Excluding the ‘other’ or allowing him the benefit of the doubt? (Hebrew). הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו?

19 הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו?

הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו?

יאיר רונן, משה קליין

מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם )משלי טו, 30(; אין כי — לב ישמח המסופק. בדבר עינים הארת — עינים מאור

בעולם שמחה כהתרת הספקות )מצודת דוד משלי(.

התזה המרכזית של פרק מבוא זה היא שאנו — כל מי ששותף לשיח ישראלי, בין שיח ציבורי ובין שיח מקצועני בתחומי המשפט ומדעי החברה — מועדים להיקלע למהלך מחשבתי שעלול להובילנו במדרון תלול שראשיתו בהימנעות משקילת תוקפו של נרטיב מודר, המשכו באי–מתן היתר ל"אחרים" ליהנות לקות או פגם אשם, בדבר סובייקטיבית לוודאות בגלישה וסופו מהספק, להיות יכולה ש"אחרותו" האחר, אובייקטיבית. לאמת הנחזים האחר של המזרחי למשל להיות יכול אחרים, ידי על או ידיו על מוכחשת או סמויה בחברה המייחסת עליונות לתרבות מערבית, האישה בחברת הגברים במקום עבודתה, בן המיעוט האתני בחברת הרוב. האחר אינו נמצא רק "שם", מעבר להרי האופל, במחוזות שלא ביקרנו בהם. הוא יכול להיות כאן, במשפחתי, ופוסלים דוחים אנו בן משפחתנו שאותו להיות יכול הוא בקהילתי, בעמי. / הפנאטיות" "הדתיות / הנפש" "יפות / "הלאומניות" השקפותיו בשל "הפרימיטיביות" / "הלא–מציאותיות" / "החומרניות" / "אוהבות האויב" —

ועוד ועוד. בלשונו של לוינס: אני חושב על המילים האחרונות של הפסוק: "ועתה מתי אעשה גם אנוכי המסור שאני, התנ"כי, בהקשר פירושן אין .)30 ל, )בראשית לביתי" סבור אני במהותו. וכופר שלו האינטרסים את דורש לאחרים, מרצונו שמצוות האחריות לאחרים של המונותאיזם שלא אבד עליו כלח מזכירה לנו שהמשפחה שלי והעם שלי, למרות כינויי השייכות שלהם הם "אחרים" שלי, כמו הזרים, והם תובעים צדק והגנה. אהבת האחר — אהבת הזולת.

גם שאר בשרי הוא זולתי. )לוינס, 2007, בעמ' 17—18(.

מטבע הדברים ספר זה אינו משמיע, ואינו יכול להשמיע, את קולם של כל האחרים המודרים והמתויגים כאן בישראל, בין ששייכותם להקשר החברתי

יאיר רונן, משה קליין20

הישראלי גלויה יותר ובין שהיא גלויה פחות. אי–נראותו של האחר והבחירה להיענות או לא להיענות לקולו שוכנות בינינו תמיד.

בבחינת מושג ההדרה החברתית מפרספקטיבה היסטורית ניתן להצביע על מעבר הדרגתי ממשטר משפטי ששירת את בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי והיה והמדיני לעבר מושתת על הדרה של קבוצות שונות ממוקדי הכוח הכלכלי Raz,( משטר המאפשר את השתתפות הכול בשליטה בכוח המדיני והכלכלי 1998(. במשטר דמוקרטי האינטרסים של הכלל אינם משמשים צידוק להשתקת הפרט גם כשדעתו היא דעת מיעוט. במחשבה ראשונה, מתוך השוואת המשטר ואף הקדום במזרח ברומי העתיקה, נוהגים הנוהג למשטרים שהיו המשפטי באתונה הדמוקרטית — שבהם עבדים, נשים וילדים היו בגדר קניין — ניתן להתרשם מאנושיותה של שיטת המשפט הישראלי בת ימינו ומהכבוד הניתן לאדם באשר הוא אדם. עם זאת, מבחינה ביקורתית של היחס לעבדות ולעבודה אלו של שהחשבתם עולה אלה ימינו עד והילדים הנשים כלפי היחס ושל לבני אדם הראויים לכבוד אינה מובנת מאליה כלל ועיקר, אלא היא תוצאה של תהליך אטי, מתמשך והדרגתי. אפשר לקוות שנתקדם אט–אט בהעמקת המחויבות המוסרית כלפי ה"אחר" בעקבות יכולתנו הגוברת לזהות בעצמנו Nandy,( הטיות לרעתו הטבועות בחינוכנו, לחשפן בפומבי ולהתעלות מעליהן

1990; וראו גם אפשטיין, 2001; שרלו, 2001(. במוקד ענייננו כאן אנו מעמידים את בירור היחס שבין הטיה זו ובין מצבי עניינים מצב לטובתו שפירשה מהכרעה נהנה הספק מן הנהנה אדם ספק. עמום, היינו יוחסו לו כוונה טובה או תכונות תרומיות ונשללה אפשרות שהוא עשה רע או שהוא רע מטבעו. ענייננו כאן הוא בספק באשר לעובדות, כזה שיכול ליצור תקווה לעתיד טוב יותר או אמונה בעבר טוב יותר — ויכול גם

לגרום לאבדנם )ראו שרלו, 2001(. כידוע, יש היזון הדדי בין התרבות המשפטית ובין התרבות הכללית. לכן השאלה שבמוקד מאמר זה היא כיצד עשוי המשפט להתיר לאחר ליהנות מן הספק ומתוך כך לפתוח פתח להשתייכותו החברתית, או, לחלופין, לשלול ממנו הגנה כזאת ולתרום להדרתו. שאלה זו אינה מרכזית רק בהקשר של הדיון

הנוכחי, אלא היא נוגעת בדרכים שונות לכלל פרקי הספר הזה.

חללים פתוחים, ודאות וספק: המשפט ומעבר לו המוצגים העובדתיים לממצאים באשר שופטים בין שיש הדעות חילוקי בפניהם ממחישים עד כמה אין אפשרות להגיע באמצעות המשפט לוודאות אובייקטיבית ביחס לעובדות )כהן, 1992(. לעיצוב דמותם של המעורבים בדין בעיני השופט תורמים לא רק תצפיות ישירות על התנהגות האדם או ניתוח


עיוני–רציונלי, אלא גם הנחות בלתי–מוכחות הנטועות בתרבותו של השופט בתפיסתו את הצדדים המעורבים בהסדר. כשהנשפט הוא זר, לא–מוכר, "אחר", הבנת המקרה כרוכה באי–ידיעה, וייתכן שבמצב כזה התמונה שתצטייר תהיה Minow,( וחרדה כדי לעורר מבוכה, בלבול בה ושיהיה ומעורפלת מורכבת 1990(. על מבוכה זו השופט עלול לנסות להתגבר על בסיס הנחתו שיש לו ידע

שלם ומלא על אישיותו של הפרט )ראו למשל גילת בכרך זה( שלמקצת אף האדם, טבע על ידע מציעה אינה המשפט דיסציפלינת המשפטנים )אלה שאפשר לכנותם "מקצוענים טהרנים"( נדמה שיש בידיהם טבע אודות על טענותיו את לבסס כדי לכן, .)1990 )פרוקצ'יה, כזה ידע Daicoff, 1989;( האדם, על המשפט לפנות לתחום הפסיכולוגיה של האישיותPatry, Wexler, Stolle & Tomkins, 2000(. דיסציפלינת מדעי החברה היא אחד הכלים העומדים לרשות מערכת המשפט בבואה להכריע בספקות עובדתיים, מהאמונה תושפע השופט בעיני המתדיינים דמות שתפיסת ייתכן ולכן יכולים החברה מדעי פיה שעל — הבסיס משוללת אך — הדטרמיניסטית Spero,( לחשוף עד תום את הסיבות להתנהגות האדם, ולפיכך לחזותה מראש1980(. הסבר כזה להתנהגותו של האדם מספקים למשל נרטיבים המייחסים לפרט רשעות שאינה בת תיקון, שמשתמע מהם שאין מקום להטיל ספק באשר נסוב הדיון וחווייתו של הפרט שעליו או להיזקק להבנת התנסותו למניעיו

)ראו למשל גולדפרב בכרך זה(. יצחק אנגלרד, שופט בית המשפט העליון בדימוס, כשהוא משווה בין הסופר,

הפועל בתחום היצירה הדמיונית, ובין השופט, הפועל בתחום המעשה: הוא המורכבות. את ומראה הבעיה את מעמיד שהוא בכך לו די סופר משאיר חללים פתוחים כדי שהדמיון ישלים את החסר. אבל אני כשופט הסוהר. לבית לשנתיים אדם להכניס חייב אינו סופר להכריע. מוכרח

תפקיד זה מוטל עלי. )אלמוג ובנדור, 2002, עמ' 28—29(

אנו סבורים שהצגה זו של הדברים אינה ממצה את האתגר שהשופט צריך ברורה תמונה לפניהם שיש להניח יעדיפו האדם בני רוב עמו. להתמודד ופשוטה במקום להכיר בחללים שיש למלא בתמונה מורכבת ומעורפלת, ואצל המשפטנים הפיתוי הזה גדול במיוחד )רונן, 2005ב(. השאלה הקשה היא אם השופט מכיר במורכבות המציאות שלפניו ומכריע חרף מורכבות זו, או שמא )ברוב והתכחשות ההכרעה באמצעות פשטנות–יתר הוא מקל על עצמו את המקרים שלא מדעת( למורכבות הנובעת מחללים בתמונה העובדתית, חללים ניתן לבחור בין שתי שראוי שיעוררו ספק. כדי למלא את ה"חללים" הללו גישות בסיסיות: או על ידי התרת הספק לטובתו של ה"אחר" או באמצעות


וייחוס כוונות שליליות שהיו ביסוד מעשיו. מילוי מודע של התרתו לרעתו )לניסיון למילוי מודע זו והכרה בהיזקקות החללים מצריך היזקקות לדמיון

