2013 הארות מהצל: ביקורת הפריבלגיה האשכנזית

הארות מהצל: ביקורת הפריבליגיה האשכנזיתIlluminations from the Shadow: A Critique of Ashkenazi Privilege

רסיס נהרה

2013

באר שבע

- 1 -

הספר מוקדש לשירלי אישתי, לילדיה: עמרי, ניצן, מאיה ואיילת וכן לביתי, תמר עמור. התקווה היא שהם יחיו מחוץ לצל.

2013 לאפריל, 19ה-

דולרד דס אורמו - מונטריאול.

- 2 -

פתח דבר

. אני ישראלי אשר מרכז חייו2010 ואוגוסט 2008הרקע לכתיבת ספר זה הוא שהות ארוכה שלי בישראל בין מאי כיום הוא במונטריאול (קיובק קנדה). אני מלמד סוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול. ככל ששהותי

בישראל התארכה, כך התחוורה לי התובנה כי אני שרוי בצלה של זכות-יתר חברתית. במהלך תקופה זו, כתבתי באופן אקראי ביקורת פוליטית לאתרים מקוונים כמו "העוקץ" ו"ווינט". כתיבה עיתונאים זו תרמה ישירות

להתבהרות רגשותי ולגיבושה של ההכרה בקיומה של זכות-יתר חברתית בישראל. עם הזמן, דמתה הכרה זו לתחושת קבס העולה מהתבוננות משפת תהום לקרקעית הרחוקה. למרבית הפליאה, התבהרות הרגשות דווקא

חידדה את יכולת ההבחנה בגוונים המשתנים של מציאות חיי הישראליים. התעבות הצל, מצד אחד, העמיקה את בהירות ההארות. מצד שני, הליבון איפשר הבחנה בדקויות, בצללים ובנימים מעודנים של מציאות חברתית

ישראלית זו. על כן, "ההארות" הן מהצל. הצל הוא צילה של מה שאני מכנה "פריבלגיה אשכנזית". זהו, הרקע והמוטיבציה לכתיבת הספר. ככל שהכתיבה האקראית התמשכה, מתאר פניה של החוויה הישראלית שלי התבהרו.

ספר זה מציג את חזותה הפוליטית (סוציולוגית) של חוויה זו.

לוותה בתקווה ממשית לפיוס עם עברי הישראלי. אך, ככל שנקף הזמן, העמיקה תחושת 2008הגעתי בשנת הניכור והזרות. ככל שחלפו הימים, הסתברה לי ההכרה כי צלה המתעבה של הפריבלגיה האשכנזית בחיי הופך

לבעל משמעויות יומיומיות וגורליות. צל מתעבה זה, צבע את חוויותי הישראליות בדמותו ובגווניו.

מהי פריבלגיה אשכנזית? פריבלגיה אשכנזית היא בראש וראשונה פרוצדורה חברתית. היא מציאות יומיומית שבהסוג מסויים של שמות והתנהגויות נתפס כדפוס הכרחי, מחוייב מציאות, נכון, "טיבעי"; מציאות שבה דפוס

התנהגות מסויים ניתפס כנורמלי, נייטרלי ושיגרתי. ההכרחיות, הנורמליות "הטבעיות" שבדפוס זה נובעת גם מהעובדה שכל שם או דפוס התנהגות אחר נאלץ או מצריך "הסבר" ו"התנצלות". דפוסים אחרים נתפסים

כ"שגויים" כל עוד לא הוכח אחרת. הנייטרליות השיגרתית של האחד מתעבה ככל שהסברים וההתנצלות מופיעים אצל האחר.

אך, שמות והתנהגויות מופיעים במציאות כבני אדם. כך, מצאתי עצמי, פעמים רבות מתנצל ומסביר. מבלי משים. כפי שרבים ורבות מוצאים עצמם מתנצלים על הגייתם, על העדפויותיהם האסתטטיות, הקולינריות, התרבותיות או

על דפוס התנהגות זה או אחר שלהם. התברר לי כי אנשים רבים, דרך קבע, מוצאים עצמם ש"לא במקומם". חשים, פעמים רבות, שלא בהתאמה עם סיטואציות יסודיות בחייהם. מתנצלים על עצם קיומם. מצטדקים על

טעמם. הצדקת עצם קיומך, הוא מצב אישי קשה. אולי הקשה מכל. פריבלגיה אשכנזית יוצרת ומדגישה מחד את הכרחיות השיגרה, ומאידך את נחיצות ההסבר וההתנצלות. זהו מצב חברתי אלים.

נוכחותה של פרבלגיה אשכנזית בישראל מחייבת ומטילה את הכרח ההתנצלות על כל מי שהוא או היא שונים מהמודל "הנורמלי" של שמות והתנהגויות. לתיאורו של מודל שגרתי זה לא מצאתי מושג מתאים יותר מאשר דפוסאשכנזי. הזרות אותה חשים/ת רבים היא תחושה, טעם וריח של הוויה, אל מול דפוס המקובל כהתנהגות שיגרתית.

שגרתיות הדפוס מתגשמת, לעיתים, כקביעה חד משמעית של העדפות תרבותיות וחברתיות לגבי המציאות. אך, אין זו מציאות חד משמעית. זוהי מציאות חברתית. לפריבלגיה אשכנזית ישנם היבטים מכריעים. אך, יש בה גם

נימים דקים. כך, גם לתחושות הזרות, לצורך והדחיפות בהתנצלות. כך גם לעומקם ולנחיצותם של ההסברים. זהו ) הישראלי. Chiaroscuroעולם הקיארוסקורו (אורצל -

ככל שנקף הזמן בעת שהותי בישראל, התבררה לי העובדה שצילה של הפריבלגיה האשכנזית המוטל עלי עלול להחשיך את הוייתי. בחרתי להתמודד עם השפעות אלה דרך הארה של תוכנה של הפריבלגיה האשכנזית, מתוכה. זאת אומרת, לפרש את תוכנו של צל זה כפי שהוא מסתבר בחיי. על כן באות ההארות שלי מתוך צל. מתוך הצל

שהפריבלגיה האשכנזית מטילה על חיי. כתיבתי הבהירה את מרכיב ההסבר וההתנצלות שבי. היא חייבה אותי להתמודדות עיניינית עם מציאות חיי הישראלית. היה זה תהליך של התבוננות עצמית ופוליטית. היה זה בהחלט

תהליך של התגברות אישית.

המציאות שמושג הפריבלגיה האשכנזית מתאמץ להמשיג הטרידה את מוחי ורגשותי שנים רבות לאורך חיי בישראל. שנים רבות לפני שהות אחרונה זו. אך, את המושג עצמו אימצתי לאחר קריאת מאמרה פוקח העיניים של

- 3 -

). McIntosh Peggy. "White Privilege and Male Privilege"1פגי מקינטוש: "פריבלגיית לובן ופריבלגיית גבריות" (בגוף המאמר, אומרת מקינטוש כי מאמציה מהווים פירוק תרמיל-גב לא נראה של זכויות יתר.

פגי מקינטוש טוענת שבניסיונותיה להכניס אל תוך מערך ההוראה, הלמידה והשיעורים שלה, תכנים וחויות מעולמן של נשים, לעיתים מזומנות היא הבחינה, כי גברים רבים ממאנים לקבל את המסקנה כי לגברים יש זכות

יתר בחברה פאטריארכלית. מעצם היותם גברים. מיאון זה נפוץ אפילו בין גברים אשר הסכימו כי נשים מקופחות. אלה האחרונים, עשויים היו לומר כי יעבדו לשפר את מעמדן של נשים, בחברה, באוניברסיטה, או במערך

הלמידה; אבל, בדרך כלל גברים אלה לא היו מוכנים או יכולים לתמוך ברעיון של הפחתת זכות-היתר של גברים כגברים. מיקומם נתפס כמובן מאליו. מיקום שאינו מחייב הסבר, הבנה או התנצלות. מיקומם ניתפס כהישג אישי.

התכחשויות שכאלה מסתכמות, כך אומרת מקינטוש, באכיפת שקט אינטלקטואלי על עצם הדרישה להסבר, להבנהאו להתנצלות. זכות יתר שכזו מחייבת אלם. להכחשות ולאלם יש גוון של איסור דתי (טאבו). אלה הינם איסורים

המצפים, במעטה הגנה כמעט בלתי חדיר, את הדיון ביתרונות חברתיים אשר גברים כגברים זוכים להם בחברה פאטריארכלית.

עצם העדר-זכויות וקיפוח של נשים מעניק יתרון ממשי לגברים. אך, זכות יתר גברית אינה מתמצה ביתרון פסיבי שכזה. ההתכחשויות והאלם הכפוי מגוננים באופן פעיל על זכות היתר הגברית מלהיות מוכרת ונוכחת. בחברה

היהודית זכות יתר "שיגרתית" שכזו מופיעה, למשל, בברכת הבוקר שבה אומר הגבר "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שלא עשני (גוי, עבד) אשה". קביעות נורמטיביות שכאלה - כמו בתפילת הבוקר - לבטח מונעות את

הפחתתה או סיומה של זכות היתר הגברית בתרבות הדתית היהודית.

פגי מקינטוש לקחה את התובנות הללו צעד אחד נוסף ולכיוון שונה במקצת. התהייה אשר היוותה ציר מרכזי בחשיבתה, נבעה מהקושיה אותה הציג ניתוחה החברתי לה עצמה. האם היא, פגי מקינטוש עיוורת למשמעויות

ולהתפרשויות של פריבלגיית הלובן בחייה שלה? האם עובדת היותה אשה לבנה הופכת מבחינתה למציאות נייטרלית, מובנת מאליה, שיגרתית שאין לגביה כל תמיהה או פיקפוק. מציאות שאינה מצריכה התנצלות או הסבר.

האם פריבלגיית הגבריות מסתברת בחייה כפריבלגיית לובן?

בדרך החתחתים של הויכוח החברתי אודות עברה, הוויתה, תוצריה ועתידה של חלוקת העבודה האתנית בישראל, נתקלתי פעמים רבות והבחנתי לעיתים מזומנות, בחוסר רצונם של בני ובנות שיח רבים ורבות להסכים עם הטענה כי לאשכנזים יש זכות-יתר בישראל. רבים טוענים כי זהו שיסוי לשמו. אחרים אומרים כי זוהי אידיאולוגיה חסרת בסיס במציאות. אולי, טענו חלקם, היה לקביעות שכאלה בסיס כלשהו בעבר. אך, לבטח אין לקביעה זו כל אחיזה במציאות העכשווית. חוסר רצון זה בלט גם בין רבים מאותם אלה אשר הסכימו שמזרחים מקופחים בישראל. בני

שיח סימפטטיים רבים עשויים לומר שהם עבדו או ירתמו למען שיפור מעמדם של מזרחים בחברה הישראלית, באוניברסיטה או אפילו במערך-השיעורים ותוכן הלמידה. אבל אין רבים המוכנים או יכולים להודות בקיומה של

זכות יתר לאשכנזים מעצם העדרן של זכויות שוות למזרחים. רבים אינם יכולים על כן לתמוך ברעיון של הפחתת זכות-היתר לאשכנזים. הקיים נתפס כמובן מאליו בו מיקומם נתפס כהישג אישי.

בנקודה זו ברצוני לציין כי ברוב מאמריי, וכן בספר עצמו, כמעט ואין התייחסות לקיומם ומציאותם של ערבים ישראלים. אין ספק שלפריבלגיה אשכנזית יש משמעויות מרחיקות לכת בחייהם של ערבים אזרחי ישראל. נושא

עיקרי שעולה מייד כדוגמה הוא חלוקת או האדמות בישראל וההבחנה החדה שבין יהודים וערבים בהקצאות קרקעות ודיור בישראל. אין ספק גם כי למשמעויות של פריבלגיה אשכנזית בישראל ישנן השלכות רבות

ומרחיקות לכת על תוכן והצורה של האזרחות הישראלית. המאמרים והספר אינם מתיימרים להציג תמונה "מקיפה" או "אובייקטיבית" של המציאות הפוליטית והסוציולוגית בישראל. המאמרים נכתבו מתוך ניסיון הבהרה של מציאות חיי. אין ולא היתה לי יומרה בספר זה להציג מסה אקדמית. לבטח לא התיימרתי להציג מחקר מדעי שלהחברה הישראלית. העדרם של ערבים-ישראלים, או פלסטינים אזרחי ישראל ולבטח העדרם של פלסטינים תחת הכיבוש הישראלי, הוא ברור. הספר הזה לא דן בהם. הספר הזה דן וממוקד במציאותה והשלכותיה של זכות יתר

אשכנזית על היחסים שבין "אשכנזים" ו"מזרחים" בישראל.

1. McIntosh Peggy. “White Privilege and Male Privilege: A Personal Account of Coming to See Correspondences through Work in Women Studies (1988)”. In Anderson L. Margaret and Patricia Hill Collins. Eds. Race, Class, and Gender: An Anthology. Fourth edition. Toronto: Wadsworth Thomson Learning, 2001. pp.95-105.

- 4 -

לרוב אין השקיפות או ה"אין-נראות" של היחס המועדף לאשכנזים נתפס באמצעות חושי התמצאות "רגילים" של היומיום. זה בדיוק מה שהופך מציאות זו למובנת מאליה. על כן צריך לתמוה ולשאול על מנת להבחין. זאת אומרת,

על מנת "לראות" צריך לעצור. צריך לפקפק על מנת להפוך את הברור מאליו למפוקפק וכראוי לבחינה. צריך להקדיש תשומת לב. העדרה של תמיהה או נכונות שכזו הינו חלק מהקושי שבהצגת טענת זכות היתר האשכנזית.

חוסר יכולת זו, העדרה של תמיה זו, ההתכחשויות לקיומו של יחס מועדף מסתכמים לכדי יצירתם של "איסורי שיח". נוצר מנגנון השתקה. שקט חברתי שבו עצם העלאת הנושא הופכת לפגיעה באיסורים חברתיים לא כתובים

כמעט "דתיים". "איסורי שיח" אשר הפכו לטאבו חברתי. כאשר איסורי שיח אלה נפרעים התגובות מתממשות באמצעות התעלמות, הגחכה, ביזוי, נידוי, אלימות סימבולית, מילולית או מעשית. כך, הופכת הכחשה והתכחשות

לחלק אורגני של זכות היתר. להכחיש פירושו לקחת חלק בזכות היתר.

כמובן ש"איסורי שיח" אלה הינן תגובות נרכשות. אין הן "טיבעיות". עם הזמן והתירגול הן הופכות לתגובות אוטומטיות. תגובות אלה מתמסדות לכדי מקובעויות חברתיות פוליטיות ואסתטיות. תגובות ההתעלמות וההגחכה,

הביזוי והביטול, הפליאה והזעזוע נתפסות כמתבקשות. עם הזמן הן הופכות למובנות מאליהן. הן נעשות תגובות "טבעיות". תגובות שאינן מצריכות הסבר. כפי שאף אחד לא מקשה את זריחת השמש. כפי שאף אחד לא תוהה

התחלפות עונות השנה. כך הופכים "איסורי שיח" אלה לנתונים מבחינה חברתית. אף אחד לא תוהה אודות ההיסטוריה של היווצרותם. למשל, מהם שירי ארץ ישראל היפה לעומת מוזיקה מזרחית? איסורי טאבו דתיים

שכאלה מהווים מעטה הגנה כנגד כל דיון בזכויות-יתר שאשכנזים מקבלים בישראל. זכויות שאשכנזים מקבלים מעצם העדר-זכויות שוות למזרחים. "איסורי שיח", תגובות אוטומטיות, ומערכות טאבו מגינות על זכות-היתר האשכנזית ומונעות את ההיכרות עמה. מונעות את ההכרה בה. התכחשויות ואיסורים מונעים את הנכחתה ואת

סיומה של זכות היתר האשכנזית. המסקנה המתבקשת היא כי ההכחשה עצמה היא חלק מזכות היתר. זוהי הכחשה המיוצרת חברתית. הכחשה שיש לה שורשים פוליטיים ברורים אם כי שורשיה שקופים, הם אינם ניראים.

נהר ההכחשה הוא ארוך ואיתן. אך, אין הוא נהר פסיבי. זרמיו התת-קרקעיים מתגלים בכל אירוע או הזדמנות שמישהו מקשה אודות קיומן "המובן מאליו" של אמות מידה תרבותיות, אסתטיות, פוליטיות או חברתיות. למשל

שנה יש 65מדוע מספר השופטים בבית המשפט העליון ממוצא אשכנזי מוטה באופן קיצוני שכזה? או מדוע לאחר תת-ייצוג של מזרחים באקדמיה הישראלית, בשירות החוץ ובעוד מוסדות של המדינה. עוצמתם של זרמי התנגדות והכחשה - של הגחכה, ביזוי, נידוי ואלימות - אלה נחשפת בעיקר כאשר יש עירעור על הקצאת משאבים חומריים

(מאטריאליים) או יוקרתיים. נניח, בדרישה להקצאת משאבי תרבות על פי מפתח פוליטי אחר מהקיים כיום.

בהמשך לדימוייה מעוררי המחשבה ומפרי הדימיון של פגי מקינטוש, אני רואה זכות-יתר אשכנזית כתרמיל או כחבילת זכויות שקופה (קיימת ואינה ניראית, חסרת גוף אך בעלת משקל) של נכסים שנרכשו שלא דרך מאמץ של

עבודה או כישורים. שקיפותה של זכות יתר מניחה וקובעת כי כאזרח, ולבטח כ"מזרחי" אמור הצופה להתעלם ולשכוח את קיומה של זכות-יתר אשכנזית שכזו. פריבלגיה אשכנזית דומה לחבילה חסרת משקל ובלתי ניראית של

מענקים מיוחדים, יכולות ייחודיות, מפות קוגנטיביות, פספורטים, הוראות הפעלה ו"סיפרי בישול", רישיונות, זכיונות, כלי עבודה ומקומות עבודה, סיגנונות דיבור והופעה וכן המחאות סימבוליות פתוחות. למרות "אי ניראותה

החברתית" של זכות יתר זו, יש לה משקל עצום בחיי היומיום. היא משפיעה על תפיסת "האני" של פרטים משני צדדיה של זכות היתר. היא בעיקר משפיעה על ההתרחשויות הכלכליות והתרבותיות בישראל. מושג קבוצת

האיכות הצהל"י (הקב"א) הוא ביטוי מזוכך של קיומה והשפעתה של זכות היתר על חייהם של פרטים בישראל. ציון הקב"א משפיע על השיבוץ הצבאי. אך לשיבוץ הצבאי ישנן השלכות מרחיקות לכת על מסלול החיים של הפרט, לאחר השירות הצבאי. מושג קבוצת האיכות מבטא היסטוריה מקוצרת של הפוליטיקה של זכות-היתר

האשכנזית בישראל.

חבילת זכויות שאפשר להיות סמוך ובטוח כי ניתן יהיה לפורען לכדי משאבים ממשיים. אם כך, זכות יתר, זוהימועד פרעונן זמין בכל עת. תוקפן של ההמחאות תקף ועמיד. פירעונן מתממש באורח שיגרתי, יומיומי שאינו מעורר תמיהות וסימני שאלה. כמו לנשום. כמו להיות במים עבור דגים. כמו לעבור מבדקים של וועדת קבלה

זהו תוכנה של הפריבליגיה האשכנזית מבחינת הניתוח החברתי שלי את החברה הישראלית. ליישוב קהילתי.המרחק בין גישה אינטלקטאולית זו לשאלת הפוליטיקה של זכות היתר האשכנזית בישראל, ובין גישות של

"האמנם עדתיות?" או "יחסי עדות" או ניתוח "הקיפוח העדתי" הוא מרחק אינטלקטואלי עצום. זהו המרחק שבין גישה פוליטית לחלוקת עבודה חברתית וגישה רומנטית ליחסים אנושיים. גישתי היא פוליטית בלי שמץ רומנטיקה

או רומנטיציזם.

קובץ מאמרים זה מביא עדויות לפועלה, קיומה ומשמעויותה של פריבלגיה אשכנזית בחייהם, בעולמם וברגשותיהם של אלה הממוקמים בצילה. כמוני. ישראלים-יהודים אליהם מתייחסת הכלכלה הפוליטית והתרבותית

- 5 -

בישראל כאזרחים מדרגה שניה. להיות בצל, אין פירושו כי אינך רואה את עולמך באור בהיר. במהלך היום, כאשראדם שרוי בצל חדרו, יכולת הראיה את העולם החיצוני טובה לאין שיעור מהראייה בחוץ. השמש עלולה ולעיתים היא מכה בסנוורים. אור בוהק מידי עלול, לעיתים, לפגוע בראייה נכוחה. לחיות ולהיות בצל הוא נתון אובייקטיבי

של החיים בישראל לאנשים רבים. הראייה עשויה להתחדד דווקא מתנאים אלה.

מסלול חיי איפשר לי להיות אורח בישראל. אורח המדבר את שפת המקום כיליד שנולד בו. אורח המכיר את אורחותיו של המקום כמי שחי בו. נהייתי ליליד אורח. נהייתי לאנתרופולוג החוקר את חברתו שלו. אני בין אנשים השרויים בצל, משום שאני שרוי בתוכו. העובדה כי יכול אני לדבר ולכתוב את שעיני רואות ואת שליבי חש, מבלי

לחשוש מהתוצרים של אבחנות אלה על חיי, היא יתרון. זוהי זכות אשר נפלה בחלקי. איני יודע אם אני מאושר מעצם קיומו של יתרון זה. זכות זו נקנתה במחיר של חיים בטוחים במקום אחר שאינו ארץ מולדתי. זוהי זכות

המעניקה לי בטחון לדבר ולכתוב אודות ישראל - כיליד אורח - מבלי לחשוש מפגיעה מעצם השמעת דעתי. זוהי תצפית משתתפת שהיא גם תצפית עצמית. זהו, אם כך, ליבו של הספר המונח לפניכם.

). באופן אקראי 2008-2013הספר הוא תיעוד של מחשבות פוליטיות וחברתיות שלי בחמש השנים האחרונות (. בשתי מערכות 2013 וזו של שנת 2009הספר גם מסקר את התקופה שבין שתי מערכות בחירות: זו של שנת

בחירות אלה היה בינימין נתניהו הדמות המרכזית וראש ממשלת ישראל.

אם כך, זהו תיעוד של מפגשים עם ונסיון להבין את הפוליטיקה וחוויות היומיום בחיים הישראליים שלי. זוהי פוליטיזציה של חיי היומיום שלי בישראל. השהות בישראל הבהירה לי באופן חד משמעי, כי מציאות יומיומית זו אינה מופיעה באירועים הנקראים "היסטוריה ישראלית". היסטוריה חברתית של היומיום אינה נספרת בישראל.

לא שומעים על חוויותיו של הבחור אשר נמנעה ממנו הכניסה אל מועדון הריקודים. לא רואים את הדרך שבה נחגגת המימונה בביתן של אמהות ה"נעבי באשק" וה"נכובאשק". אף אחד לא שואל את מרסל סיוסה האם ועד

כמה היתה היא מעוניינת להפוך ממרסל למרגלית סיוסה. המורה נעמי החליטה בעבורה. מעטים כותבים על עובדה ביוגרפית מכרעת בחייהם של אנשים אשר שמם הוחלף בהינף עט ובהחלטה הרת גורל של פקיד, פקידה או מורה

עלומי שם. זהו תיעוד הפגיעה, העלבון וגסות הרוח במושג "פרחה". זהו תיעוד האלימות הנילוות לבדיחות על דוד לוי. זהו תיעוד ההשמצה והנידוי העולה עם הגדרה של התנהגות אלימה וגסה כ"פרחיידה".

התחוור לי עוד כי תיעוד חיי היומיום של אנשים אשר גידלו אותי ואיתם גדלתי, לא יופיע, לא יירשם, אלא אם ארשום אותו בעצמי. חייהם אינם נחקקים בזיכרון קולקטיבי כלשהו. אין הם חלק מההיסטוריוגרפיה הנרשמת

כהיסטורית בישראל. על כן, החלטתי להקדיש את הספר כאבן דרך למשפחתי הרחבה ולהיסטוריה היומיומית של משפחה זו.

משפחתי הרחבה מתחילה עם הוריי: שמעון ודינה עמור. אבי - שמעון - נולד בדמנט לאהרון וזהרה (זהבה) עמור. אימי - דינה - נולדה בדמנט שבמרוקו לשמעון ושוליקה (שולמית) אלמליח. אבי ואימי הם בני אותו הכפר במרוקו.

) מהשלטון. הדחתו של מלך מרוקו התרחשה 1אבי - שמעון עמור - כנראה נולד בשנה שבה הודח המלך חסן (ה-. שלטון מלך זה הופסק מסיבות פוליטיות. עקב כך, ולתקופה קצרה נוצר כאוס חברתי. במהלך 1894 ליוני, 7ב-

תקופה זו כוחות מקומיים, במקומות שונים, פרעו את החוק. לעיתים מזומנות הגיעו הדי פרעות אלה אל שכונות (המלאח) היהודים בערים השונות. כנראה שכלל זה היה זה נכון במיוחד לגבי חבלי ארץ מרוחקים מהמרכז

השלטוני. הרי האטלס הגבוה - היכן שדמנט ממוקמת - בהחלט היו רחוקים פיזית ופוליטית ממרכזי השלטון. דמנט ק"מ ממרקש. 100נמצאת בשולי האטלס הגבוה, במרחק של כ-

על פי המסורת המשפחתית, ובעיקר עם הדרישה שלי לקבל פרטים מדוייקים לגבי גילו של אבי, נאמר לי כי אבי נולד בשנת הדחתו של מלך מרוקו משלטונו. נאמר לי עוד, כי העבירו את אבי - שמעון עמור - למשמורת אצל ידידי משפחה: השכנים המוסלמים. עשו זאת עד יעבור זעם. כל שכולם זוכרים היה "שההפקדה" הזו של אבי

בידיהם של השכנים המוסלמים, קרתה בשנה שבה הודח המלך. מבירורים במקורות היסטוריים עלה כי היה זה היה אבי רך פעוט אולי בן שנה. 1894). אם כך, בשנת 1המלך חסן (ה-

) - היו שלושה בנים. שנים מאלה שלטו אחריו לפרקי זמן קצרים. הראשון בבנים 1למלך מרוקו המודח - חסן (ה-היה עבדאלעזיז. אחריו שלט לפרק זמן קצר עבדאלאפיד. אחריו שלט יוסף. אם כן, שרשרת המלוכה היתה: חסן (האב), עבדאלעזיז (הבן), עבדלאפיד (הבן), ויוסף (הבן). מסיבות כלשהן, הבנים עבדאלעזיז ועבדלאפיד שלטו פרקי זמן קצרים ביותר. יוסף האריך. אחרי יוסף, שלט מוחמד החמישי. מוחמד החמישי הוא בנו של יוסף מלך

. הוא היה מלך מרוקו בתקופת מלחמת העולם 1927-1953מרוקו. מוחמד החמישי - שלט במרוקו בין השנים: השניה ולפעולת ההגנה שלו על יהודי מרוקו נקשרים סיפורים רבים. חלקם מאוד לא מדוייקים. הוא הודח

. חסן השני, בנו של מוחמד1961 עד לשנת מותו, בשנת 1955מתפקידו לפרק זמן קצר והמשיך את שלטונו משנת - מלך מרוקו הנוכחי - הוא בנו של חסן השני. 6. מוחמד ה-1961-1999החמישי, מלך במרוקו בין השנים

- 6 -

תאריך זה ללידת אבי נראה הגיוני גם לאור עדויות אחרות. למשל, דרך הערכת גילם של אחותו ואחיו. אבא נפטר . כאשר ישבנו שיבעה על אבי, הודיעו על שיחרור החטופים במבצע אנטבה. אם כך אבי - שמעון 1976בשנת

. כך 83. אולי 82) בהיותו בערך בן 1976 ליוני 29עמור - נולד בתאריך לא ידוע אך נפטר בא' בתמוז תשל"ו (ה-הערכתי את גילו של אבי. יהודים מרוקאים רבים אינם יודעים או חוגגים את יום הולדתם. ביהדות מרוקו, יום

ההולדת אינו יום הזוכה לציון מיוחד במינו.

לאבי היו אח ואחות. דודי - שלמה עמור - ודודתי - מסעודה (לימים טויזר). דודי - שלמה עמור, נישא לשוליקה. הם ילדו שמונה ילדים. עם הגירתם לישראל התגוררה משפחתם במעברת קרית אתא. דודתי מסעודה נישאה

לחנניה טוויזר. היו להם ארבעה ילדים. חנניה טוויזר נפטר בעודם במרוקו. עם הגירתה לישראל, דודתי ומשפחתה התגוררו בפרדס חנה.

ילדים. עם 9לאמי היתה אחות אחת מאמה הביולוגית - חסיבה. חסיבה אלמליח נישאה למסעוד דהאן ונולדו להם הגירתה של דודתי חסיבה ומשפחתה לישראל, הם התגוררו באשדוד. סבתי שוליקה נפטרה במרוקו שנים רבות

לפני שנולדתי. לאחר מותה של סבתי - אם אימי - נישא סבי, שמעון אלמליח, לעיישה (כהן). מנישואיו השניים, אחיות מנישואיו השניים של אביה. שמעון 2 אחים (אחד מהם, יוסף, נפטר) ו-6 ילדים. לאמי, היו 8נולדו לסבי

אלמליח - סבי - היה האחרון במשפחתי להגר לישראל מדמנט שבמרוקו. הוא ומשפחתו הגיעו לישראל בשנת . סבי רעייתו וילדיהם התגוררו בשכונת דורה שבנתניה. אלה הם אחיה ואחיותה של אימי מצד אביהם 1964

המשותף. עם הגירתם, הפכה משפחתי הרחבה, עד האחרון שבהם - למשפחה ישראלית.

לסיכום, יש לי אחד עשר דודים ודודות. כולם נישאו. כולם חיו בישראל. רובם ככולם חיים בישראל כיום. לכולם יש ילדים.

יש לי שני אחים (אהרון ומרדכי עמור) ושלוש אחיות (זהבה אברג'ל, שולמית אדוני, ושושנה שלו). לאחי ואחיותי נולדו חמישה עשר ילדים ולי נולדה בת אחת. בנוסף לביתי, יש לי חמישה עשר אחיינים ואחייניות. חלקם כבר

נשואים ויש להם ילדים משלהם. משני סביי ושלוש סבתותיי יש לי אחד עשר דודים ודודות, מאה וחמישה עשר דודנים ודודניות. ביחד, משפחתי הרחבה מונה כמאתיים בני אדם. רובם ככולם חיים בישראל. רובם חיים בשישה מקומות יישוב בהם שוכנו עם הגירתם לישראל. בני משפחתי חיים בנתניה, אשדוד, פרדס חנה, באר שבע, קרית

אתא וקרית טבעון.

זוהי היסטוריה ישראלית. זוהי ההיסטוריה הישראלית של משפחתי הרחבה. ספר זה מוקדש למשפחתי, להורי ולדודיי ודודתיי אשר נפטרו בישראל. הספר הוא בחלקו מצבה לזכרם. כולם הגיעו לישראל. לכולם היו ויש ילדים.

ילדיהם ילדו להם נכדים וחלק לא מבוטל של הנכדים והנכדות הם הורים לילדים היום. זוהי יריעה אנושית של חמישה דורות במשפחת אחת. משפחה אשר הגרה ממרוקו לישראל במהלך שנות החמישים והשישים. הספר נכתב

ומוקדש לדור הצעיר שבמשפחת עמור, טוויזר, דהאן ואלמליח ומשפחותיהם לדורותיהם. את ההיסטוריה הזו אי אפשר להסתיר. זוהי היסטוריה בהתהוותה.

הספר מוקדש לאנשים אשר עיצבו את חיי. הראשונים, הם בני ובנות משפחתי הרחבה. אך, אנשים נוספים עיצבו את חיי. הם היו חלק מההקשרים החברתיים בהם התעצבה ההבנה שלי את עצמי ואת הסובב אותי. במסגרת הזו,

" יש מקום מרכזי (אשר עידן, אפי נגר, ימיני 25לקבוצת האינטלקטואלים המזרחים אשר נקראה "האוניברסיטה בן דרור, האחים מלכה, חיים כהן). לחבריי לעט ולמאמץ בעיתון "יתד"' דוד חמו ושלמה סבירסקי. עם דוד חמו

הקמנו את "עיתון אחר". עם שלמה סבירסקי הקמנו את הל"ה (הוועד הציבורי למען החינוך בעיירות פיתוח ושכונות).

כריכת הספר היא עבודה גרפית של פרוספר בן הרוש. היכולת הוירטואזית של פרוספר בן הרוש לומר אמיתות חברתיות באמצעות סמלים גרפיים היא כישרון נדיר וייחודי. אני מודה לו על כי אישר את השימוש בפוסטר

"ישראל זה אני". אני יודע כי פרוספר בן הרוש שמח בעובדה שהספר גם מוקדש לזכרם של יוסף שילוח וויקי שירן. שני ידידים משותפים שלנו אשר הלכו לעולמם בטרם עת.

