ורגליי סובבו מספר פעמים את הדוושות לאחור במהירות מבהילה; רכב-הירח התגלגל בלי-שליטה קדימה, היטלטל ונעמד

ישר, על כל שמונת הגלגלים. הייתי על הירח. אבל העובדה לא עוררה בי כל רגשות שהם; חשבתי רק איך להחזיר

למקומה את השרשרת שעפה. כשסוף סוף זה הצליח לי, צילצל הטלפון. על הקו היהמפקד-הטיסה. קולו היה רישמי וחגיגי.

- חבר קריוומאזוב! בשם כל צוות הפיקוד האווירי הנוכח ברגע זה במרכז בקרת-17הטיסה הראשי, אני מברך אותך לרגל הנחיתה הרכה של התחנה הסובייטית האוטומטית "ירח

ב" על הירח! נשמעו מחיאות כפיים והבנתי שפותחים שמפניה. ואז בקעה מוסיקה - איזשהו מארש;

הוא נשמע בקושי וכמעט טבע בתוך הרעש שבשפופרת.

14

חלומות הילדות שלי לעתיד נולדו מתוך אותה עצבות בין-ערביים קלה, מנותקת משאר החיים, בעודך שוכב בעשב בין שרידי מדורה זרה, האופניים זרוקים סמוך, במערב עוד מתמוססים

פסי הלילך של השמש שזה עתה שקעה ובמזרח כבר נראים הכוכבים הראשונים. מה שראיתי או התנסתי בו אולי לא מספיק, אך אהבתי דברים רבים והייתי סבור כי הטיסה אל הירח תספוג לתוכה כל מה שחלפתי על-פניו בתיקווה לשוב ולפגוש בו בעתיד, באופן סופי ולעד. מאין יכולתי לדעת שאת הטוב ביותר בחיים יוצא לך כל פעם לראות

כאילו בזווית העין? פעמים רבות בילדות הייתי נוהג לדמיין נופים אל-ארציים - מישורים סלעיים שטופים אור מת ומחותתים מכתשים; הרים מחודדים במרחק, שמיים שחורים ובהם

לוהטת השמש כאוד ענק ומתנוצצים הכוכבים; דמיינתי שיכבת אבק קוסמי בעובי של מטרים רבים, דמיינתי אבנים השוכבות לבלי-נוע על פני הירח כבר מיליארדים רבים של שנים - משום-מה הותירה בי רושם כביר המחשבה, שאבן יכולה לשכב כך באותו מקום עצמו משך זמן כה רב עד שיום אחד אני אגהר לפתע וארים אותה באצבעות העבות של חליפת-הלחץ. חשבתי איך, כשארים את הראש, אראה את כדור התכלת של הארץ כמו גלובוס של בית-ספר, מעוות

במקצת מבעד לזגוגיות הדמועות של מסיכת-גז, והרגע הנעלה הזה בחיי יחבר ביני לבין כלאותן נקודות כשנדמה היה לי שאני ניצב על סף דבר-מה בלתי-מושג ומופלא.

למעשה, הירח התגלה כמרחב קטנטן, שחור ומחניק שרק לפרקים נדלק בו אור חשמלי עמום; מצאתי עלטה בלתי-משתנה מעבר לעדשות חסרות הטעם של העיניות ושינה חסרת-מנוח

ולא-נוחה בתנוחה מכווצת, כשהראש דבוק לידיים הנחות על ההגה. התקדמתי לאט, איזה חמישה קילומטר ביום, ולגמרי לא העליתי בדעתי איך נראה

העולם הסובב אותי. למרות שממלכת האפילה הניצחית הזו לא נראתה, מן הסתם, כלל - מלבדי לא היו כאן בני-אדם שמשהו יכול להיראות לעיניהם ואת הפנסים לא הדלקתי שלא לגמור את המצבר. הקרקע תחתיי הייתה, ככל הנראה, מישור שטוח, היות והמכונה נסעה חלק. אבל את

ההגה לא ניתן היה לסובב כלל - נראה שהוא נתקע בנחיתה, וכך כל מה שנשאר לי לעשות היה רק לסובב את הדוושות. השירותים היו מאוד לא-נוחים לשימוש - עד כדי כך, שהעדפתי

להתאפק עד הסוף, כמו פעם, בעת מנוחת הצהריים בגן. אך למרות הכל, מסעי אל החלל היהכה ארוך, שלא יכולתי להרשות למחשבות קודרות להשתלט עלי, ואפילו הרגשתי מאושר.

שעות ויממות חלפו. הייתי עוצר רק כדי לשמוט את ראשי על ההגה ולהירדם. הבשר המעושן התקרב אט אט לקיצו, המים בכד הלכו ואזלו; מדי ערב הייתי מאריך בעוד סנטימטר את הקו האדום במפה התלויה מול עיניי והוא הלך וקרב אל העיגול השחור הקטן שמעבר לו הקו האדום כבר לא אמור היה להיות. העיגול דמה לסימוני התחנות במטרו; מאוד עיצבן

".Zabriskie Pointאותי שהוא לא נקרא בשום שם ורשמתי לידו "

בעודי מהדק ביד ימין גולת ניקל בכיס המעיל, הייתי בוהה כבר שעה בתווית של "החומה הגדולה". לנגד עיניי עלו רוחות חמות על-פני שדות סין הרחוקה וצילצול הטלפון המעצבן

עניין אותי בקושי, אבל בסופו של דבר הרמתי אחרי כמה זמן את השפופרת מהריצפה. - רע, עבור! למה אתה לא עונה? למה האור דולק? למה אנחנו עומדים? אני הרי רואה

פה הכל בטלמטריה.- אני נח, חבר מפקד-הטיסה.

- דווח את קריאת המונה!העפתי מבט בצילינדר פלדה קטן עם חריץ ובתוכו ספרות.

- שלושים ושניים קילומטר שבע מאות מטר.- עכשיו תכבה את האור ותקשיב. אנחנו פה מסתכלים במפה - אתה בדיוק תיכף מתקרב.

חשתי דקירה בלב, למרות שידעתי כי עד העיגול השחור, אשר מתבונן בי מן המפהכלוע של קנה אקדח, יש עוד הרבה.

- לאן?-ב".17- ליחידת-נחיתה "ירח

-ב", - אמרתי.17- אבל הרי אני זה - "ירח- נו אז מה? גם הם.

נדמה היה לי שהוא שוב שיכור. אבל הבנתי על מה הוא מדבר. זו הייתה משלחת שנועדה להשיג דגימות של קרקע הירח: על הירח ירדו אז שני קוסמונאוטים, פאסיוק דראץ' וזוראב פרצוואניה. היה להם איתם טיל קטן והם שיגרו בו אל כדור הארץ חמש מאות גרם של

קרקע, אחר-כך חיו על פני הירח עוד דקה וחצי והתאבדו בירייה. - זהירות, אומון! - המשיך מפקד-הטיסה. - עכשיו תשים לב. תוריד מהירות ותדליק

אורות.

לחצתי על מתג ונצמדתי לעדשות השחורות של העיניות. עקב העיוותים האופטיים נדמה היה שהאפילה סביב לרכב-הירח מתמזגת לכעין קמרון ומתרחקת לפנים כמינהרה אינסופית. יכולתי להבחין בבירור רק בכיברת פני-שטח סלעית, לא-ישרה ומחוספסת - כנראה בזלת קדומה. כל מטר-מטר-וחצי התרוממו מן הקרקע בניצב לקו התנועה שלי בליטות מוארכות,

לא-גבוהות, שהזכירו דיונות מדבר; מה שהיה מוזר זה שבכלל לא חשתי בהן תוך כדי תנועה.- נו? - שמעתי מהשפופרת.

- אי-אפשר לראות בכלום, - אמרתי.- תכבה אורות וסע. אל תמהר.

נסעתי עוד איזה ארבעים דקות ואז רכב-הירח נתקל במשהו. הרמתי את השפופרת.- ארץ, עבור. יש פה משהו.

- תדליק אורות. ישר במרכז שדה הראייה שלי שכבו שתי ידיים בכפפות עור שחורות; אצבעות הימין היו פשוקות וכיסו על ידית של יעה שעוד נותר בו מעט חול מעורב באבנים קטנות; ואילו שמאל הידקה על אקדח "מקארוב" מבריק עמומות. משהו כהה נראה בין שתי הידיים ואחרי

שהתבוננתי קצת יותר, הבחנתי בצווארון מורם של מעיל קצינים ומעליו מזדקרותכסיות-אוזניים; כתפו וחלק מראשו של השוכב היו מוסתרות מאחורי גלגל רכב-הירח.