ראו בן הרוש ואח' בכרך זה(. של בקיומה מהכרה המשפט מערכת רתיעת את מדגימה בולגר פרשת של דין פסק כותב. אנגלרד שעליה מהסוג חללים רבת מורכבת מציאות מזעזע, ברצח 11 בני ילדים שני זה במקרה שהרשיע האנגלי המשפט בית ברשעותו תקדים וחסר מתוחכם מרושע, מעשה הוא שעשו שהמעשה קבע ובברוטליות שלו. רק 20 דקות מתוך 17 ימי הדיונים במשפט יוחדו לבחינת ונידונו למאסר הורשעו הילדים. רק לאחר שהילדים בריאותם הנפשית של התבררה תמונת הרקע של שני ילדים שהיו נתונים לפגיעה רגשית מתמשכת, להזנחה ולאלימות )Ronen, 2006(. בית המשפט, שהרשיע את הילדים ברצח וגזר את דינם, לא תר אחר מידע על סבלם ועל אנושיותם, אלא הזדרז לאמץ את הדימוי השטני שלהם, שאותו הביאו לפניו התקשורת וההנהגה הפוליטית

הבריטית. בדומה לכך, בפרשת האנס בני סלע, שעלתה לכותרות בסוף 2006 אחרי שנמלט מהכלא, התמקדה התקשורת הישראלית בדימוי השטני של בני סלע של שהמנכ"לית–לשעבר כך על קוראים אנו נשימה באותה סדרתי. כאנס משרד החינוך, חברת הכנסת רונית תירוש, מתארת את בני סלע כבהמה ולא כאדם, וגם שמעמידים לדין את השוטרים שהציגו אותו לראווה כחיה שניצודה. התנהגו הם שמא או בשוטרים הוא הבלעדי האשם האם השאלה מתבקשת

כלפיו לפי אותה גישה שתירוש ביטאה במילים )הארץ, 12.12.06(. כאלה "חללים" של הישראלי במרחב המרכזיות התורפה מנקודות אחת להכרה למחויבות כוונתנו בכך לרב–תרבותיות. המחויבות היעדר היא להן לייחס בנכונות הכרוכה העיקריות, העולם תרבויות השווה של בערכן בכלל הישראלית החברה .)Raz, 1998( אוניברסליים יסוד לערכי מחויבות ומערכת המשפט בפרט אינן מחויבות לרב–תרבותיות )ראו למשל מאוטנר, שגיא ושמיר, 1998(. יתרה מזאת: השימוש שנעשה בעבר במושגים "נאורות" ו"שפיטות" יצר בקרב חלקים מן הציבור תחושה שהמערכת המשפטית מתנשאת עליהם ומבטלת את תרבותם כנחותה )אבנון, 1996; אלון, 1998(. שימוש זה התבסס על יומרה מדעית מודרניסטית הממזערת את הספק באשר למגבלות הידע המשפטי ואת הספק שהאחר זוכה ליהנות ממנו, במיוחד אם הוא מודר )לנסיבות שבהן מונעים מהאחר את ה"הנאה מן הספק" ראו, למשל, גורן ואח'

בכרך זה, נבו בכרך זה(. קורות ההתדיינות על ענישה גופנית של ילדים ממחישות את סכנת התרת הספק לרעתו של האחר הכרוכה בשיח הנאורות: בפסק דין בעניין דלאל ראסי


)1953( השופט קיסטר מצביע על פסלותה של אלימות קשה כלפי קטינים, ובמשתמע הוא פוסל גם את תרבותה של נזירה ערבייה נוצרייה שהשתמשה היהודיות הקהילות בין הניכור משהתגבר יותר, מאוחר שנים זו. באלימות זו, עלול להתקבל הרושם כי אף התרבות החיות בחברה הישראלית זו בצד היהודית המסורתית מודרת ממתחם הנאורות: פסק הדין העקרוני ופורץ הדרך של בית המשפט העליון מן העשור האחרון, הפוסל כל ענישה גופנית בידי הורים, ע"פ 4596/98, שותק באשר לעמדת היהדות. שתיקתו רועמת במיוחד, משום שפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ת"פ )ת"א–יפו( 511/95, פונה הגופנית. הענישה לפסלות כתימוכין ישראל ממורשת למקורות בהרחבה מאידך גיסא, שופט מחוזי אחר, בערר 1059/96 )ב"ש(, מצטט בהסכמה את הדעה, שעל פיה מה שנכתב בעניין זה בעולמה של היהדות לפני 3000 שנה אינו צריך להנחותנו כחברה נאורה כיום. שתיקה זו של בית המשפט העליון שתיקתו נגדו. הביקורות למקצת לצורך שלא לפגיעה פסיקתו את הופכת של בית המשפט העליון משמעותית במיוחד משום שהטקסטים היהודיים על יש הגופנית. הענישה בזכות מובהקת עמדה מבטאים אינם גופנית ענישה במורשת ישראל שורשים פסיכולוגיים עמוקים ועתיקים להסתייגות מענישה גופנית או מענישה נוקשה אחרת של ילדים. יש תימוכין של ממש לפסלותה כיום אף בקרב הציבור האורתודוקסי )לוי, 1997(. יש מהמשותף בין פסק הדין של בית המשפט העליון ובין מקצת הביקורות עליו )למשל, גורדון, 2001(, באשר הם עלולים להתפרש כאילו אינם מאפשרים לאחר — לשופט החילוני או להורה היהודי הדתי — ליהנות מן הספק. הם נתפסים בתור מי שדנים את האחר לכף חובה ועוצמים את עיניהם לאפשרות להיתרם ממורשתו: התעלמות לכבוד המחויבות לטובת הספק מן ליהנות לידי שלילת אפשרות מביאה זו

הילד בתור אדם ולחינוכו. המשפט הישראלי נמצא בכול. הכול שפיט. מכאן כובד משקלו של האתגר עמומים אנושיים במצבים להכיר יש האמת לחקר להגיע כדי השיפוטי: הפותחים פתח למשמעויות שונות, ואפילו מנוגדות, שביניהן השופט נדרש הנאורות זו. בעמימות להודות שופטים התקשו בעבר כפי שראינו, לבחור. היפוכה של העמימות: מכוח ההבניה היא הישראלי כפועלה בשיח המשפטי הטעונה בערכים, העמום הוחשך או הואר וההכרעה המשפטית נעשתה קלה יתר על המידה בזיהוי "הטובים והרעים", ולכן גם מנכרת ומדירה. האם יוכל יותר אמונה, המשפט בעתיד למלא את החללים העובדתיים בדרך שיש בה אמון ותקווה באחר? השלכותיה של התשובה לשאלה חורגות מעולם המשפט.

פועלו של המשפט מהדהד בהתנהגות ובערכים שקונים להם אחיזה רחבה.


ידיעת טבע האדם, חירות ואמונה ב"אדם היוצר"בידי היחיד של דמותו עיצוב תהליך לבחינת אותנו מביא כה עד דיוננו משפטנים והעולם, עולם המשפט, שהם יוצרים בכתיבתם ובפועלם. לשיטתנו אין לפסול שום מקור ידע שיכול לשמש אותנו לשם כך מפני משוכת השיוך הדיסציפלינרי או אף זיהויו ככתיבה שאינה אקדמית, ולכן לא נימנע מלהיעזר למשל בכתביהם של מנהיגים רוחניים וחברתיים. כך נבקש לאתגר את הקורא להרהר אחר ההנחה הרווחת שעל פיה המומחיות והתבונה בתחום כלשהו של או ההשכלה שמאפייני מסוימת קבוצה של הבלעדית נחלתם הן המציאות

ההשקפה שלה ניתנים להגדרה מראש. של קשת מציעות האישיות של הפסיכולוגיה מתחום שונות אסכולות תשובות לשאלת משמעותו של טבע האדם, ובייחוד — אם הוא ניתן לידיעה היא שהטבע הזולת: הנחתה של אסכולת הפסיכולוגיה ההתנהגותית ידי על האנושי ניתן לידיעה מלאה באמצעות המדע הניסויי, ומתוך כך ניתן לנבא את

התנהגותו של אדם נתון. לכאורה גם הפסיכואנליזה משקפת עמדה דטרמיניסטית, שביסודה הנחה זו, אמינותה של על אפשרות של ידיעה מלאה על טבע האדם. לפי תפיסה יכולת הניבוי הפסיכולוגית מתבססת על האפשרות לבודד מספר מצומצם של פרמטרים שבהם תהיה תלויה בדרך כלל התנהגות האדם המחויב למוסכמות חברתיות. אולם ראוי לסייג טענה זו, שכן הרצון החופשי אינו מושפע בהכרח מהפרמטרים האלה. לכן גם לפי הידע הנובע מן האסכולות הן ההתנהגותיות המדגישה בלתי–דטרמיניסטית, בעמדה להחזיק אפשר הפסיכואנליטיות הן האלה האסכולות של מסקנותיהן את המאששים הסטטיסטיים המבחנים כי האדם של התנהגותו על ידיעה על ולא אפשרויות על רק תמיד מצביעים

.)Spero, 1980(מהאטמה גנדי, על סמך ניסיון חייו הייחודי בתור משפטן, מנהיג ומורה דרך ינהג אדם כיצד לנבא לו( שקשה האופיינית )בפשטות למיליוני אנשים, טען במערכת נסיבות נתונה, וכי ניסיון ניבוי כזה, הכרוך בשיפוט מוסרי של האדם, Gandhi,( אינו אלא היקש מפוקפק כל עוד איננו מתבסס על נתונים מספיקים

1994(. חשוב לזכור טענה פשוטה זו, שקשה מאוד לחלוק עליה. ברמת ההצהרה, מחויבותו של המשפט הישראלי לערך ההגשמה העצמית )כביטויו היוצר" יכולה להתיישב עם דמות של אדם שניתן לכנותו "האדם של זאב פלק: Falk, 1981(. בעולמה של היהדות האדם נתפס כבעל כוח יוצר, ולאומית, אישית היסטוריה וליצור שינוי לחולל עשוי הוא עולם. כמתקן זו יצירתיות לממש יוכל כדי שהאדם מוגבל. אינו שלו היצירה ופוטנציאל דרושות לו חירויות. אלו עלולות להיות מנוצלות לרעה או בדרך הרסנית,


לזולת, או בדרך בונה, שתגרום לו אושר ותעשה עמו ועוול שתגרום סבל עם מתעמתים אנו חירויות, לפרט המעניקה דמוקרטית, בחברה לכן צדק.