- 7 -

תוכן העיניינים .2008 - פרק ראשון

2008 לספטמבר, 20 . המשבר של מופז: השבר הישראלי פורסם ב"העוקץ"ה-1 לספטמבר,22תגובה למאמר על מופז. קיסר הוא לא הבעיה - הבעיה היא קיסריזם. פורסם ב"העוקץ" ב-.. 2

2008 .2008 לספטמבר, 30"חוות החיות" של דודי כהן. פורסם ב"העוקץ". ה- .3 2008 לאוקטובר, 14מאמר שלא פורסם. יום שלישי, ה-. כיבוש, "ימין" ו"מזרחים": הצעה פוליטית . 4

שפה ענייה, עוני השפה, תופעת בובליל ודיכוי: על תופעת "האח הגדול" והטלויזיה המסחרית בישראל . 5 2008 לדצמבר, 12פורסם ב"העוקץ". ה-

. 2009 פרק שני - . 6. 2009, 15: נבחנת ונמצאת חסרה. פורסם ב"העוקץ". יום ראשון, פברואר 2009ישראל . 7.2009 למרץ, 25אסון הסיירת הגדול. פורסם ב"העוקץ". ה- . 8)2009 (מיד לאחר הבחירות של 2009 למרץ, 31השפוטים האשכנזים של ביבי. פורסם ב"העוקץ". ה- . 9

.2009 לאפריל, 22" - איפה השד העדתי? 2009 . בחירות 10.2009 למאי, 12מסורתיות, שיויון ומצוינות בחינוך בישראל. פורסם ב"העוקץ". ה- . 11

.2009 למאי 29ה- פורסם ב"העוקץ".. וסירוב חברתיייצוג, מיסוי . 12.2009 ליוני, 14התפקיד החינוכי של הביקורת החברתית. פורסם ב"העוקץ". ה- . 13 ליוני, 18ללמוד דמוקרטיה מהאיראנים ("איראן והדמוקרטיה" של אורלי נוי). פורסם בהעוקץ. ה- . 14

2009."זמורות יבשות", "העולה דנינו", הפוליטיקה של האנטישמיות (הישנה והחדשה) ואתגריה . 15

.2009 ביוני, 22החינוכיים" - פורסם ב"העוקץ". ה-.2009 ליולי 16 . "אין חיצים בקשת" תגובה לעזרא דלומי. פורסם ב"העוקץ". ה-16. 2009 ליולי, 19"איך יקראו למרסל סיוסה?". פורסם ב"העוקץ". ה- . 17 לאוגוסט,3"פרשנות וייצוגיות או שינוי חברתי" תגובה למאמר של אלמוג בהר. פורסם ב"העוקץ". ה- . 18

2009 ..2009, 18גזענות אנטי-אשכנזית מול דמוקרטיות ישראלית. פורסם ב"העוקץ". אוגוסט . 19

פורסם - . "על פטרונות מתנשאת וטהרנות עקרה": תגובה לסמי שלום שטרית ואחרים. תגובות . 20.2009 לאוגוסט 19ה-. "העוקץ"

פרימוג'ניטור, "בנים ממשיכים" ו"בנים חוזרים": האם אנו עדים למיסוד האצולה הקרקעית בישראל? . 21. 2009 לאוגוסט, 22פורסם ב"העוקץ". ה-

. 2009 לספטמבר, 13 . "ישראל זה אני" ואני פוסט-אשכנזי. פורסם ב"העוקץ". ה-22. 2009 לאוקטובר 18 . "אימהות ה"נעבי באשק": הזכות האנושית והדמוקרטית לייצוג תרבותי". ה-23.2009 לנובמבר, 1 . מחירה הכלכלי של אחריות ציונית. ה-24. 2009 לדצמבר, 1 . "אשכנזי נורמלי" וזכות-יתר (פריבליגיה) אשכנזית. ה-25. 2009 בדצמבר, 16 . מרד הפרברים. 26.2010 פרק שלישי - .27 לינואר,1 . מבחן הסלקטור: משל ישראלי (או ביריונות ושומרי סף הישראליות). פורסם ב"העוקץ". ה- 28

2010. .2010 לינואר, 28 . נעל או גליוטינה?. ה-29

- 8 -

2010 לינואר 30פורסם ב"העוקץ". ב-. גבריות ומזרחיות: . בין קללה לנידוי30.2010 לפברואר 9 . בלי נאמנות יש אזרחות? פורסם בווינט. ב-31.2010 לאפריל, 4 . המימונה בשירות המרוקאי החדש. פורסם בווינט. ה-32: הצרה עם זכרון יום השואה בישראל. יום הזכרון לשואה ולגבורה. כח' בניסן, תש"ע, 82 . המכה ה-33

.2010 לאפריל, 12ה-.2010 לאפריל, 24 פורסם בווינט.. . שחיתות והקרבה: טוב למות בעד ארצנו המושחתת34.2010 ליוני 19 . הקץ לפריבילגיה האשכנזית? פורסם בווינט. ב-35. 2010 ליולי 12ב-. . למרות ההכחשה, עדיף שכן אשכנזי. פורסם בווינט36.2010 לנובמבר, 12 . המתכון לעוני. פורסם בווינט. ב-37.2011פרק רביעי - . 38. 2011 לינואר, 6 ב-. . אינקוויזיציה ישראלית-יהודית? פורסם בווינט39.2011 לינואר, 19 . גמל שמאלני. פורסם בווינט ב-40.2011 למרץ, 26 . פריחת הפרחה. פורסם בווינט. ב-41.2011 לאפריל, 26 . גינאולוגיה של פמיניזם מזרחי. פורסם בהעוקץ. ה-42. 2011 ליוני, 10 . שיעור ולקח: מלחמת לבנון שלי. פורסם ב"העוקץ". ב-43

. קרב שי"ן עם שי"ן (שמרנות עם שחיתות) כנגד חברה אזרחית בישראל: פרשנות של מחאת האוהלים 44.2011 לאוגוסט, 25. פורסם בהעוקץ. ב-2011בקיץ

.2012-2013פרק חמישי . 45.2012 לינואר 16 . מעוז האלימות הישראלו-אשכנזית. פורסם בווינט. ב-46 . דיאלוג בעקבות המאמר של צבי בן-דור: "התפקיד השטני שהועידו לנו" המאמר פורסם ב"העוקץ" 47

.2012 למרץ, 1ב- . תגובה למאמר של ניסים מזרחי ("הגן והג'ונגל") בהעוקץ. מאמרו של ניסים מזרחי פורסם באפריל 48

2012. . אודיסאה מזרחית - מ"פועלים טבעיים" לפמיניזם אזרחי. פורסם ב"העוקץ" תחת הכותרת "למטה 49

. 2012 למאי, 3מימין ילד". ה- בעיתון 1987 . נספח ראשון למאמר "אודיסאה מזרחית". הראשון הוא מאמר שלי שפורסם בשנת 50

"אפיקים". . נספח שני למאמר "אודיסאה מזרחית". מסמך סרוק - פי.די.אף - של המכתב של אהרון אייזנברג אל 51

. 1910מנחם אוסישקין משנת . 2012 למאי, 9 . "ישראל זה אני". פורסם ב"העוקץ" תחת הכותרת "זוהי הפוליטיקה של הסיירת". ה-52. 2012 לאוקטובר, 7 . ושוב בתפקיד הראשי: הצבר הלבן. פורסם ב"העוקץ. ב-53 . דיאולוג ותגובות בהמשך לפירסום המאמר על "הצבר הלבן".54.2012 לדצמבר, 28פורסם ב"העוקץ" ב-. . המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית55 . 2013 למרץ, 24ממשלת נתניהו השלישית מציגה: מאחוס"לים לאחוד"לים*. פורסם ב"העוקץ". ב- . 56

- 9 -

2008פרק ראשון -

.2008 לספטמבר, 20המשבר של מופז: השבר הישראלי. פורסם ב"העוקץ"ה-מדוע לקח שאול מופז חופשה או פסק זמן מהמירוץ אחר המשרה הפוליטית מספר אחת בפוליטיקה הישראלית?

מדוע נטש שאול מופז את המירוץ אחר הכוח הפוליטי? זוהי השאלה המנקרת בראשי מאז היוודע תוצאות הבחירותבקדימה ומאז ששאול מופז הכריז על העדרות פוליטית מהפוליטיקה.

כמובן שעשויות להיות סיבות רבות לצעד שכזה. לבטח ישנן הרבה אפשרויות העשויות להסביר התנהלות נמהרת שכזו. על כן, אני רוצה להימנע מנקיטת עמדה לפחות בשני מובנים. ראשית, אינני רוצה לזלזל בשאול מופז

ובצעדו. שנית, אינני רוצה לשפוט או לדון במניעיו הפסיכולוגיים או הטקטיים-פוליטיים של מופז האיש והפוליטיקאי. יש שאומרים כי פוליטיקאי הנוקט צעד שכזה חושף את הצדדים הילדותיים של אישיותו. אחרים

טוענים כי אסור לפוליטיקאי לעשות צעד שכזה כאדם, ולבטח לא כפוליטקאי. כל אחד, כך אומרים, חייב להיות מוכן גם לאופציה של הפסד בתחרות. מי שאינו מסוגל לעמוד בחום הבישול שלא יכנס למטבח - אומרים רבים

ורבות.

לדעתי, הצגת העדרותו הפוליטית של שאול מופז באור שכזה הינן פרשנויות מזלזלות ו/או שופטות. אני נמנע מהן. מבלי שאני מכיר את האיש שאול מופז, אני מעריך אותו מספיק על מנת להימנע מלזלזל בו או לשפוט אותו באופן

נמהר ולא אחראי. אבל אני בהחלט רוצה לשקול ולהבין את הצעד שנקט.

מהן, אם כן, האופציות הנוספות שנותרו פתוחות בפני לדון בצעד פוליטי של העדרות פוליטית שנקט בו שאול מופז?

ברצוני להציג בפניכם שתי השערות. אני מניח, מראש דרך אגב, כי הראשון אשר יפסול את ההשערות שלי יהיה לא אחר משאול מופז עצמו. כמובן, אני אומר זאת בהנחה כי הוא (או עוזריו הרבים) שמעו את שימעו של

ה"עוקץ" ושהוא יקדיש תשומת לב למאמר זה ויקרא אותו (יומרה חוצפנית מצידי, אבל היי, למה לא?). למרות כלזאת ברצוני להציג שתי מערכות הסברים מדוע שאול מופז החליט על העדרות פוליטית (כנראה זמנית) מהפוליטקה

הישראלית.

השערה ראשונה היא כי המשבר של שאול מופז נובע מהתחוורות עוצמתו של הפער בין דימויו העצמי של מופז אודות עצמו והמציאות הנוקשה של מבנה הכוח של החברה הישראלית. בקיצור רב ובאורח ציורי: שאול מופז

נתקל באופן, מפתיע, חד משמעי, ללא עוררין, ושלא ניתן להתחמקות או להתעמלות פסיכולוגיסטית כזו או אחרת, בקיר הזכוכית השקוף והעבה של המציאות החברתית הישראלית התוך יהודית. והפתעה זו היא קשה ולא נעימה. והחבלה כואבת. יסורי ההבנה קשים וחדים הם מתער. שאול מופז עדיין מותש מעוצמת ההתקלות בקיר הזכוכית,

החבלה הכואבת וההבנה המייסרת.

ההשערה השניה היא כי התברר לשאול מופז כי להתעלמות והכחשה פוליטית ממערך ציפיות חברתי יש מחיר פסיכולוגי קשה: כעס עצמי. עוצמת הכעס של שאול מופז אינה נובעת מכך שהוא לא נבחר למקום הראשון

בקדימה. הכאב הפסיכולוגי העמוק של שאול מופז נובע מהעובדה כי התחוורה לו עוצמתה המייסרת של הכחשה עצמית של חוויות יסוד מחייו. אינני יודע אם שאול מופז חווה דחייה חברתית בחייו. אני מניח שכן. כמו כל

ישראלי ממוצע ממוצא 'מזרחי' אני מניח שמופז נתקל במושגים של עליונות ונחיתות, תרבות מערבית ומוכרי חמוצים, של קבוצות קב"א ושל נוער איכותי וכיוצא בזה מושגים שגורים בישראל ולבטח בצה"ל. על כן אני מניח שמופז יודע במה אמורים הדברים ושבימי חלדו כאזרח ישראלי וכחייל בצה"ל נתקל מופז באחת מפניה הרבות של

ה'בעיה החברתית'.

עכשו להסברים קצרים אותם אני מציע על מנת להנהיר את שתי ההשערות שלי.

ראשית אל ההתקלות הכואבת בקיר הזכוכית. שאול מופז טען כי הוא מעולם לא נתקל בפער העדתי או בבעייה החברתית או ביחסי עדות. אלה היו הטענות ששאול מופז השמיע בכל פעם שהנושא עלה לדיון בסביבתו או כניסיון

לתאר את ההיסטוריה האישית שלו. שאול מופז הכחיש את קיומו של קשר בין מוצא ומעמד בחברה הישראלית. רבים נוקטים בעמדה שכזו. זוהי עמדה מקובלת על כל מי שמעוניין להגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. אימוצה של עמדה זו הוא (כמעט) מחוייב המציאות על כל צעיר או צעירה שהוריהם או הורי הוריהם הגיעו

לישראל כעולים ממדינה ערבית כלשהי. לשם קיצור היום קוראים לאנשים שכאלה 'מזרחים'. שאול מופז היה ועודנו מישהו שרוצה להגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. למעשה, שאול מופז הוא סיפור הצלחה. מופז הוא

הסיפור של אלה שרצו והגיעו "לאן שהוא" בחברה הישראלית. במיוחד על אלה, מוטלת החובה והציפייה החברתית שהם יאמרו, השכם והערב, כי מוצא אינו מכתיב מעמד בחברה הישראלית. כי הרצון והמאמץ הם הכרטיסים היחידים להצלחה. על כן, מופז הוא לבטח סיפור הצלחה של 'מזרחי' שהגיע "לאן שהוא" בחברה

הישראלית. שאול מופז הגיע כמעט הכי רחוק שאפשר. וזו בדיוק הסיבה שההתקלות של שאול מופז בקיר הזכוכית

- 10 -

הנוקשה, הבלתי מתפשר, ושאיננו יודע פשרות או חוכמות של המציאות החברתית הישראלית השאיר עליו רושם כל כך עז, שהביא אותו לנקוט בעמדה של העדרות פוליטית מהפוליטיקה הישראלית (באופן זמני).

שנית אל כעס ההכחשה העצמית. כפי שאמרתי שאול מופז אינו הממוצע. מופז הגיע רחוק. הכעס של שאול מופז הוא כעס עצמי. מופז כועס על הונאתו העצמית את עצמו. כעס עצמי זה הוא ללא מוצא. כעס ההונאה העצמית נע

במהירות עולה ומתעצמת ובמעגלים ספירליים בתוך ובין קירות התודעה העצמית. במקרה של שאול מופז הוא הועמד מול עברו, מול מעשה ההונאה העצמית, בציבור. בנוסף הוא הפך למטרה ללעג. הלעג היה ציבורי. עלבו בו

בפרהסיה. אל נוכח פני האומה. על כן הכעס הוא עצמי. כעס ההונאה העצמית הוא מייסר. אך, תחושת ההקלה, הנחמה היחידה שיכולה להיות לשאול מופז היא כי העלבון אינו שלו. העלבון הוא ציבורי. הכעס הוא כעסו של שאול. זהו הכעס האישי הנובע מההונאה שבהתכחשות העצמית. אך העלבון הוא ציבורי. העלבון הוא פוליטי. שאול מופז כועס על עצמו על כי לא ראה, עד היום, את עליבותה התרבותית של החברה הישראלית ועד כמה

שעלבון זה אינו עלבונו שלו אלא של החברה שהמציאה את מבנה הציפיות הסכיזופרני הזה. שאנשים כמו שאול מופז נידונים כלא ראויים למלוכה אלא רק לאתונות. אין זה עלבונו של שאול מופז. זהו עלבונה של החברה

הישראלית על עליבותה התרבותית. על כן, כך נראה לי, נקט שאול מופז העדרות פוליטית מהפוליטיקה.

- 11 -

לספטמבר, 22תגובה למאמר על מופז. קיסר הוא לא הבעיה - הבעיה היא קיסריזם. פורסם ב"העוקץ" ב-2008 .

תודה לכל המגיבים (למאמר על מופז) למאמר שכתבתי. ביקורות מעניינות. תודה. למרבה הפליאה, אני גם נוטה להסכים עם רוב המבקרים. המאמר שכתבתי אינו על שאול מופז ולבטח שלא על תכססנתו הפוליטית. הוא

ותכסיסיו אינם מעניינים אותי. למרות שאמירה זאת נראית התחכמות או התחמקות זו האמת לאמיתה. עכשו לעיקר. אפשר לעשות ניתוח היסטורי ופוליטי של עלייתו ומותו של יוליוס קיסר ואפשר לעשות ניתוח אחר,

היסטורי וסוציולגי על התנאים שאיפשרו את עליתם של קיסרים או של הקיסריזם ולהציג את צעדיו ההיסטוריים של יוליוס קיסר כדוגמה או כראשית לקיסריזם. על בסיס מודל זה רציתי לשאול האם יש בהתרחשות סביב מופז

משהו שניתן לקרוא לו: מופיזם ישראלי. לדעתי יש. במאמר הזה קראתי לזה 'העליבות התרבותית של החברה הישראלית.' זה היה הנושא של המאמר שכתבתי. אני מדבר על מופיזם לא על מופז. במופיזם חייבים לכתוב את האותיות של השם מופז. אינני בוחר במופז. הוא פוליטיקאי שנמצא בקצה המפה הנגדית למפה הפוליטית שלי.

אינני מעריך אותו כפוליטיקאי אבל אני מכבד אותו כאדם: מראש. ברור לי לגמרי שמופז לא חושב כמוני. ברור לי, כפי שכתבתי, כי הוא יהיה בין הראשונים לומר שמה שכתבתי הוא קישקוש. אין לי בעייה עם עמדה שכזו אלא

עם חוסר התייחסותם של דוברים שכאלה (כולל מופז) אל 'עליבותה של החברה הישראלית' כפי שנתגלתה בבחירות לראשות קדימה. לדעתי יש כאן בעייה (די באנלית מבחינה היסטורית, היא מתרחשת בהרבה חברות) שלמבנה חברתי הממלכד את החברה שיצרה אותו. והחברה הישראלית ניראית בעליבותה הרבה, פעמים רבות כאשר

אנשים ממוצא מזרחי מגיעים לתפקידים של הנהגה. ראה/ראי הקשיים העצומים לפני הגעתם ואז, לאלה שכן הגיעו, חוסר יכולתם להניע ואז, בדרך כלל אם כי לא תמיד - מי זוכר את שושנה ארבלי אלמוזנינו? - המפלה

הקשה (הממון, הכלא, ההתבזות, הבושה, חוסר האונים, התיפקוד הקלוקל, אי ההתאמה, האסונות, והטרגדיות). נכון מאוד שזה קורה גם למנהיגים אחרים. זאת אומרת למנהיגים ישראלים ממוצא אחר - לא מזרחי. ההבדל הוא

שכשראש ממשלה הולך (עשיר, מושחת, שבע מעשים, חולה), מעט מאוד הם הקושרים את התנהגותו למוצאו. אבל כשעמיר פרץ מגמגם באנגלית, מי שמגמם על הבמה זהו גם מוצאו. כ'שהקומבינות הישראליות' בוחרות

לנשיא חדל אישים, כנגד כל הסיכויים וכנגד מועמד טוב ממנו והוא עושה מחדלים בתפקידו הבכיר, גם מוצאו מזדקר לעין. אז שואלים (בקריצת עין של יודעי דבר) ואומרים (בתמימות מעושה): הוא בכלל לא יודע לדבר אנגלית!! נכון, אנגלית לומדים בבית הספר הרבה שנים או בבית מההורים. 'ידיעת האנגלית' אינה חלק טבעי

מהכריזמה של המשרה והתפקיד. כששיטת הבחירה מעוותת והמעגל ממנו נבחרים הוא מעוות לא צריך להיות מופתעים כאשר מקבלים עיוות כתוצאה. זה לא פוליטיקה עדתית. זוהי לוגיקה פשוטה. עוגה עושים מקמח מביצים

ומסוכר לא מעגבניות, בצל, פטריות, שום ושמן זית. עוגות לקפה צריך לדעת לעשות, כפי שצריך לדעת לעשות רוטב עגבניות לפסטה. שלמה בר הזמר והמלחין כתב מוזיקה לאחד מהשירים המצויינים שנכתבו על העיניין

החברתי בישראל. השיר נכתב על ידי לא אחר מאשר נתן אלתרמן. השיר נקרא "ריצתו של העולה דנינו". נתן אלתרמן כתב על "דף אלם ואשם דף בזיונו של אב... אשר שיבת ציון ציוותה עליו קפץ...רוץ רוץ ואל תחת כי

אכסה מומך אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי אשר זיווה נוצץ בדמעך". כך כתב נתן אלתרמן וכך שר שלמה בר.

- 12 -

.2008 לספטמבר, 30"חוות החיות" של דודי כהן. פורסם ב"העוקץ". ה- לספטמבר) השר ללא תיק ממפלגת העבודה, עמי איילון, הגיב 28בישיבת הממשלה האחרונה (יום ראשון, ה-

בחריפות נגד התבטאויותיו של מפכ"ל המשטרה דודי כהן כפי שהובאו במאמר-ראיון בעיתון ה"ארץ". "במדינה ). העמדות שבגינן 2008 לספטמבר 29מתוקנת" אמר השר איילון "המפכ"ל היה צריך להיות מפוטר" ("הארץ",

אמור המפכ"ל להתפטר הובאו לידיעת הציבור בראיון עם העיתונאי ארי שביט. הראיון פורסם במוסף סוף השבוע ). 2008 לספטמבר, 26של ה"ארץ" (

מדוע הגיב השר עמי איילון בחריפות כל כך רבה לדבריו של מפכ"ל המשטרה? לראש הממשלה המודח-מרצונו, לשר המשפטים הנאבק על מקומו וכן למשנה לראש הממשלה יש כנראה סיבות ברורות לכעוס על תוכן המאמר ואמירותיו של מפכ"ל המשטרה. על כן עמדותיהם הנחרצות בקשר למפכ"ל ולדברים שנאמרו ניראות הגיוניות.

המפקח הכללי של משטרת ישראל טוען כי "...השחיתות השלטונית היא האיום האיסטרטגי על המדינה" ("הארץ" ). בקיצור, השוטר מספר אחת בישראל אומר כי התנהלותם של המופקדים על שמירת וביצוע 2008 לספטמבר 26

החוק, פעילותם של האנשים שבידיהם מופקדים המפתחות לניהולם התקין של חיים סבירים ונורמלים בארץ, דרך התנהלותם ופעילותם של אלה המופקדים על שלומינו, מאיימת על עצם הקיום של החברה הישראלית. אלה הם דברי המפקח הכללי של משטרת ישראל בראיון עיתונאי. למה או לאיזה משל הדברים שאומר המפכ"ל דומים?

כאילו נאמר שכלבי השמירה האמורים להגן על עדר הכבשים והעיזים מפני זאבים וחיות טרף אחרות, כלבי שמירה אלה בעצמם טורפים את העדר. זהו המסר החד משמעי שעולה מהראיון הארוך עם דודי כהן.

מה שלא כל כך ברור לי היא השאלה מדוע עמי איילון יוצא נגד דודי כהן? עמי איילון אומר כי צריך לפטר את המפכ"ל. מדוע יש לפטר את השוטר הראשון של מדינת ישראל המדווח לאזרחים על הערכתו את מימצאי עבודתו

ועל-סמך בסיס הנתונים הכי מהימן הנמצא בידי מישהו בנושא שחיתות. בדיווח אומר השוטר כי מנהיגים פוליטיים בישראל הפקירו את משימתם הראשונה במעלה וניצלו את מעמדם הרם בדרכים העלולות להיות מוגדרות

כפליליות. מדוע יש לפטר את מי שאומר כי חלק מהמנהיגות הפוליטית בישראל הפך לאיום המשמעותי ביותר לחברה ולמדינה? מהו, על פי דודי כהן האיום שבשחיתות הפוליטית? ומדוע לומר זאת מהווה סיבה לפיטורין. האם

אנו אמורים לכעוס על מחזיק הפנס במקום להזדעזע מהמראה הנגלה לעיננו?

הדברים שנאמרו על ידי המפכ"ל המשטרה חשובים ביותר. אך, יש לציין, כי אין הוא הראשון שדיבר על שחיתות השלטון בישראל. אין צורך ועל כן לא אפרט כאן את תופעות השחיתות האישית של הפוליטיקאים הרבים אשר

הואשמו ונמצאו חייבים בדין. לא אערוך רשימה של הפוליטיקאים הרבים מספור שנחשדו ולא הואשמו ועל כן לא הועמדו לדין ולא נמצאו חייבים. נתונים אלה ידועים ברבים. רק אציין שהיכולת להתחמק מיד החוק אינה בהכרח מעלימה מעין הציבור ומידיעתו את מרכיב השחיתות ואת המושחתים. ישראל היא חברה קטנה. בנוסף, לא אדבר במאמר זה על המושג שהפך למותג והוא הקשר שבין הון-ושלטון. גם קשר זה ידוע ברבים. אומר רק כי לא רבים

הם היורדים לעומק המשמעות החברתית הרת הגורל הנובעת מהקשרים המסועפים שבין הון ושלטון כיום, וכן בעבר. הגדרת השחיתות הפוליטית כסכנה איסטרטגית אינה נובעת מצדקנות מוסרנית או מהנזק הכלכלי הנגרם או אפילו לא מהשחתת המידות המשתמעת מהניצול של המעמד הפוליטי לקידום אינטרסים אישיים והתעשרות. ניראהלי כי השחיתות הפוליטית מהווה סכנה איסטרטגית מהעובדה ששלטון החוק, שבפניו כולם אמורים להיות שווים, אינו בר אכיפה שווה על בעלי הכוח הפוליטי, כלכלי וחברתי בישראל. מפכ"ל המשטרה טוען כי עולו השלטוני שלהחוק חל פחות על העלית השלטת ועל בעלי הכוח בישראל. נראה שעל כך וזו הסיבה שבעטייה רגשה הממשלה.

אין צורך להכביר מילים על מה שכיום הפך למטבע לשון שחוקה אשר רבים מדברים בה עד לזרא והיא: "משפחותהפשע". לא צריך להכביר מילים משתי סיבות. ראשית, העיתונים וה"תקשורת" מלאים הרי בסיפור מעשיהן

ועלילותיהן של אירגוני פשע אלה ואין צורך להוסיף דבר למקהלת הקולות הצורמניים וחסרי הטעם הללו. בנוסף, "משפחות" והקשרן ל"פשע" נראה בהחלט זיווג לא מתאים. שנית, העיסוק האובססיבי באירגוני פשע אלה מציג

תמונה מעוותת. האם זנות, סמים, והימורים לא היו בישראל לפני הופעתן הדרמטית של משפחת "אברג'יל" "אבוטבול"? רועי זונות, סוחרי סמים ומועדוני הימורים היו קיימים גם לפני עלייתן המטאורית של "משפחות"

אלה. יש לי למעלה מחשש סביר כי השימוש החוזר ונשנה במושג משפחות הפשע בסמיכות כל כך גבוהה לשמות אברג'יל ואבוטבול יש בו מעט מהשימוש הציני הנקוט בחברה הישראלית בשיוך מוצא לציון הערכה חברתית.

לשמחת המשתמשים בסטריאוטיפים הישראלים השגורים, אין לנו עדיין בין "משפחות פשע" את משפחת "בוזגלו". תארו לכם שהמותג "בוזגלו" היה צריך לעבור שינוי משמעות עמוק כל כך. במקום לככב כמודל

לטיפשות או כ'מייצג למכנה המשותף הנמוך ביותר' או ל'ממוצע הישראלי הנמוך' היה על השפה הישראלית המכובסת להמציא מושג חדש לתחתית הסולם החברתי. איזה אסון היה זה לשפה העיברית המדוברת. תארו לכם כיהייתה נשמעת דרישה לבטל את מושג ה"פרחה" והטיותיו השונות. האם אפשר יהיה פעם לומר התנהגות זולה בלי

השיוך של הפרחיות?

- 13 -

אך ל"משפחות הפשע" יש הקשר ישיר לנושא מאמר זה ועליו כן ארחיב את הדיבור. מה שנקרא "משפחות הפשע"הם אירגונים שהפשיעה מוגדרת בהן כעסק כלכלי המתבצע במסגרת חברתית. כאלה היו והינם מרבית האירגונים של פשיעה הידועים לנו מהעולם. באירגונים שכאלה יש אידיאולגיה ופרשנות, היסטוריה ומנהיגות פוליטית, וגם

חלוקת עבודה מפורטת והתמחות מיקצועית. אלה הן התארגנויות חברתיות המשתלטות על שוקי המין, הסמים, , דלק - בישראל ובשטחים כיום) 20ההימורים ומוצרי ייסוד (לדוגמא: אלכוהול - בארצות הברית של שנות ה-

הנמצאים מסיבה זו או אחרת ברמה גבוה של דרישה. האירגונים הללו מתבססים, בדרך כלל, על רשתות חברתיות אשר יוצרות מסלולי מוביליות כלכלית וחברתית לפרטים השייכים לקבוצות ממודרות, מתוייגות שאינן מרושתות

אל תוך המערכות הלגיטמיות של הקצאת משאבים וחלוקת כוח. על כן ניתן למצוא פעמים רבות את הקשר והסמיכות של מוצא אתני ופשע. זוהי למעשה ההיסטוריה החברתית של הפשיעה בארצות הברית ובמדינות אחרות.ניתן, על כן, לשאול את השאלה הסוציולוגית עד כמה שונים אירגונים אלה מאירגונים אחרים השולטים במשאבים

באופן לגיטימי? השוני העיקרי הוא במידת אכיפת החוק, החלתו והגדרתו. מבחינה זו המשמעות הקונקרטית של הקשרים "הון שלטון" היא שהשותפים להון ולשלטון מוצאים דרכים להתחמק מהחלתו ואכיפתו של החוק עליהם

והגדרת החוקים בדרך המאפשרת את פעולתם "הסדירה" בהפרעות מינימליות.

אציין רק כי נושא השחיתות של השלטון בישראל נידון כבר בפורומים רבים בעבר. ידידתי, זכרה לברכה, ויקי שירן כתבה דוקטורט על שחיתות שלטונית ופוליטית בישראל. עבודת הדוקרטורט של ויקי שירן עסקה בשחיתות פוליטית. פעמים רבות ניהלנו, היא ואני, ויכוחים ארוכים על נושא עבודתה. במשך זמן רב ניסיתי לשכנעה להרחיב

את מסגרת הדיון שלה ולדון בשחיתות גרידא ולאו דווקא בשחיתות פוליטית. השחיתות "הרגילה" המוגדרת על בסיס הניצול של משאבים ציבוריים לצורך העצמה והעשרה של פרטים לעיתים בניגוד לחוק ולרוב למרות החוק. דר' ויקי שירן ראתה במוסר הכפול של החברה הישראלית בכל הנוגע לצד הפוליטי של הייצוג האתני בפוליטיקה

הישראלית את עיקר של עבודתה. על כן הרחבת היריעה לשחיתות נתפסה כהפחתה מעוצמת הטיעון החברתי שלה.אין ספק שגם בתחום הזה הייתה דר' ויקי שירן רואה למרחוק ולפני רבים ורבות אחרים.

אחד מהגופים שכן דן ובאופן ישיר בשחיתות כלכלית-פוליטית בישראל היה דווקא הקשת הדמוקרטית המזרחית. המשאב של אדמה הוא בין המשאבים היקרים ביותר בישראל (ולא רק בישראל). הבנת ההיסטוריה והכלכלה

הפוליטית של משאב האדמה בישראל הינה אחת מהדרכים המרכזיות להבנת המבנה והאופי של החברה הישראלית. גיאוגרפים פוליטיים רבים בנו את הקריירה האקדמית שלהם על הבנת הקשר שבין מבנה החברה

הישראלית וחלוקתו הפוליטית של משאב האדמה בישראל. אין לי ספק כי הדיון של הקשת הדמוקרטית הישראליתהוא דיון בשחיתות. זוהי שחיתות פוליטית וכלכלית שתוצאותיה החברתיות ברורות לעין. אך ראה זה פלא, הדיון בסוג הזה של שחיתות באמצעי התיקשורת למינהם מחוויר לעומת הדיון ב"משפחות הפשע" בנתניה. אין בדברי אלה כל הצדקה, סיוע, הבנה או קבלה של הפעילות הבלתי חוקית והבריונית של אירגוני הפשע הישראלים יהיו

אשר יהיו והיכן שהם. חשוב אבל לציין כי לא כל מרעיש בתופים בהכרח יוצר מוזיקה בעלת משמעות. הדיון האובססיבי באלה הנקראים "משפחות הפשע" מייצר רעש וסינוור אך לאו דווקא יוצר מוזיקה או מטיל אור

באפילה.

החשיבות של המאמר של ארי שביט עם מפכ"ל המשטרה דודי כהן הינה בעצם העובדה שאחד מהאישים הבכירים בחברה הישראלית המופקד על שמירת החוק ואכיפתו טוען כי קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית אינן

כפופות לחוק באופן מלא. הקריאה של המפכ"ל היא להכפיף את כלל החברה הישראלית לחוק הישראלי. מסתבר שקריאה שכזו מתפרשת כיום כקריאה מהפכנית. הקריאה שלי בין השורות של טענותיו של דודי כהן מביאה אותי למסקנה הבאה: השוטר מספר אחת בישראל טוען כי ישנם אנשים וגופים מרכזיים בחברה הישראלית המתנגדים

באורח פעיל ביותר ליישומו של החוק בעיקר לגבי האנשים החזקים ביותר בישראל. אם כך ניתן לסכם ולומר, כי בישראל, החוק מופעל ונאכף על החלשים בלבד. בעוד הגופים החזקים (לדוגמה משרד החינוך והתרבות המעכב

את משכורותיהם של המורים והמורות למרות צו בית המשפט לעבודה), אישים בעלי כוח פוליטי וכלכלי,לגביהם, החוק מיושם באופן חלקי ולעיתים אינו מיושם כלל ועיקר. אלה הן אמירות קשות ומחייבות ביותר. הן נאמרות על

ידי האיש שממונה על אכיפת החוק בישראל. על כן, כל כך לא ברורה לי עמדתו של השר בלי תיק עמי איילון. אשמח אם יפתח דיון ציבורי שבו ינמקו המתנגדים את הסבריהם המפורטים לעמדותיו של המפכ"ל דודי כהן.

להשבחת הדיון העקרוני הייתי מציע למתדיינים שונים לקרוא את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול ובעיקר את הטיפול שלו בחזירים של החווה.

- 14 -

(זוהי .2008 לאוקטובר, 14כיבוש, "ימין" ו"מזרחים": הצעה פוליטית. מאמר שלא פורסם. יום שלישי, ה-הצעה להוצאה חד פעמית של "עיתון אחר", ניתנה לדוד חמו ולמואיז בןהרוש, אחר כך נשלחה ל"כיוון

) לא עלה דבר מההצעה.)2009 לנובמבר 20מזרח" לבת-שחר גורפינקל. עד עתה (ה-מזה שנים אני מגלגל במחשבתי את השאלה של הקשר שבין כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, התפתחותו של

הימין הישראלי המסורתי והרדיקלי, ובין ה"בעיה החברתית". במילים אחרות, מהו הקשר שבין הימין אל אלה הנקראים "מזרחים."

. בדרך כלל, לא 1967אין ספק כי הדינמיקה החברתית-תרבותית בה נעה החברה הישראלית הושפעה רבות מאז ימצאו ההקשרים הללו (כיבוש, ימין, "מזרחים") בעיתונות הרגילה. לרוב שאלת הכיבוש והתפתחותו של הימין הישראלי מופיעים בדיוני פוליטיים ואקדמים אודות נושאי "חוץ וביטחון", בעוד שנושאי תרבות ויחסים אתניים

מופיעים במסגרת דיונים של "פנים וחברה." גם במחקרים חברתיים המתפרסמים לעיתים בנושאים אלה, לא ניראה כי הקשרים הללו מנוסחים כשאלות מחקר.

למשל, לא נשאלת השאלה האם הכיבוש השפיע על היחסים האתנים בישראל? לרוב יש איזכור כללי של הקשר וההשפעה של שני התחומים, אך אין דיון סיסטמטי ועיקבי בגורמים המעצבים את יחסי ה"חוץ והביטחון" ו"פנים

וחברה". תחומי דיון אלה נתפסים כנפרדים. ההנחה המובלעת היא כי הקשר בין שני התחומים הוא רופף. האם אין קשר בין נושאי "חוץ וביטחון" ונושאי "פנים וחברה"? מהו המקור החברתי של ההפרדה הזו? הדברים שאתם/ן

עומדים לקרוא כאן הם הצעה לדיון הקושר את נושאי "חוץ והבטחון" אל נושאי "פנים וחברה." אני מציע לעשות זאת באמצעות גיליון (מטאפורי) של עיתון שיתפרסם בה"עוקץ".

שנה הייתי אחד מהאנשים המעורבים בהוצאתו לאור של "עיתון אחר." לצערי עיתון זה לא יוצא יותר 20לפני כ-לאור. "עיתון אחר" היה בעבורי במה ושיעור. יכולתי להתבטא בו באופן חופשי באמצעות כתיבה וחשיבה בקול

רם, ולמדתי לעיין באמצעותו במציאות הישראלית בעיניים בוחנות, שוקלות, לומדות ומבינות. תקוותי - הצעתי - היא כי יהיה אפשר לחזור על החוויה הזו באמצעות עיתון אלקטרוני. הייתי רוצה לחוות - מחדש - קריאה בעיתון שהיא משכילה, מלמדת ושאינה מנכרת. זאת אומרת, הייתי רוצה לקרוא עיתון ומאמרים שבהם אני מוצא את עצמי

ואת עולמי באופן שלם יותר, חסר פניות ועם כל עומק מורכבותו החברתית והתרבותית. הייתי, במילים אחרות, רוצה לקרוא עיתון שבו העמדה שלי אינה עמדה אפולוגטית. הייתי רוצה לקרוא עיתון שבו השילוב שבין "חוץ

וביטחון" ל"פנים וחברה" לא תהיה עמדה המנסה למצוא מדרך לרגלה, כמו יונתו הראשונה של נח. עיתון שבו ניתןלדבר על הקשרים המסועפים שבין שיויון ושלום מבלי להתנצל.