- נו מה, אומון? - התנשפה השפופרת באוזני. תיארתי בקצרה מה שהיה לנגד עיניי.

- והכותפות? איזה כותפות אלו?- לא רואים.

- סע אחורה חצי מטר.- רכב-הירח לא נוסע אחורה, - אמרתי. - יש בלמים בדוושות.

- תראה מה זה... הרי אמרתי לו, למתכנן הראשי! - בירבר מפקד-הטיסה. - כמו שנאמר, לו ידעתי איפה אפול - הייתי מפזר שמה קצת קש. אני פה שואל את עצמי, מי זה -זורה או פאשה. זורה היה קפיטן ופאשה - מאיור. מילא, תכבה אורות - תגמור את המצבר.

- כן המפקד, - אמרתי אני, אך לפני מילוי הפקודה המשכתי עוד להתבונן ביד הדוממת וכסיות-האוזניים העטויות לבד. זמן-מה לא הייתי מסוגל לזוז מהמקום, אבל לבסוף חשקתי שיניים ולחצתי עם כל המישקל על הדוושות. רכב-הירח קירטע למעלה ורגע אחרי זה -

למטה.- קדימה, - אמר חלמוראדוב שהחליף את מפקד-הטיסה. - אתה לא עומד לנו בתיכנון.

חסכתי באנרגיה ואת מרבית הזמן העברתי בחושך גמור כשאני מסובב בקהות-חושים את הדוושות ומדליק את האור רק לשניות ספורות כדי לאמת עם המצפן, למרות שלא הייתה לזה

שום משמעות, כי ההגה גם ככה לא עבד. אבל זו הייתה הפקודה שנתקבלה מן הארץ. קשה לתאר את ההרגשה: עלטה, חלל צר וחם, זיעה נוטפת מהמצח, טילטולים קלים - משהו, אולי, בדומה

למה שחווה עובר ברחם אימו. הייתי מודע לזה שאני על הירח. אך המרחק העצום שהפריד ביני לכדור הארץ היה עבורי הפשטה ותו לא. נדמה היה לי שהאנשים, איתם אני משוחח בטלפון, נמצאים איפשהו קרוב - לא כי קולותיהם נשמעו היטב בשפופרת, אלא משום שלא תיארתי לעצמי כיצד קישרי השירות והרגשות האישיים המחברים בינינו - דבר-מה לא-חומרי לחלוטין - יכולים להתפרש

על-פני כמה מאות אלפי קילומטרים. אבל המוזר ביותר היה זה, שעל-פני אותו מרחקבלתי-נתפש נמתחו גם הזכרונות הקושרים אותי אל ילדותי.

בגיל בית-ספר הייתי לרוב מבלה את הקיץ בכפר בפרברי מוסקבה שעמד לצד הכביש המהיר. את מרבית הזמן העברתי על מושב האופניים ומשך היום הייתי עובר לפעמים איזה

שלושים קילומטר, אפילו ארבעים. האופניים היו מכוונות גרוע - ההגה היה נמוך מדי והיה עלי ממש לגהור מעליו - כמו ברכב-הירח. והנה כעת, אולי בגלל שגופי קיבל עליו לאורך את התנוחה ההיא, החלו להופיע אצלי הזיות קלות. הייתי שוכח את עצמי איכשהו, נרדם

בהקיץ - לא היה קל מזה בחשיכה - והתחלתי לדמיין שאני רואה מתחתיי את צילי על האספלט הנמלט לאחור, שאני רואה את קו ההפרדה הלבן במרכז הכביש ושואף אוויר המדיף ריח בנזין

שרוף. התחיל להיות נדמה לי כאילו אני שומע את שאגת המשאיות השועטות על-פניי ואת רישרוש הצמיגים באספלט, ורק חידוש הקשר היה מחזיר אותי לעצמי. אלא שאחר-כך שוב

הייתי חורג מן המציאות הירחית, מועבר לכביש המהיר שבפרברי מוסקבה ומבין איזו משמעותכבירה הייתה לשעות שעשיתי שם.

פעם עלה איתי על הקשר חבר קונדראטייב והחל לדקלם חרוזים על הירח. לא ידעתי איך לבקש ממנו הכי בנימוס להפסיק, אך לפתע התחיל להקריא לי שיר שכבר משורותיו

הראשונות נראה לי כתצלום של נשמתי.

את ואני כה האמנו בקשר ההווייה,אך כעת מתבונן אני ומפליא -

עד כמה את, ילדות, מתגלה

לא שלי בגוניך, אף לא תו בך אינו ממשי.

אם לעומק נבחן - זהו זיו הירח עכשיושבינך לביני, בין השירטון לטובע.או שאלה הם עמודים וזו את מן הגב,

על השלושה-הילוכים שלך שאת המרחק לירח קורע.

ומכבר את...

החנקתי יפחה חרישית וחבר קונדראטייב הפסיק מיד.- והלאה? - שאלתי.

- שכחתי, - אמר חבר קונדראטייב. - ברח לי לגמרי מהראש.לא האמנתי לו, אבל ידעתי שזה חסר-טעם להתווכח או להפציר בו עוד.

- על מה אתה חושב עכשיו? - הוא שאל.- על כלום, - אמרתי.

- אין דבר כזה, - אמר. - תמיד חייבת להתגלגל איזשהי מחשבה בראש. תגיד, באמת. - אני נזכר הרבה פעמים בילדות, - אמרתי בלי חשק. - איך שהייתי רוכב על

אופניים. זה היה מאוד דומה למה שעכשיו. ועד עכשיו אני לא מבין - הרי כאילו רכבתי עלהאופניים, ההגה עוד היה כזה נמוך, ומלפנים היה כאילו אור ורוח רעננה-רעננה...

השתתקתי.- נו? מה יש פה לא להבין?

- אני הרי רכבתי כאילו אל התעלה... לאן, אז, אני ככה עכשיו...חבר קונדראטייב החריש כמה דקות והניח בשקט את השפופרת.

הדלקתי את ה"מגדלור" - אני, אגב, לא ממש יכולתי להאמין שזה ה"מגדלור", למרותשכך חזרו ואישרו כל שתי דקות.

- שיבעה בנים העניקה למולדת מאריה איוואנובנה פלאחוטה ממושב חטיף קטן, - פתח, מרחף מעל לצהרי העמל של רוסיה הרחוקה, קול נשי. - שניים מהם, איוואן פלאחוטה

וואסילי פלאחוטה, משרתים כעת בחילות השריון של צבא-הפנים. הם ביקשו לשדר לכבוד אימם את השיר ההיתולי "סאמובר". אנו נעתרים לבקשתכם, בחורים. מאריה איוואנובנה, לכבודך

שר היום בדרן העם של ברית המועצות ארטם פלאחוטה, אשר נענה לבקשתינו בעונג רב - אחריהכל, הוא השתחרר כסמל בכיר שמונה שנים לפני האחים.

בלאלייקות החלו לרטט; פעמיים או שלוש שיקשקו מצילתיים ואז קול מלא-רגש, לוחץעל האות ר' כעל שכן לספסל האוטובוס, פצח:

- אוח, רו-רותחים כבררר ה-מים!

כיביתי את הרדיו. המילים הללו טימטמו אותי. נזכרתי בראש השיבה של דימה ובפרה " וצמרמורת קרה ואיטית חלפה לאורך גבי. חיכיתי דקה אוAtom Heart Motherשעל עטיפת "

שתיים, ובמחשבה שהשיר כבר נגמר, סובבתי את הכפתור השחור. לרגע הייתה דממה ואזהבאריטון המסתתר קפץ ורעם לי ישר בפנים:

כיבדנו אותם, נוולים,בתה ומי-אש!

בפעם הזו חיכיתי הרבה וכשהדלקתי את המקלט שוב, דיברה השדרנית: - ...הבה נזכור את הקוסמונאוטים שלנו ואת כל הללו אשר פעלם הארצי עושה את

משמרתם השמיימית לאפשרית. למענם, היום... אז הלכתי אחרי מחשבותיי - או, יותר נכון, שקעתי לתוך אחת כמו אל מתחת לפני הקרח, וחזרתי לשמוע רק כעבור דקות אחדות, כאשר מקהלה כבדה של באסים רחוקים כבר הניחה את הלבנים האחרונות למבנה המונומנטלי של שיר חדש. אך למרות שהייתי מנותק

לגמרי מן המציאות, המשכתי עדיין לדווש באופן אוטומטי, מרחיק את ברך ימין הצידה - כךחשתי פחות ביבלת שכבר הספיק לעשות לי הערדל.