אתגר האמון באחר. אמונה או אמון אינם מקורות לידע: אין הם מציעים ידע על האדם שלפנינו, ידע שאנו יכולים להיות ספקנים לגביו או בטוחים בו. אנו מועמדים פנים אל פנים מול אדם היוצר את עצמו ושהאחרות שלו — לא במשמעותה כתפיסה מופשטת אלא כהתגלמות באדם בשר ודם )אפשטיין, 2001( — מזמינה ומאתגרת אותנו לתת בו אמון ולהאמין בפוטנציאל הטמון בו, או לחלופין — להימנע מכך )Levinas, 1992a(. אמנם אמון ואמונה כאלה אינם אי–רציונליים, אך הם גם אינם שואבים את כוחם רק מהתגברות על קושיות הגיוניות )פכטר, 2000; וראו גם שרלו, 2001(. האמונה מחייבת התעלות מעל מגבלות הידע ויכולת

ההוכחה האנושית )ראו למשל גולדפרב בכרך זה(. אם אין בנו אמונה ואמון באחר, דהיינו אם איננו מאפשרים לו ליהנות מן הספק באשר לשימוש שיעשה בחירויותיו הלכה למעשה, אנו נאלצים להתמודד עם הסיוט העולה מזיהוי הענקת החירויות עם צמיחתו של הרס חברתי. מדמות האדם העולה מן הכתיבה בתחום הפילוסופיה המשפטית ניתן לשאוב דוגמאות למכביר על הסיוט הזה, המשמש בסיס להבניה של תאוריה משפטית על דמותו העלובה של האדם, המדגישה את אנוכיותו, את תאוותנותו, את חמדנותו ואת שחיתותו )Williams, 2002(. בתרבות המערב יש לתפיסת האדם התועלתני, של קביעתו כבר עמוקים. היסטוריים שורשים והאינדיווידואליסט האנוכי ר' שמעון בר יוחאי בעניין זה חדה כתער: "כל מה שתיקנו ]הרומאים[, לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקין — להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהן עצמם, גשרים — ליטול מהן מכס" )תלמוד בבלי, שבת לג, ע"ב( ואולי דווקא בשל היותה אמת כואבת הוא כמעט שילם עליה בחייו. גם בכתביו של זיגמונד פרויד ניתן למצוא תימוכין לדמות כזאת: לשיטתו אין דבר מנוגד יותר לטבעו האמתי של האדם ממימוש הציווי "ואהבת לרעך כמוך" )רונן, 2005א; שתיל, 1994(. ראוי לציין שתפיסה זו לא נתקבלה על דעתם של אריק אריקסון ושל אריק פרום, שבמובנים אחרים רבים היו ממשיכי דרכו של פרויד

.)Erikson, 1963; Fromm, 1959(השיח המבוסס על האתוס של האינדיווידואליזם הליברלי עלול לתת בידי היחיד צידוק ערכי בהתמסרותו למאווייו ולתאוותיו האנוכיים מתוך התנכרות לאחר )רונן, 2005א; שגיא, 2001(; מצד אחר הוא עלול לתת צידוק גם לחברה לראות משפטיות( נורמות עיצוב על האמונים שופטים )ובכללם ולשלוחיה בפרט יצור אנוכי המרוכז בסיפוק אותם מאוויים ותאוות אישיים )וראו אלמוג

ובנדור, 2002; סיטבון ורביב בכרך זה(.


בניגוד לכך, מחויבותה של מערכת המשפט להגשמה העצמית של הפרט של אופטימית יסוד הנחת עם מתיישבת האדם כבוד על ההגנה באמצעות לעשות צפוי שהפרט הטיפוסי השימוש על ההומניסטית הפסיכולוגיה בחירויותיו )Kirschenbaum and Henderson, 1992(. זוהי הנחת יסוד רבת משמעות על המוטיבציה האנושית: מונח כי בהינתן מענה לצורכי היסוד החומריים והרגשיים .)Daicoff, 1984 ;1998 ,ייטה האדם לממש את עצמו בדרך שתיטיב עם האחר )דהןמשתמע ממנה שאין צידוק לתמונה המגמדת את דמותו של האדם לכדי מי שאין

לו אלא שאיפות חומריות–אנוכיות )ועיינו גם השל, 1981(.

האומנם הספקנות הרווחת היא כלי לבירור האמת? המשתמעת ההשוויה על מערערים הספק, מן ליהנות ליחיד כשמאפשרים הסירוב אדם. אותו של הכללית מסוגלותו ובין נתון ברגע תפקוד בין את מאשש נתון ברגע תפקודו בסיס על הספק מן ליהנות לפרט לאפשר הניתנת האפשרות ואילו לעתיד, עגום צפי בדבר הדטרמיניסטית ההכרעה הן להעצים עשויה התקווה לתקווה. פתח פותחת הספק מן ליהנות לאדם אנשי את הן ותפקודית רגשית במצוקה הנתונים והמשפחות הפרטים את Bernitz, 1999; Mack,( מקצועי קשר עמם המקיימים המסייעים המקצועות

.)1999; Schudson, 1999בתרבות המערבית יוחד מקום של כבוד לוודאות סובייקטיבית דוגמטית המצטיירת ונחווית כ"ספקנות", המערערת בשיטתיות רק על כוונותיו ועל ולשקם מסוגלותו לתקן את מעשיו ומגמדת את האדם הטובים של מניעיו ונחרצת, מדומה היא זה מסוג ספקנות .)2001 שרלו, גם )ראו תפקודו את והיא עלולה לעודד עצלות המחשבה והמעשה: אם אכן הפרט מועד להתנהגות בונה שינוי על מחשבתיות בספקולציות תוחלת אין ולזולתו, לו הרסנית אצל הפרט ובמאמצים לקדם שינוי כזה )Levinas, 1992a(. לעתים אכן נדמה שבמבחן המדעי, המציאותי, הרציונלי או המקצועי ראוי יותר להיאחז בוודאות המגמדת, המתכסה באצטלה של ספק ביקורתי, מלהטיל ספק אמתי באפשרות התממשותו של צפי עגום המעז להתמסר, ולו לרגע, לתקוותיו של הפרט או

של מי שמאמינים ביכולתו. השחתה לעודד עלולה זו נחרצת בטענה ש"ספקנות" היגיון יש לדעתנו מוסרית או לפחות אדישות מוסרית: מקבלי החלטות, ובהם מעצבי מדיניות ושופטים, שעולמם הפנימי והחברתי מושחר ממילא מחמת התמונה הספקנית והמגמדת של עצמם ושל זולתם, עלולים לצייר בכתיבתם עולם אנושי המאפשר לקורא לגלוש בקלות רבה לגישה צינית הבוחרת ברע כמחויב המציאות כביכול

)הראי"ה קוק, 1992, 1994(.


הוודאות הסובייקטיבית אינה אמת אלא אשליה של האמת המקנה תחושה ולביטחון במשפט עלולה להביא ליציבות ביטחון. השאיפה ושל יציבות של לידי התכחשות לספקות ממשיים ולידי הצגת ודאות סובייקטיבית כאילו היא תגובת יוצרת זו מבטלת ש"ספקנות" ייתכן .)1992 )כהן, אובייקטיבי נתון אתה "אם המפורסמת הברסלבית לקריאה עדנה הייתה בכדי לא אולי נגד. מאמין ש]מעשיך[ יכולים לקלקל, האמן ש]מעשיך[ יכולים לתקן" )ר' נחמן זו מצביעה על האי–רציונליות שבמיאונו מברסלב, 1981, עמ' קיב(. קריאה מן הספק: על בסיס תורת ליהנות ולזולתו — של הפרט לאפשר לעצמו — זו מניח בשוגג שקריאה הפרט מודעת( אינה היא )שלעתים אישית אישיות מנסה לערער, שמעשיו יכולים לקלקל את מהותו. עוד הוא מניח שהם מעידים על מניעיו העמוקים ביותר. אין הוא מוכן להניח על פי אותו היגיון שמעשיו יכולים גם לתקן את מה שקולקל. ההנחה שעומדת ביסוד הקריאה היא שדווקא מעשיו הראויים מבחינה חברתית של האדם הם המעידים על מהות אישיותו ועל מניעיו העמוקים ביותר, ושספקנות ופסימיזם מוטים ובלתי מודעים רק מסתירים אותם מפני עצמו ומפני זולתו )ועיינו גם הראי"ה קוק, 1992, עמ'

תקסח; 1994ב, עמ' נח(. הביקורת ובין זו ברסלבית קריאה בין רעיונית זיקה על להצביע ניתן הפוסט–מודרנית על הלך רוח חדור ביטחון ונחרצות, הנאחז בגישה המדעית היחיד של ממסוגלותו התייאשות של רציונליזציה לשם הרציונלי ובאידאל

להשתנות )ליבס, 2000(. הקושי לאפשר לאחר ליהנות מן הספק מתעצם במיוחד כאשר לאחר יש עבר מוכר של פגיעה בחברה )Ronen, 2006(, ולמשל, במקרה של נער בסיכון שהוא קרבן ותוקפן כאחד: קרבן להתעללות במשפחה, ובו בזמן שותף לקטטות בבית הספר או לפריצות בשכונת מגוריו. טענתנו היא שאין משום נאיביות או הטעיה בחשיפת סבלו ובמציאת נקודות הזכות המגיעות לו מדרך התמודדותו, לשיקומו התקווה את נורמטיביים משפטיים בכלים לעגן המבקשת חשיפה

)ראו גולדפרב בכרך זה(. בניגוד לספקנות המדומה והנחרצת שנדונה לעיל, הספקן נטול הפניות, שגישתו מדעית פוזיטיביסטית, מבקש להטיל ספק בכול. לכן יטיל ספק אף בצפי שהכשל ההתנהגותי יתמיד לעד. לשיטתו, המציאות מסתתרת מאחורי .)Levinas, 1992b( המציאות של סימנים או דימויים אלא שאינן תופעות שאין כלי היא הספקנות פניות, נטולת לספקנות ששואף מי של לדידו לו תחליף לחשיבה מדעית המבקשת להתגבר על דעות קדומות, על אמונות נטולת ספקנות מתוך לחקירתו לצאת יכול המדע איש ייאוש. ועל טפלות מתוך למסעו לצאת יכול והוא המציאות, על שונים רעיונות על פניות


תהייה תמימה — אך לא נאיבית — על התופעות שלפניו עוד בטרם למד או )השל, ספקן להיות יוכל הוא להם שבנוגע ברורים רעיונות לעצמו גיבש