מאחר שהכסף והמשאבים הנחוצים ליצירת עיתון אינם בתחום השגתי, או ביכולתם של חבריי הקרובים, שהיו קשורים בעבר ל"עיתון אחר", החלטתי לנסות ולשמוע לפנות אל הקוראים והקוראות השונים בה"עוקץ". אולי

יועלו הצעות רלוונטיות ומעשיות שבאמצעותן ניתן יהיה לפרסם גליון שיעסוק בנושאים של "חוץ וביטחון" באותהעת שבה נידונות בעיות של "פנים וחברה."

השאלה המופשטת שבה אני רוצה לעסוק היא האם יש קשר בין המאבק לשיויון חברתי בישראל והתקווה לשלום עם הפלסטינים ומדינות ערב? הכותרת שבראש המאמר הקצר הזה: כיבוש, ימין ו"מזרחים" היא הדרך הספציפית

שלי לראות את ההקשרים הללו. אין זה כמובן מחייב אחרים ואחרות והם מוזמנים ומוזמנות לכתוב את דעתם ודעתן על הנושאים הללו ועל הקשרים נוספים שלבטח חמקו מעיניי.

אם כך, מונחת לפניכם הצעה-תוכנית להוציא גיליון אחד של כתב עת (בסיגנון "עיתון אחר"). הרעיון המרכזי השנה האחרונות. זהו דור הכיבוש. הכוונה היא למקד 40המנחה את ההצעה הוא ניתוח אינטלקטואלי-פוליטי של

את תשומת הלב אל העובדה שבארבעים השנה האחרונות שלטה במוסדות המדינה הישראלית פוליטיקה ימנית. וכיבוש השטחים יש בישראל שלטון שאינו מוכן לותר על השטחים, אינו מציע פתרון, 1967זאת אומרת, משנת

", "שתי מדינות לשני עמים," "מדינה אחת לשני עמים", 67ודוחה כל הצעה של פשרה עם הפלסטינים ("קוי "מדינת כל אזרחיה", "מלחמת קבע ועל חרבך תחיה" או "גירוש" או כל הצעה-פתרון אחר).

השנה האחרונות. על כן חייבים להגדיר את הפוליטיקה של אי-החלטה40היעדר החלטה הוא המאפיין המרכזי של כמדיניות פוליטית. מכאן, כי שיוך למפלגה פוליטית ("ליכוד", "מערך" "מרצ" "הליכוד הלאומי" או אחרים) אינו

הקריטריון המרכזי או הבלעדי לקביעת ההגדרה של פוליטיקה ימנית. הגדרה יותר מהותית של פוליטיקה ימנית מאז הכיבוש ניראית לי כפוליטיקה של אי-החלטה. זוהי פוליטיקה הגוררת רגליים באשר לסיכסוך הישראלי

פלסטיני. זוהי פוליטיקה השואפת לספח לישראל שטחים או חלקים של השטחים ואת תושביהם מבלי לומר מה יש ברצונה לעשות פוליטית-חברתית עם היהודים, עם הערבים, ועם הישראלים בשטח הנתון למרותה. פוליטיקה של עמימות ואי-החלטה היא איסטרטגיה ופוליטיקה ימנית. למדיניות זו יש השלכות עצומות על החברה בישראל ועל

החברה הישראלית. ברצוני לבחון חלק מההשלכות האלה בהקשר של יחסים אתניים בישראל.

- 15 -

השנה האחרונות הן שנים אשר עיצבו ומעצבות את המבנה של החברה הישראלית. יתכן אפילו 40באופן מובהק כי תרומתן של שנות הכיבוש והשליטה בפלסטינים לאיפיון מבנה החברה הישראלית וכן לקיבוע אופיו של דור

. 1967 ועד 1948הכיבוש מאפילה בעוצמתה על עיצוב החברה מאז קום המדינה ב-

השנים מאז הקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים מהוות את התקופה בה הגיע לישראל רוב הציבור היהודי 19שעלה או הובא ממדינות ערביות ומזרח תיכוניות. זוהי תקופת ההגירה הגדולה. על כן, שנות ההגירה ושנות

הכיבוש הן שתי תקופות היסטוריות מובחנות בבירור. ניתן לנסות ולהשוות תהליכים חברתיים ופוליטיים אשר התרחשו בשתי התקופות. לדוגמה: ניתן לבחון את המדיניות הכלכלית והפוליטית הממשלתית אז והיום, ניתן

לעמוד על מרכיבים של גיוס פוליטי אשר ננקטו על ידי מפלגות בתקופה הראשונה לעומת התקופה המאוחרת, ניתןלבחון תהליכים של מיסוד והתמסדות המבנה המעמדי בישראל כתוצאה מתהליכים כלכליים ופוליטים הקשורים

למשאבי חוץ (העברת תשלומים ופיצויים מגרמניה, הון יהודי ומגביות של הסוכנות, סיוע פיננסי וכלכלי של מדינות - גרמניה, ארה"ב, כדוגמה) ולכוח עבודה פנימי ("מזרחים", פלסטינים, ועובדים זרים). ניתן גם לבחון את מאפייניהם המרכזים של זרמים תרבותיים ופוליטיים בתוך הקבוצות השולטות והנשלטות בישראל ולשאול: האם

חל בהם שינוי? לדוגמא: ניתן לבחון את היכולת והאפקטיביות של קבוצות שליטות ומודרות לקבוע ולשנות את סדר היום התרבותי והפוליטי בישראל בתקופה הראשונה לעומת התקופה השניה. ניתן, אם כן להשוות תהליכים

של שינוי חברתי בתקופה הראשונה - "הרפובליקה הישראלית הראשונה", ובתקופה השניה: "הרפובליקה הישראלית השניה" בכל הנוגע למיקומם ומעמדם של היהודים אשר הגיעו מארצות ערביות ומהמזרח התיכון

לישראל.

ישנן שלוש סיבות עיקריות מבחינתי להתמקדות בכיבוש מחד וב"מזרחים" מאידך.ראשית, פוטנציאל השינוי הפוליטי הוא במזרחים. אני חושב שהציבור של יהודים אשר הגיעו בגלי ההגירה הגדולים ממדינות ערביות ומהמזרח התיכון, וכן ילדיהם בדור השני והשלישי, עדיין מהווים את החוליה עם

פוטנציאל השינוי הגדול ביותר בחברה הישראלית. קווי המיתאר הכלכלי, פוליטי, ההשכלתי והתרבותי של ציבור זה אינם מוגדרים באופן ברור. מעבר לשיוך ביורוקרטי וחיצוני כקבוצת מיון כללית של "ארץ מוצא שאינה

אירופאית", ציבור זה אינו מובחן באופן מובהק על ידי עצמו. זוהי קטגוריה חברתית, לא קבוצה חברתית. על כן אני מכניס את המושג "מזרחים" לגרשיים.

בקטגוריה חברתית לרוב אין מודעות פנימית הבאה לביטוי באמצעות הגדרה עצמית. האנשים המהווים את הציבור שארץ מוצאו אינה אירופאית בישראל אינם רואים עצמם כקבוצה ייחודית לעצמה. לרוב, הם הוגדרו או מוגדרים

כך (ספרדים, עדות המזרח, עדות, "ארץ ישראל השניה", "מזרחים", פריפריה) על ידי סמכות חיצונית כלשהי. ציבור זה אינו קבוצה, ואינו אפילו מקבץ של קהילות ברורות (תימנים, עיראקים, מרוקאים, כורדים, בולגרים,

יוונים) ובעלות זהות מובחנת. דרגות החופש האידאולוגי, המעמדי, והתרבותי של אנשים ממוצא אסיה אפריקה הן רבות. על כן ציבור זה הוא קטגוריה חברתית לא יציבה, בעלת מודעות עצמית והזדהות פנימית נמוכה יחסית,

החסרה מאפיינים תרבותיים ברורים. לבטח, לא ניתן למנות ציבור זה כחלק מהקבוצות האחרות בישראל.

בקיצור נמרץ, אינני חושב שיש קבוצה מזרחית מובחנת תרבותית או פוליטית הפועלת למען עצמה. יתכן, כי יש לקטגוריה מזרחית בישראל בסיס מעמדי (כלכלי) משותף כללי מאוד. אם כך, זהו ציבור גדול שאינו מוגדר על ידי

עצמו באופן ברור מבחינה מעמדית, פוליטית, כלכלית ותרבותית. זהו ציבור המקושר באופן רופף, כזה או אחר, למוצאו ממדינות ערביות ומזרח תיכוניות. אך, זהו ציבור שאינו ממוקם חברתית באופן חד-משמעי בחברה

הישראלית. ציבור זה איננו מזהה עצמו או מזדהה כציבור ייחודי. ציבור זה מוגדר חיצונית ולא מתוך הגדרה ממדינות חבר-העמים מיקומה ברור יותר לאנשי הגירה זו 90פנימית. אפילו קבוצת האנשים אשר הגיעו בשנות ה-

עצמם ולמרבית הציבור בישראל - יהודים וערבים כאחד. בהירות של זהות שכזאת, אינה קיימת בציבור הנקרא "מזרחי". כמובן, זהות והזדהות הינם משתנים חברתיים. אלה הם, בהחלט, עיניינים של דרגות לכידות. במסגרת

זו, "מזרחים" אינם נתפסים בעיני כחברים בקבוצה אתנית.

לעומת ציבור זה, היהודים אשר הגיעו ממדינות אירופאיות לישראל, הן אלה אשר הגיעו לפני קום המדינה והן אלהאשר הגיעו במהלך קיומה, הפכו לקבוצה מלוכדת בהרבה. זוהי גם הקבוצה השלטת בישראל. לרבים מבני קבוצה

זו יש לא רק רקע ואינטרסים מעמדים, פוליטיים ותרבותיים ברורים למדי אלא מידה רבה יותר של הזדהות פנימית. זהותם של חברי קבוצה זו ברורה ונהירה יותר מאשר כל קבוצה יהודית אחרת באוכלוסיה. זהות זו היא

כמעט 'מובנת מאליה', אם כי גם לגבי זהות זו יש אבחנות, גוונים שונים ובעיקר יש ויכוח פוליטי. מבחינה היסטורית ותרבותית, יוצאי ארצות אירופה בישראל הפכו לקבוצה אתנית. זוהי הקבוצה האשכנזית.

הסיבה השניה, תהייה על המשוואה מזרחים = מחנה הימין. הסיבה השניה אם כך נעוצה בהנחה ובהתמקדות בכיבוש וב'מזרחים' היא שבספרות המחקרית בישראל נהוג לשייך את הציבור ה'מזרחי' למחנה הפוליטי הימני.

חוקרים וחוקרות רבים טענו זאת באופן ישיר או משתמע. רבים הם הקולות של מנהיגים פוליטיים הטוענים טענה

- 16 -

דומה ("המזרחים הם ימניים"). קולות, מראות ורשמים העולים מפוליטיקת הרחוב הישראלי תומכים באופן כללי בקביעות מחקריות, פוליטיות ותרבותיות אלה. בהנחה שלקביעות ורשמים אלה יש אחיזה כלשהי במציאות, רצוי

לשאול מה הייתה ההשפעה של הימין הפוליטי על המבנה החברתי הישראלי? למשל, כיצד השפיעה הבחירה בימין הפוליטי של קהילות יוצאי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון בישראל על מיקומם המעמדי והתרבותי? האם הבחירה

בימין הטיבה, שיפרה או הרעה את מצבן של קהילות יוצאי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון בישראל? מדוע קהל זה מסוייג ממפלגות שמאל? מהו התוכן הפוליטי של גישה שמאלית בישראל? מדוע תומך קהל זה במפלגות ימניות?

ממה נובעת התמיכה של קהל זה בימין הפוליטי? האם היה ויש כאן צעד פוליטי? האם יש מיקח ומימכר בין ציבור השנה 40זה ומפלגות הימין? בקיצור: כיצד השפיעה הנטיה הימנית המשוערת של הציבור "המזרחי" בישראל ב-

האחרונות על מיקומו של ציבור זה בחברה הישראלית? או באופן מופשט יותר, כיצד השפיע הכיבוש ומדיניות הימין על המבנה המעמדי והתרבותי של ישראל ככל שדנים ביחסים אתניים?

הסיבה השלישית קשורה למזרחים ומוביליות חברתית. הסיבה האחרונה להתמקדות זאת היא כי מחקרי ניעות חברתית בישראל אינם מתארים תמונה ברורה. אין הם מציירים תמונה בהירה באשר לטווח, עומק והיקף הניעות (המוביליות) החברתית בישראל. זאת אומרת, אין אנו יודעים, למשל, האם ועד כמה מעמדם של בני ובנות הדור

השני והשלישי של יהודים מארצות אסיה ואפריקה שונה ממעמדם של הוריהם או סביהם. בנוסף, אין מחקרים אלה שואלים מהו מעמדם של בני ובנות הדור השלישי של יהודים מארצות אירופה ביחס להוריהם וסביהם? ניתן לשאול את שאלת הניעות החברתית בישראל מכיוון אחר. האם קיים (או נוצר) מעמד בינוני "מזרחי" בישראל?

וביתר חדות, ניתן לשאול האם החיבור אל הימין הפוליטי בישראל יצר מעמד בינוני "מזרחי"?

האם קיים מעמד בינוני "מזרחי"? האם יש למעמד זה זהות פוליטית ותרבותית מסויימת? האם ניתן לאפיין קבוצה זו באמצעות מרכיבים ייחודיים לה? למשל, מהו מעמדן של נשים במעמד זה? האם קבוצה זו מייצרת מנהיגות

פוליטית? איזה סוג של מנהיגות פוליטית מעמד זה ייצר? האם מעמד זה תומך ביצירה חברתית ותרבותית האופיינית ומאפיינת את הקבוצה הזו? האם זו קבוצה המתגוררת במקומות מסויימים (התנחלויות, מצפים בגליל,

שיכון דן, בבלי, למד, רמת-אביב, שכונות בערי לויין, עיירות פיתוח, קיבוצים, מושבים צעירים או ותיקים)? מהם מאפייני המשפחה של מעמד זה? היכן - חברתית - ניתן לפגוש את בני המעמד הזה? מהם דפוסי הצריכה

התרבותית שלו? מה הם דפוסי התעסוקה שלו? האם קבוצה חברתית זו עובדת בפלח שוק מסויים (תקשרות, תרבות, היי טק, פיננסים, עצמאים, ביורקרטיה ממשלתית, צבא)? במה עוסקות הנשים של מעמד זה? מהם מאפייניהמשפחה של מעמד זה? האם וכיצד נשים מאורגנות בקבוצה זו? מהם המרכיבים של כוחה החברתי והפוליטי של קבוצה זו (תנועות נוער, מכוני מחקר, מפלגות, אירגונים התנדבותיים)? האם יש לקבוצה זו קשר אמיץ אל תנועותחברתיות? (גוש אמונים, שלום עכשו, המזרח אל השלום, הקשת הדמוקרטית המזרחית)? מיהם האנשים השייכים לקבוצה זו (פועלים, מעמד בינוני, סטודנטים, פנסיונרים, משכילים, אינטלקטואלים, פעילים חברתית)? האם הם

רואים עצמם כיישות מסויימת? מהי אותה יישות איתה הם מזדהים? אל מי הם משווים את עצמם? כיצד נתפס תפקידה החברתי הרצוי של קבוצה זו על ידי חבריה עצמם? האם יש לקבוצה זו חזון כלשהו לגבי עצמה ולגבי

החברה הישראלית? בקיצור נמרץ: אם יש מעמד בינוני מזרחי, מיהו, היכן הוא, מהו הרכבו ומה הוא עושה?

- 17 -

שפה ענייה, עוני השפה, תופעת בובליל ודיכוי: על תופעת "האח הגדול" והטלויזיה המסחרית בישראל. . 2008 לדצמבר, 12פורסם ב"העוקץ". ה-

יוסף בובליל הוא גילוי רק למי שרצה להיות מופתע. יוסף בובליל לבטח אינו גילוי לרוב האנשים החיים את חייהםכפי שבובליל מנסח אותם. וזהו רוב מניינו של הציבור הישראלי. אלה שאינם מדברים כמו בובליל, יודעים על

קיומו ונתקלים בו בצבא, במוסך, בעבודה, ברחוב ובחנות, הוא נמצא בשולי היומיום שלהם. שוליותו של בובליל היא הבסיס עליו ניבנתה ה"תגלית" ובו מושקע ה"גילוי". שוליות קיומם של יוסף בובליל ועינב ביתו גם העניקה למארגני תחרות "האח הגדול" יתרון עצום. יתרון זה בא לידי ביטוי בעובדה שיוסף ועינב בובליל אינם מודעים

עדיין לעובדת היותם "תגלית" עבור חלקים מסויימים של החברה הישראלית. הם משחקים את "עצמם" עד כמה ש"עצמם" יכול להיות תיאור נכון לחיים בחלון ראווה (לאומי). את יתרון חוסר המודעות הזמני הזה, מנצלים

באופן מלא הבעלים של תוכנית "האח הגדול". בובליל וביתו עינב "נתגלו והתגלו" על ידי התוכנית. "גילויים" הביא, מביא ויביא למארגני "האח הגדול" כסף רב. מבחינת הצופים/ת "הגילוי" עצמו מסתכם בכך שמבלי משים

הפך יוסף בובליל מאדם פרטי לסמל חברתי.

כ"תגלית" יוסף בובליל הוא אוצר בלום למפיקי "האח הגדול". מארגני התוכנית הצליחו להכניס את יוסף בובליל לבתים רבים ולהפכו, דרך הסגידה הישראלית לטלויזיה, ל"אקזוטי" ולמיוחד, ואת שפתו הענייה והגדרותיו הגסות

לשפת התייחסות. תוך פרק זמן קצר להדהים, הפך בובליל לבן-בית אינטימי בבתים ישראלים רבים. התנהגותו האקזוטית, הישירות של ביטוייו, והגסות של הליכותיו הפכו אותו למוקד צפייה טלויזיוני. נוסחת ההצלחה של

"הגילוי" קשורה לכך שיוסף בובליל משחק את עצמו באופן מלא, הוא "אומר ועושה את מה שאחרים רק חושבים"ועל ידי כך תורם ישירות להפיכתו לסמל חברתי.

אבל מהם הדברים ביוסף בובליל האדם, אשר הפכו אותו לאקזוטי? מה בביטוייו עשוי להסביר את הצלחתו הכבירה? מדוע אין הליכותיו הגסות ושפתו הענייה (הציורית) נתפסים כקריקטורה כפי שהיו לפני "הגילוי"

הטלוויזיוני? ברור הוא כי הטרנספורמציה חלה כפועל יוצא של כוחה העצום של הטלויזיה. בקיצור, יש לשאול, כיצד הפך יוסף בובליל לתופעת בובליל? או בלשון אחרת, מה בובליל מסמל? ועבור מי הוא מסמל מה?

עם השינוי הדרמטי מאינדיוידואל לתופעה, התרחש דבר מה נוסף, פחות ישיר אבל בעל משמעות מקיפה יותר. מה שקרה הוא שתופעת בובליל מעניקה הסבר, צידוק ולגיטימציה לאי-השיויון הישראלי. ייצוגו של אי-השיויון

הישראלי על ידי תופעת בובליל הפך את אי-השיויון לפצצת נפל. הסכנה העלולה להילוות להצגתו של אי-השיויון החברתי מנוטרלת על ידי בוליל עצמו. דבריו והתנהגותו של יוסף בובליל האדם, הופכים את קערת האחריות

החברתית על פיה. באמצעות הופעתו כסמל ב"אח הגדול" הפך בובליל לאחראי הבלבדי לגורלו. שפתו המתגלגלת והקריקטוריסטית והתנהגותו הגסה נזקפים לחובתו, ולחובתו בלבד. אך יחד עם שינוי רדיקלי זה, הפכה גם תוכנית "האח הגדול", מתוכנית טלויויזיה זולה המתמודדת על רייטינג וכסף, לתוכנית אידאולוגית של הצדקת ושימור אי-

השיויון הישראלי. תופעת בובליל, כאקזוטיקה ישראלית, מעקרת ומנטרלת את הסכנות הטמונות באי-השיויון הישראלי. התערובת של פחד וחשש מאי-השיויון החברתי מתפוגגים עם העברת האחריות עליהם לבובליל ודומיו. זהו סוד ההצלחה של תופעת בובליל ב"אח הגדול". אך זהו גם המשקל האידאולוגי ומעוות המציאות של התוכנית.

מבחינה זו, עשו מארגני "האח הגדול" לאי-השיויון הישראלי מה שעשתה הטלויזיה האמריקאית למלחמת וייטנאם.באמצעות הטלויזיה הוכנסה מלחמת וייטנאם לכל בית אמריקאי, כל יום וכל היום. אי אפשר היה להתעלם ממנה

יותר. בתגובות למלחמת וייטנאם ניתן היה לזהות כעס, זעם, סלידה, תמיכה, זעזוע, רחמים וגם הבנה שהביאה, עם הזמן, לשינוי פוליטי בארצות הברית. בישראל החלו להגיב לתופעת בובליל רק לאחר הפירסום הטלויזיוני.

בתגובות לתופעת בובליל ניתן כיום לזהות תמיכה, כעס, התרסה, זדון, רוע, התחסדות, אלימות וגם ניצנוצים של הבנה פוליטית. אנו עדיין בתחילת התהליך.

בעבורי, תופעת בובליל הוא בעיקר מפח-נפש מלווה בכעס. מראים לי אדם הנקרא יוסף בובליל בטלויזיה ולוחשיםלי כי זהו הביטוי האמיתי - האותנטי - של אלה הנקראים "מזרחים" בישראל. אני, דרך אגב, לא פגשתי מעולם ולאהכרתי "מזרחים". אומרים לי, למעשה צועקים לי ובראש חוצות כי תופעת בובליל זה אני. יותר מכך, אומרים לי שמשאלתי, הנה היא מתגשמת לנגד עיני. מראים לי את יוסף בובליל בטלויזיה ואומרים לי: "זו ישראל האמיתית, זו ישראל העממית כמות שהיא - בלי כחל ושרק, בלי איפור והתייפייפות, הנה היא (אתה): ישירה, ובאופן בלתי אמצעי". רצית את "זה"? עכשו קיבלת את "זה"! עכשו תשתוק! בנוסף אומרים לי, אם כי רק במרומז, שאם אני

מדבר כנגד תופעת בובליל אני בהכרח וחייב להיות "משתכנז." בובליל זה "ישראל שלך" אומרים לי בשמחה ) הייתה ההכרזה הזו: 1982לאיד. ואני אמור להיות ישראל הזו. פעם "ישראל זה אני" היה משהו אחר. פעם (

"ישראל זה אני" אמירה של התרסה, של מיאוס בקיים מלווה בכעס בונה. היה זה הכתם שהותז על הצהרת העצמאות של מדינת ישראל (ראו עבודתו הגרפית המשובחת של פרוספר בן-הרוש).

- 18 -

כך אומרים לי מארגני "האח הגדול", בעודם צוחקים כל הדרך אל הבנק ואל חיי העושר בשכונתם שבה הם מתגוררים מבלי שאפילו בובליל אחד יפריע את מנוחתם. אני יודע שבי יש הרבה מבובליל אבל, בתופעת בובליל שמראים בטלויזיה יש מעט ממני. על כן, אני חווה מפח-נפש וכעס. פעם נוספת אומרים לי מי אני. לא מאפשרים לי

לומר כי בובליל של היום ועכשו - הוא כמו סאלח שאבתי של האתמול והעבר - ושניהם לא היו ואינם אני. את תופעת בובליל המציאו ב"אח הגדול". את סאלח שאבתי המציא אפרים קישון. שניהם הם המצאה של בעל המאה שהוא בעל הדעה הכמעט יחיד כאן בישראל. אלא שתופעת בובליל היא זדונית. היא חורשת מדון ומסוכנת הרבה

יותר. סאלח שאבתי היה תם ותמים לעומת תופעת בובליל של "האח הגדול". כאן הקורבן בונה את המזבח ומחדד את הסכין לשחיטת עצמו. סאלח של קישון היה אדם שהיה בו, ונותר בו, כבוד אנושי למכביר.

לו היו שואלים את תושבי האי שאליו הגיע קולומבוס בטעות, בעת מסעו המערבי לגילוייה של הודו "המזרחית", מה הם חושבים על טענתו של קולומבוס כי היה זה הוא שגילה אותם, לבטח הם לא היו מצליחים להבין או לרדת

לעומק פישרה של השאלה. האמת היא - אם נעצור לרגע - כי תופעת ה"גילוי" היא טענה מוזרה. בעבור תושבי האי, הם וחייהם היו המציאות. מציאות יומיומית ללא גילוי או התגלות. כיום, כבר אי אפשר לשאול אותם. הם הושמדו. עד האחרון שבהם. כולם מתו ומזמן. אבל נניח שהיינו יכולים להתחקות אחר רגשותיהם ותחושותיהם

ברגע שהם ראו את האוניות של קולמבוס מתקרבות לחופו של האי שהיה ביתם. על מה הם חשבו אז? באיזה שפה הם דיברו את ההופעה ההיא של האוניות הגדולות? אולי קולמבוס ואוניותיו היו הגילוי ולא להיפך. אבל, אין כבר

את מי לשאול. הם אינם.

"האח הגדול" הוא קולומבוס הישראלי. הוא קולמבוס הגדול המגלה את יוסף בובליל מאשקלון. "האח הגדול" מגלה את תופעת בובליל רק לאלה שלא רצו לדעת שבישראל קיימים רבים כמו יוסף בובליל וביתו עינב במקומות

רבים. קולומבוס הישראלי גילה את האי "היספניולה" כפי שבובליל וביתו עינב התגלו "באשקלון". הם התגלו "במקרה" ו"בטעות". הגילוי הגדול של תופעת בובליל הוא רק למי שלא רצה לראות או לשמוע שיש אנשים החיים

במקומות כמו אשקלון, חולון, חצור הגלילית וניתן למצוא את המקומות האלה על מפת ישראל. והחשוב מכל, במקומות אלה, אנשים צופים ב"אח הגדול" ובוחנים את החברה הישראלית, חלקם גם רואים את מערומיה של

תופעת בובליל ואת עיוותיו של אי-השיויון הישראלי.

לאחר שהיא צפתה בביתה בתוכנית 12כפי ששמעתי ידיד של ידיד מספר על התשובה שהוא נתן לביתו בת ה-"האח הגדול". שם ואז היא התוודעה לקיומו של יוסף בובליל האדם. אחוזי הצפייה הגבוהים בתוכנית "האח

הגדול", והדיון הציבורי שהתפתח, הפך את יוסף בובליל לתופעה חברתית. על כן, גם הבת הפכה מודעת לקיומו, ומכאן גם באה השאלה שהיא שאלה את אביה: "אבא" היא שאלה "האם אנחנו חיים בבועה?" התבהר לה כי קיומה

של תופעת בובליל נפרדת לגמרי מקיומה שלה. תופעת בובליל אינה ולא יכולה להיות חלק מעולמה. וכך, בהרף , מודעת למעמדה ולמיקומה החברתי. האב והבת הללו גרים במרכז הארץ 12עין ובשבריר של זמן, הפכה בת ה-

(שם המקום קיים והוא שמור), והאב הוא מנכ"ל של חברה כלכלית כלשהי. האב, שהיה מופתע מעומק השאלה שלביתו, ענה בחיוב. "כן אנחנו חיים בבועה" אמר. הוא הוסיף ואמר שסיכוייו לפגוש בבובליל ובשכמותו בחיים הם

אפסיים. לגבי האפשרות שאי-פעם הוא יגיע לעיירת-פיתוח הוא ענה: "אני? לעיירת פיתוח? מה יש לי לעשות שם?זה מעבר לאופק של חיי".

כך מדי פעם, בלי משים, עולה, נחשף ומתגלה עומקו התהומי של אי-השיויון הישראלי. זהו אי-שיויון של כסף, מוצא, מין ומיניות וכמובן דת ולאום. אבל, אי-שיויון הוא מושג מופשט שאקדמאים ואינטלקטואלים דנים בו בכובד

ראש. אי-השיויון ברמת היומיום הוא בעיקר תחושה של העדר כבוד, של בושה, של הלבנת פנים ברבים, של התחוורותו האכזרית של גבול אפשרויותיך המוגבלות. לעיתים קרובות, תחושת היעדר הכבוד מתממשת ומתהפכת

להתנהגות גסת רוח ובוטה. "למה מי אתה?" ו"אני לא עושה להם חשבון" ו"שילכו כולם להזדיין" הם משפטים אופיינים למצב רוח שכזה.

כל אחד ואחת (בישראל או בכל מקום אחר) יודעים, ובאופן מיידי, (כפי שלמדה מהר מאוד הילדה מלמעלה) מי שייך לאן, ואיך לשייך כמעט כל אדם שהם פוגשים למעמד, אתניות, דתיות, מיניות וכמובן לאומיות (האם הוא יהודי או ערבי?). לכל שיוך שכזה, יש מחיר במדור ההבחנות שאנו עושים. האם "לנו" הוא או "לא לנו", ואולי "לצרנו". במפגש הישיר עם אנשים (ועם אי-השיויון המיוצג דרכם ובהם ושהם מייצגים) כולנו יודעים, כמעט באופן אינסטנקטיבי, "מי נגד מי" ו"מי נמצא איפה" במפה החברתית סביבנו. אנחנו חיות חברתיות מתוחכמות

ביותר.

מפגש שכזה עם אי-השיויון עלול להתרחש בפינת רחוב, בעת מפגש לא מתוכנן עם קבצנית, או נרקומן, או עם שיכור, או עם מבקשי נדבות בצומת כבישים - הרוחצים את ידיהם ממים מבקבוק פלסטיק שהביאו, ומאכילים את

ילדתם לחם משקית פלסטיק, כל זאת על אי-תנועה על אחד הכבישים הרבים ברחבי ישראל. מאחר ו"ילדים זה שמחה" אנחנו נותנים להם מעות קטנות כצדקה, מדי פעם. אם אנחנו במצב רוח מתאים, אנחנו, אולי, מרחמים

- 19 -

עליהם. בעודנו אפופים, מוגנים, מכוסים ומעוטרים במכונית "שלנו". אפילו אם אנו נוסעים באוטובוס גם הוא מעניק את היתרונות הללו, בעיקר למראה זוועת אי-השיויון שבחוץ - האוטובוס הרי הוא כל כך גבוה.

לעיתים אנו גם יכולים לפגוש את הצד האחר של אי-השיויון, את אלה שנמצאים רחוק מעלינו ומאיתנו. ההיחשפותוההתוודעות הישירה, היומיומיות של המפגש עם אי-השיויון עלולה להיות זעזוע. למשל, אני חויתי זעזוע כאשר

מיליון שקל כשכר, או שמישהו 39) שמנכ"ל חברה כלשהי מקבל 2008 לדצמבר 11קראתי היום (יום חמישי, ה- אלף שקל בחודש. הזדעזתי מהיומיומיות של 660שהיכרתי פעם, וקראתי עליו בעיתון, מקבל שכר חודשי של

המפגש הזה עם אי-השיויון דרך העיתון. הכאב והכעס ממש חרטו את המפגש בזיכרוני. האם אני רק מקנא?

רוב האנשים מזדעזעים. אך, הזעזוע נמשך פרק זמן קצר. מנגנוני הגנה פסיכולוגים מופעלים באופן כמעט אוטומטי.ראשית, ובמקרה הראשון, אנו שמחים "שחסרי המזל" אינם אנו. שנית, לבטח הם עשו "משהו" על כן הם הגיעו

לאן שהגיעו. כך, באופן מפותל ומעוות אנו גם מזכים את עצמנו בנקודות "זכות" רבות. ההוכחה הרי היא בפודינג: הן אנו לא "חסרי מזל", ואנו הרי לא "שם", מבקשים נדבות בצמתים אליהם גילגלו אותנו החיים. משמע, אנו

עושים את הדברים הנכונים. אנחנו בסדר. יש לעיתים אפילו שמחה לאידם של האומללים. אנחנו לבטח לא מקנאיםבהם.

אך, פעמים רבות עוצמתו הריגשית של אי-השיויון כל כך מהממת, שהמילים המנסות לתאר את שפעת הרגשות נכשלות כישלון חרוץ. זאת אומרת מערכת ההגנה המיידית - טייס האפולוגטיקה האוטמטי - לא מצליח להשתלט

על סיחרור מטוס אי-שיויון. אנו מוצאים את עצמנו שמים את עצמנו במקומם של "חסרי המזל" ו"האומללים" וגם מנסים להיחלץ ממקומות אלה. אז קורה משהו מעניין: אנו מתמלכדים. זו בדיוק הנקודה בה אני רוצה לדבר על מה

שקרה לי כאשר ראיתי את יוסף בובליל לא כאדם אלא כתופעה חברתית. תופעת בובליל מילכדה אותי.

שפתו הענייה של יוסף בובליל האדם מחווירה לעומת עוני השפה בה אני מנסה לתאר את המילכוד בו אני מוצא אתעצמי כפועל יוצא מרמת הדיכוי שמשתפקת מתוכנית "הראיליטי" של "האח הגדול". לנוכח תופעת בובליל אני

מרגיש ניצב כמו לנוכח פסל אפולו. הדיכוי של יוסף בובליל וביתו עינב בתוכנית "האח הגדול" הוא כל כך עמוק שאין אפילו ניצוץ של אפשרות שהמרד שלהם יבוא פעם. שם טמון הכעס שלי. הכעס שלי טמון בטרנספורמציה

של יוסף בובליל האדם לתופעת בובליל. משום שכתופעה בובליל מלמד שאין צורך ואין מקום להתרסה. השיעור הנלמד מתופעת בובליל הוא שיוסף בובליל הינו האחראי הבלעדי לתופעת בובליל. על כן גם אין סיבה להתריס

כנגד ולמרוד ב"אח הגדול" במסריו, וביעדיו. לכן ה"אח בובליל" היא תוכנית זוועה.

על הבעיתיות הזו שבין שפה ומציאות, ותיאור המציאות באמצעות השפה, נכתב על ידי רבים. זה איננו המקום להוסיף לכך. רציתי רק לציין את ולדבר על שפעת הרגשות שעולה לנוכח הגילוי החדש שמתרחש לנגד עיננו

בחודשים האחרונים. הגילוי של יוסף בובליל וביתו עינב כגילוי אמריקה. אני רק מקווה שתופעת בובליל עבור יוסי ועינב בובליל לא יהיה כמקרה תושביו המוכחדים של האי שנקרא פעם "היספניולה" ושאת השם שנתנו לו

תושביו המקוריים איננו יודעים כלל. תקוותי היא, שבעוד חמש או עשר שנים או יותר, ניתן יהיה לשאול את יוסי בובליל איך הוא הרגיש כאדם לאחר שהתגלה כתופעה על ידי "האח הגדול" של החברה הישראלית. האם הוא ידע

את שמו?

- 20 -

2009פרק שני -

. 2009, 15: נבחנת ונמצאת חסרה. פורסם ב"העוקץ". יום ראשון, פברואר 2009ישראל אני מבקש לספר על מצוקה אישית. אני מבקש לספר זאת באמצעות הצגתה של טענה פוליטית. הטענה שלי היא כי

המערכת הפוליטית בישראל אינה מותאמת ומעודכנת, אין היא כשירה והיא חסרת יכולת לענות על האתגרים החברתיים והפוליטיים העומדים בפניה. מה שאני חש הוא שבישראל העכשווית השמאל מציע את האתמול והימין תקוע בשלשום. הפוליטיקאים של שתי עמדות אלה שולטים באופק שלנו ומצירים את האפשרויות הפתוחות בפנינו

כבני אדם, כאזרחים וכאנשים חושבים. אני מבקש להמליץ על מרד. אני ממליץ על מרד אישי כתרופה חברתית.