מה שהדהים אותי היה זה. אם כעת, בעודי עוצם את עיניי, מצאתי את עצמי - עד כמה שאדם יכול בכלל למצוא את עצמו איפשהו - על כביש הרפאים בפרברי מוסקבה, והאספלט הלא-קיים והעלווה והשמש

הלא-קיימות שלנגד עיניי העצומות הפכו כה מציאותיים לגביי, כאילו באמת דהרתי במדרון שעד אליה נשאר עוד בכללZabriskie Pointבהילוך השני האהוב עלי; אם, בעודי שוכח על

לא הרבה, הייתי למרות הכל מאושר לכמה רגעים, - האין זה סימן שכבר אז, בילדות, כשהייתי פשוט חלק בלתי-נפרד מן העולם המשוקע בתוך אושר קייצי, כשבאמת דהרתי קדימה על אופניי לאורך הקו באספלט לקראת רוח ושמש, לגמרי לא נותן את הדעת מה ממתין לי

לפנים, - האין זה סימן שכבר אז דיוושתי, למעשה, על פני הירח השחורים וחסרי-החיים,רואה רק מה שחדר להכרתי מבעד לעיניות העקומות של רכב-הירח המתגבש סביבי?

עלינו, עלינו הפור נפל -מחר כבר, מחר נהיה בחלל.סמוך לחלון, גברת לבנה -

בכל שמי השחור רק היא בודדה.היו שלום, היו שלום שיבולי שעורה.

15

"סוציאליזם הינו מערך של חברי קואופרטיבים בני-תרבות ובראשם רספוטין המפלצתי, המשתכפלים ומצטלמים בקבוצות גדולות לא רק כתעמולנים ומסיתים מאוגדים, כי אם גם

כמארגנים מאוגדים, אשר בתוך השיטה הקיימת מטבע הנסיבות ההיסטוריות בולט מקומם בזכות ניצול האווירונים כנגד צרכיו ופורענויותיו של חיל הפרשים הטס נמוך, הגוסס, הנרקב,

אך הבלתי-נדלה כמו לנו לארגן מחדש את הרבקרי"ן". מעל לטקסט המוטבע באותיות זהב התבלטה צדודית זהובה בעלת זקן מחודד ואותה

הקיפה בחצי עיגול המילה "לנין", ממוסגרת בין זוג ענפי זית עשויים נייר-כסף. פעמים רבות הייתי חולף על-פני המקום הזה, אלא שתמיד היו סביב אנשים ובנוכחותם לא אזרתי אומץ להתקרב. בחנתי בתשומת לב את כל הסידור: היה זה לוח גדול למדי, כמטר לגובה, עטוי קטיפה בגון פטל ותלוי על הקיר בשתי לולאות, ואילו את צידו התחתון החזיק וו קטן. סקרתי את המקום. מנוחת הצהריים טרם נסתיימה ובמסדרון לא היה איש. ניגשתי אל החלון - השדירה המוליכה אל חדר-האוכל הייתה ריקה, רק בקצהה המרוחק ניראו זוחלים לאיטם שני רכבי-ירח שזיהיתי בהם את המדריכים יורה ולנה. שררה דממה ורק מן הקומה הראשונה נישאו נקישותיו השקטות של כדור בשולחן-טניס - הרעיון, שלמישהו מותר לשחק טניס שולחן בזמן מנוחת הצהריים, מילא אותי במלנכוליה. שיחררתי את הוו ומשכתי את

הלוח כלפיי. נחשף ריבוע של קיר שבמרכזו היה מתג צבוע זהב. חשתי איך חזי מפמפם חזקיותר ויותר וכבר הושטתי יד והעברתי אותו כלפי מעלה.

צפירה חלשה נשמעה. עדיין מבלי להבין מה זה, חשתי שעוללתי לעולם הסובב אותי ולי-עצמי משהו נורא. שוב בקעה הצפירה, חזק יותר, ופתאום הסתבר שהמתג, החלון הארגמני הקטן שפתחתי וכל אותו מסדרון בו אני עומד, - כל זה אינו אמיתי, כי באמת אינני עומד כלל מול הקיר והמתג, אלא יושב בתנוחה מכווצת ולא-נוחה במין מקום צפוף ביותר. שוב נשמעה צפירה ומשך כמה רגעים התגבש סביבי רכב-הירח. עוד צפירה - ובהכרתי הבזיקה המחשבה שאמש, לפני שהרכנתי את ראשי על ההגה, הבאתי את הקו האדום במפה בדיוק עד

".Zabriskie Pointלעיגול השחור עם הסימון "הטלפון צילצל.

- ישנת טוב, זרג? - רעם בשפופרת קולו של קולונל חלמוראדוב.- אתה בעצמך זרג, - אמרתי אני, מתרגז במפתיע.

חלמוראדוב פרץ בצחוק מצטלצל, מדביק - הבנתי שלא נעלב כלל. - עוד פעם אני יושב פה לבד, במרכז הבקרה. כולם נסעו ליפן, לסכם על הטיסה

המשותפת. פחאדזר וולאדילנוביץ' מוסר לך דרישת שלום, נורא הצטער שלא הספיק להיפרד. הכל הוחלט ברגע האחרון. ואני נשארתי פה בגללך. נו מה, היום שמים את

הרדיו-מצוף-איתות? קרענו אותך, לא? שמח שהכל נגמר?שתקתי.

- אתה כועס עלי, או מה? אומון! שאז קראתי לך חמור? תעזוב, בחייך. אתה הרי פתחת אז לכל מרכז הבקרה את הרגליים, כמעט היה צריך לבטל את הטיסה, - אמר חלמוראדוב והשתתק לרגע. - מה איתך, באמת, כמו נקבה... אתה גבר או לא? ועוד ביום כזה. תיזכר

רק.- אני זוכר, - אמרתי.

- תתכפתר הכי חזק שאפשר, - המשיך חלמוראדוב בדאגה, - במיוחד את המעיל סביבלגרון. בעניין הפנים...

- אני מכיר את הכל לא פחות טוב ממך, - קטעתי אותו. - ...קודם המשקפיים, אחרי זה תתעטף עם הצעיף ורק אחרי זה - הכובע. חובה לקשור

את כסיות האוזניים מתחת לסנטר. כפפות. שרוולים וערדליים ללפף בחבל - הוואקום לאמבין בדיחות. ככה יהיו לך איזה שלוש דקות. הבנת הכל?

- הבנתי.- ז... - לא "הבנתי", אלא "כן המפקד". תגמור להתכונן ותדווח.

מספרים שבדקות האחרונות של החיים, האדם רואה אותם כל-כולם כאילו בצפייה מואצת לאחור. לא יודע. לי לא קרה שום דבר מהסוג, כמה שלא ניסיתי. במקום זה תיארתי לעצמי מצוין, בפירטי-פרטים, את לנדראטוב ביפן - איך הוא הולך לו ברחוב שטוף שמש של בוקר בנעלי התעמלות חדשות שקנה, מחייך - לבטח אפילו לא נזכר על אלו רגליים נעל אותם רק כרגע. ותיארתי לעצמי גם את השאר - את מפקד-הטיסה, משנה צורה והופך להיות אינטליגנט

בגיל העמידה בחליפת שלושה חלקים, ואת חבר קונדראטייב, מעניק ריאיון מהורהר לכתב התוכנית "וורמייה". אבל שום מחשבה על עצמי לא עלתה לי בראש. כדי להירגע, הפעלתי את ה"מגדלור" ושמעתי שיר שקט על אורות שנדלקו אי-שם הרחק מעבר לנהר, על ראש מושפל, לב מפולח והגווארדייה הלבנה, שאין לה דבר לאבד מלבד שלשלאותיה. נזכרתי איך, מזמן-מזמן

בילדות, זחלתי במסיכת-גז על הלינוליאום, מפזם חרישית לצלילי רמקול מרוחק, והתחלתילשיר בשקט:

אלו שלשלאות הגווארדייה הלבנה!

לפתע התנתק הרדיו וצילצל הטלפון.- נו מה? - שאל חלמוראדוב. - מוכן?