.)2003עולם התופעות שבמסגרתו יש להבין את התנהגות הנער שהוכה ואחר כך היכה, נוצל ואחר כך ניצל, אינו מאופיין בדיוק מסוג הדיוק המתמטי, וההכרעה אם לדון את הנער לשבט או לחסד היא הכרעה ערכית. לשיטתנו, תופעות של נטולת מציאות המסתירה תודעה באמצעות מתווכות אינן וניצול אלימות אלא להבנה ניתנת שאינה חברתית, מציאות המרכיבות הן אלא עמימות, באמצעות תודעה סובייקטיבית )Levinas, 1992b(. כלומר אי אפשר להבין את התנהגותו של הנער אלא באמצעות תודעה סובייקטיבית. ההכרה בעמימות,

ההכרחית להבנת המציאות, אינה ערך אלא כלי. פוסט– למצער או ניהיליסטית, עמדה על המלצה משום אין זו בהצעה כאילו בה, יחסי" וש"הכול מחייבת לאמת מקום בה שאין מודרניסטית, העמימות כשלעצמה היא ערך, כאילו השאלה אם נכון להכות ולנצל את האחר היא שאלה תלוית תרבות. מה שמוצע הוא להעז להאמין באמתות חמקמקות המצריכות דמיון, חרף הפיתוי להיאחז בוודאויות מדומות )אקסליין, 1984;

הראי"ה קוק, 1992(.תרבות שאינה מאפשרת התמסרות לאמונה אופטימית בפוטנציאל החיובי המודר. תרבות להכיל התמסרות המסנגרת על האחר הטמון בפרט מתקשה הביקורת שקנתה לה אחיזה איתנה בעולם המשפט דוחקת הצדה הן בכתיבה המשפטית העיונית והשיפוטית הן בפועלם של משפטנים בחיי היום–יום את Wexler,( הנטייה הטבעית לחמלה אנושית לטובת ראייה ביקורתית פסימית 2000(, הנתפסת בשוגג כרציונלית יותר, ולכן כבעלת משקל סגולי גדול יותר

)ראו דורון בכרך זה(. אדם קרוב אצל עצמו, ומכיוון שהוא מייחס לעצמו גריעות שנטבעה בו בשל מעשיו הרעים, הוא ייטה לייחס אף לזולתו ולעולמו האנושי גריעות כזו )הראי"ה קוק, 1992, עמ' ש(. ניכור פנימי הוא נתון אמין לניבוי הניכור כלפי האחר: בדרך כלל האדם מתקשה להיות קרוב לאחר יותר ממה שהוא קרוב לעצמו, וכן לאהוב את האחר, באשר הוא אדם, יותר משהוא אוהב את עצמו

)לוי, 1997, עמ' 110(. העיונית, החשיבה את ממצה שהביקורתיות לחשוב טועים אנו אחת לא ואולם כדי להגיע לכלל חשיבה שיש ביכולתה ליצור אינטגרציה בין רעיונות מתחומים שונים )Tannnen, 1999; Wexler, 2000( אין להסתפק בביקורתיות, אלא יש לחפש תובנות, נקודות מבט, דרכי מחשבה וידע חדשים. העשרת הידע המעשי על ההתנהגות האנושית הביאה לידי דלדול היכולת האנושית לדמיין;


רפיון ידיים אוחז במי שמבקש להעז ולהאמין בלא שיש בידיו קביים הכרחיים כביכול של ידע עיוני הנתפס כמדעי )הראי"ה קוק, 1983, 1994א(.

ההשערה המדעית אף היא מצריכה דמיון )הראי"ה קוק, 1992(. הבנה מדעית לדמיין היכולת של תדיר ומתחדשת תוססת מזיגה של תוצר היא בגדולתה ולהאמין באפשרויות חדשות ושל היכולת לחשוב חשיבה שכלתנית )הראי"ה קוק, 1992(. יש משום עיוות המציאות בהתעלמות מפוטנציאל השינוי הטמון בפרט בשם "גישה מציאותית" )Tannnen, 1999; Wexler, 2000(. הבנה חלקית של התנהגותו של היחיד המתעלמת מתקוות, משאיפות, מכוונות וממניעים העתיד, של שונים תרחישים לשקול מאפשרת אינה להוכיחם, אפשר שאי מחמת האי–יכולת להבחין בהשפעות שיכולות להיות על ההתנהגות העתידית. כאמור, הגנה חלקית כזאת עלולה למצוא תימוכין בהנחה משוללת יסוד שעל פיה ניתן כביכול להבין את המציאות האנושית הבנה מוחלטת באמצעות השכל

האנושי )הראי"ה קוק, 1992א, 1998(. בשיח הציבורי מקובלת התפיסה שעל פיה מגבלותיו של הפרט טבועות בו ושייחודו מתמצה בהן. מקובל יותר להציג נער בתור "אלים" מלהציגו בתור מי שהתנהג באלימות; להציג הורה בתור "הורה מזניח" יותר מבתור מי שהזניח או מזניח בפרק זמן מסוים עקב נסיבות מוגדרות; להציג נער שפרץ בתור "עבריין" יותר מבתור מי שהפר את החוק; להציג נערה בתור "חסרת גבולות" יותר מבתור

מי שחצתה או חוצה גבולות שאסור לחצותם )ראו גם גולדפרב בכרך זה(. בפנייה לספקנות מן הסוג המוטה אפשר לראות דוגמה לתוצאה של סגידה יהירה וחדורה בביטחון–יתר לשכל האנושי כאילו הוא כול–יכול, כאילו יש זו סגידה .)2003 )השל, אנושית שאלה לכל מלאות תשובות להציע בכוחו ,1985 קוק, )הראי"ה המציאות של הגיוני בניתוח התרשלות לידי מביאה לתובנה מדעי הכשר מציעה הפוסט –מודרני בעידן העיונית הכתיבה .)1992העולם מוחלטות על הרציונליסט טענות אמת אין באמתחתו של פיה שעל

בכלל ועל העולם האנושי בפרט )גראב, 2004(.בין דרכי ההתייחסות אחת השאלות הנוקבות הכרוכות בסוגיית הבחירה אופייה עם זכות לכף האחר את לדון הקושי מתיישב כיצד — היא לאחר היהודי של המדינה? היהודי הוא האב–טיפוס האולטימטיבי ל"אחר" שבמהלך וייסמן, למשל )ראו הספק מן ליהנות האפשרות לו ניתנה לא ההיסטוריה 2001, עמ' 290(. לאורך הדורות היהודים הודרו, הואשמו ונרדפו על לא עוול בכפם על בסיס רסיסי אמת שעוותה לבלי הכר. התהליך הגיע לשיאו המחריד בשואה, אז נעשה שימוש בנרטיב ששורשיו עתיקים, נרטיב המזימה הזדונית

לפגוע ברוב, לפגוע ב"אנחנו", שהיהודי הועמד מחוץ לו.הבניית אחרותו המאיימת של היהודי, ובעקבותיו — של הישראלי, נמשכת


גם כיום. בשל כך ראוי בעינינו שבחברה הישראלית, בין היתר באמצעות בתי המשפט המשמיעים את קולה המוסרי ומעצבים את הקול הזה, ייעשה מאמץ מיוחד להתגבר על משוכות ההדרה החברתית ולתת לכל אדם את האפשרות ליהנות מן הספק, אך מה שקורה בפועל הוא ההפך הגמור: בדרך כלל בשיח הישראלי כינון הזהות האישית מושתת בפועל על ביטול זהותו של האחר. כך איש אינו נהנה מן הספק. כולנו מותקפים בשל השתייכותנו/זרותנו וכולנו

מועדים לתקוף ולהתגונן. נתונים בעיצומו של תהליך שבו תרבות מתנצחת של ביקורת האם אנו תרחיק אותנו מחלקים הולכים וגדלים של זהותנו ושל זהותם של האחרים? האומנם ייתכן שאנו בורחים מאותנטיות ועסוקים בשאלות של נצחנות בין–קהילתית? כיתתיות ופלגנות מביאים לידי התרת הספק לרעת האחר, והשחרת המציאות חלילה. וחוזר והפלגנות, הכיתתיות הגברת לידי מביאה האחר הישראלית אינה מסבירה פנים למי שמעזים לחצות את הגבולות הבלתי–נראים

של נאמנות קהילתית בלעדית )רונן ובן הרוש, 2005; שרלו, 2001(. האתגר של המשפט כיום הוא לזהות את הפגיעה בילד, בבן תרבות המיעוט, באישה, בזר, בכל מי שזר להתנסותנו )ראו אלמוג, Bilsky, 1997 ;1997(. אנו הכרוך דין תיקון ייתכן לא דמוקרטי וגוברת שבמשטר הולכת במידה מבינים בשינוי חברתי בלא תמיכתן של קבוצות חברתיות שיש להן כוח כלכלי מינימלי מועדות בחברה הציבורי השיח מן המודרות קבוצות ולפיכך פוליטי, וייצוג Bellow, 1996; Schorr, 1993; Taylor( בחוק להן המוקנות בזכויות לפגיעה כמעט קהילותיהם ושל משפחותיהם של ילדים, של קולם למשל, .)1994 Edwards and David, 1997;( וזכויותיהם רווחתם על בדיונים אף נשמע אינו Kufeldt, 1993; Ronen, 1998; Wiliamson and Butler, 1997(, ולא אחת הם בגדר האחר המודר, בעוד הנרטיב השיפוטי יוצר תחושת סולידריות בין אנשי הזרם )יובל, כזר וקהילתו משפחתו הילד, של זהותו כינון על המתבססת המרכזי,

.)2002מי שמשתייכים לקבוצה משוללת כוח כלכלי וייצוג פוליטי עשויים להפיק תועלת מיוחדת מהפתיחות לנרטיבים שלהם. פרנקלין )Franklin, 1986( מסביר בידי ונשכחו שהודרו אחרות מיעוט קבוצות של לגורלן שותפים שילדים הזרם המרכזי בחברה, וכדי לתאר את הקבוצות האלה הוא משתמש במטבע את מזמינים כאלה נרטיבים .Nobodyness קינג: לותר מרטין שטבע לשון ולבחון האחר של המקוטע, המהוסס, לקולו מרבי בריכוז להקשיב המאזין אותו לעומת גרסת המציאות שהמאזין מחזיק בה. כך המודרים עשויים לזכות בתמיכה באינטרסים שלהם, תמיכה שנמנעת מהם בתרבות משפטית המנוכרת