אז הנה הטענה. בשמאל הקיים מדברים כמעט באופן בלעדי על השלום העתידי ומתעלמים, ולמעשה דורסים, את בני האדם האמורים לחיות את השלום ביומיום. הימין לעומת השמאל מאמץ את המלחמה והאדמה בלהט פטליסטי הנטוע בייאוש קיומי ובפחד מהחיים במזרח התיכון. לאחר הבחירות האחרונות אפשר לסכם ולומר את המתבקש:

הימין הישראלי ניצח. השמאל הישראלי כמעט ונעלם. ליתר דיוק, הימין המשיך לנצח כפי שניצח בארבעים ושתיים השנים האחרונות. החברה הישראלית היא ימנית, פוליטית וחברתית. שלטונו של הימין בארבעה העשורים

האחרונים הוא ללא עוררין.

כל זה נכון לעת עתה.

נכונה גם העובדה כי הימין הישראלי שניצח בבחירות ממשיך להוביל את ישראל למבוי סתום, גזעני ואלים. זוהי אלימות לשם אלימות. בלי מטרה להשיג. בלי יעד להגיע. בלי תקווה לממש. לימין - המטורף, הסהרורי והמתון -

אין פתרון רלוונטי למציאות החברתית והפוליטית של החברה הישראלית. זאת משום שלאחר שנגיע לגבול הקרוב הבא של הימין, האויב יהיה מעבר לו (מה עכשו? מה אחרי עזה?). וזו לא מאטפורה. זוהי תמצית המציאות אותה

מציע הימין הפוליטי.

והשמאל? בשמאל הישראלי של היום אין את תעצומות הנפש אשר עשויות להביאו לביקורת עצמית רלוונטית. הרהור וניתוח עצמי זה דרוש למשימת שידוד המערכות המחשבתי והפוליטי מחוייב המציאות. ביקורת שכזו

נדרשת על מנת להתחבר אל המוני האנשים המגדלים ילדים בארץ עושקת חיים זו. למשל, להתחבר אל הגברים והנשים העושים זאת באמצעות משכורת ממוצעת במשק, או למטה מזה. ברור כי ביקורת עצמית זו, ומעשים אלה

הם צעדים נחוצים. אך, ברור גם כי בשמאל הקיים אין את מגוון האנשים המסוגלים לעשותם. זהו מחנק זכויות-היתר האלימות. זהו הביטוי הקונקרטי של החוצפה עזת-המצח של הצודקים תמיד.

חוסר העידכון, העדר הכישורים המתאימים ואי היכולת של המערכת הפוליטית בולטים לאור המשימות העומדות למול החברה בישראל. מלחמות צפויות, כיבוש מתמשך, אכזרי ומתאכזר, משבר כלכלי משפיל, שבר לגיטמציוני, ופיצול חברתי עמוק על רקע דת, מוצא, מעמד ומין. במבחן הבסיסי של נאמנות המדינה ומנהיגיה לאזרחים, ישראל

- נבחנה ונמצאת חסרה. 2009

בניגוד למבחן הנפשע המוצע כנגד אזרחים (אשר זכה לתמיכה רחבה כל כך), המבחן היחיד שצריך להציב הוא מבחן נאמנות המכשיר (המדינה) לאזרחיה (שהם הסיבה, היעד והמטרה). במבחן הזה, מדינת ישראל ומנהליה (לא

מנהיגיה) נכשלה. מדינה זו מנוהלת על ידי חבורה, קולנית וביריונית, אשר רובם הם פורקי-עול ופורעי-חוק שרוממות החוק בגרונם והאתנן הפוליטי בכיסם. על אלה נאמר הקוזקים הנגזלים מהמשל. חלקם גם נקראים

פוליטיקאים. מדינה זו, המנוהלת על ידי חבורה שכזו, נכשלת, נכשלה וכנראה תכשל בעתיד בהענקת ביטחון, כבוד, עתיד ותקווה לאזרחיה. על כן חייב לבוא שינוי. השינוי נדרש; הוא מחוייב המציאות. שינוי זה יכול לבוא רקמבפנים, רק מאלה הקוראים את המאמר הזה ומאלה שחווים את המציאות הזו. אין אחרים. השינוי בוא יבוא. אין

ברירה אחרת.

ברור לגמרי שמה שנדרש הוא שינוס מותניים על מנת לקדם בישראל מציאות אנושית יותר. מציאות שבה בני אדםיכולים לחיות. מה שנדרש, למשל ורק כדוגמה, הוא אקט פוליטי שבו פוליטיקאים של שלושת המפלגות: ליכוד,

חברי כנסת) ישלבו ידיים ויעסקו בפוליטיקה של החלטות משמעותיות ומחוייבות המציאות 68קדימה ועבודה ((פתרון הבעייה הפלסטינית, התמודדות עם המשבר בחינוך ובכלכלה, עם אי השיויון החברתי, שינוי שיטת

הבחירות, וכן התייצבות רצינית מול האיסלמיזציה, האינטרנציונלזציה, והגרעינזציה הפוטנציאלית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני) על בסיס של "שקט עובדים כאן". כולם כאן זקוקים לעבודה מאומצת בארבע השנים הקרובות.

זו רק דוגמה. אך, יותר מכל דבר אחר ברור כי דווקא הברירה המתבקשת, הרלוונטית, ההגיונית והאחראית, היא בדיוק המדיניות שלא תנקט על ידי הפוליטיקאים הישראלים-היהודים.

, על שמאל ישראלי לעשות פשרה עם ההיסטוריה, הדמוגרפיה והגיאוגרפיה של 21במושגים של ישראל במאה ה-המקום ואנשיו. פירוש הפשרה מבחינתם של יהודים-ישראלים הוא להכיר הכרה מלאה בקיומם של ערבים-

פלסטינים בארץ הזו. הכרה ללא שיור. ערבים/פלסטינים הם עובדה קיימת. אך, שמאל ישראלי חייב לדרוש זאת

- 21 -

גם מהשמאל הפלסטיני. אין היסטוריה בלי אחריות משותפת. עמדת הקורבן ותפיסת הקורבנות (של שני הצדדים) הן שמיכות דקות וקצרות שאינן מועילות אל מול קור האחריות ההיסטורית.

על השמאל הפלסטיני (יש כזה דבר), בתוך ומחוץ לישראל, להגיע לפשרה. פירושה של הפשרה מבחינתם של ערבים/פלסטינים/ישראלים היא להכיר בקיומם של יהודים-ישראלים. הכרה ללא שיור. יהודים בישראל/פלסטין

הם עובדה קיימת. שתי עובדות יסוד קיומיות אלה לא תעלמנה, למרות איחולי הרוע.

זהו עומק הפשרה הנדרשת משני הצדדים. השאר הוא הערות שוליים. מבחינה זו, השמאל היהודי-הישראלי וכמוה השמאל הפלסטיני-ישראלי נכשלים כשלון חרוץ. בניגוד לשמאל של האתמול - השמאל אשר דרש שיויון וצדק

כחזות הכל ושאין בילתו - על שמאל של היום להתגדר במסגרת הפשרה וההכרה בקיום של האחר ולא ללבוש את מעטפת האוטופיה המבטיחה הרבה ומקיימת כלום.

הימין הישראלי ממשיך להתנבא בהתרסה ובאלימות אודות עולם מדומיין של "הבן יקיר לי אפריים" ו"גוי קדוש" ב"ארץ הקודש" המתובל ב"עם לבדד ישכון" ו"בגויים לא יתחשב" בעודו מתפרנס מכספי משלם המיסים

האמריקאי והישראלי. אלה הם רעיונות עיוועים שמעולם לא הייתה כוונה, רצון או יכולת יהודית לממשם. לבטח שלא בכוח הזרוע. ההבטחה האלוהית של פוליטיקאים אלה מבטיחה רק המשך, העמקה והחרפת הזוועה האנושית.

ההחרפה אשר כבר עומדת לפיתחנו. הימין הוא של שלשום כי אין הוא מזהה את ההתפתחויות, אשר מדיניותו שנה האחרונות. 40ההרסנית הובילה אליהם במהלך ה-

מסיכסוך מקומי, ישראלי/פלסטיני, הסיכסוך לובש צורה של מאבק איסלמי/יהודי עם מישקעים תרבותיים לא לו. מישקעים שאינם קשורים ישירות למקום או לאנשים החיים כאן. ישראל מוצבת, מרצון ו/או מחוסר אחריות, על

ידי נביאים של שקר אלה בחזית סיכסוך תרבותי חובק עולם. ישראל מוצבת בצד "היהודו-נוצרי" כנגד העולם האיסלמי עם הטענה כי "ההבדלים התרבותיים" בין היהדות והאיסלם אינם ניתנים לדיאלוג ולניסיונות גישור.

כאילו שהנצרות עמדה לצידה של היהדות בהיסטוריה של העבר או בהיסטוריה של הווה באמצעות דיאלוג מפרה ולא באמצעות האשמה צדקנית ואלימות אינקויזטורית ואחרת. דיאלוג הוא מתודה ודרך ארץ, וניתן לדבר עם כל

אחד/ת.

מסיכסוך על בית ועל חלקת אדמה ובאמצעים של אבן, צעקה, קללה, מכה קשה ויריה או פיצוץ קטלני - והן היו ועודן קשות - הופך הסיכסוך למאבק של "נביאי אמת" מול "נביאי שקר". האמצעים הם טילים נושאי הרג ואסון

המוני המבטיחים להפוך לטילים כימיים וגרעיניים עם אסון סופי. האידיאולוגיה המצורפת לסיכסוך היא אנטישמיות כנגד ישראלים כיהודים וכנגד יהודים בעולם בגלל תמיכתם בישראל. באחריותו החלקית להתפתחות

זו, הימין הישראלי לא יודה. הכיבוש, ההתחמקות, הביטול, וההתעלמות מהסבל של האחר גם הם בין הגורמים להקצנה.

אל מול כל אלה עומדים מנהלי השקר הישראליים-היהודיים (וגם הפלסטיניים), אלה הלובשים ציציות ואלה שבלעדיהם, ומבטיחים חורבן. חורבן כיעד יהודי. ולמולם מנהלי השקר הפלסטינים המבטיחים חורבן כיעד

פלסטיני. זוהי הבטחת חורבן הבית על יושביו בשם הטהרה והעליונות היהודית שמעולם לא נובאה או נדרשה על ידי נביאי הצדק החברתי היהודיים. מול הימין הישראלי-יהודי צמח ימין פלסטיני-איסלמי.

את השינוי המתבקש בישראל ניתן יהיה להביא אך ורק אם יותר ויותר אנשים יביעו את סלידתם מהמצב הקיים וישאפו לעתיד שונה ואנטי הירואי לעצמם ולילדיהם. השמאל של האתמול והימין של השלשום חייבים לצאת

מחיינו. הדרך השקטה, היעילה ונושאת הפירות המיידים לממש זאת, היא ראשית, לומר "לא עוד!" ו"די סוף!" לא עוד שיתוף פעולה. לא עוד הסכמה בשתיקה.

צריך להעמיד את הפרמידה על בסיסה. משמעותו של היגיון זה הוא שאזרחים שופטים את המדינה. ההיגיון המהופך על פיו לגולם (המדינה) יש יותר כוח מהיוצרים שלו (האזרחים) צריך לעבור מהעולם. על יחסים לא-

שנים: "אין מיסוי ללא ייצוג". האמריקאים סרבו לשלם 233הגיוניים ולא-מוסריים שכאלה אמרו אמריקאים לפני ועשו מהפכה אזרחית. מדינת ה"אין אזרחות ללא נאמנות" אינה אמת אלא מת. מת המבטיח מוות. אזרחים חפצי-חיים צריכים לומר: פוליטיקאים הם שלוחינו לא אדונינו. בעבור המיסים אנו דורשים משרתי ציבור ולא אדונים פורעי-חוק. עתיד, תקווה, בטחון ושלום זהו תפקיד המדינה. זהו מינימום השירות לאזרח. על פי קריטריון זה יש

לשפוט את הפולטיקאים והפוליטיקה. לא אחרת. את זה צריך לעשות. לא לקוות. פשוט אימרו לא!

- 22 -

.2009 למרץ, 25אסון הסיירת הגדול. פורסם ב"העוקץ". ה-), מיד לאחר הבחירות, פירסמתי פוסט ב"העוקץ" ובו טענתי כי ההנהגה 2009, 15פברואר לפני למעלה מחודש (

הפוליטית הקיימת בישראל כיום אינה מוכשרת לטפל במשברים בפניהם ניצבת החברה הישראלית. כתבתי שם, כיהמשימות העיקריות העומדות לפני המנהיגות הפוליטית בישראל נוגעות בצורה זו או אחרת למגון בעיות-יסוד

שאינן מטופלות. למשל, ראשית, שאין חוקה ואין גבול למדינת ישראל וכי פתרון הבעייה הפלסטינית קשור להגדרת הגבול והחוקה שהפוליטיקאים הישראלים מתחמקים מלקבל ולקבע. שנית, כי אין התמודדות ממשית עם

המשבר בחינוך בו מורות מפחדות מהורים אלימים, והתלמידים/ת אינם מגיעים למינימום אקדמי הכרחי, וכן כי הסיכויים של עניים לקבל חינוך איכותי הוא נמוך ביותר. כי הכלכלה הישראלית היא דורסנית ולא צודקת, בה פועלים המרויחים ארבעת אלפים שקלים לחודש מפוטרים עם הרבה זדון ובלי תקוה. שלישית, כי לא נשמעת

הצעה משמעותית להתמודדות עם אי השיויון החברתי שכתוצאה ממנו נשים בירוחם מתות משום שהרופא הקרוב ביותר אליהן נמצא במרחק של כמה שעות נסיעה. רביעית, כי יש צורך דחוף ובהול לשנות את שיטת הבחירות

משום שהשיטה הקיימת מובילה, פעם אחר פעם, למבוי סתום של אי קבלת החלטות הנוח לפוליטיקאים ולפוליטיקה, ומהווה אסון לאזרחים ולחברה. וכן, חמישית, כי הבעיה הבטחונית שהגנרלים מצהירים עליה אך

עושים לגביה מעט או לא כלום, היא האיסלמיזציה, האינטרנציונלזציה, והגרעינזציה הפוטנציאלית של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי ההופך לסיכסוך יהודי-מוסלמי עם השלכות מרחיקות לכת ליהדות העולם.

לאחר הבחירות מה שנדרש, טענתי היה הסכם פוליטי שבו שלושת המפלגות המרכזיות בחברה הישראלית: קדימה,הליכוד והעבודה ישלבו ידיים ויקימו ממשלה רחבה או ממשלת אחדות אשר תוכל לקבל את ההחלטות

המשמעותיות ומחוייבות המציאות הללו. אינני חבר של אף אחת מהמפלגות הללו, ואינני אוהד את מדיניותן, כך שאין לחפש את האינטרס הפרטי שלי. ברור לגמרי, כי המנהיגים הפוליטיים הללו הם היחידים הנמצאים בעמדות

הכוח הרלוונטיות שיכולים לקבל את ההחלטות הללו. כיום ולעת עתה, רק מנהיגים אלה ומפלגות אלה יכולים לעשות את המתחייב במציאות בה אנו חיים.

כידוע, ממשלה שכזו לא קמה.

מה שקיבלנו, הוא את ניצחון הסיירת בתור ממשלה. לוחמי הסיירת תיחמנו וניצחו. קריטריון האמינות אינו האור על פיו לוחמי סיירת אלה פועלים בדמוקרטיה הישראלית. החברה והדמוקרטיה הישראלית אינן חשובות מספיק

ללוחמי הסיירת. הם קובעים את הכללים. אין הם מצייתים לכללים של "החנונים" ו"הג'ובניקים" ולאנשי הדיבורים שאינם מבינים ב"תכלס" האמיתי.

"לוחמים" אלה אינם מתאימים להתמודדות עם האתגרים שמניתי למעלה. זאת מדגישה, לא אחרת, מאשר הגברת ציפי ליבני. אינני תומך ולא תמכתי בליבני. אך, דווקא הגברת ליבני עם עמדתה הנחרצת ומאבקה על "דרך" היא זו

שמצביעה על הכיוון שאליו יש לכוון.

"שתי מדינות לשני עמים" היא הכיוון. חד חלק ופשוט. זו היא הדרך שצריך ללכת בה. היא - הגברת ליבני - קיבלה החלטה. היא יציאה מהסיחרור חסר השחר של אי-קבלת החלטות ומשליטת הבלתי מוכשרים של סיירת

"השו-שו". אולי לנווט בלילה הם יכולים, או יכלו בעבר, אך, הפוליטיקה שלהם היום היא בלי מטרה להשיג, בלי יעד להגיע, בלי תקווה לממש. הפוליטיקה שלהם היא אנטי-דמוקרטית ואנטי-חברתית. הם לא טובים לישראל.

ממשלה נבחנת רק על פי ההחלטות שהיא מקבלת. וזה הקריטריון היחיד על פיו צריך לשפוט פוליטיקאים. צריך ומחוייב המציאות לבחון פוליטיקאים על פי החלטותיהם. קבלת ההחלטות על פי הקוד של לוחמי הסיירת היא

אסון.

יתכן מאוד כי הגברת ליבני - כמונו - תפסיד מול הסיירת. ההפסד של ליבני הוא הפסד משמעותי לחברה הישראלית. חבורת-סוד-כמוס-ביותר-מטכל מובילה את החברה הישראלית אל אסון הסיירת הגדול. אלא שהפעם

האסון יהיה כללי. וזה האסון.

- 23 -

).2009 (מיד לאחר הבחירות של 2009 למרץ, 31השפוטים האשכנזים של ביבי. פורסם ב"העוקץ". ה- של מדינת ישראל על פי מוצא התוצאות המתקבלות הן אלה: 32אם סופרים את שרי הממשלה ה-

שרים ממוצא אסיה אפריקה ממוצא אסיה ואפריקהשאינםשרים

9) 30%( 21) 70%(

סגני שרים ממוצא אסיה אפריקה ממוצא אסיה אפריקהשאינםסגני שרים

))12.5%) + (איוב קרא שהוא דרוזי (25% (2 5) 62.5%(

אם מוציאים מהסטטיסיקה של שרי הממשלה הנוכחית את שרי ש"ס, משום שש"ס היא מפלגה שבוחריה הם השרים 26 שרים בממשלת ישראל הנוכחית. מתוך 26ברובם ממוצא אסיה אפריקה ועל כן גם מנהיגיה, נותרים

) שרים 40% (2 ישנם העבודה השרים ממפלגת 5) שרים הם ממוצא אסיה אפריקה. מתוך 19.2% (5הללו, ). במפלגת השלטון - 0% ביתנו אין אף שר ממוצא אסיה אפריקה (בממפלגת ישראלממוצא אסיה אפריקה.

) שרים ממוצא אסיה אפריקה.20% (3 נושאי התפקידים (שרים + ראש הממשלה) יש 15 - מתוך הליכוד

לאזרחים ישראלים ממוצא אסיה אפריקה וילדיהם. משקלה 20% של מדינת ישראל יש ייצוג של 32בממשלה ה-, (אם לא יותר) מכלל האוכלוסיה היהודית 50%הדמוגרפי של קבוצת האוכלוסיה הזו בישראל הוא קרוב ל-

, שעד כמה שידוע לי, רוב בוחריה הם ממוצא אסיה אפריקה, הליכודבישראל. במפלגת השלטון, שהיא מפלגת אין ייצוג לאזרחים הערבים (חוץ32. בממשלה ה-20%הייצוג של קבוצת אוכלוסיה זו בממשלה הנוכחית הוא של

מנציגותו של איוב קרא שהוא דרוזי). את שאר הנתונים נאסוף במהלך שירותה של הממשלה הנוכחית. חג חירות שמח.

- 24 -

.2009 לאפריל, 22" - איפה השד העדתי? 2009"בחירות לאפריל, נכחתי בכנס שאורגן על ידי החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. נושא הכנס 22ביום רביעי ה-". כתב העת של המחלקה למדע המדינה - "המרחב הציבורי" - אירגן את האירוע. בחלק 2009היה: "בחירות

הראשון, היה דיון אקדמי בתוצאות הבחירות. בחלק השני, הוזמנו שלושה פוליטיקאים/ת לנתח את תוצאות הבחירות והדרך אל העתיד הקרוב, מזוית הראיה שלהם.

הדגישו2009את החלק הראשון הנחה ראש החוג דר' אמל ג'מל אשר גם פתח את הדיון. דר' אמל אמר כי בחירות את הפער הקיים כיום בישראל בין הליך הבחירות ותהליך הרכבת הממשלה (מעשה המרכבה של הקואליציה).

בדמוקרטיה הישראלית, כמו בכל דמוקרטיה, אמורות תוצאות הבחירות הכלליות לכנסת לשקף את "רצון הבוחר".אך, תוצאות הבחירות אינן בהכרח משתקפות בהרכב הממשלה המוקמת לאחר גיבוש הקואליציה. מצופה כי הקשרבינהם יהיה חזק. על פי דר' אמל, הקשר שבין תוצאות הבחירות בישראל - התחלקות הקולות הפולייטיים בבחירות

הדמוקרטיות - ובין הממשלה המוקמת כפועל-יוצא של גיבוש הקואליציה, הינו מיקרי ביותר. מבחינתו, יש כאן עירעור נוסף על הלגיטימציה של המערכת הדמוקרטית הישראלית. תהליך גיבוש הקואליציה הוא בעייתי בגלל

מספרן הרב של המפלגות המתמודדות, ואלה המרכיבות את הממשלה בסופו של דבר. הפתרון? העלאת אחוז החסימה על מנת להוריד את מספר המפלגות המתמודדות בכנסת.

פרופסור מיכל שמיר הציגה נתונים אמפיריים מעניינים ביותר. על השאלה שנשאלה בסקר שהיא ערכה, על מה ענה רוב מוחלט מהנשאלים כי הבחירות היו על הנושא של: "העם רוצה ממשלת ימין". זו 2009היו הבחירות ב-

מכלל אזרחי ישראל רואים בהקמת מדינה 60% מהנשאלים. בנוסף, מתברר כי קרוב ל 70%הייתה תשובתם של פלסטינית את הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. קרוב לשני שליש מהנשאלים אומרים כי הם מעדיפים משטר

מהנשאלים טענו כי על הממשלה מוטלת 74%כלכלי חברתי סוציאל-דמוקרטי או סוציאליסטי מאשר קפיטליסטי. החובה לדאוג לכך שלאזרחי המדינה תהיה עבודה ופרנסה. על פי ניתוח התשובות הגיעה החוקרת למסקנה מרכזית

אחת: הציבור רחוק מאוד ממנהיגיו בעמדותיו, והמנהיגות הפוליטית בישראל אינה מביאה לידי ביטוי את רצון הבוחרים. בלי שום ספק, מסקנה דמוקרטית מעניינת ביותר.

הדובר השלישי היה פרופסור יואב פלד. פרופ' פלד ניתח את מה שהוא הגדיר כ"מותו של השמאל הציוני" חברי כנסת למפלגת "העבודה" ו"מרץ" ביחד56 היו 1992. על פי הנתונים שהוצגו על ידו, בשנת 2009בבחירות

(זהו "מחנה השלום הציוני"). בתהליך הידרדרות רציף ועיקבי פחות או יותר, (עם השתהות קלה בתהליך חברי16ההידרדרות בתקופתו של עמיר פרץ) מפלגות השמאל הציוני (אמת + מרץ) הגיעו בבחירות האחרונות ל-

מכוחו האלקטוראלי. מפלגת העבודה, טוען 70% שנה למעלה מ-17כנסת בלבד. "השמאל הציוני" איבד במהלך פרופ' פלד, היא מפלגת ההון. ובנוסף, מפלגת העבודה היא מפלגת ה"אי-שלום". מפלגת העבודה אינה מפלגת

שלום. מאחר והבוחרים/ת, לדעתו של פלד ובניגוד לדעה הרווחת, הם בוחרים חכמים/ת, אין הם בוחרים בתנועה פוליטית הנוטה לשקר להם ולעצמה. הבוחרים הולכים עם מי שאומר להם ולעצמו את האמת. האמת אינה בשמאל

הציוני. השמאל הציוני מת, טוען פרופ' פלד.

את הדיון האקדמי נעל פרופסור גדעון דורון. אחת מהנקודות המעניינות שהעלה פרופ' דורון הייתה שמפלגת קדימה בתור מפלגת שלטון הציגה רצון דל ביותר להגיע לשלטון. היא עסקה ב"קניבליזם פוליטי" - בלשונו

הציורית - קדימה טרפה את הבוחרים מהמפלגות שלשמאלה במקום להאבק באופן נחרץ במתחריה שמימין. בנוסף,עשתה מפלגת קדימה שגיאות פוליטיות טקטיות רבות. הדרך אל השלטון הייתה חסומה, והיא נחסמה גם על ידי

מפלגת השלטון (לשעבר) עצמה.

בדיון הפוליטי הופיעו, בסדר הזה, ח"הכ נחמן שי, שלי יחימוביץ והשר ישראל כ"ץ. הם אמרו פחות או יותר מה שפוליטיקאים אומרים בדרך כלל לאחר שהתוצאות של התחרות המשמעותית ביותר לגביהם, נודעו ברבים. נחמן

שי טען שקדימה ניצחה. בהתחשב בכל המגבלות שהיו למפלגתו זהו ניצחון גדול, אמר. נניח. שלי יחימוביץ דיברה בעיקר על רעיונות כלליים בקשר לבחירות ופוליטיקה בישראל וחידשה מעט מאוד בקשר למפלה של מפלגתה.

היא ייחדה מעט זמן להסבר המציאות המוזרה שאליה נקלעה היא, מפלגת העבודה והיושב ראש של המפלגה. אין מה להסביר, על כן אין מה לחזור על אי-ההסברים. השר ישראל כ"ץ הראה כי יכולתו המניפולטיבית במרכז

הליכוד משרתת אותו היטב בחישוביו הפוליטיים. נראה כי יכולתו המבריקה "לעשות קומבינות" היא הנכס האישי היקר ביותר שלו. אך נראה גם שהנכס הפרטי שלו מתחיל להיות הנכס המרכזי של מפלגתו. אפשר לשער שעוד

נשמע רבות מהשר ישראל כץ.

האם ישנו לקח כללי שאנו, השומעים יכולים היינו ללמוד מהדיון הזה? נראה לי כי כן.

"? 2009את הפורום האקדמי שאלתי שאלה אחת: "להיכן נעלם הגורם האתני בניתוח האקדמי של בחירות התשובות שקיבלתי היו מעורפלות ביותר. לי - נראה כי הפער המעמדי-אתני בישראל הולך ומעמיק. בשורה

תחתונה נראה לי כי ישנה קבוצה אתנית אחת שלטת אשר מצליחה להעמיק את ייצוגה האלקטוראלי ואת אחיזתה

- 25 -

. נציגיה של קבוצה זו מצליחים, בחירות אחר בחירות, להגיע 2009בשלטון והיא עשתה זאת גם בבחירות להישגים מרשימים בהותירם מאחוריהם חברה לא-שיויונית, שסועה, מפורררת והרוסה מבחינה כלכלית וחברתית.

אי-השיויון החברתי כלכלי מעמיק, והשלום המיוחל והמובטח הולך ומתרחק ואולי נגוז לגמרי. והיו בחירות ויש שלטון. האם יש מבחן תוצאה על פיו נבחנים פוליטיקאים בישראל? האם אי השיויון יעמיק או ישכך בתום שנות

כהונתה של הממשלה הנוכחית ולקראת הבחירות הבאות? מי רוצה לנחש או לשער או לנבא?

המסקנות שלי מהדיון שהתרחש אתמול בחוג למדע המדינה של אוניברסיטת תל אביב הן כדלקמן: אין ערבים מאזרחי ישראל, המערכת הדמוקרטית בישראל ממשיכה להיפרם ולהיפגע, 20%בממשלת ישראל למרות שהם

הבוחרים אומרים את רצונם והוא רצון מסויים ביותר, ומדיניות הממשלה היא דבר אחר ושונה לגמרי מרצונם של הבוחרים, המפלגה שאמורה להיות "מפלגת העבודה" היא למעשה "מפלגת הון" ו"מחנה השלום הציוני" הוא

למעשה תנועת "אי השלום הישראלית", ולסיכום מפלגת השלטון לשעבר אפילו לא מצאה כוחות נפש בעצמה . בחירות 2009להיאבק על השלטון עם יריביה האמיתיים. ללא ספק זו מפלגת אוירה. אלה היו הבחירות של

כבר כאן. החידוש היחיד, גם על פיה של פרופסור שמיר, היה1984מעניינות. העולם המהופך של גורג' אורוול מ-ההופעה הממשית הראשונה של כוח פוליטי בידיהן של נשים בישראל. אולי משם יצא משהו בעתיד. אולי.

- 26 -

.2009 למאי, 12מסורתיות, שיויון ומצוינות בחינוך בישראל. פורסם ב"העוקץ". ה- למאי, 12אור קשתי, עיתונאי "הארץ" לענייני חינוך, מדווח על ביקורו של פרופ' אנדראס שלייכר ("הארץ

OECD - Organization). פרופ' שלייכר הוא חוקר בכיר עם האירגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (2009for Economic Co-operation and Development ,אחד ממבחניו החינוכיים, זכה ליוקרה אקדמית .(). PISAמחקרית, ועניינית רבה ביותר. זהו מבחן הנקרא פיז"ה (

-Programme for In: אנגלית (מבחן פיז"הההגדרה הבאה נלקחה מויקיפדיה - האנציקלופדיה החופשית. "ternational Student Assessment ,ר"ת PISA בינלאומי, תלת-שנתי, לתלמידי בתי ספר בגיל מבחן) הוא

). מטרת מבחן OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי הבוחן את רמת השכלתם. המבחן נערך בניהול 15פיז"ה היא לבחון ולהשוות את רמת השכלתם של תלמידי בתי ספר במדינות שונות בעולם, מתוך שאיפה לשפר אתשיטות החינוך ואת תוצאות ההוראה בבתי הספר. מבחן פיז"ה מעריך את יכולות התלמידים לישם את הידע שצברו

" .ואת מיומנויותיהם כדי להתמודד עם אתגרי היום-יוםעל פי נתוני המבחן הזה ישראל נמצאת במקומות הנמוכים בין המדינות המפותחות. יתרונו היחסי של המבחן זה על

פני מבחנים רבים אחרים הוא, שבמבחן זה תלמידים מתבקשים ליישם את הידע שרכשו לשאלות ולתחומים חדשים. נדרשת כאן יצירתיות יותר מאשר שינון. במבחן היצירתיות תלמידי ישראל מקבלים ציון נמוך. המאה

היא המאה של השינויים, של ההפתעות, של יכולת היישום של אינפורמציה למצבים משתנים. בתחום הזה 21ה-תלמידי ישראל הצעירים נכשלים.

חלק ממסקנותיו של פרופ' שלייכר נוגדות באופן בולט אמיתות מקובלות במדיניות החינוך בישראל. פרופ' שלייכרטוען כי שיויון ומצוינות דווקא הולכים ביחד וחושב שמערכת החינוך הישראלית "זו אחת המערכות הכי לא-שיויוניות, בייחוד בפער שבין בתי ספר." זאת אומרת, ממצאיו ומדיניותו החינוכית של שלייכר מציבות אותו

במסלול התנגשות עם אחת מאבני הפינה במדיניות החינוך בישראל. בישראל "ההסללה" של תלמידים נחשבת לאבן יסוד חינוכית. וזה נכון מזה שנים רבות (בערך כל הזמן ש"מערכת החינוך" קיימת). הטענה היא שאי אפשר

ולא רצוי לשים באותה כיתה "תלמידים חלשים ותלמידים חזקים". הסיבה, וכך מוסבר מזה שנים רבות, היא: תלמידים חלשים יעכבו את התקדמותם האינטלקטואלית של התלמידים החזקים. על כן יש להפרידם.

ישנה הפרדה של בתי הספר. אך, ישנה גם הפרדה של כיתות בתוך אותו בית הספר, באותו מחזור. ההפרדה הזו היא על פי הישגים. מדיניות החינוך בישראל נוקטת, בדרך כלל, בשני האופנים: יש בתי ספר מקצועיים ועיוניים

וגם הסללה בכיתות. זוהי השיטה הנקוטה בישראל מאז ומתמיד.

), 1961-1969ההסללה ננקטת כבר בכיתות הנמוכות של בתי הספר היסודיים. בבית הספר היסודי בו אני למדתי (בקרית טבעון, תלמידים נשלחו להקבצה ב' בחשבון ובאנגלית כבר בכיתה ד'. אפילו לפני שהתחילו ללמוד אנגלית.

רוב התלמידים בהקבצה ב' היו מהסביבה החברתית שלי. כמעט כולם היו ילדים להורים ממוצא לא-אירופאי. לעומת הקבצה א' שבה רוב התלמידים היו ילדים להורים ממוצא אירופאי.

פרופ' שמשון שושני, שמונה לא מזמן להיות מנכ"ל משרד החינוך, הינו תומך נלהב בעיקרון המצוינות בחינוך. פירושה של תמיכה מנכל"ית שכזו בישראל הוא: העמקת ההסללה בחינוך. ואת זאת אנו יודעים גם מההיסטוריה

של פרופ' שושני. לעומתו טוען פרופ' שלייכר כי "התוצאות שלנו מראות שמערכות חינוך שמשאירות מאחור את התלמידים החלשים לא היגעו להישגים. זה פשוט לא עובד... מערכות החינוך המצליחות בעולם הן 'כוללניות'".

היום, יהיה כנס בסמינר הקיבוצים. בכנס ידונו במדיניות החינוכית הנוקטת ושתנקט בישראל. האם ילמד החומר החדש? האם מערכת החינוך תלמד ליישם את הידע החדש שיש בידינו. האם מסורת המצוינות תנצח או שמא

השנה 20יילמד הצורך ביישום אינפורמציה למדיניות? מי רוצה לנחש מה יקרה במערכת החינוך הישראלית ב-הבאות?

המסורת החינוכית בישראל היא שמצוינות חייבת להיות נפרדת משיויון. לא ניתן לעשות את מעשה החינוך למצוינות באופן שיויוני. זוהי המסורת החינוכית בישראל. מסתבר, כי עובדות מחקריות וחברתיות לא מפריעות למסורת החינוך הישראלית של הצבר הכוח. את הכוח, ההישג, והמשאבים צריך לשמר באופן מסורתי ומצוין.

להתראות במבחן היצירתי הבא של החברה הישראלית.

- 27 -

.2009 למאי 29ה- פורסם ב"העוקץ".. וסירוב חברתיייצוג, מיסוילשירה אוחיון, תודה רבה עבור האינפורמציה החשובה שהצגת.

מי שצריך נתונים סטטיסטיים על "הייצור והייצוג התרבותי" בישראל צריך לדרוש חשיפה מלאה של תקציבי הממשלה וגופים אחרים בישראל. מאחר ונתונים אלה נשארים עלומים צריך דרך אחרת להסיק מסקנות לגבי

שאלת "הייצור והייצוג התרבותי" וחלוקת התקציבים לתרבות בישראל. את האינפורמציה הזו צריכים - חייבים - לספק המוסדות האחראיים. מוסדות המקבלים את תקציבם מהמיסוי של האזרחים בישראל. אם הם לא מפרסמים

זאת, הם פועלים באופן לא דמוקרטי. אולי דרישה זו נשמעת נאיבית, אבל היא גם נכונה וגם חזקה מבחינה פוליטית. מי שלא מאמין שינסה.

הדרך שלי לענות על שאלת הייצור והייצוג התרבותי היא ישירה ופשוטה. כאן, אני מציע אותה למי שמעוניין. נולדתי בישראל. גדלתי בישראל. התחנכתי בישראל. הורי הגרו לישראל ממרוקו. ככל שזכרוני מרשני ומסייע

המאוחרות נאמר לנו - באומר, בצליל, במשתמע ובישירות - שסלח שאבתי הוא ביטוי חיובי 60בידי, בשנות ה-של אנשים כמו הוריי. שנים אחר כך היינו עדיין עדים לויכוחים בטלויזיה על הייצוג והייצור התרבותי הזה.