- עדיין לא, - עניתי. - לאן יש למהר? - בוא הנה, בחור, אתה באמת קונדום, - אמר חלמוראדוב, - לא סתם כתוב אצלך בתיק האישי שלא היו חברים בילדות חוץ מהזרגיג הזה שהרגנו. אתה לפחות פעם חשבת על אחרים?

אני הרי שוב הולך להפסיד את הטניס שלי. משום-מה המחשבה, שחלמוראדוב יעמוד לו ממש בקרוב על המיגרש בלוז'ניקי כשעל

משמני ירכיו שורטס לבנים ויקפיץ את הכדור באספלט, ואילו אני לא אהיה כבר בשום מקום, נראתה לי מעליבה שלא תיאמן - לא כי קינאתי בו, אלא משום שלפתע פילח בבהירות את

זכרוני יום שטוף שמש של ספטמבר בלוז'ניקי, עוד בימי בית-ספר. אבל אז הבנתי שכשאני לא אהיה עוד, חלמוראדוב והמיגרש בלוז'ניקי גם הם לא יהיו יותר, והמחשבה הזו פיזרה

את המלנכוליה שהבאתי עימי מן החלום. - על אחרים? איזה אחרים בכלל? - שאלתי בשקט. - בעצם, שטויות. אתה יכול ללכת,

אני אסתדר לבד.- תעזוב אותך.- באמת, תלך.

- תעזוב, תעזוב, - אמר חלמוראדוב ברצינות. - אני צריך לחתום את הפעולה, לאשראת קבלת האות מהירח, לציין את הזמן במוסקבה. אתה, יותר טוב תזדרז קצת.

- ולנדראטוב, גם הוא ביפן? - שאלתי פתאום.- למה אתה שואל? - נדרך חלמוראדוב.

- סתם ככה. נזכרתי.- מה נזכרת? תגיד, אה?

- סתם, - עניתי. - נזכרתי איך הוא רקד "קלינקה" במבחן הסיום.- ברור. היי, לאנדראטוב, אתה ביפן? שואלים פה עליך.

נשמעו צחוק וחריקה חלקלקה של אצבעות המכסות על השפופרת.- הוא פה, - אמר לבסוף חלמוראדוב. - מוסר לך דרישת שלום.

- גם לו. נו מילא, הגיע הזמן. - תדחוף את הפתח, - המשיך חלמוראדוב במהירות, חוזר על ההוראות הידועות לי בעל-פה, - וישר תתפוש בהגה, שהאוויר לא יעיף אותך. אחר-כך קח שאיפה ממסיכת-החמצן דרך הצעיף וצא. תעשה חמישה עשר צעדים בכיוון התנועה, תוציא את הרדיו-מצוף-איתות,

תציב אותו ותפעיל. רק שים לב, להרחיק כמה שיותר, אחרת רכב-הירח יימסך את האות... נו ואז... אקדח וכדור אחד קיבלת - אף-אחד אצלנו בעוצבת הקוסמונאוטים עוד אף-פעם לא

השתפן. הנחתי את השפופרת. הטלפון צילצל שוב, אבל לא שמתי אליו לב. לרגע בא לי הרעיון לא להפעיל את הרדיו-מצוף-איתות, שהנבלה הזה חלמוראדוב ישב עד סוף היום במרכז הבקרה ואחר-כך עוד יקבל איזו נזיפה מהמפלגה, אבל אז נזכרתי בסיומה אניקין ובמילותיו, שאני

חייב להגיע ולעשות הכל. לבגוד בחבריי מן השלב הראשון והשני ובדימה השתקן מיחידת-הירח לא הייתי מסוגל; הם מתו כדי שאני אגיע לכאן, ולנגד פני גורלם הנעלה

והקצר, הטינה שלי כלפי חלמוראדוב נראתה בעיניי קטנונית ומבישה. ולאחר שהבנתישעכשיו, עוד רגעים אחדים, אאזור את רוחי ואעשה הכל כנדרש, הטלפון השתתק.

התחלתי להתכונן וחצי שעה אחר-כך הייתי מוכן. בעודי סותם טוב-טוב את האוזניים והנחיריים באטמים הידרוקומפנסטוריים מצמר גפן משומן, בחנתי את לבושי - הכל היה

מכופתר במהודק, רכוס וקשור; אמנם, גומיית משקפי האופנוע הייתה מתוחה מדי והם ננעצו לי בפנים, אבל החלטתי לא להתעסק עם זה - כעת ממילא כבר לא נשאר ממש הרבה. לקחתי את הנרתיק שעל המדף והוצאתי את האקדח, דרכתי אותו ותחבתי לכיס מעילי. הטלתי את השק עם

הרדיו-מצוף-איתות על כתפי השמאלית וכבר הנחתי את היד על השפופרת, אבל אז נזכרתי שהאוזניים שלי סתומות; וגם ככה לא התחשק לי לבזבז את הרגעים האחרונים של חיי

בדיבורים עם חלמוראדוב. נזכרתי בשיחה האחרונה שלי עם דימה והחלטתי שהיה זה צעד נכון ". טעם מר הוא - להסתלק מן העולם כשהותרת בו איזהZabriskie Pointלשקר לו על "

מיסתורין.הוצאתי את האוויר, כמו לפני קפיצה למים, וניגשתי לעבודה.

משך שעות האימונים הארוכות כל מה שנדרשתי לעשות נחקק כה עמוק בגופי שלא עצרתי ולו פעם אחת, אפילו שהיה עלי לעבוד כמעט בחשיכה גמורה, כי המצבר נחלש במידה כזו

שהנורה לא נתנה כבר כל אור - נראתה רק התולעת הארגמנית של חוט הלהט. תחילה צריך היה להסיר חמישה ברגים בהיקף הפתח. כאשר הבורג האחרון קירקש בריצפה, מיששתי בקיר אחר

החלון הקטן שתחתיו מתג פתיחת-החירום והלמתי חזק בזכוכית עם הקופסה האחרונה של

"החומה הגדולה". הזכוכית התנפצה. שרבבתי את כף-ידי דרך החלון, תפשתי באצבע את טבעת -" והופעל בהשהייה של שלוש1הנפץ ומשכתי אותה אלי. הנפץ היה עשוי מילוי של רימון "פ

שניות - לכן הזמן בדיוק הספיק לי כדי לאחוז בהגה ולהרכין את הראש נמוך ככל האפשר. אחרי זה רעם לי מעל לראש וטילטל אותי ככה, שכמעט ועפתי מהמושב, אבל החזקתי מעמד.

חלפה מחצית השנייה והרמתי את ראשי. מעלי היה השחור חסר-התחתית של החלל הפתוח. בינינו הפרידה רק הזכוכית-המחוסמת הדקה של משקפי האופנוע. עלטה מוחלטת עמדה סביב. רכנתי ושאפתי עמוק ממסיכת-החמצן, אז

גלשתי במסורבל על-פני הדופן, קמתי על רגליי ופסעתי קדימה - כל צעד עלה במאמץ שלא ייאמן בגלל הכאבים הנוראים בגב, שכעת הזדקף לראשונה מזה חודש. ללכת חמישה עשר צעדים

שלמים לא התחשק לי בכלל. ירדתי על ברך אחת, שיחררתי את הרצועה של שק הרדיו-מצוף-איתות ומשכתי אותו החוצה - הוא נתפש בידית ובשום אופן לא רצה לצאת. מרגע

לרגע החזקת האוויר בריאות הפכה לעניין יותר ויותר מסובך ועברתי התקף קצרצר של פאניקה - נדמה היה לי כבר שתיכף אני מת מבלי להשלים את הדבר אשר לשמו אני כאן. אך

ברגע הבא השק החליק מטה, הורדתי את הרדיו-מצוף-איתות על פני הירח הבלתי-ניראים וסובבתי את הכפתור. אל תוך האתר פרחו-ועפו המילים המוצפנות "לנין", "ברה"מ"

ו"שלום", חוזרות-ונישנות כל שלוש שניות, על גוף המיתקן ניצתה נורית אדומה זעירה, מאירה מיתאר של אלומות חיטה שדרכן שט לו כדור הארץ - וכאן, לראשונה בחיי, הבחנתי כי

סמל מולדתי מתאר את המראה מן הירח. האוויר נדחק לפרוץ מריאותיי וידעתי כי בעוד שניות ספורות אוציא אותו לחלוטין ואגמע בפה כווי את הריק. לקחתי תנופה והעפתי כמה שיותר רחוק את גולת הניקל. הגיע

הזמן למות. הוצאתי את האקדח מהכיס, הצמדתי אותו לרקה וניסיתי להיזכר בעיקר של קיומי הקצר, אבל לא בא לי לראש כלום מלבד סיפורו של מאראט פופדייה כפי שסיפר אותו אביו.