.)Fenton, 1999; Miller, 1987; Nandy, 1990( לסבלם


האזנה לנרטיבים מקלה את קליטתם של נרטיבים נוספים, ועצם השימוש את לראות מאפשרת זו יכולת כי לחזקה, כעשוי נתפס האמפתית ביכולת העולם דרך עיניו של האחר )Delgado, 1989; Massaro, 1989(. הצגת הנרטיב האחר היא יותר מאמצעי: היא מטרה כשלעצמה. הניסיון להכניס לשיח המשפטי אמפתיה באמצעות נרטיב נועד להחזיר את המשפט להקשרו האנושי, למנוע Delgado, 1989; Massaro,( את ניתוק הנורמה המשפטית מההתנסות של הפרט1989(. כשיישמע הנרטיב שלו וכשהמשמעויות שהוא מייחס לאירועי חייו יזכו להתייחסות מכבדת, יזכה הפרט בכבוד אנושי )Cover, 1983(. החזרת המשפט להקשרו האנושי מחייבת היזקקות להקשר התרבותי שבו מתקשר הפרט )ראו

למשל גורן ואח' בכרך זה; פרץ וסלונים–נבו בכרך זה(. בעצם ההכרה בצורך שבהתמסרות לסיפור אין משום חידוש. החידוש הוא

בהתמסרות המודעת והמכוונת לסיפורו של האחר. מקדמת דנא שזורות בפסיקת בתי המשפט דוגמאות לנרטיבים שיפוטיים או זה אדם עם האמפתיה על מצהירים אין אמנם אלה דין בפסקי סמויים. אחר, אמפתיה המתגבשת למקרא תיאור העובדות בפסק הדין, אך היא נועדה הזדהותו הרגשית של הקורא הפוטנציאלי עם ההכרעה המשפטית לחזק את )יובל, 2002(. לא אחת מי שקורא את הפסיקות האלה אינו מודע כלל לתהליך הרגשי הגורם לו לאמץ לחיקו את "הילד המושפל" או את "ההורה הסובל" ולדחות בשאט נפש את "הילד המופרע" ואת "ההורה המתעלל". לעתים אף כדי גרידא רציונליים בכלים משתמש שהוא לתומו סבור עצמו השופט מושאי את לבחור נדרש ואינו אובייקטיבית, מציאות כביכול לחשוף בחירה כה, עד מדיוננו שעולה כפי למעשה, הלכה ואולם שלו. האמפתיה ערכית, בין מפורשת ובין משתמעת, בין מודעת ובין שאינה מודעת, קודמת לשימוש שהאדם עושה ביכולתו לבטא אמפתיה עם הזולת. התעלמות מבחירות הכול– "השופט–המספר פסידו–אובייקטיביות, כאשר לידי אמפתיות מביאה יכול", בלשונו של יובל )תשס"ב(, מדלג מדיבור אובייקטיבי לדיבור פסידו–אובייקטיבי, המבטא במסווה אובייקטיבי את נקודת המבט של אחת הדמויות להישמע המודרים של תקוותם על הגולל נסתם כך .)2002 )יובל, בנרטיב

ולהשפיע. לדעתנו רצוי להכריע במודע ובמפורש מי ראוי להגנתנו כדי שהמשמעות בחירה זוהי רווחתו. ואחר סבלו אחר תתחקה עובדתיים לאירועים שניתן פוליטית באשר היא מקצה כוח בפוטנציה — כוח הנובע מן ההכרעה המשפטית — למי שאנו רואים בהם את מי שראויים להגנתנו )Rogers, 1989(. על כן ראוי להעמידה לביקורת באמצעות חשיפתה, המאפשרת "צדק נרטיבי", כהגדרתו של יובל במאמר שזו כותרתו )יובל, 2002(, שכן היא מאפשרת לקורא לזהות


את ההטיות האידיאולוגיות של השופט )שם(. לעומת זאת, אי–חשיפתה יוצרת פסידו–אובייקטיביות )וראו דורון בכרך זה(.

בעת האחרונה הולכת ומתערערת בעולם המשפט מסורת הנרטיב המשפטי הסמוי. בספרות המשפטית העיונית הולכים ומתרבים מקרים של שימוש מודע וגלוי באמפתיה כדי להביא את הקורא לידי גישה נרטיבית בניתוח טקסטים הטקסט מחבר בעיני הראויה המשפטית המסקנה אל ולהוליך משפטיים הספציפי. התייחסות אמפתית לנרטיב של "האחר" מחדדת את השונות בינו ובין עולמנו בדרכים שבסופו של דבר מקרבות אותנו לעולמם של "האחרים" בתור בני אדם בעלי זהות ייחודית, שכן היא מתבססת על האנושיות המשותפת והשמעת לנרטיבים האזנה על המתבססת אמפתיה כן על האדם. בני לכל נרטיבים עשויה לסייע לתיקון הדין ולקידום צדק חברתי כלפי האחר, כלפי השונה וכלפי בן התרבות האחרת, שבעבר הנרטיב שלו לא נשמע. עם זאת, חרף ניצני האמפתיה המודעת בכתיבה העיונית, קשה לטעון שהיא משתקפת

במשפט הנוהג )וראו גילת בכרך זה; רונן בכרך זה(. בפסק הדין בעניין יהלומי )ע"א 653/72( השופט חיים כהן מסביר בדעת מיעוט כי יש לכבד את רצונו של הילד המתנגד להיות במשמורת שנקבעה לו בידי בית המשפט, וקובע שחרף ההסתה שהוא נחשף לה אין לכפות עליו )בע"א פרוקצ'יה השופטת כן אחרי שנים עשרות שנקבעה. המשמורת את 3009/92( קובעת שאין להרחיק ילדים ממשמורת הורה בלי להביא בחשבון את רצונם חרף הסתה הורית שהם היו חשופים לה. בשני המקרים לא אפשרו שופטי הרוב לילדים ליהנות מן הספק באשר לאפשרות שיש גרעין אישיות בריא, ראוי להגנה, המתבטא ברצונם. הושתק קולם האחר, בתור קבוצת ילדים בעלי הורית להשפעה נתונים הם דעה כאשר המגבשים מיוחדים, רגשיים צרכים במצב של סכסוך קשה בין ההורים. רק בדיון נוסף )דנ"א 6041/02( נתקבלה

עמדתה של השופטת פרוקצ'יה ונשמע קולם של הילדים.כאן מן הראוי להדגיש שכשלעצמה ההיזקקות לאמפתיה בניתוח המשפטי אינה בחזקת רצויה או בלתי–רצויה, אלא שיש להגדיר את מושא האמפתיה מהיזקקות מוצהרת הימנעות לעתים .)Massaro, 1989; Minow, 1990(לאמפתיה משקפת פחד מכוחה של האמפתיה, והיא עלולה להעצים פחד זה שוויון מבטיחה אינה לאמפתיה היזקקות כי לכחד אין גם .)Minow, 1990(מוחלט במענים שיקבלו פרטים שונים לסבלם, מן הטעם הפשוט שיכולתו של יכולת משתנה לפי הנתונים של זולתו היא אדם לחוש ולבטא אמפתיה עם האדם המוזמן להתנהג התנהגות אמפתית, של מושא האמפתיה ושל משאבי

הזמן והפנאי הרגשי העומדים לרשותו.מהיזקקות הימנעות גרועה: לאמפתיה להיזקקות החלופה לשיטתנו,


טכניים–ביורוקרטיים משפטיים כללים של משקלם את מעצימה לאמפתיה ושל נרטיבים סמויים מן העין המוצגים כאמיתות משפטיות ודאיות המאפשרים

עריצות ביורוקרטית.

הקול הנגדי: עובדי המקצועות המסייעים במציאות חברתית מגבילה

יש הזנה הדדית בין התרבות הכללית לתרבויות המקצועיות, ולמשל תרבות זו של אנשי המקצועות המסייעים: כך התודעה של הטלת ספק או המשפט ביכולתו של הפרט להשתנות משמשת בקרב ציבורים שונים מקור להבנייתן נורמות. האפשרות, הלגיטימית כשלעצמה, לזהות ליקויים ושל של עמדות ופגמים הטבועים ביחיד, מנוצלת לרעה לצורך התמקדות–יתר המתייגת אותם

בפגמים ובליקויים כאילו הם חזות הכול )גולדפרב בכרך זה; רונן, 2005ב(. אוכלוסיית על זכות ללמד במחויבות שמקורם המרכזיים הקולות אחד הנתונים במצוקה הוא קולם של אנשי המקצועות המסייעים, בעיקר העובדים הסוציאליים, העומדים בקו החזית של העבודה עם אוכלוסיות מודרות. למשל ייתכן שהם יבקשו להסביר שרופא מובטל, עולה חדש מחבר העמים, המסרב לעבוד לפרנסתו בפינוי אשפה, אינו בטלן או יהיר אלא סובל מהיעדרן של הזדמנויות תעסוקה המתאימות ליכולתו ולרווחתו הרגשית. לא אחת בעשותם מבחינה המעוות לתיקון ולעשות חברתי אי–צדק לזהות מצליחים הם כך חברתית ומשפטית. כך הם מאפשרים לפרט ליהנות מהספקות בדבר טבעו,

מניעיו ושאיפותיו. המאפשרת להזדהות כבסיס המשותפת לאנושיותנו להיזקק חייבים אנו לאמונה התמסרות .)Cavell, 1999( סובייקטיבית התנסות אחר התחקות אופטימית עשויה לחייב איש מקצוע המקבל החלטות בעניינו של לקוח "אחר" ואח' גורן )ראו למשל יאכזב הכרוכים באפשרות שה"אחר" סיכונים ליטול

בכרך זה( כך מוגדר העיסוק בעבודה סוציאלית בסעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו–1996: "עיסוק מקצועי, כמשלח יד, לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה הנעשים בעבודה הנהוגות מקצועיות טיפול ובשיטות סוציאלי עובד בידי כלל בדרך בקרב הסוציאלית העבודה של ייחודה את מדגישה זו הגדרה סוציאלית." המקצועות המסייעים: העבודה הסוציאלית מכנסת תחת כנפיה במוצהר לא רק את היעד של שינוי הפרט אלא גם את היעד של שינוי פני הקהילה והחברה )סדן, Dayal, 1986 ;1997(. על כן המחויבות להתרת הספק לטובת האחר מנתבת את

העבודה הסוציאלית למימוש יעדיה במידה גדולה יותר של שלמות.