אפריים קישון בניצוחו של ירון לונדון הגנו על התיזה האינטגרטיבית ושופעת החסד בקשר לייצוגם של אנשים כמוהוריי בסמלים תרבותיים של ישראל. אז ומעולם הם לא הצליחו לשכנע אותי. וכנראה שהם נכשלו גם בשכנועם של אחרים, כפי שמעידות תיזות לדוקטורט רבות ומאמרים לאין קץ ובעיקר הניכור הגואה של אנשים רבים כל כך

"מהייצור והייצוג התרבותי" הישראלי שבו, מולי שפירא מראיין את מוטי קירשנבאום המראיין את ירון לונדון המראיין את מולי שפירא המראיין את ירון לונדון.

השאלה שצריכה להישאל היא ישירה ופשוטה; אין היא צריכה תיקוף סטטיסטי מעבר למה שפורסם ולמה שנחווה.הנה השאלה: האם אתה - מאיר עמור - מרגיש כי החברה הישראלית היא חלק ממך ואתה חלק ממנה? האם אתה

מוצא את דמותך בחברה הישראלית? האם אתה מחבק את דמותך כפי שהיא מופיעה בייצור והייצוג התרבותי בישראל? על השאלה הזו אנשים צריכים לענות. התשובה שלי היא שלילית. כפי שאני, דמותי ודמותם של כמותי

מיוצגים בייצור התרבותי בחברה הישראלית, אני לא חש כחלק מהחברה הישראלית הקיימת. אין הייצוג הזה חלק ממני.

מסתבר, כי ישנם רבים החשים את הניכור וההתנכרות שעליהם אני מדבר ושאותם אני חש. חלק חשוב מהם מופיעוכותב גם ב"העוקץ". (יש ב"העוקץ" גם את הנודניקים/ת שבאים לחטט ולהטריד עם שאלות והערות מטופשות.

אבל צריך לזלזל באחרונים/ת. בפירוש לזלזל בהם, אבל להניח להם לכתוב, לנבוח וליילל את דבריהם אל הירח.) האם צריך חיזוק סטטיסטי לתחושה הזו? לדעתי לא. האם צריך לנסות ולעשות משהו בקשר לכך? לדעתי כן. ובכן,

מה ניתן לעשות? לדעתי, ניתן לפעול רק בכיוון הדמוקרטי.

הדרישה צריכה להיות פשוטה וישירה וכבר אמרתי אותה מספר פעמים בעבר. זוהי דרישה שנוסתה בהצלחה כבר בעבר. הדרישה צריכה להיות: אין מיסוי ללא ייצוג ואין תרומה ללא תמורה. זהו הקוד על פיו מתנהלים חיים

דמוקרטיים. רק באמצעות הקוד הזה אפשר להצליח להיאבק בניכור החברתי הקיים בישראל אותו חשים אנשים הדומים לי ולהפוך את הנוכחות הדמוגרפית המסיבית של אזרחים שהוריהם הגרו לישראל ממדינות ערב, לכוח

פוליטי משמעותי. אין דרך אחרת.

אם לא יכבדו את הדרישה הדמוקרטית לייצוג בהתאם למיסוי ולתמורה בהתאם לתרומה, צריך לסרב לשתף פעולהעם המדינה והחברה המנוכרות. הסירוב החברתי הוא הדרך היחידה הפתוחה בפני אזרחים שהמשאב העיקרי הנמצא בידיהם הוא עצם מספרם הדמוגרפי. סירוב זה הוא מאבק פוליטי דמוקרטי ראוי וצודק. זהו גם מאבק

תרבותי וחינוכי. זהו מאבק שנוהל כבר בעבר. זהו מאבק שיש סיכוי משמעותי לנצח בו. דמוקרטיה לא מקבלים. דמוקטיה עושים דרך מאבק חברתי. המאבק הוא יומיומי ובכל פינה של החיים החברתיים והתרבותיים בישראל.

על כן, הדרך שלך שירה והדרך שבה את מציגה את בעיית הייצוג והייצור התרבותי בישראל היא דרך חיונית וחשובה. לכל הנובחים כנגד ומנגד, התירו להם לנבוח. השיירה הזו ממשיכה ללכת ולהתקדם. והיא גם תגיע. גם

אם זה יקח עוד דור. אנחנו כאן כדי להיות מה שאנחנו.

- 28 -

.2009 ליוני, 14התפקיד החינוכי של הביקורת החברתית. פורסם ב"העוקץ". ה-

אני מבקש להתערב בדיאולוג שמתקיים מזה מספק מיילים בין איריס חפץ ודודי נתן, דווקא באמצעות הפיסקה הקצרה שהציג שרגא עילם. אני טוען כי לביקורת החברתית הנובעת מאזרחיה היהודים של ישראל אשר הם

עצמם, או הוריהם או הורי הוריהם היגרו לישראל מארצות שאינן אירופאיות אין כיום לגיטימציה בחברה הישראלית וגם לא בשיח האינטלקטואלי. על כן, על האינטלקטואלים הכותבים מהזוית הזו מוטלת החובה לא רק להביע את דעתם, לארגן ידע, להציגו, לשכנע ולארגן פוליטית את כל מי שהם מצליחים לשכנע אלא יש להם גם

משימה חינוכית. בגדול, המשימה החינוכית העיקרית היא ללמד לחשוב כאזרחים. לא כנתינים. לא כשוכני מעברות. לא כמגוייסים לצבא. לא כמגוייסים בשירותה של ההיסטוריה היהודית של הפחד. אלא כאזרחים בזכות.

כאזרחים אשר מוטלת עליהם חובה פשוטה ואנושית: לנהל חיים פוליטיים מלאים. חלק אינטגרלי של חיים פוליטיים מלאים הוא בחינת טענות והשמעת ביקורת.

לציונות היו ויש הרבה הישגים. מי שלא מכיר בהם עושה שגיאה פוליטית בהערכת חסר של היעד לשינוי. לי ברורלגמרי כי הציונות לא לימדה אנשים להיות אזרחים. הציונות גייסה חיילים. את המשימה הזו של חינוך לחשיבה

דמוקרטית על אינטלקטואלים של הביקורת החברתית לקחת על עצמם. אין משהו אחר שיעשה זאת במקומנו. לחנךלפעולה וחשיבה דמוקרטית זוהי משימה כבדה וחשובה. לחשיבה הדמוקרטית יש סרבנים. הסרבנים הקשים ביותר

לחינוך דמוקרטי שכזה הם אלה שבדרך זו או אחרת המצב החברתי, התרבותי, הפוליטי וגם הכלכלי הקיים מוצא דרך אל ליבם ואל יעדיהם האישיים. קשה מאוד לעשות את הבירור האישי הזה. זהו בירור אישי ולעיתים כואב.

אך, הבירור משתלם. משום שלאחריו הראות מתבהרת. וראיה בהירה היא נכס חשוב ביותר. לפחות, לצורך ניהולם של חיים דמוקרטיים.

שרגא עילם צודק בטענתו. אין לזהות את הציונות עם היהדות. הציונות הייתה תנועה פוליטית קטנה במזרח אירופהשלפני המלחמה. הורי שהגרו ממרוקו לישראל לא היו ציונים על פי אף קריטריון ידוע של הציונות. אבל הם עלו

לארץ ישראל. אין גם לזהות את האשכנזים עם הציונות. הרבה יהודים אירופאים החליטו לא להיות ציוניים. הציונות, ככל תנועה פוליטית חברתית יצרה מציאות (לבטח בארץ ישראל ובמדינת ישראל) ואת המציאות הזו

ניתן, צריך וחשוב לבקר. ביקורת הציונות צריכה לבוא מתוך, מחוץ, מעל או מתחת לציונות.

ניתן להיות אזרחים בישראל מבלי להיות ציונים. ניתן גם להיות אזרחים ציוניים. ניתן להיות אזרחים ישראלים שהם אנטי-ציונים. ניתן גם להיות פוסט-ציוניים. מי שלא רוצה להבין את הדקויות הללו עלול למצוא את עצמו

כועס גם על מי שמבקר חברתית את הציונות מעמדה שנתפסת על ידי הדובר כעמדה של פגוע. אם מישהו חושב שפגיעות זו שגויה עליו או עליה להביא טיעונים כנגד או בעד. הכנס (אנטשימיות חדשה - כנס שאירגן פרופ' אילן

גור זאב) בחיפה מנסה לברר את הקווים הללו. נכון מאוד שהדיון שייתקיים שם מביא לידי ביטוי את עמדות דומיננטיות בחברה הישראלית. כפי שאמרתי בפתיח, לביקורת החברתית אין עדיין לגיטמציה בחברה הישראלית וגם לא בחוגים האינטלקטואלים השותפים לכנס באוניברסיטת חיפה. דודי נתן אם יש לך משהו לומר על הכנס, עלתוכנו, על האמירה של קיזל מדוע אינך כותב זאת? בוא נשמע מהי עמדתך לגבי הכנס לא לגבי עמדתה של איריס

חפץ? האם אתה נוקט עמדה או רק מבקר את הביקורת?

- 29 -

.2009 ליוני, 18ללמוד דמוקרטיה מהאיראנים ("איראן והדמוקרטיה" של אורלי נוי). פורסם בהעוקץ. ה-

באיראן, על פי עיתון "הארץ" מהיום בבוקר, קורא מוסאווי לתומכיו: "המדינה שייכת לכם, המשיכו להפגין." ברור לי לגמרי כי מסאווי אינו דמוקרט גדול. ברור לי לגמרי כי מי שנמצא ברחובות לא בהכרח מייצג את העם האיראני. אך ברור לי לגמרי שיש באיראן אופוזיציה. אופוזיציה היודעת שהדרך הדמוקרטית שלה לשלטון היא

דרך התנגדות אקטיבית מאורגנת - ולא אלימה. במקורות היהודיים נאמר כי "קול המון כקול שדיי." בישראל עדייןהחוויה המזככת הזו - של שמיעת קולו של העם - לא התרחשה. עדיין אין בישראל מערכת הבנויה באופן קבוע

ושיטתי על שמיעת קול ההמון. זאת אומרת, אין מערכת דמוקרטית שבה הסמכות העליונה היא קול העם ולא שום קול אחר. בישראל יש כאלה הטוענים שקול שדי מדבר מפיהם. אינני רוצה להתווכח עם הטענה הזו. מה שברור

הוא לגמרי שאין קול זה קולו של ההמון הדמוקרטי בישראל. בישראל, עדיין יש שלטון ושכבה רחבה בציבור שאינם מעכלים באופן מלא את האמת הדמוקרטית הפשוטה: המדינה שייכת לדמוס. אפשר, לפרק זמן לשדוד את

הדמוס; אפשר למנוע פרנסה מרבים; אפשר אפילו לשים חלק מהדמוס בבתי סוהר, אבל אי אפשר לשנות את האמת הבסיסית הזו: המדינה שייכת לאזרחים. בלעדי האזרחים לא תהיה מדינה. יכול להיות שלטון, אבל לא מדינה

הייתה בישראל תנועה חברתית קטנה שנקראה "ישראל זה אני". בין הפעילים הבולטים 1980של אזרחים. ב-בתנועה הזו הייתה גם ויקי שירן. את המסר והעוצמה קיבלנו אז מהמסר הדמוקרטי של "הפנתרים השחורים". מסרשבא משכונות העוני של ירושלים. "הפנתרים השחורים" טענו - מול ראש הממשלה גולדה מאיר - בדיוק את אותוהדבר: "ישראל זה אני." ההפגנות באיראן עלולות להיכשל. יתכן ו"השקט" ישוב לשלטון האייטולות ואחמדיניג'ד, אבל האמת מתחת לשקט לא תעלם. המדינה שייכת לאזרחים. זהו הקוד הדמוקרטי. הוא נכון גם אם אין דמוקרטיה

מלאה בכל דקה בהיסטוריה ואפילו עם הדמוס מדוכא.

- 30 -

"זמורות יבשות", "העולה דנינו", הפוליטיקה של האנטישמיות (הישנה והחדשה) ואתגריה החינוכיים". . 2009 ביוני, 22פורסם ב"העוקץ". ה-

אירגן: פרופ' 2009 ביוני 22. משתתף בכנס שנערך בחיפה על האנטישמיות החדשה 2009 ביוני, 22תגובה למאמר על אריה קיזל - אילן גור-זאב (זכרו לברכה)

אינני מכיר את עבודותיו של אריה קיזל. על פי הנושא והשפה הקשה לעיכול ולהבנה בה נכתב המבוא (האבסטרקט) של עבודתו לקראה הכנס בחיפה נראה לי שלא צפויות ממנו תובנות אינטלקטואליות רבות. יתכן כי אני טועה. גם מהטיעון המקופל במבוא שלו - דהיינו - כי בביקורת החברתית בשיח המזרחי ישנה לא רק חבירה אלהביקורת המושמעת בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית אלא גם אנטישמיות חדשה של יהודים וישראלים כלפי ישראל,

ישראלים ויהודים - טיעון זה לא נראה יותר מאשר אפולוגטיקה ישראלית קשת עורף, צדקנית וחסרת היגיון. לביקורת החברתית בישראל - לשיח מזרחי חדש או ישן - יש שורשים היסטוריים ותיאורטיים עמוקים במציאות הישראלית יהודית בארץ ישראל. על כן אין להתרגש מכותב שכזה או אחר, הפוסלים את עצם השמעת הביקורת ואינם דנים בתוכנה של הביקורת ותקפותה ההיסטורית והמוסרית. יחד עם זאת, הכנס שיערך בחיפה ביום שני אינו

בהכרח נגזר של עבודתו של קיזל, אלא עבודתו של קיזל היא חלק ממנו. הכנס יכול להיות מעניין ופורה. על פי דבריו של מארגן הכנס - פרופ' אילן גור-זיו - הכנס אמור להיות מעניין, פורה ועם הרבה תובנות עינייניות

ופוליטיות.

באשר לקיזל, אפנה אותו דווקא אל הרדיו הישראלי ולאו דווקא אל ההיסטוריה הישראלית. אפנה אותו אל תוכנית רדיו באחת מתחנות הרדיו שניתן להאשימה בדברים רבים אך לא ב"פוסט-קולוניאליות". אתמול, בשידור חוזר בין

, בגלי צה"ל הוצג ראיון עם דן אלמגור. המראיין היה מולי שפירא. שניהם, אבני 4 אחר הצהריים ל-3השעות ראשה מרכזיים ("מוסדות") של התרבות הישראלית העכשווית. לבטח, אין הם שייכים לשיח המזרחי החדש (או

שנה. השיר נקרא "זמורות 20הישן או סתם הביקורתי). דן אלמגור סיפר למולי שפירא על שיר שכתב לפני כ-יבשות". בשיר מסופר על התעללות של האיכר "יונתן" מרחובות בשתי נשים תימניות שאספו "זמורות יבשות"

ליד הכרם שלו. (עד היום שם משפחתו "נעלם" מההיסטוריה הישראלית של רחובות. למעשה אנו יודעים את שמו המאבק המלא. לדוגמא (בנוסף לעיתוני התקופה כמו "הפועל הצעיר") הפרטים מופיעים אצל סמי שלום שטרית.

). שם האיכר הוא "מקוב". ראה/י גם מראי מקום 55, פרק השני (עמ' 61. פוטנוט מספר 2003המזרחי בישראל . עם עובד: 1912-1930 ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם – אצל יהודה ניני.

). האירוע התרחש לפני כמאה שנים. האיכר, על מנת, שיראו וייראו (מי אמור היה לראות ולפחוד? 36 עמ' 1996ובעיקר ממה היה לפחוד?) קשר את הנשים התימניות בצאוורן אל זנב החמור, וגררן אל המושבה. ברחובה הראשיוהרחב של המושבה רחובות, כולם ראו אותן. על פי השיר - גם אחד מהבנים של הנשים הללו ראה את בזיונה של

אימו. השיר מסתיים בזכרונו של הילד; זיכרון שלא יימחה לעולם.

שירו של דן אלמגור, בהחלט מזכיר את שירו של נתן אלתרמן על "העולה דנינו". העולה - ממרוקו הפעם - שחויב על ידי שליחיה של הציונות לרוץ כברת דרך בעודו נכה על מנת לעבור את "מבחן הקבלה" לעלייה לארץ ישראל. העולה דנינו חוייב לרוץ אל מול פני ילדיו אשר חוו וראו את בזיונו של אביהם. האם הזכרון של מבחן הקבלה הזה

נמחק מההיסטוריה של החברה הישראלית? האם נמחקו מבחני הקבלה מהפוליטיקה של החברה הישראלית העכשווית? האם האמירה שאלה שיש להם קשרים אינם צריכים פרוטקציה כבר לא תקפה בישראל? הנה מר קיזל,

שאל את דן אלמגור, שאל את נתן אלתרמן, שאל את מולי שפירא האם הם שייכים "לשיח המזרחי החדש" של ביקורת החברה הישראלית.

דרך אגב, דן אלמגור סיפר שאת שירו, אשר הולחן עובד, והושר על ידי יזהר כהן, לא התירו לשדר בתחנות הרדיובישראל (כולל לא בגלי צה"ל שהיא תחנת השידור של "צבא העם" בו להרבה תימנים יש מקום של כבוד). עדיין

מוטל הסגר על השיר. כך אמר דן אלמגור. לסיכום, עם או בלי קיזל, עם או בלי קולוניאליזם, עם או בלי פוסט-קולוניאליזם, עם או בלי האנטישמיות החדשה והישנה, לביקורת חברתית ישראלית על הדיכוי שהתרחש בישראל

בידי יהודים שבאו מאירופה והפכו לאשכנזים בישראל יש מקום. מותר לדבר, רצוי לדבר, צריך לדבר וחשוב מאוד לחקור ולדון. למרות קיזל. את העובדה שבדרך כלל המדברים על הדיכוי של יהודים שבאו ממדינות ערב

ומהמזרח הם דווקא יהודים שבאו מאירופה, נשאיר למארגני הכנס, לאוניברסיטה שמארחת את הכנס (אוניברסיטתחיפה) וכן לדוברים כגון קיזל ודומיו. הם צריכים להסביר. יש להם הרבה היסטוריה, פוליטיקה וכלכלה להסביר. לי עצמי, ונראה לי שגם להרבה מידידיי - שבלית ברירה אינם חיים בארץ, מאחר ואת יכולתם האקדמית לא ניתן

לבטא ב"ארץ אהבתם" או ב"מכורתם"- לנו, ידוע ההקשר ונהירה לנו החבירה שבין דיכוי ושליטה מעמדית בישראל. לנו החבירה הזו ידועה משום שראינו בבזיון הורינו וחווינו את בזיונינו שלנו. החיבור שעושים אנשים מחוץ לישראל בין הפוליטיקה של ישראל ודיכוי הפלסטינים הוא בהחלט גם רלוונטי בעבורנו. אנו יכולים לומר

ולדבר על הרלונטיות של נושא זה לגבינו בפורומים האקדמים בישראל. הבעיה היא שהפורומים האקדמים

- 31 -

בישראל (כולל זה הבא עלינו לטובה באוניברסיטת חיפה), בדרך כלל, מעוניינים לדבר עלינו אבל לא איתנו. לזה קוראים בתיאוריה הפוסט-קולניאלית החפצה (מלשון חפצים) וגם הגזעה (מלשון הפיכת הגזענות למתודה של

הדרה). אני מציע לכל מי שיש בידיו את העת לבוא ולשמוע את הדברים שיאמרו בכנס על האנטישמיות החדשה שייערך בחיפה.

- 32 -

.2009 ליולי 16"אין חיצים בקשת" תגובה לעזרא דלומי. פורסם ב"העוקץ". ה-

תגובה לביקורת על המאמר: האם יש מעמד אשכנזי בישראל?דלומי עזרא עלה על נקודה נכונה. הקשת הדמוקרטית המזרחית לא כל כך פעילה פוליטית כעת. כל שאר הדברים

שנאמרו על ידו הם קרוב ללא כלום. אין ולא הייתה תשומת לב מיוחדת לקיבוצים; אין ולא הייתה עצימת עין מבעלי הון המספסרים בקרקעות בישראל. יצירתו של מעמד בינוני תוצר המדינה הוא דפוס הפעולה של ישראל.

מדינת ישראל יצרה את המעמד הבינוני הישראלי על ידי העברת משאבי הון ציבוריים לידיים פרטיות. זה לא החל היום. זהו הדפוס הקבוע של מדינת ישראל. המעמד הבינוני הזה היה ועודנו, בעיקרו, ממוצא מזרח אירופאי. על כן,

ורק כך הפכו אנשים שכאלה למעמד האשכנזי. האשכנזים נולדו ונוצרו בישראל. הם לא הגיעו מאירופה. האשכנזים הם צברים.

שים לב דלומי: שוד הקרקעות נמשך, העיוות ההיסטורי והתרבותי ממשיך, הפער המעמדי מעמיק, והביסוס של האסון החברתי בישראל לא חדל מלפעום. נכון, צריך פעולה דמוקרטית רחבה יותר. אך, אין שום ספק שהקשת

הדמוקרטית המזרחית הייתה והינה חלק מקשת פעולה פוליטית של מזרחים בישראל החל מעליות התימנים עבור דרך ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, אלה, הילה, עיתון אחר, תנועת הנוער שח"ר, בתי ספר של 1882ב-

קדמה וכן הלאה. היו גם ביטויים פוליטיים ממרידות במעברות, דרך עיירות הפיתוח עד לתמ"י וגם בש"ס. בדרך כלל המרידה נכשלה אם כי היא הותירה משקעים חשובים. לכן, אם פורסים קשת היסטורית רחבה שכזו, ישנם עוד

הרבה חיצים לירות ויש עוד הרבה שינויים דמוקרטיים לעשות. יש לעשות זאת עם הארגון שנקרא "הקשת" או בלעדיו.

הקונפליקט החברתי בישראל חי ונושם וצריך להגיב אליו באמצעים ובכוחות אירגוניים חדשים. הפעולה של הקשת הייתה נהדרת ומשמעותית ביותר, היא היוותה ציון ואבן דרך חשובה; אבל, וכמו כל אבן דרך, צריך לעבור גם אותה ולהמשיך הלאה. הדרך היא ברורה. צריך מאבק דמוקרטי. הסיסמאות גם הן ברורות: אין מיסוי ללא ייצוג

ואין תרומה ללא תמורה. כאשר יותר ויותר אזרחים יאמרו זאת ויפעלו על בסיס הקוד הדמוקרטי הזה, ניתן יהיה לדבר על התארגנות פוליטית חדשה עם בסיס ותביעות דמוקרטיות.

- 33 -

.2009 ליולי, 19"איך יקראו למרסל סיוסה?". פורסם ב"העוקץ". ה-) כתב יצחק לאור מאמר מאיר עיניים. המאמר קצר ביותר. 2009 ליולי 19בעיתון הארץ מהיום (ראשון, ה-

כותרתו: "ואיך נקרא לברבוניות?" המאמר דן במדיניות ממשלתית חדשה המוצעת למימוש על ידי שר התחבורה מר ישראל כץ. המדיניות המוצעת היא לשנות את כיתוב שמות היישובים הערביים בארץ, כך שגם בערבית יקרא

שמם בעברית. בקיצור לכתוב עיברית בערבית. הכוונה היא שבמקום "ואדי ערה" נאמר "ואדי עירון", במקום "מג'ד אל כרום" יהיה שם המקום "בית הכרם" במקום "שפעמר" יהיה שם המקום "שפרעם" (וזה דרך אגב כבר

קורה). השמות המעוברתים יכתבו בערבית.

ברצוני לומר שני דברים קצרים.

ראשית, הניסיון של ישראל להפוך את הערבים אזרחי ישראל לשקופים ולמהלכים באויר הוא חלק מהותי ממדיניות היסוד והעומק הישראלית. מדיניות יסוד זו היא: לעולם לא להסכים לשלום. שלום אינו רצוי. שלום הוא

המדיניות שישראל חוששת ממנה ביותר. הדבר היחיד שיש עליו הסכמה רחבה בין הפוליטיקאים ו"העם" הוא הסלידה הבסיסית והרתיעה האניסטנקטיבית מהשלום. שלום זוהי המציאות הכי לא רצויה פה. מדוע? כי מלחמה זהברור. שלום זה בלגן שצריך לקבל בו החלטות קשות כגון: "מי אנחנו הישראלים?", "מה אנחנו רוצים?" ובעיקר

"מה ואיך אנחנו עושים בתור ישראלים?", "היכן מתחילה ישראל ואיפה היא נגמרת?" אם יהיה שלום, לא ניתן יהיה להתעלם מהעובדה הפשוטה שיש כאן גם בני אדם החיים בארץ הזו המדברים ערבית. על כן הם צריכים

אדמה כמדרך לרגליהם ומגורים כמחסה לראשם; שישנם בני אדם המדברים ערבית ושצריך להתייחס אל שפתם ואליהם לא רק כבני אדם עם זכויות יסוד אלא גם כאזרחים מלאים במדינה.

מתישהו בשנות השישים המאוחרות, עוד כשהייתי ילד בבית ספר יסודי, היתה לי שכנה לשולחן בכיתה. שמה היה מרסל סיוסה. המורה הייתה נעמי. נעמי חשבה שמרסל זה שם לא עברי. נעמי החליטה למצוא שם עברי/ישראלי עבור מרסל. על השם, כך אמרה המורה, תחליט הכיתה באופן דמוקרטי. נשלחנו הביתה עם שיעורי בית: לחשוב על שם עברי עבור מרסל. למחרת, התיישבנו בכיתה ובטוב ליבנו ורוחנו תרמנו את הצעותינו לשם עבור מרסל.

שנינו את שמה של מרסל סיוסה למרגלית סיוסה. מרגלית הפכה את מרסל לעברית ולישראלית. אף אחד לא התייחס יותר לסיוסה, עמור, דרעי, תורג'מן ובוזגלו כמרוקאים.

- 34 -

לאוגוסט, 3"פרשנות וייצוגיות או שינוי חברתי" תגובה למאמר של אלמוג בהר. פורסם ב"העוקץ". ה-2009.

אלמוג בהר תודה עבור המאמר הזה ותודה עבור המאמר הקודם. לדעתי הבעייה המרכזית שאתה דן בה אינה שאלת הייצוגיות אלא בעיית הפרשנות. אין שום צורך להפוך את סדר הדברים ולהקדים את התפל לעיקר. דברים שאנשים אומרים אינם נמדדים או נבחנים על פי מוצאם, מינם או נטיותיהם הארוטיות אלא על פי תוכנם. על כן, אתה (או גדי טאוב) יכול להיות מי שאתה, השאלות החשובות הן: מה אתה אומר? ובעיקר מה אתה עושה? בואו

נעבור לשאלות החשובות באמת לפני השאלות החשובות ממש.

כל מי שעיניים בראשו, לב בחזהו והוא/היא חיים בישראל יכול להבין את מה שקורה בחברה הישראלית. אין צורךלהסביר את העיוות ההיסטורי והחברתי הקיים כאן לאנשים החיים כאן. הם - כל אחד ואחת המביטים בחשבון הבנק שלהם או בתלוש השכר שלהם - מקבלים הסבר מקיף, עדכני ומפורט על המציאות הישראלית. מציאות

החיים בישראל משתקפת ומביטה בהם דרך חשבון הבנק, הדירה או הבית בו הם גרים, העבודה אותה הם עושים לפרנסתם והתור לרופא בו הם עומדים לקבלת טיפול רפואי.

יש הרואים כאן נוחות. יש הרואים כאן עיוות. העיוות ידוע וברור לרבים. ראשית, בהחלט ניתן לעשות תרגילים של חשיבה יוצרת ולא מציאותית על מנת לראות את העיוות - כפי שז`אן ז`אק סרוסי עשה בטוקבק שלו למעלה.

תרגילים אלה טובים גם על מנת לדמיין "עולם אחר" שבו האחרונים הם הראשונים והראשונים הם האחרונים, שבו שכונת התקווה מדירה ודוחה את צפון תל-אביב וכן הלאה. אך, העיוות ברור גם בלי תרגילים יצירתיים אלה.

שנית, לא צריך אפילו את "שיטת השקשוקה" בשביל לדעת מה קורה פה. מספיק לצפות בחדשות על מנת להבין היטב. ניתן, שלישית, גם לעשות בחינה שקולה, יציבה ואקדמית של אמירות וטיעונים הכתובים בטעם טוב ובשפה

יפה של הצד השני (כפי שאתה עושה ובכישרון רב) ולקוות שהשכל הישר, הרצון הטוב וגם האינטרס הכללי יעמדו לצידך ושתצליח לשכנע שיש מקום לשינוי ושיפור המצב בדרך הומנית, פרוגרסיבית, מבינה ושוחרת טוב.

אפשר, מאידך, לוותר על הדיון בייצוגיות ובפרשנות כדיונים לא חשובים ולדבר פוליטית. לא בגלל ה"דוגרי" אלא בגלל הדחיפות, הנחיצות ותחושת המתח. "פוליטית" לדעתי אומר את הדברים הישירים הבאים: שינוי, הוא

אינרטס של אלה שהמציאות הקיימת פוגעת בהם או שאינה מטיבה עימם. שימור, הוא אינטרס של אלה שהמצב הקיים מיטיב עמם. על פי ההתפלגות דיכוטומית שכזו (פשוטה במידה רבה, נכון. ומדוע לא להעדיף את הפשוט?)

צריך להציג ולפרש את שאלת הפרשנות והייצוגיות.

אם אלמוג בהר מתייצב בצד שחש כי יש צורך בשינוי, אם אלמוג בהר עומד בצד הפועל למען השגתו של שינוי, אם אלמוג בהר חותר ליצירת כוח שיביא לשינוי, אם אלמוג בהר נמצא בצד זה, פרשנותו לבטח תדון בצורך

בשינוי, תפעל להשגתו של שינוי ותחתור ליצירתו של כח לשינוי. על כן, עמדתו תהיה נכונה בעבור ומקובלת על אלה המבקשים שינוי. מכאן כי דבריו ופעולותיו של אלמוג בהר ייצגו את מבקשי השינוי. נפתרה בעיית הפרשנות

והייצוגיות.על פי ההיכרות והניתוח שלי את עבודותיו וטענותיו של גדי טאוב ומשמיעה של דבריו בפורומים שונים ומקריאת

מאמרים פרי עטו של עמוס עוז, הם בעד המשך, שימור וייצור מחדש של מסגרות חשיבה ופעולה שפעלו כנגד השינוי שאני מעוניין בו. אין זה מעינייני היכן נולדו הוריו של טאוב או מהן ההעדפות המוזיקליות, האירוטיות או אפילו התרבותיות של עוז. פרשנותו של טאוב את המציאות שונה משלי, ועל כן אין הוא יכול לייצג אותי. לי די

בכל זה לפתור את בעיית הפרשנות והייצוגיות. הפוליטיקה של טאוב - לא המוצא שלו - אינה משקפת את האינטרס שלי. האינרטס של עוז שונה משלי. האינטרס של טאוב נוגד לשלי. אני רוצה שינוי. עוז רוצה לשמר את הקיים או לחדש את מה שהיה קיים וכן את מיקומו המועדף. על כן ורק בגלל זה, אין הוא יכול לייצג אותי. על כן ורק בגלל פרשנותם את "העלבון המזרחי" הם שוגים ומסלפים. האינטרס של מזרחים רבים טוען לשינוי ולצדק

חברתי. אין זה עלבון. זוהי תביעה לשינוי. על כן טאוב אינו יכול לפרש את "העלבון המזרחי" של עוז משום שעוז לא מכיר באינטרס המזרחי בשינוי.

- 35 -

.2009, 18גזענות אנטי-אשכנזית מול דמוקרטיות ישראלית. פורסם ב"העוקץ". אוגוסט מירון רפופורט הוא אדם שאותו אני מעריך מאוד. מירון הוא אדם ישר ואמיץ אינטלקטואלית. רחשתי כבוד למירון

). כעת אני מעריך אותו17.8.2009לפני פירסום המאמר ("בצל האפליות הישראלי") אותו כתב כאן לפני יומיים (יותר. אני גם מאוד שמח עם שש שנות קיומו של ה"עוקץ". זהו האתר שלי. אתר שבו אני קורא פעמים רבות את

מחשבותי למרות שלא אני כתבתי אותן. ב"העוקץ" אני מקבל אישור, אישוש והכרה בעצמי ובהיסטוריה שלי. אני צריך את זה; כל אחד/ת צריכים לקבל אישור, אישוש והכרה מאחרים על מנת לדעת את עצמם. לעיתים תהליך

תיקוף זה הוא עקיף; הרבה פעמים הוא ישיר, כן, בוטה עם קצוות חשופים וחדים. "העוקץ" פעמים רבות מכאיב וכואב. "העוקץ" ביקורתי, אך תמיד משוך בו גם חוט של עצב. פעמים הרבה הוא מלא תקווה. טוב לי שיש לי את

"העוקץ".

לכל מי שיש מושג קטן ביותר במאבק בגזענות יודע כי לא ניתן להשיג דבר במאבק בגזענות על ידי שימוש בכלים,במושגים או בפרקטיקות גזעניות. המלחמה בגזענות חייבת להיות משוחררת ומנותקת מגזענות. זהו כלל יסוד ביושר אינטלקטואלי ובפעולה פוליטית. לדעתי אין באתר "העוקץ" קו של גזענות אנטי-אשכנזית. לדעתי יש

ב"העוקץ" דרישה רצינית לדמוקרטיות ישראלית. זוהי הפרשנות שלי למה שקורה ב"העוקץ".

חי לא פירושה אג'נדה "מזרחית". אני איןדמוקרטיות ישראלית פירושה אג'נדה אזרחית. דמוקרטיות ישראלית בשלום עם המושג "מזרחי". מזרחי זהו שם-תואר שהונפק על ידי מוסדות ההגירה הישראלים ליהודים שהגיעו לישראל ממדינות שאינן אירופאיות. "מזרחי" היא מציאות חברתית צברית שנוצרה על ידי מדיניות ממשלתית.

למדיניות זו היו אספקטים ברורים של קיפוח ואפליה כנגד יהודים לא-אירופאים. מדיניות זו באה לידי ביטוי בפיזור אוכלוסין, בהשקעת משאבים פיננסיים, בפריסת ועיצוב ציפיות ותקוות חברתיות ותרבותיות, בחלוקת כוח

פוליטי, בהכרה (במניעת) בערך ובתמיכה (או בשלילה) מוסדית.

הורי הגרו לישראל ממרוקו. אני נולדתי כאן. אני ישראלי-יהודי. בדרך כלל המהגרים שהגיעו ממדינות לא-אירופאיות בישראל זכו לצד הנוקשה יותר של מדיניות ממשלות ישראל: פיזור אוכלוסין בעייתי, השקעה מינמלית

של משאבים, מערך ציפיות נמוך, חלוקת משאבים אשר יצרה ומיסדה אי-שיויון. על כן להיות דמוקרטי ישראלי בעבורי, זה בראש וראשונה, להאיבק נגד אי-השיויון שנוצר בישראל כפועל יוצא של מדיניות ממשלתית עוינת. להיות דמוקרט בישראל פירושו, בראש וראשונה, להיאבק באי-השיויון בחברה הישראלית היהודית. ישראל של

היום צריכה אג'נדה אזרחית.