נראה לי חסר-שחר ומעליב שאמות עם המחשבה הזו, איתה אין לי כל קשר, וניסיתי לחשוב על דבר-מה אחר, אבל לא הייתי מסוגל. לנגד עיניי הופיעו מעבה-יער חורפי, הקלעים היושבים בשיחים, שני דובים הולכים ונוהמים לעבר הציידים, - ובעודי לוחץ על ההדק הבנתי לפתע

מעל לכל ספק שקיסינג'ר ידע. לאקדח היה מעצור, אבל גם כך הכל כבר היה ברור. לנגד עיניי שטו גלגלי הצלה זוהרים - ניסיתי לתפוש באחד, החטאתי אותו וצנחתי על הבזלת

הקפואה והשחורה של הירח.

אבן חדה ננעצה לי בלחי - בגלל הצעיף, האבן לא הייתה מורגשת כל-כך, אבל בכל זאת היה לא נעים. התרוממתי על מרפקיי וסקרתי סביבי. דבר לא נראה. אפי היה מדגדג; התעטשתי ואחד האטמים עף. אז הסרתי את הצעיף, המשקפיים וכובע-הכסיות, אחר-כך שלפתי את אטמי צמר הגפן התפוחים מתוך אוזניי ונחיריי. דבר לא נשמע, אבל לעומת זה ניתן היה לחוש

בריח מובהק של עובש. היה לח ולמרות המעיל - קר. קמתי. ידיי גיששו מעט מסביב ואז פשטתי אותן לפנים והתחלתי ללכת קדימה. כמעט ישר

מעדתי על משהו, אבל הצלחתי לשמור על שיווי המישקל. כעבור מספר צעדים אצבעותיי נתקעו בקיר ואז מיששו עליו כבלי חשמל עבים, מתדלדלים, מצופים מין פוך דביק. פניתי משם והתחלתי ללכת בכיוון אחר, וביתר זהירות, מרים את רגליי גבוה, אבל כעבור עוד כמה צעדים נתקלתי שוב. ידיי שוב גילו קיר וכבלים; ופה, איזה חמישה מטר ממני, הבחנתי

בנורית אדומה זעירה שהאירה מחומש מתכתי ונזכרתי בכל. אבל לפני שהספקתי לתפוש מה משמעותה של אותה היזכרות או לחשוב בכלל משהו על העניין, הרחק מימין התלקח דבר-מה: סובבתי את הראש, מסתיר אינסטינקטיבית את פניי בידיי, ומבעד לאצבעותיי נראתה מנהרה מתרחקת שבסופה דולק אור בוהק המאיר על קירות

מכוסים שפע כבלים ומסילות מתלכדות לכדי נקודה. בכיוון הנגדי נראה רכב-הירח, עומד על המסילה ועליו נזרק הצל השחור, הארוך שלי )מעצב אלמוני עיטר אותו בשפע כוכבים ואותיות כבירות - "ברה"מ"( והתחלתי ללכת אליו בגבי, מסתיר את פניי מן האור המסנוור, הנוהר לעברי מעל למסילה, שמשום-מה הזכיר לי שמש שוקעת. משהו התפצפץ בדופן הרכב ובו-ברגע נשמע קול נפץ רועם. הבנתי שיורים בי והפלתי את עצמי מאחוריו. שוב התפצפץ כדור בדופן וזו הידהדה שניות אחדות כמו פעמון

לוויות. נשמע שיקשוק שקט של גלגלים, אחר-כך - עוד יריה אחת ואז שיקשוק הגלגלים נדם. - היי, קריוומאזוב! - רעם קול לא-אנושי רם. - צא עם הידיים למעלה, חלאה!

קיבלת אות הצטיינות! הצצתי מאחורי רכב-הירח בזהירות: איזה חמישים מטר ממני עמדה על המסילה קרונית פתוחה שפנס מסמא דולק בה ולפניו התנודד לו בפישוק רחב אדם עם מגאפון ביד שמאל ואקדח

בימין. הוא הרים את הנשק. עוד יריה הרעימה והכדור הניתז שירקק כמה פעמים תחתהתיקרה. הכנסתי את הראש חזרה.

- צא, נבלה!הקול היה מוכר, אבל לא יכולתי לתפוש מי זה.

- שתיים!הוא ירה שוב ופגע בשילדת רכב-הירח.

- שלוש! שוב הצצתי בזהירות וראיתי איך הוא שם את המגאפון בקרונית, פשט ידיים לצדדים ופתח בריצה איטית-טופפת על אדני המסילה לכיוון רכב-הירח. כאשר התקרב מעט, אפשר היה

לשמוע שפיו מהמהם במין חיקוי לנהמה של מנועי מטוסים, וזיהיתי אותו ישר - זה היה לנדראטוב. הלכתי כבר לסגת לאורך המנהרה, אבל אז הבנתי - ברגע שהוא יגיע לרכב-הירח, אני אוותר חסר-הגנה לחלוטין. היססתי שנייה ואז ירדתי וצללתי בין תחתית הרכב הזיזית

והנמוכה. עכשיו ניראו רק הרגליים הקרבות שצעדו על האדנים בזריזות, אבל איכשהו היו מסובבות כלפי חוץ. נראה שהוא לא שם לב לכלום. בעודו מתקרב לרכב-הירח, החל לזמזם

אחרת, במתיחות, והבנתי שהוא מבצע חיגה ומקיף את המכונה מן הצד. אז מגפיו הבליחו בין גלגלי חשמלית חלודים, ופה, להפתעתי שלי, תפשתי אותו ברגליים. אצבעותיי סגרו על

קרסוליו ומיד כמעט ושיחררתי אותן בתחושת בחילה - מגפיו היו ריקים כמעט לחלוטין. הוא הזדעק ונפל; אני לא הרפתי מאחיזתי והתותבות שמתחת לעור הרך התנקעו. נתתי להן עוד

סיבוב וזחלתי החוצה. הגחתי מתחת לרכב-הירח והוא כבר הזדחל לעבר האקדח שלו שנפל בין האדנים. נותרה בידי לא יותר משנייה: תפשתי את המחומש הכבד של הרדיו-מצוף-איתות

והנחתתי אותו בעוצמה על העורף צהוב-השיער של לנדראטוב.נשמע קול פיצוח והנורית האדומה כבתה.

הקרונית הידנית של לנדראטוב הייתה קלה בהרבה מרכב-הירח שלי ונסעה מהר יותר לאין שיעור. הפנס החזק האיר ניקרה עגולה ובה כבלים שעברו על-פני הקירות, מצופים מין

סיבים דביקים. הניקרה הייתה, ככל הנראה, מנהרה נטושה של המטרו; פעמים אחדות הסתעפו ממנה מנהרות אחרות, שחורות וחסרות-חיים כמותה. לפעמים חלפו על-פני אדני המסילה

עכברושים - אחדים בגודל של כלב קטן - אך אלי הם לא שמו, תודה לאל, הרבה לב. אחר-כך הופיעה מימין מנהרה צדדית, דומה לכל הקודמות, אבל כשהגעתי אליה, הקרונית קיבלה כזה

טילטול חד ימינה, שעפתי על המסילה ונחבטתי קשות בכתפי. הסתבר שהמעתק אותו עברתי, היה במצב מוסט למחצה: הגלגלים הקידמיים המשיכו

לנסוע על המסילה קדימה, ואילו האחוריים פנו ימינה. כתוצאה מזה, הקרונית הלכה סופית. הבנתי שמכאן יהיה עלי ללכת בחושך והשתרכתי לאיטי קדימה, מצטער לרגעים שלא הצטיידתי ב"מקארוב" של לנדראטוב, אפילו שכמובן הוא לא היה מציל אותי מהעכברושים, לו אלו היו

מחליטים לתקוף. לא עשיתי גם חמישים מטר, כשמלפנים נשמעו נביחות כלבים וצעקות. הסתובבתי

והתחלתי לרוץ לאחור. אורות נדלקו מגבי - מעבר לכתפי ראיתי שני גופים אפורים של כלבי זאב, מקפצים על אדני המסילה בראש הרודפים, מהם לא ניראו אלא העיגולים המתנודדים של

פנסיהם. הם לא ירו לעברי - כנראה שלא לפגוע בכלבים.- הנה הוא! חץ! גץ! 'פוס אותו! - הצטרח מישהו מאחור.