אנשי המקצוע העומדים לצדן של אוכלוסיות מודרות נתונים לא אחת בסד של אילוצים מערכתיים קשים, שכן מדיניות חברתית נסגנית אינה נותנת מענים לסייע שמבקש מי את להביא עלולים אלו אילוצים אנושיים. יסוד לצורכי לאוכלוסיות הנתונות במצוקה לכלל ייאוש, ציניות או תבוסתנות, המכשילים

.)Lopez, 1996; Trubek, 1996( אותו ואת מי שהוא מבקש לסייע בידםמדיניותן של ממשלות ישראל שנבחרו מאז רצח רבין אינה מתיישבת עם היא יכולותיהם: את לממש לאזרחים המאפשרים תנאים ליצור המחויבות מעמידה בספק את עצם קיומה של מדינת הרווחה וכמעט אינה מקנה זכויות אדווה, )אתר מתרחב ועוני גדלים חברתיים פערים חרף חדשות חברתיות

גוטוין, 2002(. תימוכין שואבת זו נסגנית כלכלית–חברתית שמדיניות לטעון ניתן מהנחה חלופית על המוטיבציה האנושית, דהיינו שיש להכביד על בני האדם כדי לדרבנם להגיע לכלל תפקוד מהסוג שמקובל לראות בו תפקוד המביא תועלת לחברה. הנחת עבודה זו מתיישבת היטב עם ההנחה המקובלת בהגות המשפטית על עליבות הטבע האנושי, ושניתן לזהות אותה היטב ברטוריקה

של פוליטיקאים ישראלים. הזכאות לדמי אבטלה נוכל למצוא למשל בהקשחת תנאי דוגמאות לכך כדי לעודד דורשי עבודה לחזור למעגל התעסוקה ובטענה שאין מנוס מהעסקת הזאת ההנמקה את הישראלים. של עצלותם–כביכול בגלל זרים עובדים מפריכים הנתונים על מיתון עמוק שיצר מחסור במקומות עבודה, על האי–כדאיות להעסיק עובדים ישראלים כשעלות העסקתו של עובד זר היא נמוכה ב–40 אחוזים מעלות העסקתו של עובד ישראלי, ועל כך לעובד הישראלי לא ניתנת אפשרות להבטיח לעצמו תנאי מחיה ראויים על בסיס משכורת המוצעת

לעובד זר )גוטליב, 2001(.רטוריקה כזאת, שיש בה כדי להביא לצמצום התפקידים שהמדינה בוחרת למלא ולצמצום המשאבים שהיא מפנה לרווחת הפרט, יכולה לנבוע משיקולים כלכליים סקטוריאליים. אין היא מעידה, כפי שנדמה לפעמים, על תוקפו של מודל כלכלי כלשהו )סבירסקי, 2001(, ואף לא על כך שבידי מעצבי המדיניות יש ידע מוצק המצדיק לדון לכף חובה ציבור השרוי במצוקה חברתית–כלכלית הארוך בטווח שתתרום להתנהגות ציבור אותו של המוטיבציה על ידע או

לשגשוג כלכלי של המדינה. במקצת המקרים הניסיון לשפר את תפקודו האישי של הפרט הנתון במצוקה למי שמבקשים וגם המסתייע לפרט שגם מכיוון תוחלת, חסר להיות עלול לסייע לו אין חזון לשינוי חברתי או משפטי, היינו תמונה של העתיד שהם רואים בעיני רוחם )וע"ע "חזון", אבן שושן, תשמ"ח, עמ' 209(. כמובן, מוטב


שחזון כזה יהיה ברור ומפורש כדי שיהיה אפשר לנסות לממשו ביעילות וכדי שיהיה חשוף לדיון ולביקורת רציונליים. הדברים יפים לעובדים סוציאליים, לעורכי דין העוסקים בהגנה על זכויות אדם של קבוצות מקופחות, לפעילי שכונות, למנהיגים דתיים, למנהיגי עובדים ולמנהיגים חינוכיים כגון מנהלי

מוסדות חינוך )Cicchino, 1996; סיטבון ורביב בכרך זה(.גם מעצם ההימנעות מגיבושו של חזון חברתי משתמע חזון חברתי, שהרי הקיים החברתי להסדר גורף היא מתן הכשר כזאת הימנעות משמעותה של במחיר פגיעה אפשרית בפרטים ובמשפחות שאיש המקצוע מתערב למענם. הכשר לסדר החברתי הקיים שולל הנאה מן הספק ממי שמרגישים חנוקים, מושתקים או כלואים בו. אם הסדר החברתי צודק, משמע שנחיתותם ופגיעותם נובעות במישרין מגריעות יכולתם. לתובנה זו, שהיא כביכול ברורה מאליה,

עשויות להיות משמעויות מעשיות מרחיקות לכת. את לקדם היא הסוציאליים העובדים של עיסוקם מטרת שהראינו, כפי השוויון. ועקרון האדם כבוד על שמירה מתוך והחברה הפרט של רווחתם סוציאליים עובדים של בידיהם לסייע עשוי בבהירות מנוסח חברתי חזון להיווכח שהם אינם יכולים למלא את ייעודם המקצועי–החברתי כשהדבר נוגע למשפחות שמדיניות חברתית נסגנית גוזרת עליהן תנאי מחיה השוללים את

כבודן האנושי הבסיסי. מושתת חברתיות יסוד בזכויות ההכרה למען מקצוע אנשי של מאבקם על התרת ספק לטובת העניים וילדיהם. זהו ספק באשר לתוקף ההנחה שעל פיה לעניים ולילדיהם אין, ולעולם לא יהיה, עניין בחירויות אזרחיות שאינם או הפוליטי הביטוי חירות השכלה, לרכוש החירות כגון לגביהם, ממשיות חירות היצירה האקדמית והאמנותית, וכי מצוקתם נובעת מליקויים הטבועים

באישיותם )דהן, 1998(. מתמשך, מאמץ להיות חייב הספק מן ליהנות ל"אחר" לאפשר המאמץ ובחברה דמוקרטית עומדים לרשות איש המקצוע כלים שבעזרתם הוא יכול לנסות לשנות את הפרמטרים המערכתיים הללו, המכשילים אותו במלאכתו. לשם כך איש המקצוע נדרש להיות נכון לאזרחות פעילה הכרוכה במעורבות חברתית בהגנה על זכויות הזולת. בישראל חסר חינוך לאזרחות פעילה כזאת, זה; בכרך ורביב סיטבון ;1998 )איכילוב, נדיר כזה אזרחות דפוס וכיום

קרמניצר, 1996(.ייתכן שהמגמה הניכרת לאחרונה של צמצום תפקידיה של מדינת הרווחה, השירותים לקוחות של האישית המצוקה התגברות לידי המביאה מגמה החברתיים, תדחף אנשי מקצוע רבים יותר להתעמת פנים אל פנים עם האחריות

החברתית הכרוכה ביחסי סיוע.


כיום יש בישראל פער מדאיג בין היכולת לזהות את הפגיעה באחר ובין תיקונה של הפגיעה המזוהה. בישראל יש נשים, ילדים ועובדים שאינם זוכים ליחס הראוי לבני אדם )ראו למשל בן הרוש ואח' בכרך זה( בדרך כלשהי, במודע או לא במודע, הם נמחקים בתור בני אדם. למשל, יש נשים שקונים ומוכרים אותן בישראל והמתויגות כשוהות "בלתי–חוקיות" כאילו ה"אי–חוקיות" טבועה כאשר כעבדים. וחיים ההון בעלי ביזמת לכאן המובאים אדם בני יש בהן; הם בורחים מתנאי עבדותם הם נרדפים בידי השלטונות, הכולאים ומגרשים אותם. במי שמכונים "עובדים בלתי–חוקיים" ה"אי–חוקיות" טבועה כביכול בשל מעשה שעשו. בשל החלטת ההורים לעבוד כאן נשללת מילדיהם הזכות לתושבות, לשירותי בריאות בסיסיים או לחיי משפחה. לאחר שהם נכלאים ומגורשים מביאים תחתיהם אחרים כאילו היו סחורה — עוד אלו יוצאים ואלו באים. מבקשי עבודה, אזרחי המדינה היושבים בה ישיבת קבע, שהיו זכאים לדמי אבטלה, תויגו כבטלנים באמצעות יישום "תכנית ויסקונסין", שהספיקה

לבזות רבים בטרם הוצרו תחומי פעולתה.1 אלו רק מקצת הדוגמאות.

ישראל להפעיל תכנית לשילובם של מקבלי הבטחת הכנסה 2000 החליטה ממשלת בשנת 1בשוק העבודה. התכנית "מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה" נקראה בשם הקוסם "מהל"ב" ויסקונסין" שהופעלה בארצות הברית ומהווה הלכה למעשה הפרטה תוכננה ברוח "תכנית של שירות התעסוקה. התכנית החלה לפעול מתוקף חוק ההסדרים לשנת 2004, כהוראת שעה לדרוש שיתייצבו במקום התכנית, ומשתתפות משתתפי בעבודה. גמלאות מקבלי לשילוב למשך "מהל"ב" במרכזי להתייצב נדרשו התמ"ת, משרד של התעסוקה בלשכות תעסוקה 30—40 שעות שבועיות, "עד שתמצא עבורם משרה התואמת את בריאותם וכושרם הגופני".