דמוקרטיות ישראלית פירושה מאבק לשינוי חברתי. דמוקרטיות ישראלית אין פירושה מאבק לשיפור מעמדם של יהודים "מזרחים" בישראל. מאבק לשינוי חברתי פירושו הקונקרטי, הממשי, המפורש הוא שינוי היחסים שבין פריפריה חברתית משוללת כלים ויכולת, ומרכז חברתי של רשתות חברתיות המושתתות ומעוגנות בפריבילגיה

חברתית לא מוצדקת. דמוקרטיות ישראלית פירושה אם כך, מאבק באי-צדק החברתי שנוצר, קיים ושריר בישראל. אי-צדק שהוא פועל יוצא של מדיניות לא שיויונית ומקפחת. דמוקרטיות ישראלית מבקשת להיאבק באי-השיויון ולהשיג רמות של שיויון רבות ככל הניתן וככל האפשר באמצעות כלים דמוקרטיים ואנושיים. ישראל של

היום צריכה שינוי חברתי.

דמוקרטיות ישראלית פירושה מאבק חסר פשרות למימוש ואכיפת שלטון החוק. שלטון החוק הוא הכלל הבסיסי בכל חברה דמוקרטית. בישראל של היום רק החלשים כפופים למרות החוק. החזקים והחזקות בישראל מוצאים

דרכים יצירתיות רבות להתעלם מהחוק. הם מצליחים לחיות לצידו, לעקפו מימין. לשטות בו משמאל. לדלג מעליו או לצלול מתחתיו אך, לעולם לא להיות כפופים לו. דמוקרטיות ישראלית היא המאבק לאכיפת החוק על

"הותיקים", על המחוקקים, על בעלי הכוח הכלכלי, על גבירי הפוליטיקה, על "המסודרים" וה"קומבינטורים", על "החברה מהפלמ"ח" או על החברה מ"הישיבה", על "נוער הגבעות" ועל "בני הטובים". בקיצור, שלטון החוק

פירושו שהחוק הוא מעל כולם ושכולם כפופים לו. בישראל של היום אין זה המצב. ישראל צריכה את שלטון החוקכאויר לנשימה.

דמוקרטיות ישראלית היא ניסיון כן ואמיתי להשיג שלום עם הפלסטינים החיים עמנו, עם הפלסטינים החיים לצידנוועם מדינות ערב המעוניינות בשלום. דמוקרטיות ישראלית שואלת שאלת יסוד מרכזית אחת: אם אנחנו אומרים: שלום שלום, מדוע אין שלום? למבנה המלחמה של ישראל יש אינטרסים של מלחמה. צריך על כן לגבש אינטרסים

של שלום. כפי שמבנה המחשבה של היום עוצב על ידי מאה עשרים שנה של מאבק ומלחמה, אנחנו צריכים להתחיל ולבנות מבנה מחשבה של שלום. בעוד מאה ועשרים שנה של מאמץ חברתי לשלום (כפי שהיה מאמץ

חברתי למלחמה) יהיה כאן שלום. ישראל של היום צריכה שלום. דמורקרטיות ישראלית חייבת לדבוק במאמץ להשגת שלום.

אלה מבין הקוראים המעוניינים לממש כאן אג'נדה אזרחית, להיאבק למען שינוי חברתי, לדרוש את מימוש שלטון החוק על חזקים וחלשים כאחד, לשאוף ולהתאמץ להגיע לשלום עם שכנינו הקרובים והרחוקים, המשותף לכל

- 36 -

אלה הוא דמוקרטיות ישראלית. אלה רואים בעין ישירה ונכוחה שדמוקרטיות ישראלית היא אנטי גזענית. היא אנטי גזענית כלפי מזרחים, כלפי אשכנזים, כלפי נשים או כלפי ערבים. דמוקרטיות ישראלית היא מאבק בגזענות,

למען צדק חברתי, למען שלום, לדמוקרטיה יצוגית ואחראית שבה אין תרומה ללא תמורה ואין בה מיסוי ללא ייצוג. "העוקץ", ורבים מהכותבים והכותבות בו, נאבק למימוש הדמוקרטיה הישראלית. את/ה מוזמן להצטרף.

תגובות "על פטרונות מתנשאת וטהרנות עקרה": תגובה לסמי שלום שטרית ואחרים

2009 לאוגוסט 19ה-. פורסם - "העוקץ"פעם לפני הרבה שנים סיפרתי לאחי על המושג יהודי-ערבי. אמרתי לו שאני יהודי-ערבי. אחי שנולד שבע-עשרה

) לישראל שאל-אמר לי: "במה אתה יהודי-ערבי? אפילו לדבר 1955שנה לפני שמשפחתי היגרה ממרוקו (מרוקאית אתה בקושי מסוגל?" הוא צדק. אכן אני מדבר ערבית מרוקאית בקושי לא-מועט, וערבית פלסטינית

כמעט ולא (חוץ ממה שלומדים כאן מהאויר). הטענה לזהות יהודית-ערבית נחשבת לרדיקלית ביותר.

יש אנשים רבים הדומים למירון רפופורט בישראל; עם אנשים כאלה אני בהחלט יכול לחשוב על שינוי של מה שקורה פה בישראל. כנראה שגם ב"העוקץ" חושבים כך לא מעט אנשים. שיתוף פעולה עם אנשים כמו מירון מביא לידי ביטוי תקווה לישראל אחרת. למשל, לאורך שנים פעלתי פוליטית עם שלמה סבירסקי בתחום של

החינוך. הקמנו את הועד הציבורי למען החינוך בעיירות הפיתוח (הל"ה). עם הזמן, עבדתי/פעלתי גם עם אנשים נוספים בתחומים חברתיים אחרים. הדבר החשוב ביותר בפעילות הפוליטית שלי היה להתמקד, בדרך לפתרון, בהשגת כוח פוליטי דרך יצירת קואליציות פוליטיות ותקשורת חיובית עם אנשים מרקעים שונים. בלי הניסיון

לארגן ולהשיג כוח פוליטי לשינוי, נותר בעיקר לדבר, לשורר, ואולי לכתוב על טהרנות קדושה (של אידיאולוגיה, של מוצא, של חזון) אך אימפוטנטית מבחינה פוליטית. יש גם כאלה העושים אפילו את הטהרנות הקדושה ממרחק

בטוח, נניח כמו המרחק מארצות הברית לישראל. בהחלט בטוח.

כאשר עסוקים במאבק אירגוני פוליטי בישראל צריך להתמקד בפתרונות, בהצעות קורנקרטיות לשיתוף פעולה מעשי ולא בפטרונות ילדותית וצדקנות טהרנית. פטרונות גם של מישהו השואף להיקרא "מזרחי רדיקלי" נשארת

פטרונות. פטרונות מזרחית מתנשאת היא ריקה מתוכן כמו כל פטרונות מתנשאת אחרת.

לאורך הדרך פגשתי לא מעט חברים אשר אמרו שהם מזרחים רדיקלים; גם אני טענתי בעבר כי אני מזרחי רדיקלי. המזרחים הכי רדיקלים שפגשתי ושהיו מוכנים לנהל דיאלוג טענו ואמרו שאין טענתם לגבי המזרחיות

"מהותנית". זאת אומרת, המזרחיות לגביהם ביטאה עומק קיומי ופוליטי מעבר לארץ המוצא של הוריהם או שלהם.זוהי עמדה פוליטית כלפי המציאות הישראלית, הם אמרו. הרי ברור לכולם -- גם לאלה שתמכו בעבר בדוד לוי או בש"ס כמו שסמי שלום שטרית עשה בעבר -- שדוד לוי מעולם לא ביטא עמדה "מזרחית" למרות מוצאו המרוקאי.

רבים מהאינטלקטואלים המזרחים שהכרתי טענו כי בעבר היו "מנהלי מעברות מזרחים" אשר הכשילו מאבקים רבים. מפלגת ש"ס היום ניראית כממלאת ביעילות רבה את תפקיד ניהול המעברה כיום. אין לי שום ספק שש"ס

היא מפלגה המכשילה שינוי חברתי. לפחות לכיוונים שאני הייתי רוצה לראות את השינוי נע. האם ש"ס היא מפלגה מזרחית? אם כן, מיהו מזרחי? ואם כך, מהי מדיניות מזרחית? אלה הן שאלות יסוד. למשל במסגרת עיון זו צריכים גם לספק הסבר לעימות הארוך שהיה ויש בין יהודים שהגיעו ממדינות ערב שונות. למשל, העוינות עתיקת

היומין שבין יהודים שהגיעו מעירק כלפי יהודים שהגיעו מצפון אפריקה ובעיקר כנגד המרוקאים. יש לא מעט הטוענים כי עוינות זו קיימת אפילו במסגרות רדיקליות מזרחיות כדוגמת הקשת הדמוקרטית המזרחית. ברור אם

כך, שהחויה "המזרחית" היא משתנה חברתי המושפע מארץ מוצא, מעמד, ג'נדר, השכלה, ציפיות וההיסטוריה הישראלית אליה נחשפו אנשים שונים.

נערך כנס בתל-אביב. הכנס נקרא "ישראל זה אני". החלטתי לאמץ את התיזה הזו. ישראל זה אני. מי 1980ב-שרוצה מוזמן להצטרף.

) עשינו מסיבת מחווה לשחקן הקולנוע יוסף שילוח בשכונת הארגזים בתל-אביב. 2009 לאוגוסט, 16שלשום (ה-באו לאירוע אנשים שהיו השלד האירגוני של תנועת אל"ה ("אנשים למען השכונה") משכונת התקווה בשנות

. כל אחד ואחת מהנוכחים סיפר על ההשפעה שהייתה למפגש בשנות השמונים עם יוסף שילוח על חייהם ועל80ה-עיצוב תודעתם. בעבר חבורה זו כלאה את ראש עיריית תל-אביב במשרדו כאות מחאה על הקיפוח של שכונתם.

הם גם סיפרו שבאחד האירועים שהם עשו הם נשאו על תג הבגד שלט קטן עליו נכתב: "אני התקווה של ישראל". גם את התיזה הזו אני מאמץ.

לאור כל זאת ועל מנת להמנע ממלכודת המהותנות טענו מזרחים רדיקלים לא מעטים, בצדק, כי המזרחיות היא

- 37 -

עמדה פוליטית. את זה אני מקבל. מזרחיות היא עמדה פוליטית. אך מהו התוכן הפוליטי של פוליטיקת המזרחיות? את התוכן הזה מניתי במאמר שעליו ולגביו נכתבה הביקורת של סמי שלום שטרית ואחרים. אחזור על התפיסה

שלי את התוכן של הפוליטיקה המזרחית. ראשית, זהו מאבק אנטי גזעני בגזענות מכל סוג שהוא; זאת אומרת, זוהי טענה פוליטית אנטי מהותנית ואנטי מהותניות. שנית, זהו מאבק לאג'נדה אזרחית בישראל, משום שהחברה

האזרחית בישראל היא חלשה, משום שהאזרח חסר בישראל. שלישית, זהו מאבק לשינוי חברתי של המציאות הדכאנית והמדכאת בישראל, של החפיפה העמוקה שבין מוצא אתני ומעמד חברתי. רביעית, זוהי עמדה הדורשת

לאכוף את שלטון החוק. כי רק שלטון החוק יכול להעניק עומק לפרוצדורה הדמוקרטית. וחמישית ואחרון - על פי הרשימה שלי - זהו המאבק לשלום.

במאבק שלי לשלום, כללתי בעבר את ההכרה בגבול הישראלי ("יש גבול") את הנכונות לסרב לשרת בשטחים - גם אם זה אומר שיש לשבת בכלא. לא רק לדבר "רדיקלית" אלא גם "לשים את התחת שלך איפה שהפה שלך נמצא" - כמו שאומרים באנגלית. המלחמה הישראלית מבטאת מערך שלם של אינטרסים המקבעים את המצב

החברתי הקיים ועל כן יש למלחמה גם אחריות לחפיפה בין מוצא אתני ומעמד חברתי בישראל. אני מזמין את כל מבקריי הרדיקלים, ממקומות מחבואם הרחוק והבטוח ומאחורי הפסבדונים, לבוא לישראל ולכלול בפעולתם

הפוליטית גם את אפשרות הסירוב לשרת בצבא בשם המאבק האזרחי/מזרחי שלהם. לאחר הכלא נוכל גם להחליף חוויות ולדון בפוליטיקה.

לסמי שלום שטרית הדברים האלה לא נראים. זוהי זכותו המלאה. עבור סמי יש חשיבות רבה להבעת פטרונות אבללא להצעת כיוונים פוליטיים רלוונטים. בעבורו טהרנות עקרה ומעקרת ניראית כמהות הכל. ראינו זאת בפעולה

בעבר. אפילו את העיסוק בפוליטיקה ממשית הוא דוחה בשם הטהרנות.

לכל אחד יש היסטוריה. הראיה ההיסטורית שלי לא חייבת להתאים להיסטוריה של אחרים, מבחינתי החברה הישראלית היא החברה שלתוכה נולדתי, על כן, אין אני צריך להסביר מדוע אני ישראלי. הורי היו יהודים ועל כן

אין אני צריך להסביר לאף אחד, כולל לא לסמי שלום שטרית, את יהודיותי. אני ישראלי יהודי ולא ערבי יהודי. שארית הטיעונים מהווה ויכוח סרק של פרימדונה עם טענות בעלות על נסיכות בממלכה שמעולם לא היתה קיימת. פוליטיקה עושים במקום. על פוליטיקה לא נותנים הרצאות בשלט רחוק. כל מי שנבוך מדברי זו בעייה שלו. אולי

יאמרו לי הנבוכים ממה הם נבוכו?

- 38 -

פרימוג'ניטור, "בנים ממשיכים" ו"בנים חוזרים": האם אנו עדים למיסוד האצולה הקרקעית בישראל? .2009 לאוגוסט, 22פורסם ב"העוקץ". ה-

"הראשון להיוולד") היה חוק ירושה קרקעית שהעניק העדפה מוחלטת לבן primogenitureפרימוג'ניטורה (הבכור (הבן הראשון) על פני אחיו ואחיותיו. המוטיבציה העיקרית של חוק ירושה זה היתה לשמר את האחוזה של

האציל המת שלמה ולא לחצותה לחלקים, על ידי הורשה לכל הבנים (והבנות).

. הנורמנים ("אנשי11מקורו ההיסטורי של המושג והנוהג היה בימי הביניים ובפלישה הנורמנית לאנגליה במאה ה-הצפון") היו חבורות לוחמים שפשטו על האי האנגלי. הם רצו להבטיח את האספקה הקבועה של לוחמים לצבאו של המנהיג הראשי (שלאחר זמן, הפך בדרך כלל למלך) גם לאחר ההשתלטות והחלוקה של הקרקע. חוק "הבן

הבכור" היה חוק הירושה המרכזי בתקופה הפיאודלית באנגליה ובמערב אירופה.

כתוצאה מחוקי הירושה הקרקעית האלה, מספר האצילים בעלי אחוזות רחבות באנגליה היה מצומצם. הדבר השפיע השפעה עמוקה על ההתפתחות הכלכלית והפוליטית של אנגליה. ראשית, האדמה נשארה כמשאב חיוני בידימיעוט קטן. ושנית, הבנים האחרים, אלה שלא היו בין היורשים, נאלצו למצוא להם עיסוק אחר. בדרך כלל הם פנו

אל הכנסייה, הצבא וגם האקדמיה. אנו יודעים כי רוב המתיישבים הראשונים בווירג'יניה שבאמריקה היו בני אצולה שלא קיבלו אדמה באנגליה.

אינני מומחה לקרקעות בישראל, אך ברור לכל, כי המאבק שמוליך כעת נתניהו הופך למאבק על השליטה באחד מהמשאבים העיקריים בחברה הישראלית. נתניהו הטיל את כל כובד משקלו הפוליטי כדי לארגן מחדש את מינהל מקרקעי ישראל. השינוי הזה, לטענתו, יבטיח שיחרור של "מנוע צמיחה" חיוני לכלכלה הישראלית. מכיוון שאנחנוכבר למודי ניסיון בתהליכי הפרטה מבית מדרשו של נתניהו, אנו בהחלט יכולים לחשוד כי עושר רב עומד לעבור לידיהם של בעלי ההון המרכזיים בחברה הישראלית. כל מי שחשד זה נראה לו מוגזם או אולי אפילו תמוה, מוזמן

לצפות בסרטו של מיקי רוזנטל על "שיטת השקשוקה".

אך ישנן אדמות נוספות העומדות לחלוקה, אם כי בדרך כלל אנחנו לא שמים לב אליהן. כוונתי לשתי שיטות חלוקה ההולכות וצוברות עוצמה: הראשונה היא שיטת "הבנים הממשיכים" במושבים והשנייה היא "הבנים

החוזרים" בקיבוצים (מעניין מדוע אין בנות ממשיכות במושבים ואין בנות חוזרות בקיבוצים. התשובה לשאלה זו היא במסתרי השוביניזם הישראלי וטיפולו "הנאור" בצד הפמיניסטי של חיינו).

ממפגש מיקרי שהיה לי עם מושבניק ממרכז הארץ לפני כעשרה ימים, התברר לי כי "הקשת הדמוקרטית המזרחית" היא אירגון לא אהוד במיוחד בקרב רבים מתושבי המושבים בישראל בעקבות בג"צ הקרקעות שהגישה (דרך אגב, אדם זה היה משוכנע שזהו אירגון "מרוקאי"). בלי לחזור לוויכוחים סביב בג"צ הקרקעות ולהשלכותיו,אני סבור כי "הקשת המזרחית" אינה אהודה משום שהציבה סימן השאלה סביב הבעלות על האדמות שהיו בחכירה

בידיהם של המושבניקים ובכך חשפה מציאות מיוחדת במינה לישראל.

המושבניקים טוענים שהעבודה שהם השקיעו באדמה עליה הם גרים ואותה עיבדו בזיעת אפם מעניקה להם זכויות בעלות על הקרקע. יתר על כן, זכות זו גם מעניקה להם את היכולת להוריש את האדמה ל"בן ממשיך" מקרב בני המשפחה. בניגוד לשיטת הפרימוג'ניטור, אין הבן הממשיך חייב להיות רק הבן (זאת אומרת גם בנות יכולות להיות

ממשיכות) ואין הוא חייב להיות הבן הראשון.

אבל מסתבר שלהורים המושבניקים אין זכות חוקית של ממש להעביר את הקרקע ל"בן ממשיך". הסיבה היא פרוזאית: הקרקע אינה שייכת להם. המקסימום שהם יכולים לעשות הוא להעביר ל"בן הממשיך" את הסטטוס ואת המחויבות שהיו להם: כלומר מגורים על האדמה ועיבודה במסגרת חכירה. הנה דברים שמפרסם רון בן מיור, אחד

).http://www.ben-mayor.co.il/index1024.htmמעורכי הדין המומחים בנושא בישראל למרבית מושבי העובדים בארץ הוקצתה הקרקע במסגרת הסכם חכירה משולש בין האגודה השיתופית, "

מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. ספק אם המתיישבים, אשר אינם צד להסכם, מודעים לכך שהזכויות הקנייניות בקרקע אינן שייכות להם. כך, לדוגמא, אדם אשר חי במושב מיום היווסדו, הקים

במושב את ביתו וטיפח משק, אינו יכול להוריש את המשק כרצונו היות ובהסכם המשולש נקבע כי הוא אינו חלק מעזבונו. מבחינה עקרונית הסוכנות היהודית, אשר המשק חוזר לרשותה, יכולה לקבוע מי יזכה

בו.... על מנת למנוע מצב זה, פותח בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) מוסד 'הבן הממשיך' שנועד לאפשר העברה של הזכויות במשק במושב עובדים לקרוב משפחה אחד, בכפוף לקבוע בחוקים אחרים,

בתקנון האגודה ובהסכם המשולש. המצב המשפטי הנוגע למוסד 'הבן הממשיך' אינו ברור."

מציטוט זה מסתבר שהתביעה לבעלות על הקרקע וזכות ההורשה ל"בן ממשיך" אינה חלק מהזכויות החוקיות שיש בידיהם של המושבניקים.

- 39 -

בקיבוצים יש תהליך שונה במקצת, אבל העיקרון דומה. הקיבוצים קיבלו אדמות לאום כדי לעבדן. חלק מהאדמות הללו עובר תהליכי הפרטה. מסתבר שדווקא ההפרטה הזו מעודדת בני קיבוצים רבים לחזור אל הקיבוץ. בכתבה

מסתבר שלא ניתן לחזות http://www.youtube.com/watch?v=tFa4vU8ZGDw, (10ששודרה בערוץ This video has been removed byבסרטון הזה יותר. כאשר מגיעים לאתר זה מקבלים את ההודעה הבאה:

the user.Sorry about that:הקיבוצניקים מודים בפה מלא, כי השיבה לקיבוץ קשורה לעלייה בשווי הכלכלי של הקיבוץ (.

עלייה בשווי המפעל, המלון, הקניון או הרפת שברשות הקיבוץ. לפי הכתבה, תופעת "הבנים החוזרים" היא נרחבת אחוז מהם "בנים חוזרים". במקרה של הפרטה,60 חברים חדשים, 1500 לבדה הצטרפו לקיבוצים 2007למדי: ב-

"הבנים החוזרים" האלה יהיו זכאים לקבל לידיהם חלק מאדמות הלאום שהוקצו לקיבוצים.

נראה שמתגבשות כאן שתי שיטות מתוחכמות לחלוקת קרקעות מחודשת – שיטת "בנים ממשיכים" ושיטת "בנים חוזרים". כפי שזה נראה, תהליך מיסודה של אצולה קרקעית בישראל מקבל כאן גושפנקה כמעט חוקית.

הלגיטימיות של הפרוצדורה המתגבשת מוטלת בספק. זאת לאור העובדה כי לא ברור האם ל"בן הממשיך" יש זכותאמיתית על הקרקע וכן כי "הבנים החוזרים" הינה למעשה קבוצה "נבחרת". לי זה נראה יותר כהשתלטות של

בעלי פריבילגיות על משאב ציבורי באמצעות לחצים פוליטיים.

; אלא שהפעם, התהליך מתנהל על 70 וה-60זהו חידוש התהליך של יצירת מעמד בינוני תוצר המדינה משנות ה-). במחברות למחקר וביקורת 70 (ראו מאמרו של פרופ' הנרי רוזנפלד משנות ה-21פי מודל של תחילת המאה ה-

המשמעות החברתית הנובעת ממושג "בנים חוזרים" אל הקיבוצים אינה מובנת כל צרכה. למשל, האם אנשים שאינם בני ובנות קיבוץ לשעבר יכולים להתקבל לתוכניות "החזרה" ו"התנועה אל הכפר" הללו? האם יש לבני

הקיבוץ החוזרים עדיפות על פני האחרים? האם "בנים חוזרים" פירושו שרק מי שהיו פעם קיבוצניקים או שהוריהם קיבוצניקים יכולים לחזור כשותפים אל הרפת, המפעל, המלון והקניון? האם חלקות האדמה שהם

מקבלים לצורך בניית ביתם החדש הינה אדמה חקלאית אשר ייעודה שונה לצורך מימושה ויישומה של תנועת החזרה הזו? מי מבטיח שבעוד דור לא ידרשו לממש תוכנית כזו פעם נוספת עבור הנכדים שעדיין לא נולדו. האם מישהו שוקל להציע אדמות "זולות" שכאלה גם לעיירות פיתוח כגון, נצרת עלית, קריית מלאכי, קריית גת, בית דגן ובית שאן? גם לעיירות הפיתוח יש בנים ובנות היכולים לחזור אל כור מחצבתם והצורך בחזרתם הוא אקוטי

לפחות במידה שווה לקיבוצים אם לא יותר. ההשלכות החברתיות של הקצאה לא-שיויונית של משאבי קרקע בצפון, במרכז ובדרום הארץ לקבוצה "נבחרת" וסלקטיבית של אנשים על המבנה המעמדי והאתני של החברה הישראלית אינן מוטלות בספק. השלכות אלה תהיינה שליליות. אי השיויון יועמק; יחודד וימוסד אי הצדק. זהו

. 21תהליך יצירתו מחדש (רפרודוקציה) של הפער החברתי למאה ה-

- 40 -

.2009 לספטמבר, 13"ישראל זה אני" ואני פוסט-אשכנזי. פורסם ב"העוקץ". ה-מגיעה העת בחייו של אדם שהוא רוצה וצריך לשאול את עצמו שאלות לגבי מיהו ומהו. מסתבר שגם במחקר

שנה. 50האקדמי זכה רצון זה לכיסוי עיוני. הפסיכולוג החברתי ליאון פסטינגר כתב מאמר מרתק לפני למעלה מ-המאמר נקרא: "תיאוריה של השוואה חברתית".

על פי תיאורית ההשוואה החברתית של פסטינגר הצורך הבסיסי לדעת את יכולתך האישית ואת מידת הנכונות של דעתך דוחף אנשים ליצור קבוצות הומוגניות על בסיס של "יכולת" מחד ו"דעה" מאידך. על מנת לדעת מה אני

מסוגל ומי אני מבחינת דעתי, אנו משווים עצמנו לאנשים הדומים לנו. על כן, אנו מוצאים בחיים החברתיים קבוצות אנושיות הומוגניות (יחסית) ביחס למרכיבים של "יכולת" ושל "דעה". אנשים נוטים ליצור קבוצות

שחבריהם בעלי יכולת דומה וכן קבוצות של מחזיקים ב"דעות" הדומות לשלהם.

פסטינגר התמקד ביחסים בין-אישיים ובהשפעה שיש ליחסים אלה על יחסים בין קבוצתיים. הוא טען שביחס ל"יכולת" קבוצות תהיינה תחרותיות ולוחמניות בתוך הקבוצה אך אדישות למדי לגבי קבוצות אחרות בעלות

יכולות שונות משלהם. לעומת זאת, קבוצות של "דעה" דומה הופכות לקבוצות סולידריות וייטו לראות ב"אחר" 100ובדעתו השונה איום לדעתם. ההסבר לכך ברור למדי. מי שהוא בעל יכולת נמוכה ממני (למשל בריצה ל-

מטר) אינו מהווה אתגר להשוואה, על כן אין הוא מהווה בעבורי קריטריון לבחינת עצמי. על כן, עמדתי אליו היא בדרך כלל אדישה.

ב"דעה" לעומת "יכולת" אין אפשרות בחינה ממשית וברורה. אם אני מחזיק בדעה אחת (למשל בדת היהודית) ואת/ה באחרת (למשל נוצרית, מוסלמית או הינדית) אין דרך לבסס מי צודק יותר או פחות. אם אני טועה, (זאת אומרת שדעתי/אמונתי היא טעות) פירושו שאתה (דעתך/אמונתך) עשוי להיות צודק וההיפך. מכאן נובע כי את

ההערכה על נכונותה של "דעתם" ומכאן גם אספקטים רבים של זהות עצמית ובטחון עצמי, אנשים רוכשים ומקבלים מעצם שייכותם לקבוצה של אנשים החושבים כמוהם או באופן הדומה להם. מסורת, טכסים והתכנסויות

שהקבוצה עורכת, מגבשים את הזהות הקבוצתית וכן את תחושת "הנכונות" של שותפותם הרעיונית של חברי הקבוצה. את האספקטים הללו הבהיר בהרחבה סוציולוג אחר, אמיל דרקהיים היה שמו.

בעשורים הראשונים לקיומה של ישראל, הדומיננטיות של ה"יכולת" וה"דעה" האשכנזית לא הייתה מוטלת בספק.אמנם ל"יכולת" ו"דעה" זו היו מתנגדים, אך עם הזמן, הפך מודל האשכנזיות לקריטריון השיפוט הכמעט בלעדי

לגבי הישגים ועמדות בחברה הישראלית. בויכוח "האתני" המתנהל בישראל מזה שנות דור, רבים טועים וחושבים כי אשכנזיות ואשכנזים באו מאירופה (יש כאלה שאפילו מרחיקים את עדותם וטוענים שחלק מהאשכנזים אפילו

הגיע מצפון-אמריקה). האמת היא שאשכנזים ובעיקר האשכנזיות נולדו בישראל. שניהם "צברים" כשרים ולמהדרין. עד לא מזמן, ההשתררותה של "היכולת" ו"הדעה" האשכנזית בישראל היתה אחד מהמאפיינים

התרבותיים והחברתיים העמוקים והבולטים ביותר של החברה הישראלית. דומיננטיות והשתררות זו של קריטריוןהאשכנזיות תפס לגבי החברה היהודית והערבית כאחת, אם כי לא במידה שווה לגבי כל אחת מהחברות הללו.

נערך כנס בהיכל התרבות בתל-אביב שנקרא "ישראל זה אני". היה זה כנס מתריס וכאוב. היו שם 1980באוגוסט פעילים חברתיים רבים משכונות ועיירות פיתוח מכל הארץ. ויקי שירן ז"ל היתה אחת מהמארגנות של הכנס. אלה

היו הימים של התחלת פעולתה של המפלגה הפוליטית - תמ"י. הכנס התרחש כעשור לאחר מרד "הפנתרים השחורים". לכבוד הכנס, עיצב פרוספר בן הרוש, אחד מהמעצבים הגרפייים הטובים בארץ כרזה (פוסטר). על

הכרזה מופיעה המנורה עם עלי הזית ומתחתיה בדפוס: מדינת ישראל. כרקע של הכרזה, מופיעים בכתב ובסדר לא מחייב, מוסדות שהם גם סמלים מרכזיים של ישראל (הכנסת, המפלגות, הסוכנות היהודית). בחלק התחתון

והשמאלי של הכרזה מופיע כתם דיו שחור וגדול. טיפות דיו מופצות מנופצות בכוח על תחתית הדף וכנגד רקע המוסדות הסימליים שבכרזה. הכתם מתריס את כעסו. יש שפעת רגש בכרזה. במרכז הכתם מופיעה הכתובת בכתב

יד: "ישראל זה אני". מתחתית הכרזה אנו גם למדים כי זהו כנס שכונות, שזהו ניסיון להקים אירגון גג של השכונות בישראל וכן כי "הברירה הטבעית" תשיר בתוכנית האמנותית.

- 41 -

- 42 -

נראה לי שהכנס ההוא וכרזה זו ביטאו באופן סימלי את גיבושה של הביקורת החברתית על הדומיננטיות של האשכנזיות. בדיעבד, הכרזה גם ביטאה את המשך התמוטטותה של האשכנזיות. אלה אם כך, היו הימים הראשונים

של תחילת העידן הפוסט-אשכנזי בחברה ובתרבות הישראלית. השנים הסוערות של הרבע האחרון של המאה הקודמת, עירערו את ה"דעה" וה"יכולת" האשכנזית. נראה כי מעמדה של האשכנזיות עורער וכנראה מוטט באופן

סופי עם תחילת המאה הנוכחית. העידן הפוסט-אשכנזי הוא העידן שבו אין האשכנזיות משמשת בו כקריטריון בלעדי; עידן שבו אשכנזים לאו דווקא נתפסים כקבוצת התייחסות הכרחית או מחוייבת המציאות. כפי שלטיטניק

לקח זמן רב לשקוע, אנו עדים כעת לשקיעתה של האשכנזיות.

כיום, "ישראל זה אני" ואני פוסט-אשכנזי אינה קריאת תגר. גם אין זו התרסה. זוהי הכרה נכוחה במציאות. המציאות שבה קריטריוני ההשוואה וקבוצת ההתייחסות ל"דעה" ול"יכולת" חדלו להיות אשכנזים ואשכנזיות.

קבוצת ההתייחסות והקריטריונים כיום הם משהו אחר. אולי זהו הפתח שדרכו יופיעו הישראלים ותופיע הישראליות. יתכן שלא. על לידתה וליד עריסתה של הישראליות ניטש עדיין ויכוח קולני ורב. אך ברור לגמרי, כפי שכתב סמי שלום שטרית ש"המהפכה האשכנזית מתה". "ישראל זה אני" והעידן הפוסט-אשכנזי כבר כאן.

השאלה היא לאן ניקח אותם, מה נעשה בדרך ומה ומי נהיה, נותרה פתוחה. אך השאלה היא כבר בידינו וזה חשוב ביותר. חשוב גם שתהיה שנה טובה.

- 43 -

.2009 לאוקטובר 18"אימהות ה"נעבי באשק": הזכות האנושית והדמוקרטית לייצוג תרבותי". ה-דברים שנשאתי בכנס של קואליצית האירגונים, היוצרות והיוצרים לחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות. נערך ביום ראשון, ל' תשרי,

המאמר מוקדש לאחי ואחיותי ומשפחותיהם . - פינת רחוב הארבעה2 בסינימטק תל-אביב, רח' שפרינצק 2009 לאוקטובר, 18תש"ע, ה-וכן ליוסף שילוח (ז"ל) ולדוד חמו (יבדל לחיים ארוכים), ידידיי לדרך, משכבר הימים. מאמר זה הופיע כמאמר מקוצר בווינט תחת

" - ווינטכמזרחי חובתי להתלונןהכותרת:"http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3793144,00.html

קוראים לי מאיר עמור. אמא שלי קראה לי "מייר" ותמיד הוסיפה לשמי גם את המילים "נעבי באשק" ו"נכו באשק", "נמשי מדוארה עליק" ו"דוארני עליק". זה היה שמי: "מייר נעבי באשק". אינני זוכר שאימי קראה לי

בשם אחר. כך אומרות נשים מרוקאיות רבות את שמות ילדיהן. "התוספות" הללו קשות לתירגום מילולי. הן כוללות, אמירת ברכה, בקשת תחינה ורחמים, הן הצהרת הקרבה, הן אמירת אהבה. אימי מעולם לא קראה בשמי

מבלי לצרף את הברכה של הקרבת חייה שלה בסמוך להשמעת שמי. בקריאת שם זו מבקשת/מתפללת האם להקריב את חייה למען בנה או ביתה. כאלו מנעה, בעצם השמעת בקשתה בסמיכות רבה כל כך לשם ילדה, את

כניסתה של הרעה לחיי הילד. דחתה, באמצעות המלה והתחינה, את הפגע, את המיפגע ואת הפוגע מחיי ילדיה. זאתעל ידי הפיכת עצמה באופן מטאפורי וממשי למגינתם החיה. מגן חי. כך קראה לי אימי. כך נהגו אימהות מרוקאיות

רבות לקרוא ולומר את שם בניהם ובנותיהן. אני רוצה לקרוא לנשים אלה דור אימהות "הנעבי באשק". עליהן אדבר היום.

פעמים רבות שומעים תלונות כנגד דוברים/ת מזרחים. התלונה הנפוצה היא כי ברגע שנותנים למזרחים/ת את רשות הדיבור הוא או היא מדברים על בעיותיו/ה האישיות ומיד מתחילים להתלונן (בעיקר טוענים כי "מגיע

להם"). כיום קוראים לזה "להתקרבן". רבים אומרים כי: "מזרחים ומזרחיות כל הזמן מתקרבנים וזה כבר נמאס. אך לא יותר. די כבר, נמאסתם". אז, דווקא ובהתאם לציפיות הסטריאוטיפיות 60זה אולי היה נכון לשנות ה-

המופנות כנגד דוברים/ת מזרחים, אני אדבר על משהו מאוד אישי וגם אתלונן.

ברצוני לדבר על אמי זכרה לברכה (ז"ל). אדבר על האשה ששמה היה דינה עמור. זהו בהחלט נושא אישי בעבורי.נושא שבו אני מבקש לשתף אתכם. אך, ברצוני גם להתלונן על העובדה, כי איני מצליח לזהות את אימי ביצירה

התרבותית המתקיימת בישראל. אימי נעדרת מהסיפורת, מהשירה, מהציור, מהפיסול, מהריקוד, מהקולנוע ומהאתוס הישראלי-יהודי בישראל. כך, הם פני הדברים מבחינתי כיום.

בדברים הקצרים שאומר כאן, אהפוך את האישי לפוליטי. זו האיסטרטגיה שלימדה אותנו הגישה הפמיניסטית. אני רוצה לדבר על הזכות האנושית והדמוקרטית של דינה עמור והנשים המרוקאיות של דור ה"נעבי באשק" לייצוג

תרבותי. וכפי שאמרתי, על העדרו של ייצוג זה, אני מתלונן היום.