פניתי למנהרה הצדדית ההיא ודהרתי במלוא המהירות שהייתי מסוגל, מנתר לגובה שלא לשבור את רגליי. כמעט והופלתי כשדרכתי על עכברוש ואז ראיתי לפתע כוכבים בוהקים,

לא-מרצדים, אל-ארציים, דולקים מימין. הסתערתי לשם, נתקלתי בקיר והתחלתי לטפס עליו, נתפש בכבלים וחש בגבי את הכלבים שהולכים ומדביקים אותי. פה עשיתי גילגול מעבר לקצה הקיר, צנחתי למטה ולא התרסקתי רק בגלל זה שנכנסתי בתוך משהו רך מאוד, דומה לכורסה

מכוסה יריעת פוליאתילן. השתחלתי ברווח שבין שורות של כל מיני אריזות וארגזים והתחלתי לזחול לאורכו; כמה פעמים נתקעו לי הידיים במשענות של כיסאות ומסעדי ספות,

עטויים פוליאתילן. הכל סביב נעשה מואר יותר: ממש בסמוך אלי נשמעה שיחה שקטה וקפאתי. מולי היה צידו האחורי של ארון - לוח עץ-לביד ועליו מוטבע בגדול "נייבקה". מאחור

הגיעו נביחות וצעקות ואז קול מוגבר במגאפון:- מספיק! שקט! השידור הישיר עוד שתי דקות!

הכלבים המשיכו לנבוח וקול טנור חצוף התכוון להסביר במה העניין, אבל המגאפוןהשתאג שנית:

- תזד... מפה מהר מהשטח! ביחד עם הכלבים תעמדו למשפט! הנביחות החלו לגווע בהדרגה - נראה שגררו את הכלבים. עוד איזה דקה אחר-כך

אזרתי אומץ להציץ מאחורי הארון. ברגע הראשון נדמה היה לי שהגעתי למין פלנטאריום ענק ברומא העתיקה. על-פני

תיקרה מקומרת, גבוהה מאוד, התנוצצו כוכבי בדיל וזכוכית רחוקים, דלוקים בערך בשליש הלהט. איזה ארבעים מטר מן הארון עמד לו מנוף ישן: על הזרוע, איזה ארבעה מטר מעל

לריצפה, ריחפה כמו בקבוק ענקי ספינת-החלל "סאליוט" ואליה מצומדת משאית-החלל "אגדאם -". ספינת-החלל ישבה על הזרוע כמו מטוס פלסטיק להרכבה על רגלית. נראה שכל הסידור3ט

היה כבד מדי למנוף לבדו, כי ירכתי משאית-החלל נתמכו בשניים או שלושה בולי עץ ארוכים, תקועים בריצפה; אפשר היה להבחין בהם באפלולית, אך ברגע שנדלקו ממש בסמוך

לארון שני זרקורים, בולי העץ הפכו כמעט בלתי-ניראים, כי, בדומה לקיר שמאחוריהם, היוצבועים שחור ומצופים פיסות נייר-כסף שריצדו בתוך אלומות האור.

הזרקורים היו עטופים מסנני-צבע ואורם היה מוזר, צחור-צלמוות. פרט לספינת-החלל, שבין-רגע החלה להיראות משכנעת מאוד, הללו האירו מצלמת טלוויזיה של

"סמסונג" שבסמוך לה עמדו ועישנו שני נושאי תת-מקלעים, ושולחן ארוך ועליו מיקרופונים, מאכלים ובקבוקי וודקה שקופים-רפאיים שניראו כמו נטיפים נעוצים בשולחן. מאחורי השולחן ישבו שני גנרלים, שניהם מזכירים במשהו את גנריך בורוביק. בצד ניצב שולחנון ועליו מיקרופון שמאחוריו ישב אדם באזרחי. מגבו נראה תלוי לוח דיקט ועליו נכתב "וורמייה" עם ציור של כדור הארץ שמעליו נוסק אלכסונית כוכב מחומש-קצוות, בעל קרניים צידיות ארוכות מאוד. אזרח אחר, גוחן על השולחן הקטן, שוחח על משהו עם האיש

שמאחורי המיקרופון.- טייק שלוש!

מי אמר זאת - לא ראיתי. האזרח האחר רץ במהירות אל המצלמה והיפנה אותה לעברהשולחן הקטן. נשמע צילצול והאיש מאחורי המיקרופון פתח בקול צלול ואיטי:

- אנו נמצאים עתה בחזית הקידמית של מדע החלל הסובייטי, באחד מסניפי מרכז בקרת הטיסה. זו השנה השביעית שהקוסמונאוטים ארמן ווזירוב ודג'מבול מז'לאיטיס עושים את משמרתם במסלול. טיסה זו, הארוכה בהיסטוריה, הפכה את ארצנו למובילה בקוסמונאוטיקה

העולמית. אכן, אין זה אלא סימלי, שאני - ואיתי הצלם ניקולאי גורדיינקו - הופענו כאן בו-ביום בו הקוסמונאוטים עומדים לבצע משימה מדעית ממעלה ראשונה: בעוד שלושים שניות

בדיוק הם יצאו אל החלל הפתוח במטרה להציב את המערך האסטרופיזקלי "קוואנט". האולם כולו הזדרח באור רך וערפילי - הרמתי את הראש וראיתי שהנורות על התיקרה

נדלקו בלהט מלא. נגלה החזיון הנשגב של רקיע הכוכבים, אליהם שאף האדם מאות-בשנים והוא תווה מיתוסים מלאי יופי, אך כה נאיביים, על מסמרים כסופים נעוצים בכיפת

השמיים. מכיוון ה"סאליוט" נשמעו חבטות עמומות - משהו כמו כשדוחפים לא-חזק עם הכתף דלת מרתף תפוחה מרטיבות, מחשש שמכה חזקה מדי תפיל את כדי החרס עם השמנת החמוצה שעומדים ישר מאחוריה. לבסוף ראיתי את מכסה הפתח מורם מעט מעל לגוף ספינת-החלל ומיד גם נשמע

מן השולחן שמאחוריו ישב האיש עם המיקרופון:- תשומת לב, בבקשה! אנו עוברים בשידור ישיר!

הפתח עלה לאיטו ומעל לגוף ספינת-החלל הופיעה קסדה מוכספת, עגולה, בעלת אנטנה קצרה. הכל בשולחן החלו למחוא כפיים. בעיקבות הקסדה הופיעו כתפיים וידיים כסופות -

דבר ראשון הידיים חיברו כבל-אבטחה לקורה מיוחדת על גוף הספינה. הן נעו בתנועות איטיות מאוד וזורמות שתורגלו במהלך שעות אימונים ארוכות בבריכה. ואז, סוף כל סוף, הגיח הקוסמונאוט הראשון אל החלל הפתוח ונעצר כמה צעדים מן הפתח - לדעתי, נדרש לא מעט אומץ כדי לעמוד בגובה ארבעה מטר מהריצפה. נדמה היה לי שאחד הגנרלים בשולחן

מסתכל לכיוון שלי והכנסתי את הראש מאחורי הארון וכשהעזתי להוציא אותו שוב, הקוסמונאוטים כבר עמדו שניהם על גבי ספינת-החלל, לבנים-מסנוורים על רקע מרחקי החלל

השחורים כדיו שעליהם בזוקות נקודות זערוריות של כוכבים. אחד החזיק בידיים ארגז לא-גדול; וזה, כמו שהבנתי, היה למעשה המערך האסטרופיזקלי "קוואנט". הקוסמנאוטים עברו לאיטם, במין תת-מיימיות, לאורך גוף הספינה, עצרו לפני תורן גבוה ודי מהר הצליחו להבריג אליו את הארגז. אחר-כך פנו אל המצלמה, נופפו בזרימתיות בידיהם,

ובאותם צעדי צוללנים חזרו אל הפתח ונעלמו בו בזה אחר זה. הפתח נסגר, אבל שעה ארוכה עוד צפיתי בכוכבים המרצדים במרחק הלא-משוער - היכן

שמערכת הברבור פשטה את זרועותיה הארוכות, מהססת את מי תחבוק: את פגסוס, העצוםכמחצית השמיים, או שמא את הלירה - קטנה, אך כה מפעימה בזוהרה וצלילותה.