הביקורות על התכנית היו קשות. כך כותבת יעל חסון במחקר שנערך עבור פורום נשים לתקציב הוגן ואשר עניינו "תכנית משיגה אינה הנוכחית במתכונתה "התכנית מגדרית": מבט נקודת הישראלית: ויסקונסין את מטרתה המוצהרת לשלב את מקבלי הבטחת ההכנסה בשוק העבודה. המטרה העיקרית לכך הוכחה בקצבאות. קיצוץ היא הפרטיות, החברות עם בהסכם המתגלה התכנית, של ניתן למצוא בתגמול שמקבלות החברות על קיצוץ בקצבאות ולא על השמה או על שיפור http://www.adva.org/view.asp?lang=he&catI "בכישוריהם של המשתתפים והמשתתפות

.D=5&articleID=299בעקבות ביקורות קשות על התכנית החליט השר ישי, בתאריך 19.6.06, להכניס בה "שינויים חסמים בעלי למשתתפים נפרד מסלול — השינויים עיקרי בין הודעתו. כלשון יסודיים" העובדות ,12 גיל עד ילדים חד–הוריות שלהן אמהות העבודה. בשוק להשתלבות מרובים בהיקף של חצי משרה, תידרשנה לתוכנית אישית משלימה בת שעתיים בשבוע במקום השלמה http://www.tamas.gov.il/NR/exeres/AE167BC1-DCB2-418E-A699- שעות. ל–30—40

.F4913D1EFACA.htm


***

למיטב הבנתנו, ניתן להצביע בישראל על תבניות החוזרות שוב ושוב: בתי חדשות נקראים המודרים, על להגן שנועדו עמותות באמצעות המשפט, לבקרים להוציא את הערמונים מן האש, ורק במקרים מעטים מתקנים עוולות בתודעה מתויגים האחרונים אלה מודרות. קבוצות לבני הנגרמות קשות הציבורית בתור מי שאשמים בקרבנותם ובהפרת זכויותיהם. הייתכן שכתוצאה מכך קבוצות מודרות בחברה הישראלית מנוכרות לשיח זכויות האדם וחוות הן את חסידיו הן את חוקריו כמי שמנוכרים לסבלם? )ועיינו: אלבשן, 2005;

גוטווין, 2000(. לתפיסתנו, מן הראוי לנצל את החופש האקדמי במידה גדלה והולכת כדי להעשיר את הדיון בכתיבה עיונית מעורבת במוצהר, כתיבה המחוברת לדאגות מן השטח, כתיבה השואלת שאלות קשות על ההצדקה ליחסנו האמתי כלפי עמדה לאי–נקיטת היצמדות הצד, מן עמידה שתיקה, מודרות. אוכלוסיות ואף אדישות של אנשי אקדמיה או של עובדי עמותות פרטיות המתפרנסים מעיסוק בהדרתם החברתית, בעוניים ובמצוקתם של המודרים — כל אלה אף נהנות מאצטלת האובייקטיביות המדעית הן הן בגדר נקיטת עמדה, גם אם או המקצועית )הרצוג ולהד, 2006(. בשעה שאנו בוחרים את נושאי הכתיבה העיונית והפעילות הציבורית שלנו ראוי שנייחס משקל וחשיבות להתנסותם הממשית של בני האדם שלפנינו. בחירות אלו אינן א–מוסריות או מקריות כפי

שלפעמים נוח לחשוב.במאמר זה תואר הפער המדאיג בין היכולת לזהות את הפגיעה באחר ובין תיקונה של הפגיעה המזוהה. השאלה הביקורתית והמאתגרת שצריך לשאול על הספר שלפנינו היא אם הוא יידחק למקום מוגן כחלק משיח המאפשר לעורכים ולכותבים לנוח על זרי הדפנה של אמירה עיונית שהיא אמנם רלוונטית מבחינה חברתית, אך לא יהיה בה כדי לערער מאומה בתבניות החשיבה או במציאות הזאת. מהסכנה להתעלם לנו אל .)2005 הרוש, ובן רונן גם )עיינו בשדה? בניגוד לכך, בקריאת הפתיחה של המאמר הזה הזמנו את הקורא לבחור בפועל

בדרך של התרת הספק לטובתו של האחר.


מקורות

"סלע טוען שהוכה; בגופו נמצאו שטפי דם ושריטות" )2006, 12 בדצמבר(. http://www.haaretz.co.il/hasite/ בתוך: ב–14.8.07 נצפה הארץ.

.spages/799141.htmlאבן–שושן, א' )תשמ"ח(. המילון העברי המרוכז. ירושלים: קרית–ספר.

ודמוקרטי? ליברלי או ודמוקרטי יהודי הנאור': ‘הציבור .)1996( ד' אבנון, משפט וממשל, ג, 417.

נייר ותכנים. מדיניות בדמוקרטיה: לאזרחות חינוך .)1988( א' איכילוב, לחינוך, הספר בית והקהילה, החינוך של לסוציולוגיה היחידה עמדה.

אוניברסיטת תל–אביב.אלבשן, י' )2005( זרים במשפט. תל–אביב: קו אדום.

איך לחנך? ודמוקרטית — יהודית ישראל כמדינה )1998(. מדינת מ' אלון, רבגוני — מסגרת למחשבה יהודית בת זמננו, 2, 26.

אלמוג, ש' )תשנ"ז(. משפט וספרות, הלכה ואגדה. מחקרי משפט, יג, 413.אלמוג, ש' ובנדור, א' )מנחים( )2002(. שופט וסופר — שיחה עם יצחק אנגלרד

ואברהם ב' יהושע. מחקרי משפט, יח, 17.דויטש ח' בתוך: ולזולתו. לעצמו אדם בין — האחר .)2001( ד' אפשטיין, אסופת ולזולת. לעצמו אדם בין — האחר )עורכים(, בן–ששון ומ' מאמרים לזכרו של דודי דויטש ז"ל )עמ' 180—205(. תל–אביב: ידיעות

אחרונות.ספרית מרחביה: זהותו. את המחפש הילד דיבס: .)1984( ו' אקסליין,

פועלים.אתר מרכז אדווה http://www.adva.org/ נצפה ב–10.12.07.

.http://www.adva.org/ אתר מרכז אדווהבין הישראלי השמאל השוויון: כשל של הדיאלקטיקה .)2000( ד' גוטווין, ניאו–ליברליזם לסוציאל דמוקרטיה. מקרוב: כתב עת לספרות ולתרבות

.30 ,3עדכנית: מצב תמונת — בישראל המובטלים מאפייני .)2001( ד' גוטליב,

טיוטא להערות. פרסומי בנק ישראל. נצפה ב–10.12.07 בתוך:.http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/neumim/neum070h.htm

גורדון, א' )2001(. שופטים ללא גבולות? תכלת: כתב–עת למחשבה ישראלית, .65 ,10

גראב, י' )תשס"ד(. תחיתה של המיסטיקה בימינו: מוזרה או מובנת? א' שגיא למלאת יובל ספר — הסערה בעין יהודית תרבות )עורכים(, אילן ונ'


המאוחד הקיבוץ צורים: עין .)172 )עמ' אחיטוב ליוסף שנה שבעים ומרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות.

דהן, י' )1998(. שיחה: חירות לישון מתחת לגשר. סביבות, 41, 97.דנ"א 6041/02 פלונית ואח נ פלוני ואח', תק–על 2004)3( 99, 113.

הראי"ה קוק )1983(. ערפילי טוהר. ירושלים: המכון ע"ש הרצי"ה קוק זצ"ל.הראי"ה קוק )1985(. עולת ראיה )כרך ב(. ירושלים: מוסד הרב קוק.

הראי"ה קוק )1992(. אורות הקודש )כרכים א—ד(. ירושלים: מוסד הרב קוק.הראי"ה קוק )1994א(. אורות התשובה. ירושלים: מוסד הרב קוק.הראי"ה קוק )1994ב(. מידות הראי"ה. ירושלים: מוסד הרב קוק.

הראי"ה קוק )תשנ"ח(. אורות האמונה. ירושלים: לאנגסאם.הרצוג, ח' ולהד, כ' )עורכות( )2006(. יודעים ושותקים — מנגנוני השתקה

והכחשה בחברה הישראלית. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.השל, א"י )1981(. השבת — משמעותה לאדם בימינו. ירושלים: בית הילל.

היהדות. של פילוסופיה האדם: את מבקש אלוהים .)2003( א"י השל, )מאנגלית: ע' מאיר–לוי. הקדמה למהדורה העברית: ר' הורביץ(. ירושלים:

מאגנס.בתוך: המצוות. ומערכת נשים — אחרת היא כשהאחר .)2001( ד' וייסמן, ולזולת. לעצמו אדם בין — האחר )עורכים(, בן–ששון ומ' דויטש ח' אסופת מאמרים לזכרו של דודי דויטש ז"ל )עמ' 290(. תל–אביב: ידיעות

אחרונות.התורה. פנימיות ע"פ המצוות טעמי דוד: מצודת ספר .)2004( ד' זמרא,

ירושלים: יריד הספרים.חסון, י' )ללא תאריך(. תכנית ויסקונסין הישראלית: תכנית מגדרית. נצפה http://wbf.org.il/uploaded/wisconsin_ ב–10.12.07: "אדווה" באתר

.heb_1.pdfיובל, י' )תשס"ב(. צדק נרטיבי. מחקרי משפט, יח)1—2(, 283.

כהן, ח' )1992(. המשפט. ירושלים: מוסד ביאליק.ליבס, י' )2000(. החידוש של ר' נחמן מברסלב. דעת, 45, 91.

לוינס. בפילוסופיה של עמנואל עיונים והאחריות: האחר .)1997( ז' לוי, ירושלים: מאגנס.

תלמודיות. קריאות תשע לפסוק: מעבר בתוך: מבוא. .)2007( ע' לוינס, ירושלים ותל–אביב: שוקן.

מאוטנר, מ', שגיא, א' ושמיר, ר' )1998(. הרהורים על רב–תרבותיות בישראל. בתוך: מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר )עורכים(, רב–תרבותיות במדינה .)69 )עמ' ז"ל רוזן–צבי לאריאל הזיכרון ספר — ויהודית דמוקרטית


הוצאת רמות, אוניברסיטת תל–אביב.ר' נחמן מברסלב )1981(. ליקוטי מוהר"ן. ירושלים: קרן ר' ישראל דב אודסר

זצ"ל.סבירסקי, ש' )2001(. האידיאולוגיה של "מדינה קטנה". בטחון סוציאלי, 59,

.19סדן, א' )1997(. העצמה ותכנון קהילתי: תיאוריה ופרקטיקה של פתרונות

חברתיים אנושיים. תל–אביב: הקיבוץ המאוחד.בתוך: 1.2.08 בתאריך נצפה פורסם(. )לא פלוני נ' פלונית 3009/92 ע"א

.http://www.court.gov.ilע"פ 7/53 דלאל ראסי נ' היועמ"ש, פ"ד ז)2( 790.