דינה עמור האשה הייתה גם אימי. דברי הם על כל חברותיה מהשכונה שבה גדלתי ב"רחוב הגפן" בקרית טבעון. אך, למעשה, אני מדבר על עשרות אלפי האמהות המרוקאיות והמזרחיות שגידלו כאן את הדור שלי.

בואו נעשה אתנחתה דמוגרפית ואמפירית. אלף יהודים ממרוקו. בהנחה - סבירה ביותר - כי היו בממוצע חמש 250, עלו כ-70 וה-60 ה-50במהלך שנות ה-

אלף נשים מרוקאיות 25 אלף משפחות. זאת אומרת, אנו מדברים על כ-50נפשות במשפחה, אנו מדברים על כ- בעלייה זו. אני מדבר אודותן, משום שברצוני להביע את אהבתי לאימי, את הערכתי הרבה ואת תודתי העמוקה

לנשים הללו. אני מדבר על נשים אלה, משום שערב זה ויוזמה זו, מאורגנת, רובה ככולה, על ידי נשים; קבוצה שלנשים מוכשרות, בעלות מעוף וחזון. דברי, הם בה בעת גם הבעת הערכה לנשים הללו.

ראשית, ברצוני להציג את אימי ואת הנשים שהיו חברותיה בשכונה בה גדלתי בקרית טבעון. אימי ילדה שמונה ילדים. שתיים מאחיותי נפטרו במרוקו - כתינוקות - לפני שמשפחתי היגרה לארץ ישראל. כיום, יש לי שני אחים ושלוש אחיות. המשפחה הקרובה שלי - זאת אומרת, משפחתם הישראלית של הזוג דינה ושמעון עמור (אבי), על

בניה ובנותיה, נכדיה ונכדותיה - מונה כיום שלושים נפשות. כולם, למעט אחת, חיים בישראל. זוהי עשיית היסטוריה. זוהי, עשייה תרבותית. זהו, הישג אישי. אני זוקף את ההישג העצום הזה, לזכותה של דינה עמור. זאת משום, שדינה עמור הייתה הכוח המניע שהביא את המשפחה הזו לארץ ישראל. אשה זו, הייתה הכוח ששימר את

- 44 -

המשפחה בימים הקשים אותם חווינו בישראל. כוחה היה כוח האהבה של ה"נעבי באשק".

שנית, כדוגמת אימי, היו נשים רבות בשכונה בה גדלתי. גם להן היו ילדים רבים. הייתה מירה אברג'ל, ושוליקה אלפסי, מסעודה קדוש, וסימי אוחנה, שוליקה דרעי, ואיז'ה מלול, ואנט אטיאס ועישה בוזגלו, ומסודי בן שמעון,

ואסתר מזרחי, סימי אסולין, וסול סבג, חנה אסור, ומשפחתה של סימי רביבו, ומשפחתם של סימי ואברהם ישראל,ומשפחתה של זהרה תורג'מן, משפחת שמחה עמור, ועליה עייש, ומשפחת אבוטבול, משפחת סימי משעלי ומשפחת

אלול, ומשפחת גזאל, ומשפחת ללום, ומשפחת סימי בלילה, ומשפחת סולטנה אזולאי, ומשפחת סעדה פינטו, ומשפחת איז'ה וייזמן, ומשפחת ברנס ומשפחת סיסו. בכל המשפחות הללו חיו נשים אדירות. אלה היו אמהות

ה"נעבי באשק". כל הנשים הללו קראו לילדהן והוסיפו באותה הנשימה "נעבי באשק" ו"נמשי מדוארה עלייק". נשים אלה, אימהותינו, גידלו ילדים - אותנו - בתנאים קשים. נשים אלה, הן שנתנו טעם לחייהם של כל בני

המשפחה. נשים אלה, הן שאפשרו לבני משפחותיהם להתמודד עם הקשיים של היומיום הישראלי על כל מוראותיו, פחדיו, אפליותיו, עלבוניו ועליבותו. זאת משום שלאחר היום הקשה, היינו חוזרים הבייתה אל אמא.

אמא שקראה לנו בשמנו והוסיפה מייד "נעבי באשק". ברחוב שלנו הייתה "ממה תמו" ו"אמה חביבה" ו"ממה מסעודה" ו"תתה איז'ה" ועוד שמות חיבה רבים שנשים אלה נקראו בהם.

שלישית, וכששבנו הבייתה מבית הספר, מבית הכנסת, מהצבא ואחר כך מהעבודה ומהחיים, אמא "נעבי באשק" ו"נכו באשק" ו"נמשי מדורה עלייק" היו שם. הן היו שם תמיד בעבורינו. את הנשים הללו, איני רואה בספרים שאני קורא בישראל. את הנשים האגדיות הללו, אינני רואה בסרטים הישראלים שאני צופה בהם. את הנשים

הגדולות מהחיים האלה איני קורא - כמעט - בשירה ובשירים. אך, את הנשים הללו אני רוצה לקרוא בספרים. את הנשים הללו אני רוצה לראות בסרטים. את הנשים הללו אני רוצה לפגוש משוררות בשירה. את הנשים הללו אני

רוצה לזמר בשירים ובמזמורים. אותן אני רוצה לשמוע, לזכור, להלל ולשבח.

איפה אני פוגש את הנשים הללו במציאות הישראלית הנוכחית? אני פוגש אותן ב"מסעודה משדרות". את בני זוגם אני פוגש "במבחן בוזגלו". אני גם פוגש את בנותיהן, אני פוגש את "אחיותי" פעם נוספת, ב"פרחה" וב"פרחיות".

את הגברים, את בניהם של "מבחן בוזגלו", זאת אומרת, את עצמי, אני פוגש ב"ערסים" וב"ערסיות". זה, מה שחמישים שנות תרבות ישראלית עשתה מהנשים והגברים הללו. ומאיתנו. פגשנו אותן ואת עצמנו "במרגו",

ב"פורטונה" וב"מלכת הכביש"; פגשנו אותן, בסרטיו של מנחם גולן ובועז דוידזון. "אותו", פגשנו ב"קזבלן", וב"סאלח שבתי" של אפרים קישון. פגשנו אותן ואותם ב"פה ושם בארץ ישראל" וב"קופסה שחורה" של עמוס

עוז.

את הנשים הנהדרות של ילדותי אני פוגש כנשים העונות לדפוס חשיבה סטריאוטיפי ומעליב. כי מי היא "מסעודה משדרות"? "מסעודה משדרות" היא האישה האחרת. האשה שברחוב, "איפהשהו" בעיירת פיתוח. זוהי האשה

הסוחבת את חייה בלי כיוון של שם משפחה. זוהי האשה שדעתה נחשבת לדעה השגורה. הדעה המייצגת ומכילה את ההמון האפור. ההמון חסר הפנים, ללא שם, ללא צורה, ללא עבר, בלי הווה וללא עתיד. זוהי הדעה הדוויה של "המפסידים". "מסעודה משדרות" מייצגת את הדעה של האשה שחייה ורגשותיה אינם ראויים לאותה תשומת הלב,

שאנו נותנים לאשה עם שם מלא. ישנן נשים אחרות עם שם מלא. עליהן, אנו שומעים. למשל, אנו שומעים את השם: חנה מרון, או את השם: שולמית אלוני. לשמות אלה יש דמות, כתובת, יעד, עבר הווה ועתיד. תארו לכם

שלנשים אשכנזיות בישראל היו קוראים בהכללה "שולמית מכפר-שמריהו" או "נאטשה מרמת-אביב".

בואו נדבר קצת על מסעודה קדוש ועל סימי אוחנה ועל סימי אסולין שאותן אני מכיר והכרתי. לא נדבר על "מסעודה משדרות". מסעודה קדוש שאותה אני מכיר, גידלה עשרה ילדים בישראל. סימי אוחנה גידלה שנים עשר

ילדים. בואו נדבר על סימי אסולין שגם גידלה שנים עשר ילדים. בואו ונדבר על עישה בוזגלו שגידלה שמונה ילדים בישראל. סימי ועישה היו שכנותיה של מסעודה קדוש וכולן היו שכנותיה של אימי -דינה עמור ב"רחוב

הגפן" בקרית טבעון. האם ההרואיות של נשים אלה אינה ראויה לתשומת לב תרבותית? האם חייהן אינם ראויים ליצירה, לשירה ולסיפורת, למשוררים ולסופרים שישוררו ויספרו את עולמן?

זוהי שאלה רטורית.

- 45 -

הספרות והשירה הגדולות של העולם שוררו וסיפרו והציגו את עולמן של נשים כמו אלה. מדוע, אם כך, עולמות אלה אינם מופיעים ביצירה התרבותית בישראל? התשובה הקצרה היא: עולמות אלה אינם מופיעים משום שיש דיכוי תרבותי בישראל. התשובה הארוכה היא: שהגיע הזמן שבניהם ובנותיהם של מסעודה קדוש, סימי אסולין,

עישה בוזגלו ודינה עמור יביאו לידי ביטוי תרבותי מלא את עולמן של נשים אלה. על מנת שנוכל לשחרר את "מסעודה משדרות" מכבלי הסטריאוטיפ והדיכוי האשכנזי הממלכד אותה, על מנת שנוכל להופכה לאשה -

למסעודה קדוש ולדינה עמור - על בניהם ובנותיהם, עלי ועליכם, להרוס את בית הסוהר המטאפורי והממשי של ה"פרחיות" ו"הערסיות". את זאת ניתן לעשות באמצעות הדרישה הדמקורטית של "אין מיסוי ללא ייצוג".

בקיצור, רק פוליטיקה תרבותית, דמוקרטית ומשחררת תאפשר את הצגתם האנושית והמלאה של עולמות תוכן אלה. צריך מאבק פוליטי על מנת שעולמות תוכן תרבותיים אלה יקבלו ביטוי אנושי ודמוקרטי על הבמה

הישראלית. עלינו: על "פרחה נכו באשק" ועל "מייר נעבי באשק", עליכם, עליכן, עלי ועלינו, מוטלת החובה לחלץ את התרבות הישראלית מעניותה, עליבותה ורדידותה החד-אתנית, על ידי פירוקם וסילוקם של

סטריאוטיפים אשכנזיים דכאניים. יכולתם של "פרחה" ושל "מייר" לממש את פעולת השיחרור הזו היא באמצעות אנרגיית הקתרסיס שתנבע מההתחברות אל "הנעבי באשק" של מסעודה קדוש ודינה עמור.

זה יקרה רק כאשר הנשים והגברים, המוכשרות והמוכשרים הנמצאים כאן, כאשר בנותיהן של עיישה, מסעודה, סימי ודינה וכל בניו של בוזגלו, עמור ואלפסי יביאו את יכולתם היצירתית לידי ביטוי אותנטי ועם כבוד כלכלי. רקאני, אתם ואתן, שכמותכם ושכמותינו ולא אחרים ואחרות, יכולים לשורר על ואת אימי. להעלות את מעלליה של

אימכם. לספר את אתוס הגבורה של סימי אסולין, מסעודה קדוש ועישה בוזגלו, האמהות המזרחיות הללו. של הנשים הגיבורות הללו. אמהות ה"נעבי באשק" שילדו, גידלו הקריבו את חייהן ונתנו זאת מאהבה, לחצי

מהאוכלוסיה היהודית-ישראלית. השינוי הפוליטי תרבותי יתרחש רק כאשר פרחה, ביתם של "אמהות הנעבי באשק", תתחבר אל ותשלב את ידה עם אמה מסעודה קדוש.

רק אתם ואני, ושכמותכם ושכמותי נוכל להעלות זאת על נס. על כן, אני רואה בהתארגנות הפוליטית הנוכחית, בהתגבשות המסר הביקורתי הזה, את ההתחלה של העלאת המחזה על "ממה דינה וממה תמו" על הבמה

הישראלית. אני דורש שההצגה הזו תעלה על במת ההיסטוריה התרבותית בישראל. אני רוצה שאנחנו נעלה את ההצגה הזו. זאת, על מנת שאני ואחרים נוכל לצפות באימהותינו ובנותיהן מחדש ולספר זאת לילדינו. לצפות בהן

עם כבוד וגאווה, פעם נוספת בחיינו ולומר להן: תודה רבה.

- 46 -

.2009 לנובמבר, 1מחירה הכלכלי של אחריות ציונית. ה-2009 לנובמבר, 3"- ווינט ב-עוד ציונות שכזו ואבדנומאמר זה הופיע כמאמר מקוצר בווינט תחת הכותרת:"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3798832,00.html

שר הפנים אלי ישי הפך לשומר חותמה של הציונות. החותם באמצעותו מגן שר הפנים על הציונות אינו באמצעות המלצה על שירות בספר, העמקת שירותים חברתיים למעוטי יכולת, הרחבת סל התרופות לחולים ולנדכאים,

התנדבות למשימות חינוכיות בשכונות העוני בערים הגדולות, תרומה למצויינות במדע ולשיפור החקלאות, או אפילו סתם שירות צבאי מלא גם לאלה ה"מתים באוהלה של תורה". שמירת חותם הציונות עבור השר ישי

מתבטאת בגירושם של עובדים זרים שיש להם ילדים שנולדו בישראל. זוהי פרשנות מעניינת ביותר לתפקיד הגנת הציונות.

מדוע מתנגד השר ישי לנוכחותם של עובדים זרים עם ילדים? כיצד חדרו העובדים, העובדות הזרים וילדיהם לעין הסערה בויכוח ה"ציוני" בין שר הבטחון ושר הפנים? כיצד הפכו ילדי העובדים הזרים לבעייה קיומית בישראל? כיצד הפכו הם לבעיה שנחלקים עליה שמאל וימין, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, "צפונים" ו"דרומים"? הרעש הסנטימנטלי והאבק הציוני מסתירים לדעתי ויכוח פרוזאי הרבה יותר. לב הויכוח המוסתר הוא כסף. לא ציונות. לא רגש יהודי אלא כסף. השאלה שצריך לשאול היא מהו מחירה הכלכלי של אחריות ציונית? השאלה

השניה שצריך ללחוש מיד היא: מיהו המרויח מאחריות ציונית זו או אחרת?

אלף עובדים). אלה הם עובדים 400 מכוח העבודה הישראלי (כ-15% או כ-10%העובדים הזרים מהווים כיום כ-זרים שאינם מאוגדים. הם ממלאים חלל תעסוקתי מסויים ביותר. הם עוסקים בעבודות ייחודיות. העבודות הללו,

בדרך כלל, מוערכות כבזויות על ידי העובד והעובדת הישראלים. הן בזויות גם בגלל רמות השכר הנמוכות המשולמות בהן. העובדים והעובדות הזרים מבודדים בשוק העבודה. אין הם, בדרך כלל, נישאים או נישאות

לישראלים יהודים. רמת מעורבותם בחברה הישראלית היא מינימלית. זוהי קסטה מודרנית בישראל.

מושג הקסטה לקוח מהתרבות והחברה ההודית. שם, בהודו, ישנן קסטות רבות. אך ניתן לחלקן לארבע קסטות עיקריות: הברהמינים, שהם אנשי הדת או ה"רבנים" המקומיים, הלוחמים, הסוחרים וקסטת הטמאים. בהודו,

הטמאים ממלאים תפקיד חברתי בעל חשיבות רבה. ראשית, הם רוב רובו של העם ההודי. שנית, הם מבצעים את רוב העבודה. שלישית, אל קסטת הטמאים משוייכות רוב הקבוצות האתניות בתת-היבשת ההודית. רובה המכריע

של החברה ההודית הינה הינדית מבחינה דתית. באמונה ההינדית, מיקום הקסטה אליו הגיע אדם הוא מתת הגורל. על כן, "הקארמה" של המאמין מחייבת אותו למלא את דרישות הקסטה במלואן. רעיון המרד נעדר כמעט לחלוטין

בתפיסה של ההינדים. הטמאים ההודים אינם רואים מרד או מהפכה חברתית כאופציה רלוונטית לחייהם. בהודו נשמר הסדר החברתי ההינדי כבר אלפי שנים. העובדים הזרים מהווים את קסטת הטמאים הישראלית.

אך ישנם גם הבדלים. בישראל, העובדים הזרים הם מיעוט. נראה שיותר מאשר התפקיד הישיר אותו הם ממלאים, הפונקציה העקיפה שלהם חשובה יותר. מול קסטה מודרנית ישראלית זו עומדות שתי קבוצות חברתיות. אלה הם

העובדים והעובדות וכן המעסיקים הישראלים. האחרונים מעוניינים, כמו כל מעסיק, להרויח ככל האפשר יותר על יד העסקת כוח עבודה זול ככל האפשר. בין המעסיקים, העובדים המקומיים והזרים ניצבת המדינה עם מדיניות

התעסוקה שלה. העובדים הזרים אינם מאוגדים, אין הם מכירים את תנאי שוק העבודה, הם אינם מדברים את שפתהמקום והם מבודלים לדוברי שפות רבות. עובדים אלה מגיעים למטרה מוצהרת וזמנית לשוק העבודה הישראלי.

כל המאפיינים הללו, הופכים את העובדים הזרים לעובדים רצויים ביותר למעסיקיהם הישראלים. אין הם מתווכחים על שכר. אין הם יוצאים לשביתות. ניתן להחליפם מהר מאוד באחרים שיודעים עוד פחות מאלה ששהו כאן אפילו תקופה קצרה. זהו גן עדן למעסיקים. זהו גהינום לעובדים המקומיים. שכרם של המקומיים מדוכא עד

עפר. יכולתם להתארגן מאויימת. ניתן בקלות רבה לשבור את שביתותיהם באמצעות שימוש בעובדים הזרים המציפים את השוק כשוט ממשי או כאיום.

18). הוא חולה סופני. הביטוח הלאומי אישר לו small cell carcinomaאני מכיר אדם החולה בסרטן ראות (שעות שבועיות של עזרה צמודה. התנאי לקבלת עזרה זו היא פנייה אל חברת כוח אדם להספקת העזרה. אדם זה

. היא מוכנה ורוצה לטפל 60אינו דובר אנגלית. יש לו אחות, מובטלת, חסרת הכנסה קבועה, ללא ילדים ובת באחיה. נאמר לאדם זה כי על מנת שאחותו תוכל לטפל בו ולקבל את שכרה מהמוסד לביטוח הלאומי, חובה עליה להירשם כעובדת בחברת כוח אדם. על מנת שהיא תגיע לטפל באחיה, עליה להיות מופנית על ידי משרד כוח אדם

כלשהו. חברת כוח האדם תגבה ממנה את חלק הארי של שכרה. למרות פניות חוזרות ונשנות לכמה מרשויות המדינה, ובכלל זה אל שר הפנים, אל מבקר המדינה והרשות המוניציפאלית, חולה סרטן זה לא קיבל, עד היום,

אישור להעסקת אחותו. עד לרגע זה, אין לו עזרה אחרת. הוא חי על זמן שאול ובסבל רב.

- 47 -

שר הפנים אלי ישי אינו נאבק מאבק ציוני או אנושי. הוא נאבק מאבק שיקרי. הוא יודע זאת. לא הציונות מעניינת אותו. עיניינו, כך נראה לי, הוא להבטיח שעובדים זרים יעבדו בישראל, אך ישארו כאן פרק זמן קצר ביותר שלא יאפשר להם לגדל ילדים. כך, עובדים זרים אלה מממשים את אינטרס גן העדן של חברות כוח האדם והמעסיקים

הישראלים. כך, מעסיקים וחברות כוח אדם מקבלים עובדים צייתנים, זולים וניתנים לניצול עמוק. כך, המדינה והמעסיקים מכים מכה ניצחת את העובדים והעובדות הישראלים בנקודת התורפה שלהם: ביכולתם להתפרנס. כך,

פוגעת מדיניות משרד הפנים ושר הפנים הישראלי בצור מחצבתם של ישראלים וישראליות רבים: פרנסתם וכבודם.

השר אלי ישי אינו מתנהג באחריות ציונית. השר אלי ישי אחראי להבאת הרס, אסון ואלימות על ישראלים וישראליות רבים. חולים רבים אינם מקבלים טיפול. עובדים ועובדות רבים מפוטרים מעבודתם. אלה הנשארים

בעבודתם עובדים עבור שכר חרפה שאין בו פרנסה ואין בו כבוד.

פעולה אנושית, ישרת דרך ואולי אפילו ציונית אם רוצים, היתה עשויה להיות השוואת שכרם של העובדים הזרים עם העובדים הישראלים. לו הפועלים הישראלים והעובדים הזרים היו מקבלים אותו שכר מספרים של העובדים הזרים היה יורד פלאים. לא היה משתלם כל כך להחזיק עובדים זרים רבים כל כך. סיוע בהגנה ובהתארגנות של עובדים ועובדות זרים כבני אדם בעלי זכויות אנוש היה תורם למפעל הציוני באלף מונים יותר מאשר הרטוריקה

החשוכה והנואלת של שר הפנים. החשש של השר אלי ישי ממצבה של הציונות בעוד עשרים שנה הוא חשש שווא.חששו האמיתי של השר ישי הוא שמא נכדיו ונכדותיו יצטרכו לפגוש אנשים שיהודיותם מוטלת בספק שלא

כיהודיותו שלו. זהו פרשנותו היהודית לציונות. הרצל כנראה מתהפך בקברו עם היוודע לו דמותו של שומר החותםהחדש לציונות. הרצל, להזכירכם, היה ציוני לא דתי. לבטח, הרצל לא היה נמנה עם תומכיה של ש"ס.

- 48 -

.2009 לדצמבר, 1"אשכנזי נורמלי" וזכות-יתר (פריבליגיה) אשכנזית. ה-מאמר זה הופיע כמאמר מקוצר בווינט תחת הכותרת:"תימני על מזבח הקוד האשכנזי"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3813902,00.html

) IBM לנובמבר כי "בועז" (שם בדוי") עומד להגיש תביעה כנגד (30במדור הכלכלה של ווי-נט התפרסם ב-). הסיבה לתביעה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3812681,00.htmlאי.בי.מ. בשל פיטוריו (

היא: "התנכלות על רקע גזעני בשל היותו תימני". עוד נאמר בידיעה כי סיבת הפיטורים אינה מוצאו האתני של "בועז". בידיעה נאמר כי במהלך עבודתו ארוכת השנים בחברה (שמונה וחצי שנים) קודם "בועז" לתפקיד ניהולי

בחברה (מנהל תמיכה טכנית בחברה). הקידום כנראה התרחש לפני כשנתיים. עם הקידום, החלה התדרדרות ביחסיו של "בועז" עם עובדים ומנהלים במקום עבודתו. הערות על מוצאו וצבע עורו נאמרו לו בהזדמנויות שונות.בשלב מסויים הורד "בועז" מתפקיד הניהול והוצב מחדש בתפקיד זוטר. תפקיד אותו הוא כנראה מילא בעבר. עם

הצבה חדשה זו, חלה "ירידה בתיפקודו" של "בועז", לאחר מכן הוא פוטר.

כעת אשאל את השאלה המכרעת, השאלה הבאה בדרך כלל מכיוון המקהלה בטרגדיות היווניות: האם אתם רואים כאן את קווי המתאר של קריירות מקצועיות רבות בישראל? האם אתם רואים כאן התרסקות של קריירה

מיקצועית אחת מיני רבות? או, האם כל מה שאתם רואים כאן הוא "מקרה פרטי"? או כל שאתם רואים כאן הוא "מקרה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל". ובכלל, כאשר "חושפים" את "הפרטים" הממשיים של המקרה מתגלה כי ל"בועז" יש ריח גוף חריף של "חילבה" ו"עמבה" ונודף מפיו ריח רע. בנוסף, מתברר כי יחסו אל עובדים האחרים היה מחפיר. "בועז" לא היה חביב. יש אפילו עדויות לכך. ישנם עדים (וגם עדות) המוכנים

ומוכנות להעיד על כך בבית המשפט אם יתבקשו. "גזענות ואפליה?" מה פתאום! אין כאן לא אפליה ישירה ולא עקיפה; לא דובים ולא יער. ההיפך, יש כאן ניסיון נואל -נוסף - של עובד לא מוכשר המצייר עצמו כקדוש מעונה

על רקע אתני. עוד "תרגיל מסריח" מבית מדרשם של "עדתיים מיקצוענים" המשתמשים במוצאם כקרדום לחפור בו במכרה ההזדמנויות ההוגנות אשר החברה הישראלית הטובה מציעה ל"כולם".

לאן תנוע ההצגה מכאן? האם נתמקד רק ב"בועז" ובמקום עבודתו שנהרס או נשאל אודות אלה שנשארו אחריו במקום העבודה? בקיצור, מוצע כאן על ידי "במקום". במקום להסתכל בחורבנו הפרטי של "בועז" מוצע כאן

להציץ אל העולם ש"בועז" מותיר מאחוריו. של מיהו העולם ההוא? מי שוחה בעולם ההוא כאילו היו אלה "המים שלו"? עבור מי העולם ההוא הוא עולם "הנורמליות" של מים מוכרים? זהו עולם זכות-היתר האשכנזית שבו

שוחים "אשכנזים נורמלים".

זכות-יתר (פריבילגיה) אשכנזית היא העולם המובן מאליו של יתרונות חברתיים שיש לאנשים העונים לקוד "האשכנזי" של התנהגות, מוצא, שפה, ריח, ציפיות וטעם "אשכנזיים" או "ישראליים". "הקוד האשכנזי" הוא

חיוני בהשגת משאבים הכרחיים כגון עבודה, יוקרה (פרסטיג'ה), מכובדות ומקובלות חברתית. "הקוד" הוא יתרון שאינו מצריך הצדקה או הסבר. ה"קוד" ישנו או איננו. זהו הקוד עליו ניבנת זכות-היתר האשכנזית בישראל. זוהי

זכות-יתר עמוקה, ממשית ומשמעותית ביותר. היא קובעת את סיכויי חייהם של אלה שהיא ברשותם ואת סיכויי חייהם של אלה החסרים אותה. זכות-יתר זו היא שקופה. ככל שהיא שקופה יותר, כוחה עמוק יותר וקשה יותר

לזיהוי ולהצגה. יש יחס הפוך בין עומקה של זכות היתר האשכנזית וניראותה החברתית. זכות היתר האשכנזית היאכמו טבעת הקסמים של דני דין מסיפורי הילדים של שנות השישים. מי שלובש את הטבעת, הופך לרואה ואינו

נראה. שקיפותו של היתרון היא הסוד של זכות-היתר האשכנזית בחברה הישראלית. זהו יתרון שקוף.

היתרון האשכנזי אינו יתרון של מוצא אתני אלא של סיכווי חיים ישראליים. פריבליגיה אשכנזית בישראל מתממשת לעיתים קרובות במונופולים תעסוקתיים ההופכים משוייכים "לסוג" מסויים של אנשים. יתרון זה חזק כל כך שלעיתים קרובות נבנת התבנית של עיסוקים מיקצועיים סביב דימוי חברתי מסויים. יש "מר בטחון". עד

לפני שנים לא רבות קשה היה אפילו לחשוב על האפשרות של פסיכולוגית תימניה או על מרצה לפילוסופיה תונסיאי, או על סוציולוג מרוקאי. כאשר נתקלים בכזו מציאות, זאת אומרת, כאשר נפגשים, פנים אל פנים עם

פסיכולוגית תימניה או פילוסוף תוניסאי, או מתמטקאי מרוקאי עלולה להיווצר סיטואציה חברתית מביכה. במצביםשכאלה, אמר האנתרופולוג אירוינג גופמן אנשים מאבדים את הפנים שלהם. על המבוכה החברתית הזו מצביע

המקרה של "בועז" באלף אצבעות.

הפער בין הדימוי של בעל התפקיד והציפיות מיממלא התפקיד הממשי יוצר לעיתים מזומנות עימותים, קונפליקטיםומצבים חסרי פתרון. פתאום, יש שר ביטחון שאינו מתאים לתפקיד "מר בטחון". פתאום יש שרי חוץ "שעלו

למעלה" שאינם מסוגלים "אפילו לדבר אנגלית". שלא כמו אבא אבן. פתאום, מופיעים אנשים בתפקידים ייצוגיים שאינם מתאימים לייצג "אותנו".

כל שנותר לשאול, שרה המקהלה בטרגדיה היוונית, הוא: מי אנחנו?

- 49 -

המקרה של "בועז" הוא מקרה קלסי. אינני יודע את הפרטים המדוייקים. מבחינתי אין לשיקולים המשפטיים משקלמכריע לכאן או לכאן. אך, לעומת זאת אני כן יודע על פרופסור למתמטיקה המדבר עם "חית" ו"עין" גרוניות

ועמוקות שנאמר עליו - על ידי שותפיו לתפקיד - כי יש לו "מבטא - אתני - עמוק". שם מתחילה "גזענות היומיום". שם מתחיל "מרחב העבודה הנגוע". שם מתחילה "ירידת התיפקוד" המיקצועית. כל עוד יש זיהוי בין

/:httpמיקצועות ותפקידים מסויימים עם "אשכנזים נורמלים" כמאמר המחקר שפורסם לפני שלושה שבועות (/www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3802284,00.html יהיו "מזרחים שאינם יודעים את מקומם" נתונים (

לחסדי פוליטיקת המעמקים של זכות-היתר האשכנזית. זוהי הטרגדיה המקומית של "בועז" שעליה שרה המקהלה בטרגדיה היוונית של ישראל.

- 50 -

.2009 בדצמבר, 16מרד הפרברים. מאמר זה הופיע כמאמר מקוצר בווינט תחת הכותרת: "חיילים בפריפריה יתחילו לסרב"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3820882,00.ht

לדצמבר) מקבל הרב אליעזר מלמד מכות פטיש (הוצאת ישיבת 15בקריקטורה של בידרמן בעיתון "הארץ" (מה-הר ברכה מהסדר הגיוס) מאהוד ברק, ומגש סופגניות (עדיפות לאומית) מבינימין נתניהו. הרב מלמד מתנגד

למדיניות הממשלה של הקפאת הבנייה בהתנחלויות. על כן, ממליץ הרב לחייליו, לסרב פקודה ולא לשרת בצבא בו). הויכוח נשמע, נראה ומשודר כויכוח 18.11.2009"רוב הקצונה הבכירה נגועה בסיאוב פוליטי" ("הארץ"

אידיאולוגי על נפשה ואדמתה של ארץ ישראל. אני מעוניין רוצה להסב את תשומת הלב דווקא לאספקטים הכלכליים של ויכוח זה.

במלחמת לבנון השנייה היו תושבי "הצפון" תחת מטר של טילים מלבנון. במלחמת עופרת-יצוקה היו תושבי "הדרום" תחת מטר טילים מעזה. אוטובוסים ממולכדים באמצעות מתאבדים עם חגורות נפץ התפוצצו בתל-אביב,

ירושלים, נתניה, איפה לא? החיים בישראל הם תחת מלחמה מתמדת. אם כך, מדוע המלחמה ב"שטחים" היא מלחמה מועדפת מבחינת ההשקעה הכלכלית של מדינת ישראל?

מיליארד שקל82עד היום, השקיעה החברה הישראלית בשטחים הכבושים, באמצעות ממשלות ישראל השונות, כ-)82,000,000,000 (

http://www.shaularieli.com בשטחי יהודה ושומרון, כולל ירושלים, מתגוררים כיום כחצי מיליון יהודים .(/), השקיעה מדינת ישראל 1967-2009). מסתבר כי בכל שנה משנות שלטונה בשטחים הכבושים (500,000(

) בממוצע לשנה ביהודה ושומרון.2,000,000,000 מיליארד שקלים (2קרוב ל-

אותו סכום בדיוק דרוש עתה לטובת שני פרויקטים, אחד בדרום ואחד בצפון, של סלילת רכבות.לפני כחודש דווח )http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/962/470.html כי ראשי המועצות בדרום דרשו להמשיך מיד (

בבניית קו הרכבת אשקלון-באר שבע.

/http://www.nrg.co.ilפני כשלושה שבועות התכנסו כמה ראשי מועצות מיישובי הצפון בעיר כרמיאל (לonline/1/ART1/964/933.html ונפגשו עם השר לפיתוח הגליל והנגב, מר סילבן שלום. השר שלום בעד ,(הקמתה של רכבת "כבדה" בצפון.

מיליארד שקל. ברור לכל הנוגעים בדבר, כי רכבות 2עלות הקמתה של מסילה מקבילה בקו "הדרום" היא כ-בגליל ובנגב יאיצו פיתוח כלכלי, חברתי ותרבותי של חבלי ארץ אלה. אך למדינה, כך אומרים הפוליטיקאים, אין

את הכסף הדרוש למימושו של פיתוח זה.

), תמכה והשקיעה מדינת 1972על פי חישוב אריתמטי פשוט, מאז החל מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים (). אם תשקיע ממשלת ישראל 164,000 אלף שקלים (164ישראל בכל תושב, גבר, אשה, ילד וילדה, בסכום של

מיליארד שקלים בגליל ובמיליון תושביו, תתמוך המדינה בכל אחד מתושבי הגליל בסכום של 2בשנה הקרובה ). היחס בין ההשקעה בתושב הגליל להשקעה בתושבי יהודה ושומרון יהיה בדיוק חצי. 2,000 שקלים (2,000כ-

שקלים בשנה בכל אחד ואחת מתושבי יהודה ושומרון. האם, על פי מפתח 4,000כיום, משקיעה הממשלה כ-השקעה כלכלי זה, ישנם אנשים השווים ואנשים השווים יותר עבור ממשלות ישראל לדורותיהן? האם המתנחלים בשטחים שווים פי שניים מתושבי עיירות הפיתוח שבנגב ובגליל? האם על מנהיגי עיירות הפיתוח להכריז על מרד

אזרחי למען שיויון? האם יש מקום להכריז על מרד הפרברים, או על מרד הרכבות של הנגב והגליל? האם על מנהלי בתי הספר בעיירות הפיתוח לחנך את ילדי עיירות הפיתוח לסרב לשרת בצבא? האם על תושבי הנגב והגליל

לצאת לפעולות מחאה נגד קיפוח תקציבי, אפליה כלכלית, אי שיויון חברתי ותרבותי בישראל? האם על החיילים מעיירות הפיתוח שבנגב ובגליל להניף כרזות של סירוב חברתי לשרת כל עוד הוריהם אינם מועסקים בעבודה

המכבדת את העוסק בה? האם עליהם להכריז על ראש ממשלת ישראל כפרסונה נון גרטה (אישיות בלתי רצויה) בגליל ובנגב? האם "לחם עבודה" אינה מלחמה אידיאולוגית על שלמותה ושלומה של ארץ ישראל והעם בישראל?

האם על ישיבות ההסדר של עיירות הפיתוח לסרב לשתף פעולה עם אי שיויון כלכלי זה?

- 51 -

2010פרק שלישי - .2010 לינואר, 1מבחן הסלקטור: משל ישראלי (או ביריונות ושומרי סף הישראליות). פורסם ב"העוקץ". ה-

במאמר שהתפרסם בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" כותב העיתונאי דני ספקטור ("מסיבת סיום") כי על מנת להיכנס למועדוני הבילוי חייבים הבליינים לעבור את "מבחן הסלקטור". חלק מהבליינים נדחה ונשאר בחוץ.

כמובן. לא קשה לנחש מי נמנה אל הדחויים על סף מועדוני הבילוי בישראל. ניחשתם נכון?

הדחיה במועדונים מנומקת כצורך למנוע אלימות. אך, מקור האלימות הוא במדיניות המועדונים ו"המועדוניות" הישראלית. מי שחווה דחייה בישראל יודע, כי דחייה חברתית היא גברת אלימה המשנה את אדרתה על פי צרכיה

הפוליטיים. פעם הצורך הפוליטי מנומק כשונות ב"סגנון חיים", פעם כהעדרה של "השכלה" מתאימה, או "כישורים לא מספיקים", או "שפם סטליניסטי" או פשוט "זה גדול עליו". מועדוניות מחייבת דחיה חברתית וזו,

בתורה, מחייבת הפרדה. המועדוניות הישראלית יוצרת את ההפרדה ועל כן היא מקור האלימות.