האיש באזרחי דיבר לו בינתיים בחפזון ועליזות לתוך המיקרופון: - במהלך המבצע השתררה במרכז בקרת הטיסה דממה. אם להודות, אף לי נעתקה הנשימה,

אולם הכל עבר בהצלחה. אין אלא להתפעל מן הדיוק והתיאום של ביצועי הקוסמונאוטים -אכן, לא לחינם עברו שנים של אימונים ותורנות מסלול. המיכשור המדעי אשר הוצב היום... זחלתי אל מאחורי הארון. חשתי אדישות ושיוויון-נפש כלפי המתרחש. לו היו תופשים

אותי עכשיו, ספק אם הייתי אפילו מנסה לרוץ או להתנגד; דבר אחד, רק, רציתי, וזה - לישון. מתוך ההרגל מהירח, הורדתי את הראש על ידיי המוצלבות ונרדמתי. מבעד לשנתי

שמעתי: - השידור הטלוויזיוני על העבודה בחלל הפתוח נתאפשר בזכות מצלמה שהציב מהנדס

הספינה על אחת מסוללות קולטי השמש של בלוק האספקה. ישנתי הרבה - איזה חמש שעות, כנראה. פעמים אחדות החלו להזיז משהו סמוך אלי ולקלל, אחר-כך קול נשי דק דרש להחליף את הספה, אבל אני אפילו לא התהפכתי - ויכול להיות שבכלל חלמתי את זה. כאשר סוף כל סוף חזרתי לעצמי, היה שקט מסביב. התרוממתי

בזהירות והצצתי מאחורי הארון. השולחן עם המיקרופון היה ריק ומצלמת הטלוויזיה הייתה מכוסה ברזנט. זרקור אחד דלק והאיר על ספינות-החלל; לא ניראו אנשים כלל. יצאתי

מאחורי הארון והתבוננתי סביבי: הכל היה בדיוק כמו בזמן השידור, אך הבחנתי שכעת על הריצפה מתחת לספינות-החלל ישנה ערימה די גדולה של טינופת צחורה להבחיל - ניירות

וקופסאות של "החומה הגדולה". לנגד עיניי צנח לתוכה משהו מהספינה.

ניגשתי אל השולחן שנותרו בקבוקי וודקה לא-גמורים וצלחות עם מתאבנים. היה לי צורך עז במשקה. התיישבתי וגבי נכפף באופן אוטומטי, מסגל לעצמו את תנוחת האופניים,

אך הצלחתי ליישר אותו במאמץ מסוים ומזגתי את שאריות הוודקה - זה הספיק לי לשתי כוסות מלאות, והרקתי אותן בזו אחר זו אל פי. כמה שניות שקלתי אם לחטוף אחת מהפטריות

בחומץ שנותרו בצלחת, אלא שאז ראיתי את המזלג המכוסה ציפוי רירי והאנינות ניצחה. אז נזכרתי בחבריי לצוות ודמיינתי לעצמי אולם כמו זה או דומה לו שעל ריצפתו בוודאי עומדים ארונות קבורה עשויים אבץ - חמישה חתומים בריתוך ואחד ריק. מן הסתם,

הם היו בכל זאת ברי-מזל ממני, אך על אף הכל חשתי צער. אחר-כך חשבתי על מיטיוק. עד-מהרה הופיעה במוחי מהומה ויכולתי לחשוב רק על אירועי היום. אבל במקום לחשוב עליהם נזכרתי ביומי האחרון על כדור הארץ, במירצפות הכיכר האדומה המחשיכות בגשם,בכיסא-הגלגלים של חבר אורצ'אגין ונגיעתן המיקרית של שפתיו החמות שלחשו באוזניי:

- אומון. אני יודע כמה קשה היה לך לאבד ידיד ולגלות כי משחר ילדותך צעדת אל רגע האלמוות צעד בצעד עם אויב ערמומי ומיומן - לא רוצה אפילו לבטא את שמו בקול. ואף

על פי כן, היזכר בשיחה אחת בה נכחנו אתה, אני והוא. הוא אמר אז: "מה זה משנה, עם איזו מחשבה האדם מת? הרי אנחנו מטריאליסטים." אתה זוכר - אני אמרתי אז שלאחר המוות,

האדם חי בתוך פירות מעשיו. אבל לא אמרתי אז דבר אחר, החשוב מכל. תזכור, אומון - למרות שאין לו כמובן, לאדם, כל נשמה שהיא, למרות זאת - כל נשמה, כמוה כמו יקום. בזה

הדיאלקטיקה. וכל עוד יש ולו נשמה אחת שבתוכה מעשינו ממשיכים לחיות ולנצח, אלה לאיגוועו. כיוון שיהיה בנמצא יקום שלם שמרכזו יהפוך כל זה...

הוא הקיף בידו את הכיכר שאבניה כבר הבריקו בשחור ובאימתנות. - וכעת - העיקר שעליך לזכור, אומון. אתה לא תבין עכשיו את דבריי, אבל אני הלא אומר אותם לרגע שיגיע בעתיד, כשאני כבר לא אהיה לצידך. תקשיב. די אפילו בנשמה ברה ותמה אחת כדי שארצנו תעבור למקום הראשון בעולם בתחום כיבוש החלל; די בנשמה אחת כזו כדי שעל הירח הרחוק יתנוסס דגלו האדום של הסוציאליזם המנצח. אולם נפש אחת כזו הינה

נחוצה ולו לרגע אחד, כי בדיוק בתוכה יונף הדגל... לפתע חשתי ריח חזק של זיעה - סובבתי את הראש ומיד עפתי על הריצפה, מופל

מהכיסא באגרוף חזק, עטוי בכפפת גומי עבה. מעלי ניצב קוסמונאוט בחליפת-לחץ בלויה, עשויה לבד, וקסדה שרשום עליה "ברה"מ"

באדום. הוא תפש בקבוק ריק, ניפץ אותו על שפת השולחן ואז, מושיט לי אותו כמו ורד בידו המונפת, רכן מעלי, אבל הספקתי להתגלגל, קפצתי על הרגליים והתחלתי לרוץ. הוא זינק בעיקבותיי - מתקדם בתנועות איטיות, אבל משום-מה מהר מאוד, וזה היה מפחיד.

בזווית העין הבחנתי בשני - הוא טיפס וירד בחפזון על פני גזיר-העץ השחור שתמך בגוף -", תולש בדרך את הכוכבים שעל נייר-הכסף. רצתי עד הדלת, היכתי3משאית-החלל "אגדאם ט

בה בכתפי, אבל היא הייתה נעולה. אז הסתערתי אחורה, חמקתי מהראשון והתנגשתי בשני; זה בעט בי בנעל בעלת סוליה מגנטית כבדה - הוא כיוון אל המיפשעה, אבל פגע ברגל, - ואחר-כך ניסה לדקור אותי עם האנטנה החדה בבטן. שוב הצלחתי להתחמק. לפתע הבנתי ששתיתי את הוודקה לה חיכו אולי כמה שנים ונבהלתי באמת. מולי הייתה דלת מרושתת

לא-גדולה ועליה ציור של ברק אדום בתוך משולש שתחתיו רשום "סכנה!". זינקתי אליה. מאחורי הדלת התחיל מסדרון צר ביותר, בעל ריצפת ברזל מצטלצלת. בקושי עברתי בו חמישה מטר ומגבי נשמעו קירקושים כבדים-מהדהדים של סוליות מגנטיות; זה העניק לי כוח ומהירות. לקחתי פנייה וראיתי מסדרון קצר המסתיים בחלון איוורור עגול ועליו רשת תיל קרועה שמאחוריה נראתה שבשבת חלודה. כמעט וזינקתי אחורה, אבל לפתע מצאתי את עצמי כה קרוב לרודף אחריי, שאפילו לא תפשתי אותו כמשהו שלם, אלא כמו קבעתי בתוכי אוסף של רשמים לא-קשורים זה לזה: כדור בעל מיצחת-ראש, עשוי זכוכית-מחוסמת בגון ירוק-בקבוק

ובאדום האותיות "ברה"מ", אגרוף גומי שחור האוחז תלת-קילשון קטן ושקוף, ריח חזק ביותר של זיעה ודרגות מאיור על גבי לבד צבוע כסף. ברגע הבא כבר התפתלתי במנהרת

האיוורור ודי מהר הצלחתי להשתחל בין השבשבת העצומה של המאוורר, כמו מדחף אוניה, אבל כשהזדחלתי בתוך הפיר שהתרחק לו לאי-שם למעלה, המעיל התקפל תחתיי ונתקעתי והתכווצתי כעובר ברחם אימו. אחר-כך נשמע רישרוש מלמטה ומשהו נגע בקרסולי - נתתי זינוק וצרחה, טיפסתי בשניות ספורות איזה שני מטר מעלה ונדחקתי לתוך הסתעפות אופקית. זו הסתיימה

בצוהר עגול שמאחוריו נראה כדור הארץ בין האובך העמום של העננים. ואז, בעודי מתייפח,התחלתי לזחול לעברו.