ע"פ 653/72 יהלומי נ' יהלומי, פ"ד כז)2( 434.ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד)1( 145.

הילד זכויות .)1998( )עורכים( אפרת וג' קדמן י' )ב"ש( 1059/96 ערר בישראל: קובץ מאמרים ומקורות )ע' 166(. ירושלים: המועצה לשלום

הילד.פכטר, מ' )2000(. לסוגיית האמונה והכפירה במשנת ר' נחמן מברסלב. דעת,

.105 ,45פרוקצ'יה, א' )1990(. בועות משפט. משפטים, י, 9.

תלמידי לכלל לאזרחות חינוך אזרחים: להיות .)1996( ואח' מ' קרמניצר, התרבות החינוך, משרד לאזרחות. לחינוך ההיגוי צוות ישראל.

והספורט.כו, משפט, עיוני להשתייכות. כזכות לזהות הילד זכות .)2003( י' רונן,

.935רונן, י' )2005א(. כיבוד זכויות אדם ומחויבות כלפי האחר. בתוך: ר' הורביץ, לפרופסור זיכרון ספר )עורכים(, קורינאלדי מ' סילמן, י"ד הר, מ"ד .)205 )עמ' ובשאלות השעה היהדות במדעי ז"ל: מאמרים פלק זאב

ירושלים: מישרים, מכון שכטר למדעי היהדות.בתוך: משפטי. בהקשר משפחתו ובני הילד כוחות על )2005ב(. י' רונן, סוציאלית: בעבודה הכוחות גישת )עורכים(, כהן וב' בוכבינדר א'

מהלכה למעשה )עמ' 133(. תל–אביב: רמות.מציאות בין נוער: לבני המשפטי היחס על .)2005( י' ובן–הרוש, י' רונן, לבין דימויים רווחים. נוער בישראל 2004 )עמ' 207(. תל–אביב: המרכז לעבודה הספר בית ונוער, בילדים וטיפול מדיניות לחקר הבינתחומי

סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל–אביב.http:// :רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני )לא פורסם(. נצפה ב–10.12.07 בתוך


.www.court.gov.ilזהות. לשיח זכויות שיח בין בישראל: והמשפט החברה .)2001( א' שגיא,

מחקרי משפט, טז)1(, 37. שרלו, י' )2001(. "והוי דן כל אדם לכף זכות" — שורשים רעיוניים. בתוך: ולזולת. לעצמו אדם בין — האחר )עורכים(, בן–ששון ומ' דויטש ח' אסופת מאמרים לזכרו של דודי דויטש ז"ל )עמ' 126(. תל–אביב: ידיעות

אחרונות.שתיל, י' )1994(. חידת האנרגיה הנפשית. תל–אביב: רמות.

תלמוד בבלי, שבת לג, ע"ב.ת"פ )ת"א–יפו( 511/95 מדינת ישראל נ' פלונית, תקדין מח)3( 97, 1898.

Bellow, G. (1996). Steady Work: A Practitioner's Reflections on Political Lawyering. Harvard Civil Rights — Civil Liberties Law Review, 31, 297.

Bernitz, S. (1999). The Effects of Hope on Pain Tolerance. Social Research, 66, 629.

Bilsky, L. (1998). Child–Parent–State: The Absence of Community in the Courts Approach to Education. In: G. Douglas & L. Sebba (Eds.), Children's Rights and Traditional Values (G. Van Bueren (Series Ed.). Program on International Rights of the Child, 134). Aldershot: Ashgate.

Bilsky, L. (1997). Naming and Re-Categorization in the Law: Child Abuse as Slavery. International Journal of Children's Rights, 5, 147.

Cavell, S. (1999). The Claim of Reason: Wittgenstein, Skepticism, Morality, and Tragedy. Oxford: Oxford University Press.

Cover, R. (1983). The Supreme Court 1982 Term — Forward: Nomos and Narrative. Harvard Law Review, 97, 4.

Cicchino, P. (1996). To Be a Political Lawyer. Harvard Civil Rights — Civil Liberties Law Review, 31, 311.

Daicoff, S. (1989). Afterward: The Role of Therapeutic Jurisprudence within the Comprehensive Law Movement. In: D. Stole, D. Wexler & B. Winick (Eds.), Practicing Therapeutic Jurisprudence: Law as a Helping Profession (p. 465). Durham: Carolina University Press.

Dayal, P. (1986). Gandhian Approach to Social Work. Ahmedabad: Gujarat Vidyapith.Delgado, R. (2000). Storytelling for Oppositionists and Others: A Plea for


Narrative. Michigan Law Review, 87, 2411.Edwards, R. & David, M. (1997). Where are the Children in Home-School

Relations? Notes towards a Research Agenda. Children and Society, 11, 194.

Erikson, E. (1963). The Golden Rule and the Cycle of Life. In: R.W. White (Ed.), The Study of Lives: Essays on Personality in Honour of Henry A. Murray (p. 413). New York: Atherton Press.

Falk, Z.W. (1981). Law and Religion: The Jewish Experience. Jerusalem: Mesharim.

Fenton, Z E. (1999). Mirrored Silence: Reflections on Judicial Complicity in Private Violence. Law Review, 78, 995.

Franklin, B. (1986). Introduction. In: B. Franklin (Ed.), The Rights of Children (p. 1). Oxford: Blackwells.

Fromm, E. (1959). Sigmund Freud's Mission: An Analysis of his Personality and Influence. London: George Allen and Unwin.

Gandhi, M.K. (1994). An Autobiography or: The Story of My Experiments with Truth (A Popular Edition, p. 161). Ahmedabad: Navajivan.

Hjelle, L. & Ziegler, D. (1981). Personality Theories: Basic Assumptions, Research and Applications (2nd Ed.). Auckland: McGraw-Hill International.

Kirschenbaum, H. & Henderson, V. (Eds.) (1992). Carl Rogers: Dialogues. Conversations with Martin Buber, Paul Tillich, B.F. Skinner,

G. Bateson, M. Polanyi, R. May and Others. Boston: Houghton Mifflin.

Kufeldt, K. (1993). Listening to Children: An Essential for Justice. International Journal of Children's Rights, 1, 155.

Levinas, E. (1992a). On Thinking-of-the-Other (M.B. Smith & B. Harshav trans.). London: Athlone Press.

Levinas, E. (1992b). The Phenomenological Theory of Being. In: S. Hand (Ed.), The Levinas Reader (p. 11). Oxford: Basil Blackwell.

Lopez, G. (1996). An Aversion to Clients: Loving Humanity and Hating Human Beings. Harvard Civil Rights — Civil Liberties Law Review, 31, 315–323.

Mack, A. (1999). Editor's Introduction. Social Research, 66, (3)iii.Massaro, T. (1989). Empathy, Legal Storytelling, and the Rule of Law:


New Words, Old Wounds? Michigan Law Review, 87, 2099. Miller A. (1987). For Your Own Good: The Roots of Violence in Child-

Rearing. London: Virago Press. Minow, M. (1990). Making All the Difference: Inclusion, Exclusion and

American Law. Ithaca: Cornell University Press.Minow, M. (1990). Words and the Door to the Land of Change: Law,

Language and Family Violence. Law Review, 43, 1665.Nandy, A. (1990). At the Edge of Psychology: Essays in Politics and

Culture. Oxford: Oxford University Press.Patry, M., Wexler, D., Stolle, D. & Tomkins, A. (2000). Chapter 3:

Better Legal Counseling through Empirical Research: Identifying Psycholegal Soft Spots and Strategies. In: D. Stole, D. Wexler &

B. Winick (Eds.), Practicing Therapeutic Jurisprudence: Law as a Helping Profession (p. 68). Durham: Carolina University Press.

Raz, J. (1998). Multiculturalism. Ratio Juris, 11, 193.Rogers, C. (1989). Carl Rogers on Personal Power. London: Constable.Ronen, Y. (1998). Chapter 14: Protection for Whom and from What?

Protection Proceedings and the Voice of the Child at Risk. In: G. Douglas & L. Sebba (Eds.), Children's Rights and Traditional

Values. Program on International Rights of the Child (G. Van Bueren Series Ed.) (p. 249). Aldershot: Ashgate.

Ronen, Y. (2006). The Construction of Memory through Law and Law's Responsiveness to Children. Current Legal Issues: Special Issue: Law and Psychology, 9, 406.

Schorr, N. (1993). Foster Care and the Politics of Compassion. In: M. Minow (Ed.), Family Matters: Readings on Family Lives and

the Law (p. 117). New York: A New Press ("Law in Context" Series Reader. Originally published under the same name in Tikkun May/June 1992: excerpts of pp. 12–22, 80–83).

Schudson, M. (1999). You Got Mail: A Few Observations on Hope. Social Research, 66, 625.

Spero, M.H. (1980b). Psychological Determinism, Free Will, and Halakhic Values. In: M.H. Spero (Ed.), Judaism and Psychology: Halakhic Perspectives (pp. 31, 39). New York: Ktav.

Steinsaltz, A. (2001). Simple Words: Thinking about what Really Matters


in Life. New York: Simon and Schuster.Tannen, D. (1999). The Argument Culture: Stopping America's War of

Words. New York: Ballantine. Taylor, C. et al. (1994). Multiculturalism: Examining the Politics of

Recognition (Introduction by A. Gutmann, Ed.) (p. 301). Princeton: University Press (Expanded Edition of "Multiculturalism and the Politics of Recognition").

Trubek, L. (1996). Embedded Practices: Lawyers, Clients, and Social Change. Harvard Civil Rights — Civil Liberties Law Review, 31, 415.

Wexler, D. (2000). Chapter 15: Therapeutic Jurisprudence and the Culture of Critique. Practicing Therapeutic Jurisprudence: Law as a Helping Profession (p. 449, at p. 451). Durham: Carolina Academic Press.

Wiliamson, H. & Butler, I. (1997). No One Ever Listens to Us: Interviewing Children and Young People. In: C. Cloake & M. Davis (Eds.), Participation and Empowerment in Child Protection (p. 61). Chichester: Wiley.

Williams, M. (2002). Empty Justice: One Hundred Years of Law, Literature and Philosophy (p. 168). London: Cavendish.

Excluding the ‘other’ or allowing him the benefit of the doubt? (Hebrew). הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו?

Documents