מבעד למעטה דק של דמעות, הארץ נראתה מעורפלת וממוסמסת וכמו תלויה בתוך ריק צהבהב. ומתוך אותו ריק התבוננתי אף אני בפני שיטחה הקרבים בעודי נדחק לקראתה, עד

אשר נפרדו הקירות הלוחצים עלי וריצפת אריחי החימר החומים עפה לעברי.

- היי! אדוני! פקחתי את עיניי. אישה בחלוק מלוכלך רכנה מעלי; לידה, על הריצפה, עמד דלי

ובידה החזיקה מגב.- אתה מרגיש רע, או מה? מה אתה צריך פה?

".14.7העתקתי את מבטי - ישר מולי הייתה דלת חומה ועליה רשום "לבדיקה עד לצידה תלוי היה לוח-שנה עם תצלום גדול של כדור הארץ והמילים "שלום בחלל!". שכבתי במסדרון קצר שקירותיו צבועים כחול; מסביב היו שלוש או ארבע דלתות. הבטתי למעלה

וראיתי ממול לקיר עם לוח-השנה את החור השחור של פתח האיוורור.- אה? - שאלתי.

- אני אומרת, אתה שיכור, או מה?נאחז בקיר, קמתי על רגליי והשתרכתי לאורך המסדרון.

- לאן? - אמרה האישה וסובבה אותי בתנועה חדה. הלכתי בכיוון האחר. מעבר לפינה החלו מדרגות תלולות וגבוהות למדי שטיפסו מעלה

ובסופן דלת עץ. מעבר לדלת הגיע רעש לא ברור.- קדימה, - דחפה אותי קלות בגב.

עליתי במדרגות, הצצתי לאחור - היא צפתה בי בדריכות מלמטה, - דחפתי את הדלת ומצאתי את עצמי בתוך גומחה חשוכה-למחצה, בה עמדו מספר אנשים באזרחי. הם לא הקדישו

לי תשומת לב מיוחדת. נהמה מתגברת נשמעה מאחור. הבטתי הצידה וקראתי כתובת ארד:"הספרייה ע"ש לנין".

"כדור הארץ!" הבנתי פתאום. יצאתי מתוך הכווה שתחת המדרגות והשתרכתי על-פני הרציף לכיוון הראי הגדול

בקצהו. מעל לראי היבהבו סימנים כתומים אימתניים שהכריזו על הזמן, מבשרים שעדיין לא ערב, אבל השעה כבר מאוחרת למדי ושהרכבת האחרונה עברה מעט יותר מארבע דקות לפני כן.

מן הראי הביט בי אדם צעיר בעל זיפים שכבר מזמן לא ראו גילוח; עיניו היו דלוקות ושיערו מדובלל מאוד. הוא לבש מעיל עם ביטנת פוך - שחור, מלוכלך, משופשף במקומות

אחדים בסיד, ונראה כך, כאילו בלילה האחרון ישן השד יודע איפה.בעצם, ממש כך זה גם היה.

שוטר בעל שפמפם קטן וכהה שהתנהל לאיטו באולם, החל לזרוק לעברי מבטים וכשהגיעה הרכבת, אני - בלי לחשוב פעמיים - פסעתי בין הדלת הנפתחת. היא נסגרה והרכבת נשאה

אותי אל חיים חדשים. "הטיסה נמשכת," חשבתי. מחצית הנורות ברכב-הירח לא עבדו והייתה תחושה שהאור כאילו החמיץ. התיישבתי; האישה שישבה סמוך כיווצה מתוך רפלקס את רגליה,

זזה והניחה ברווח שהתפנה בינינו סל מצרכים - כמה שקיות אורז, אריזה של איטריותכוכביות ועוף קפוא בצלופן.

אבל אחרי הכל צריך היה להחליט לאן נוסעים. נשאתי את עיניי אל תרשים המסלולים התלויעל הקיר ליד ידית עצירת-החירום והתחלתי לחפש היכן בדיוק על הקו האדום אני נמצא.

אומו"ן - ר"ת של "יחידת משטרה למשימות מיוחדות". ר"ת של "אגף ויזות ורישום". הצופים של ברה"מ. .109מסרשמידט (, מחבר הפנטזיה "האליטה" בה מסופר על טיסה1883-1945אלכסיי ניקולייביץ' טולסטוי )

אל המאדים..1917הספינה שיריותיה לעבר ארמון החורף בפטרבורג הכריזו על תחילתה של מהפיכת בספר "סיפורו של אדם אמיתי". בצבא האדום - דרג בכיר מטעם השלטון, שתפקידו לתדרך את הצבא. באזור זה, ב-לוביאנקה - בקירבת חנות הכולבו "עולם הילד" ותחנת המטרו - שוכן מטה

הקג"ב. , ובהשאלה -1917-1921"הוועדה המיוחדת" - מוסד למלחמה בקונטרבולוציה שפעל בשנים

משטרה חשאית בכלל. (, צייר מהזרם הנטורליסטי שהירבה לצייר1842-1910ארחיפ איוואנוביץ' קוויננדז'י )

נופים.פופדייה - אשת כומר פרבוסלבי. (.1223הקרב בו ניצח ג'ינגיס חאן את צבאות הרוסים והצ'וקצ'ים ) טייס רוסי, מגיבורי מלחמת העולם השנייה. - שבה לרוסיה1917(. ב1875-1920קומוניסטית אשר פעלה בשנים שקדמו למהפיכה בפריס )

והייתה מהדמויות הבולטות של ההנהגה ואחד האישים המקורבים ביותר ללנין. ( קווקזי במוצאו שהקים "בית ספר" בפטרבורג ואחרי1872-1949פילוסוף-מיסטיקן )

המהפיכה נמלט לצרפת. התיאוריה אודות חמשת הירחים והחיים האורגנים המזינים את הירח היא ממושגי היסוד של משנתו. "אדם מספר אחת, שתיים..." וכו' הנזכרים כפרודיה בהמשך הינם שלבים בהתפתחות התודעה האנושית: מן "האדם המיכני", חסר-המודעות, ועד לאדם בעל

"תודעה קוסמית" המצוי מחוץ להשפעת גרמי השמיים )"אדם מספר שבע"(. לספירה. ערך טיהורים בקרב הסנטורים אשר במהלכם רבים מהם81-96קיסר רומי בשנים

נרצחו או נמלטו מרומא.תוארם של הקיסרים הראשונים החל באוגוסטוס.

לספירה.96-98קיסר רומי בשנים (.62-102הסופר וההיסטוריון פליניוס הצעיר ) עינבר. לספירה(, משורר רומי יליד ספרד, בן חסותם של40-102מרקוס ואלריוס מארטיאליס )

הקיסר דומיטיאנוס ופליניוס הצעיר.כובע צמר בעל כוכב אדום שחבשו החיילים בימי מלחמת האזרחים. "לאן תתגלגל, תפוחון?" - שיר חיילים בימי מלחמת האזרחים. אתר שיגור טילי החלל של ברה"מ. בית הכולבו הממשלתי. מפקדו של צבא קטן שנלחם נגד המהפכנים במלחמת האזרחים ונודע באכזריותו. ופעל לסייע1920-1934"האינספקצייה של הפועלים והאיכרים" - גוף שהתקיים בשנים

בקירוב ההמונים אל הנהגת המדינה: שמירה על אחדות המפלגה, חיזוק המשמעת המפלגתית והארצית וייעול השלטון. הביטוי "כיצד עלינו לארגן מחדש את הרבקרי"ן" הינו כותרת

-, בהם הורה על הצורך למזג גוף זה עם וועדות פיקוח אחרות.1923המאמרים שפירסם לנין ב