בעולם הבילוי כיום, סלקטורים - ביריונים שומרי סף - מופקדים על פעולת ההפרדה והדחיה. עולמות ומחוזות רבים מפוקחים על ידי סלקטורים וסלקטוריות בישראל. תשאלו את שאול מופז או את שלומי לחיאני. אפילו לדוד

לוי יש מה לומר בנושא. גם לי.

סלקטורים באים בכל מיני צורות, צבעים, שפות וטיעונים. אך אסור להתבלבל. הסלקטורים אחראים על ביצוע "העבודה השחורה" בפעולת הדחייה החברתית. את האלימות שבדחיה החברתית יוצרת המועדוניות הישראלית

וקובעים בעלי המועדונים - "בעלי-הבית" בישראל. באמצעות טכנולוגיה חדישה של מצלמות, מערכות תקשורת וטלפונים מפקחים בעלי המועדונים בעולם הבילוי על פעולת הסלקטורים. בעולמות תוכן שונים ישנה טכנולוגית

פיקוח שונה.

אך על מה שומרים הסלקטורים? הסלקטורים - שומרים על אוצר היוקרה של קבוצות החוששות מתחרות. ל"בעל-הבית" יש, כמובן, אינטרסים של כסף, יוקרה וכוח. אלה הם אינטרסים חשובים לקיומה של המועדוניות

הישראלית ולשימורם של בעלי המועדונים.

הכסף, כידוע, נמצא בכיסי הבליינים. כסף הוא דבר ברור ומוחשי. יוקרה, לעומת זאת, היא יישות חמקמקה. קשה לראות אותה בפעולה. בעלי מועדוני הבילוי יודעים כי על מנת להגיע לכסף שבידי הבליינים, עליהם לקחת חלק

במשחק היוקרה הישראלי. מעמד הגמוני ועשיר מפתח, תמיד, תביעות ליוקרה המתבטאת בסגנון חיים וצריכה ייחודיים. יוקרה אסור לה להיות דמוקרטית. יוקרה לא יכולה להיות "עממית". יוקרה "עממית" מאבדת את

יוקרתה. לכן יוקרה עולה כסף. כסף הוא מנגנון סלקציה יעיל מאין כמותו. כסף הוא כמעט כמו ועדה מסדרת.

אינטואיטבית, בעלי המועדונים יודעים זאת. הם מפקידים סלקטורים ושומרי סף לשמור על האקסקלוסיביות (בלעדיות) של היוקרה. זוהי המועדוניות. סלקטורים הם כלבי השמירה של יוקרת המעמד העשיר שרוצה לבלות

"בשקט" ב"סבבה" ב"אחלה באחלה". על מנת ששקט כזה יתקיים, צריך להפקיד על מסחטת הכסף שנקראת "בילויי סופשבוע במועדון" סלקטור המפקח על מי יכול להיכנס.

"מבחו הסלקטור" - או בעיברית "שומר הסף" הוא למעשה רשת מכשולים חברתיים שעל המבקשים לבלות במועדונים לעבור על מנת להיכנס לאולם. סלקטור שרואיין במאמר מעיד על הרשת המשמשת אותו בסלקציית

הכניסה למועדון. ראשית, על הבליינים להיות "יפים". היופי הוא על פי קנה המידה של "בעל הבית", כלב השמירה שלו והמועדוניות אליה הוא שייך. שנית, אם הבליינים אינם מתאפיינים ב"יופי" הנכון, עליהם להיות ידוענים (סלבס) או חברים של "בעל-הבית". אם גם זה אינו באמתחתם, עליהם, שלישית, להיות עם "סטייל".

סטייל פירושו "הופעה מושקעת". השופט העליון של כל אלה הוא שומר הסף - הסלקטור - הממונה על ידי בעל-הבית. אם אין לבליין אף אחד מהמאפיינים הללו, עליו להישאר בבית.

אפשרות בילוי נוספת היא ללכת למועדונים שאין בהם סלקטורים. מועדונים שכאלה, עובדים על עיקרון השוק הקפיטליסטי: "לכסף אין ריח". מקבלים כסף מכל אחד, כל עוד יש לו כסף לשלם. זהו המועדון הדמוקרטי.

מסתבר שמועדונים רבים בישראל פותחים את דלתותיהם באופן סלקטיבי. צעירים וצעירות רבים נכשלים ב"מבחןהסלקטור". פעמים רבות, הנכשלים הם מזרחים ומזרחיות. זאת למרות שאף אחד מהקריטריונים של המועדוניות

הישראלית אינו "עדתי" במוצהר. אמת ויציב. נכון, האתניות-עדתיות היא תוצר של הסלקציה ולא המקור ל"מבחן הסלקטור".

בקיצור, "אמור לי מאיפה נדחת? אומר לך מאיזה עדה אתה!" אירגונים חברתיים כגון "תמורה" (עורכי דין למען צדק חברתי) ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית" קוראים למבחני הסלקציה האלה בשם הישיר שלה: גזענות. ובצדק.

מאבטח הרמטכ"ל המואשם בניסיון לאונס בילה באחד מהמועדונים הללו בערב שלפני ניסיון האונס. במהלך החקירות שהחלו לאחר שנעצר, תושאל בעל המועדון בו בילו המאבטח וחבריו לפני התקיפה המינית. בעל המועדון

- 52 -

אמר כי המאבטח וחבריו הם "מלח הארץ". הם שילמו חשבון שתיה "נדיב". הם התנהגו "נהדר". הוא מעולם לא היה משער שמאחד מהם תבוא אלימות מינית של ניסיון לאונס. הם, בלשון אחר, עברו את "מבחן הסלקטור" של

בעל המועדון הזה.

יוקרה זהו משאב שקבוצות שומרות עליו מכל משמר. יוקרה, שלא כמו כסף, צריכה את הכרת והוקרת הסביבה עלמנת להתקיים. חייבים להראות יוקרה. אסור לנופף בה. אדם יכול להתגורר בשכונה הנכונה, לנהוג באוטו הנכון,

לשמוע את המוזיקה הנכונה, ללמוד בבתי הספר הנכונים ולהתלבש נכון. בקיצור, לשייכים לקבוצות יוקרה יש דרך "נכונה" לצרוך שירותים, מוצרים ולהשתמש באנשים. חשוב היכן אתה מבלה, איך אתה מבלה, בחברתו של

מי אתה גר, עם מי אתה נראה ועם מי לומדים ומבלים ילדיך.

למנוע טעויות ובילבולים, קבוצות יוקרה דואגות להציב "שומרי סף" על דלת חייהם. שומרי סף הם העדות החיה כי לקבוצות אלה יש יוקרה. יודעים על קיומה של יוקרה דרך פעולת דחייה של "האחרים". מי שאינו עובר את

"מבחן הסלקטור" לא יכול לעבור את הסף אל תוך הטרקלין, המועדון, השכונה, היישוב הקהילתי, יחידת העילית, מקום העבודה, ראשות העיר או הנהגת המפלגה הפוליטית הנחשקת.

בקיצור, יוקרה זה בעיקר פוליטיקה של סלקציה של צריכה ו"שואו" חברתי. גם כאשר "השואו" הוא שקט, היא צועקת מראשי הגגות: "שימו לב, אני אדם עם סטייל! אני עושה פוליטיקה אחרת, אני מתרועע רק עם אנשים

הדומים לי!" יוקרה חייבת שתהיה לה קהילה. על כן, יוקרה היא פוליטיקה בין קהילות.

יוקרה שונאת את עקרון השוק. בשוק "רק הכסף מדבר". רק במועדוני יוקרה תשמע את המשפט: "לא משנה כמה תשלם, לעולם לא תוכל להיכנס לכאן". "כאן" יש "איכות". בלשון אחרת: לכסף שלך (ולך) יש ריח רע. אם

שמעת משפטים שכאלה עליך לדעת כי הינך ניצב מול פוליטיקה של יוקרה בפעולה. אתה ניצב מול המועדוניות הישראלית הכוחנית.

דחייה ממועדון היא פוליטיקה של יוקרה. פוליטיקת יוקרה שונאת דמוקרטיה. יוקרה שונאת את שלטון החוק ואת היחס השיויוני. פוליטיקה של יוקרה אוהבת את "משפט החברים". יוקרה חיה במועדונים אקסקלוסיביים. לעולם

תשנא היוקרה את המשפט הדמוקרטי, את השוק ואת שלטון החוק. חברים ודעתם הם "הקובעים" היחידים בפוליטיקת היוקרה. נאמר כבר מזמן כי "למי שיש חברים לא צריך פרוטקציה". האם אמרנו כבר, או שצריך

לשאול שנית: למי יש יוקרה בישראל? מי, בחברה הישראלית, המציא את "מבחן הסלקטור" ? מי צריך את המועדוניות הישראלית? ניחשתם נכון?

- 53 -

. 2010 לינואר, 28נעל או גליוטינה? ה-פורסם בווי-נט כ"מי משליך נעלים בבית המשפט?"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3841022,00.html

רבים גינו - ובצדק - את אירוע השלכת הנעל בבית המשפט העליון אתמול. מר פנחס כהן השליך נעל שפגעה בנשיאת בית המשפט שישבה בדיון שלא היה קשור לעינייניו של משליך הנעל הכעוס והאלים. הוא פעל מתיסכול

ורצון לנקמה בבית-המשפט, כנגד פסיקה אחרת שנעשתה בעינייניו האישיים. הוא רצה לפגוע במוסד ובסמל. ובהחלט הוא פגע באדם המייצג סמל ומוסד שלטון מרכזי בישראל. מבחינה זו, הצליח פנחס כהן להעביר את המסראותו התכוון להעביר. אך, מהו המסר אותו אנו - הצופים האזרחים - יכולים ללמוד מאירוע הנעל של אתמול? על

מנת לענות לשאלה זו ארחיק עדות עד למהפכה הצרפתית.

התיזה המרכזית בספרו של אלקסיס דה טוקוויל "המשטר הישן והמהפכה" היתה כי אי-צדק, אי-שיויון, ניצול ואפילו דיכוי נסבלים לעיתים תכופות אם הם ממלאים תפקיד חיוני והכרחי ביצירת חוזק ידו של השלטון. מרד, התמרדות ואיבה אינם קשורים לדיכוי, אי-שיויון ואי הצדק באופן פשוט. הנוסחה אינה: יותר דיכוי יותר מרד.

, בעיקר משום שלא ניתן היה להסביר את אי-הצדק, אי-השיויון ומשטר 18המהפכה פרצה בצרפת בסוף המאה ה-הפריבלגיות של האצולה הצרפתית למרות היותם - אובייקטיבית - פחותים מאלה שהיו בגרמניה או מאלה שהיו

נהוגים בצרפת בדורות הקודמים. על מנת שתתפתח איבה כלפי השלטון על השלטון לאבד בעיני הנשלטים את ההסבר לכוחו העדיף ואת ההצדקה הניראית לעין ומתקבלת על הדעת של היתרונות שתפקידו מחייב. נראה כי

מוסדות שלטון רבים בישראל איבדו את ההצדקות הברורות וההגיון הפשוט שהיה בבסיס שליטתם.

דבריהם של פקידי השלטון בישראל אינם מתקבלים כבר כמובנים מאליהם. הניהול של מוסדות המדינה: בבריאות,בחינוך, במשטרה, בצבא, בגביית המיסים, בחריצת המשפט, באספקת הרפואה, במימוש הסדר הציבורי ואפילו

בנימוסים המנהלים את חיי היומיום, בכולם חל תהליך פיחות ערך משמעותי ביותר. ניתן לומר כי ישראל ניצבת לפתחה של תקופה מהפכנית. ישנם קולות רבים שאינם מקבלים את הקיים ומציעים מערכות אחרות. ברור לגמרי

כי האלימות האישית, המקומית, מחציפת הפנים וחסרת הסיכוי תפנה, בשלב כזה או אחר, את מקומה לאלימות רחוב מאורגנת ברמה מקומית של קבוצות אוכלוסיה כאלה ואחרות כנגד מוסדות השלטון. הרטינה, הטינה,

המירמור והאיבה עלולים להתגבש לכדי פעולה מאורגנת ברמה נמוכה.

בקלות ניתן להבין את האלימות אותה הפגין מר פנחס כהן כנגד הגברת דורית בייניש נשיאת בית המשפט העליון. הבנה אין פירושה קבלה או תמיכה. הבנה פירושה כי מניעיו של משליך הנעל הם ברורים למדי. את ההתקפות על בית המשפט העליון בשנים האחרונות מובילים אנשי הכוח הממוסד בישראל. לא אנשי הרחוב פירקו את מוסרות

השלטון. לאנשי הכוח הממוסד בישראל יש אינטרס ברור למנוע את השררת שלטון החוק הדמוקרטי עליהם.

בישראל החוק מיושם באופן שונה על פי מידת הכוח החברתי שבידך. רק החלשים בישראל כפופים למרותו המלאה של שלטון החוק. ככל שמעמדו של אדם גבוה יותר, כפיפותו לחוק קטנה יותר. ישנן דרכים רבות להתחמק

משלטון החוק. ובישראל דרך הקומבינה היא בעיקר דרכם של בעלי השררה והכוח, לא של החלשים ואנשי הרחוב. בין השיטות הידועות ביותר: ישנם קשרים, ישנה פרוטקציה, ישנה השפעה פוליטית וכלכלית, ישנם

המעגלים החברתיים ורשתות ההשפעה, ישנה "האינפורמציה הפנימית" וישנה היכולת לעצב ולשנות את החוקים, התקציבים וההטבות. כל אלה, כולל שינוי החוק, התקציב וההטבה הינה התחמקות מיישומו המלא של החוק. דרך

הקומבינה אינה פתוחה בפני פשוטי העם; להביע תיסכול וחוסר אונים רק דרך הנעל פתוחה בפניהם.

גם אם החלשים והנדכאים אינם יכולים להשיג לעצמם את היכולת להשתחרר מחיבוקו המחייב של שלטון החוק, הם הרי עדים ויכולים לראות, מיהם אלה הנהנים מהחופש לפעול ללא פיקוחו של החוק. חווית העדות והנוכחות

הזו במהלך יישומו המעוות של החוק, יוצרת את הבסיס עליו צומחת זילותו של החוק ושל מוסדות המדינה המייצגים את החוק. "אם הוא לא? מדוע אני כן?" האיבה כנגד מוסדות השלטון ונציגיהם בחיי היומיום, מופיעה על

רקע התחושה העמוקה כי הצדק אינו נראה וגם אינו נעשה ככל שהדברים קשורים לבעלי העוצמה.

בצרפת הובילה ההתמרמרות והאיבה שצמחה בשדרות המעמד השלישי והנמוך לגלים סוערים אשר הביאו, בסיכומו של תהליך, את המהפכה הצרפתית. אך יש לזכור כי המהפכה לא היתה פחות שלטון, אלא יותר שלטון.

שלטון מסוג אחר. עוצמתה של המהפכה, סיפקה הצדקה לכוחו של השלטון הדמוקרטי שבא בעקבותיה. אין ספק כיגם נעשו עיוותים בשם ההצדקה הדמוקרטית. לשלטון דמוקרטי יש את הפגמים המיוחדים לו. אך ההצדקה לכוחו

של השלטון הדמוקרטי נעוצה בטענה כי לכול האזרחים אמור להיות חוק אחד. בצרפת, ההתנגדות ל"שלטון החוק"הובילה אל הגליוטינה. הגליוטינה עצמה, היתה ביטוי לעשיית צדק דמוקרטית: אחיד, ישיר, פשוט וסופי.

זריקת הנעל אתמול היתה קריאת אזהרה. כמו קריאות אזהרה רבות הנשמעות באלפי כיתות בבתי הספר, בחייהם של רופאים ואחיות בבתי החולים, באיומים על חייהם של שוטרים ופקידי מס וגבייה שונים. השאלה החשובה היא

האם קול האזהרה אשר נשמע אתמול באולמות בית המשפט העליון יהדהד גם בחדרי הכיתות בהן ניצבות מורות

- 54 -

מול הורים ותלמידים אלימים. האם צריך לחוות את האלימות של זריקת נעל בבית המשפט העליון על מנת שנתעורר וניישם את שלטון החוק כך שהאיבה כלפי משוא הפנים שביישומו העכשווי תיפחת לפני נפילתה הקשה

והחדה של הגליוטינה.

- 55 -

. 2010 לינואר 30פורסם ב"העוקץ". ב-. גבריות ומזרחיות: בין קללה לנידוי לינואר, היה יום חגה של כנסת ישראל. בראיונות הבוקר ב"גלי צה"ל" רואיינו שני תלמידי תיכון 25יום שני ה-

על ידי רזי ברקאי. התלמידים היו בין אורחיה של הכנסת ואורחו על ידי יו"ר הכנסת, חה"כ ראובן ריבלין. צעירים אלה, אחד ערבי ישראלי והשני דרוזי ישראלי שוחחו עם רזי ברקאי על חוויותיהם והתרשמויותיהם מהביקור

בכנסת. שניהם היו מרשימים. ההצגה הלשונית שלהם את עצמם ואת מיקומם החברתי המסוכסך היתה משכנעת וקולחת. היכולת שלהם לראות את מיקומם הדינמי ביחס לאחרים, מבלי לזנוח את התנועה הכללית שמסביבם

ולנסח עמדה רלוונטית לעצמם ועבור קהילותיהם, היתה רהוטה. הם היו מושא לקינאה בעבורי. לא יכולתי שלא לחשוב על צעירים וצעירות אחרים, מעיירות פיתוח ושכונות, שמידי פעם מגיעים אל התקשורת ומדברים בה על

חייהם. ההבדלים זעקו לשמיים. חשבתי על עצמי בגילם. בגילם לא דיברתי כמוהם.

האירוע התקשורתי הקטן והשולי הזה הביא אותי לחשוב על סיבות אפשריות להבדלים אלה דרך הערכת מיקומי אתה בין מקולליה של החברה הישראלית. אם 45האישי. חשבתי, כי אם אתה גבר, מזרחי, משכיל ובן למעלה מ-

אתה צעיר יותר אתה מקולל בדרך אחרת.

מאז צעדיה הראשונים של הציונות בארץ ישראל וביתר שאת מאז כינונה של מדינת ישראל, נתפשו גברים מזרחיםכיריב חברתי מרכזי של ההגמוניה האשכנזית בישראל. ההיסטוריה של הציונות בישראל וההיסטוריה של מדינת

ישראל עטויות ושזורות בסיפוריי דיכוייה הספציפי של קבוצה זו.

בקבוצה הרחבה של גברים-מזרחים, גברים-מזרחים-משכילים היוו, שלא מרצונם ובדרך כלל עם מעט מידיעתם, את חוד האיום על הדומיננטיות האתנית האשכנזית בישראל. כיום, גברים מזרחים משכילים, הנמצאים בעשור

החמישי או השישי לחייהם - בהתעלם ממיקומם הכלכלי - הינם המקוללים של החברה הישראלית. לרוב, לבטח לאתמיד. הם מנודים. קהילותיהם אינן קיימות או דחו אותם. הרשתות החברתיות והאינטרסים העומדים למולם חזקים

מהם פי כמה מונים. מיקומם משדר אותות מצוקה של אי התאמה בין יכולתם, כישוריהם ותפקידם. כמבוגרים יחסית, הם נושאים בחובם זכרון חי של חברה ועולם אחרים. יכולתם לממשו כמעט אפסית. על כן, עשויים הם להוות את הניצוץ להתלקחות חברתית. זהו, אם כך, המאפיין העיקרי המשמר את עוצמת האיום והסכנה שהם

מהווים.

שנים. מי שהגיע לישראל לאחר קום 43 שנים. הכיבוש של השטחים התרחש לפני 62מדינת ישראל קיימת . זאת אומרת גבר שכזה כיום עומד לצאת או יצא לפנסיה. גבר שכזה 65 בהגעתו, הוא כיום בן 3המדינה והיה בן

בילה את רוב חייו הפעילים בישראל. הוא התחנך בישראל; זהו המקום בו הוא השקיע את כל מרצו. כאן הוא בנה את ביתו. כאן הוא הקים (אם הקים) את משפחתו. כאן הוא גידל את ילדיו (אם היו לו). כאן הוא קבר את הוריו

אשר הגיעו לישראל מארץ אחרת.

מי שנולד בישראל בעשור הראשון או השני לקיומה הוא כיום בעשור החמישי או השישי של חייו. אדם זה קיבל את כל חינוכו בישראל. הוא חווה על בשרו את המלחמות הגדולות, לבטח לקח חלק במוקדמות שבהן. בניו לקחו

חלק במאוחרות שבהן. אדם זה ראה את תהליך יצירתה של ישראל. אנשים אלה נושאים בליבם ובעיני רוחם מראות של ישראל שונה. הם יכולים לראות - ממש לנגד עינהם - את תהליך השתנותה של החברה הישראלית.

לרבים מאלה אשר הגיעו לישראל מארצות אסיה ואפריקה ואשר הפכו בישראל ל"מזרחים" הסתכלות זו עלולה לשקף תחושה של נוסע ברכבת המביט בעולם הנע למולו וחולף על פניו דרך החלון. הכל זע. הוא נשאר קבוע

במקומו.

בני החמישים והשישים שהם או הוריהם הגיעו לכאן מארצות אסיה אפריקה הפכו למקולליה של ישראל כי מעל ובתוך הנסיבות הפסיכולוגיות וההיסטוריות הללו מרחפת ושורה תחושת ניכור. תחושת ניכור הבאה לידי ביטוי

מוחצן בהרגשה כי אדם זר אצל עצמו. כי אין הוא בביתו לחוש באופן ישיר ובלתי אמצעי את החיים העוברים עליו ועל פניו. הוא חי עם תחושת העומק המלחששת בזהירות כי עליו להסתיר - באופן קבוע - חלקים של אישיותו;

להסוות מרכיבים של חוויותיו מפני אחרים ומעצמו. חוסר היכולת להביא לידי ביטוי את המועקה המקיפה את סוגרליבך זהו משא הניכור. זוהי המשמעות של היות מקולל. מועקת הכאב כי אין הרשאה, רשות או אישור לומר את אשר על ליבך. תחושת הקבס והחנק כאילו נבחנת ונמצאת חסר. ביודעך כי למעשה מעולם לא נבחנת. אתה יודע כי

אינך חסר אך, היכולת שלך לומר את הדברים הללו חסומה, סגורה, מסוגרת בחוזק-יד אלים. לצורך ההשוואה וההבהרה, לגברים, פלסטינים, משכילים ובני אותו הגיל, לדוגמה, אין בעיה דומה. אותם, קהילתם מחבקת ונושאת

על כפיים. הם מנהיגים, דוברים, שרים, משוררים וכותבים את נפשם. נפשם זו זוכה להד בקהילתם. גברים מזרחים משכילים ובשנות החמישים והשישים לחייהם לעומתם אינם רק כפותים לסלע כפרומיתאוס אלא גם

כפויים על ידי אלם, התכחשות, דחייה וחוסר קבלה על ידי קהלם ועל ידי מדינתם.

- 56 -

בדברים שאכתוב כאן אביא ניתוח קר, ראציונלי וישיר של קבוצה אנושית קטנה זו (שאני נמנה עליה) וכן של סיטואציה חברתית קונקרטית המשוקעות ביריבות פוליטית ודיכוי תרבותי מיבניים. אין זה מסע בתיאור קורבנות.

זוהי התרסה אירונית שבאה עם התחוורות פן ממשי נוסף במבנה החברה הישראלית מבחינתי.

אין מטא-פיסיקה או אמונה תפלה בעצם הקביעה ובזיהוי של מקוללים חברתית. מקוללים חברתית הינו מיקום בהררכיה. זהו מיקום אישי ומקום חברתי דינמי. שניהם נוצרו משילובם והשתלבותם של אינטרסים רבים. אין שום

קשר בין מקוללים חברתית ואמונה דתית. אין שום דבר משותף בין מקוללים חברתית וגורל. מקוללים חברתית הינה סיטואציה ומיקום שנוצרו בגלל נסיבות, אינרטסים, מאווים והבדלי כוח חברתיים. מקוללים חברתית, בשפה אחרת, זהו תוצר של מעשה אנושי; אין זה אספקט של נבואה שחורה המגשימה את עצמה. מקוללים חברתית הינה

מלאכת מחשבת עשויה למהדרין של פעולה אנושית ושל שימוש לא מידתי בכוח ותוצאותיהם.

מדוע אני מדבר על גברים מזרחים משכילים ומבוגרים בלבד? זאת משני טעמים עיקריים. ראשית, צעירים מזרחיםכיום כבר לא יודעים הרבה על סיכויי קיומה של אפשרות "אחרת". המבוגרים יותר, זה מכבר נואשו מאפשרות קיומה של אפשרות "אחרת". שנית, החברה היהודית ישראלית היא חברה שוביניסטית ופאטריארכלית. יש בה זכויות יתר לגברים. מעמדם של גברים גבוה ממעמדן של נשים. גברים נחשבים בה יותר. שני מוסדות ראשיים

אחראים להערכת ולזכות היתר של גברים: "ספר הספרים" ו"המפעל הציוני". שני מוסדות מרכזיים אלה ממנים ומינו, ממליכים והמליכו, מכשירים והכשירו, מושחים ומשחו גברים יהודים ישראלים לתפקיד היסטורי מרכזי

אחד: נשאי הנקמה הקולוסאלית, נושאי חרב הלחימה הנקמנית של יהודים בדורות האחרונים.

ספר הספרים, המפעל הציוני והמלחמה כנגד העולם הערבי הינם המרכיבים העיקריים של היתרון השובניסטי והפטריארכלי של הגבר היהודי הישראלי. אך, לא כל הגברים היהודים-ישראלים זוכים למעמד בכורה זה. לא כולם זוכים לחלק שווה מקרן שפעה של הנקמה. בעוד ספר הספרים מעניק לגבר היהודי יתרון, העדיף המפעל הציוני, שייצר תפקידים מיתיים וסימליים של "חלוץ" "לוחם" ו"צבר הישראלי", את הגבר האשכנזי. המפעל

הציוני, בשילובה של הדת והמלחמה, הפכו גברים אשכנזים לקבוצה מועדפת. "הבן יקיר לי אפריים" היה תמיד ציוני או דתי או שילוב של שניהם. על מעמד הבכורה של מיהו "הדתי הנכון" נאבקים כיום "נערי הגבעות"

הצעירים והמבוגרים של "יהודה ושומרון".

יותר מכל קבוצה חברתית אחרת, גברים-אשכנזים מורמים הם מעם. על פיהם ישק דבר בישראל. הם נימצאים ושולטים בפוליטיקה, בצבא, בכלכלה, בממשלה, במחקר, במשפט, בתקשורת ובתרבות; הם המוציאים והם

המכניסים; הם המגדירים את הישראליות, היהודיות והציונות. הגבר האשכנזי הוא המודל; על פיו נגזרות ההוראות. על פיו נגזרים הכללים. על פי מוצא פיו נחרצים גורלות. על פיו נחרצים התגמולים, אותות היוקרה

והביזוי. גברים אשכנזים הם קנה המידה להערכות חיוביות או שליליות של יוקרה, כוח ומעמד.

משום כך הפכו גברים מזרחים משכילים ליעד תקיפה מרכזי. הם סכנה. לאור העובדה כי הם מהווים ומביאים לידי ביטוי סטיה מעולם הציפיות החברתיות שהוכתב להם. גברים מזרחים משכילים הם פורעי סדר ומפירי שקט בעל

כורחם.

במקומות רבים ולעיתים מזומנות היו אלה משכילים שסללו שבילים חדשים ופרצו תקרות זכוכית שהציבו על דרכם התנאים החברתיים של קיומם. תנאים אשר אסרו אותם. משכילים הם אלה אשר מדמיינים לעצמם עולם אחר. משכילים הם אלה החושבים באמצעות "הרצוי" ושופטים על פיו את "המצוי". כאשר הפערים בין המצוי

והרצוי גדולים, משכילים הם אלה המתסיסים את שאלת השאלות: "מדוע עלי להסתפק במצוי מעוות ולוקה בחסר זה?" כאשר מתבהרת ומתווספת לתפישה אישית ופורצת דרך שכזו, גם ההבנה וההתחוורות כי אי-שיויון הוא

מעשה אנושי ופוליטי, הזעם, הכעס, התסכול מתגבשים לרצון לפעולה במסגרת רחבה יותר מדלת אמות "האישי". הבנה אישית מבהירה כי אי-צדק מחייב פעולה פוליטית פרטית וקולקטיבית. משכילים הם אלה המוצאים

וממציאים לרגשות אלה ביטוי באומר ובפועל. נוצר סיכוי לחפיפה דינמית בין פעולה אישית ופעולה פוליטית של רבים. על כן הם מהווים איום.

פעולה פוליטית קוסמת משום שפוליטיקה מיוסדת על אפשרות השינוי. בדיוק כמו ספרות ושירה. ספרות ושירה יכולות להיכתב רק כביטוי לאישי או כהבהרה של הפרטי. אך, שירה וספרות מקבלות משמעות גורלית ועמוקה

בציבור. בציבור הן משנות גורלות. הן עושות פוליטיקה. משכילים הם אלה התורמים לא רק להבנתה של המציאותאלא גם ליצירתה. הם עושים זאת באמצעות דימיונם הפורה. הם עושים זאת באמצעות חיקוי מוצלח של אחרים

אשר יצרו מציאות שהניבה פירות טובים בעבור אחרים אלה. משכילים הם אלה השואלים "מדוע עלי לקבל פירות באושים כשאחרים קיבלו פירות טובים בעבור אותו המאמץ?" הם עושים פוליטיקה באמצעות תיאור ותיחקור

הפער האישי שבין "הרצוי" ל"מצוי" באופן ציבורי.

שאלת הפער הזו הופכת למטרד פסיכולוגי. שאלה זו הופכת לכאב צד קבוע. כאב המופיע עם כל נשימה. היא הופכת לצל. זוהי שאלה טורדנית, מציקה, מגרה ומכעיסה. ההבנה כי לפסיכולוגיה האישית יש גם סיבות חברתיות

- 57 -

הופכת את האישי לפוליטי. כאשר הפסיכולוגיה הופכת לפוליטיקה, כאשר האישי הופך לפוליטי, הופך שינוי המציאות האישית למשימה דחופה, הכרחית, חיונית ונחוצה. שינוי אישי הופך לצורך, להכרח, כמו אויר נקי. כמו

נשימה. רבים מהתהליכים הללו התרחשו ומתרחשים בחייהם הפרטיים של גברים מזרחים משכילים רבים בישראל. זה קורה אצל רבים, אך לא אצל כולם; במידה מסויימת, אך לא במידה שווה אצל כולם. כל פרשיות

המרד והמאבק המזרחי בישראל צמחו מחוויות אישיות שכאלה. חוויות פוליטיות המשולבות בסיפורים פרטיים שכאלה. "על כל אלה" הופכים גברים מזרחים משכילים למסוכנים. "על כל אלה" נעשים הם גם למנודים.

גברים מזרחים ומשכילים - מקוללים חברתית אלה - נתקלים, מעשה יום יום, בעיוות החברתי והמוסרי של החברההישראלית-יהודית. בעבורם, הופך העיוות למשא כבד; עול ללא נשוא. בעיקר, משום שאין לעיוות הסבר המניח

את דעתם. מבחינתם אין אפשרות הצדקה וצידוק לעיוות. לרוב, תימצאם ממלאים תפקידים ברמת תיפקוד פחותה מיכולתם.

במקורות היהודיים אומרים כי על שלושה דברים ראוי אדם לחמלה: כאשר דעתן מונהג על ידי משוגע, כאשר צדיק נשלט על ידי רשע וכאשר נדיב נזקק לנבל. אז עלול התיסכול להפוך לחרון-אף. אז הופך העיוות לקושי עמוק ומכאיב. מכאיב הרבה יותר מאשר מציאות שבה אדם נשלט על ידי אדם או מוסד המוערך כבעל יכולת,

ניסיון וידע. או כאשר השולט הוא אדם שהזמנים הכשירו אותו. אז, לשלטון יש הסבר. אז, אין מקום לחרון-אף. אין זה המצב בישראל כיום.

- 58 -

.2010 לפברואר 9בלי נאמנות יש אזרחות? פורסם בווינט. ב-

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3846612,00.html

ההצעה להעניק זכות בחירה לישראלים בחו"ל היא לא רק נואלת, אווילית ושטותית אלא גם שקרית. אני כותב שנה, אך גם כמי שעונה להגדרת "הלוזרים" של ליברמן, 18זאת כישראלי בעל אזרחות קנדית, שחי בקנדה זה

שהסביר: "כל אלה שבאים בטענות על עמדת ישראל ביתנו הם אלה שהפסידו בבחירות. הם לוזרים, וכל השאר מנצחים".

סיבה אחת לטיפשותה של הצעת ראש הממשלה ושר החוץ מבחינתו של ישראלי אזרח מדינה אחרת, הינה העמדת נאמנותו למדינתו כחצויה ומוטלת בספק. גם אם לא ישתתף בבחירות, הוא עלול לחוש נפגע מעצם קיומה של

האפשרות, כיוון שכופים עליו בחירה בין מדינתו בהווה ובין מדינתו בעבר, ובכך מכניסים אותו ואת שותפיו לדרך ל"סינדרום ג'ונתן פולארד": בשם פטריוטיות יהודית ישראלית ציונית כוזבת וצינית, הם מתבקשים לקחת חלק פעיל בדמוקרטיה הישראלית, כפי שנאלץ פולארד להקריב עצמו על מזבח מתעתע של נאמנות וירטואלית. הרי

ברגע שנחשפה פעולתו, מדינת ישראל הרשמית ניערה את חוצנה ממנו.

סיבה אחרת לאיוולותה של ההצעה היא כי הם כופים על ישראלים בחו"ל שמיכה דביקה וכוזבת של פטריוטיות ללא כיסוי. רובם עשויים למנות מספר סיבות משמעותיות מדוע עליהם לוותר על ה"מתנה" הזו: השתתפות

בבחירות עלולה לפגום בתפישה המוסרית של אדם את עצמו. האם הוא אמור להחליט עבור אחרים בשאלות גורליות של חיים ומוות? של מלחמה או שלום? האם אדם יכול להטיף לאחרים מבלי לשאת באחריות לתוצאה?

בנוסף, טענת נתניהו וליברמן היא כי ברצונם לחזק את הזיקה של ישראלים בחו"ל באמצעות זכות בחירה. אך

ישראלים אזרחי חוץ אלה עזבו את ישראל מרצון. למעשה אומרים השניים לישראלים בחו"ל: אנו מכירים בעובדהכי אינכם רוצים לחיות בארץ, אבל אנו יודעים טוב מכם מה טוב לכם. על כן החלטנו להעניק לכם במתנה וללא

דרישה, זכות לבחור. אנו רוצים כי תהיו בין הקובעים לאזרחים אחרים איך עליהם לחיות ומה יהיה תוכנם הממשי של חייהם אלה.

אינני בטוח כלל וכלל שיש מי שרוצים במתנה הכפויה הזו. הם הרי בחרו שלא לחיות בארץ. כל הווייתם ויישותם אומרים זאת. אבל לליברמן ונתניהו זה לא משנה וזה לא מספיק. על כן ההצעה להעניק אפשרות בחירה לישראלים

אזרחי מדינות אחרות היא הצעה נואלת.

זרים במדינתם החדשה

סיבה נוספת לבסיס השטותי של "חוק היורדים", נעוצה בעובדה הפשוטה כי ישראלי שהפך לאזרח במדינה אחרת בחר מרצונו החופשי להשתייך לקהילה חדשה. ניסיונות ההתערות שלו בקהילה הלא-יהודית של ארצו החדשה

יינזקו מעצם קיומה של ההצעה, אף ללא שום קשר אם יבחר או לא יבחר בבחירות. אך בנוסף מהווה ההצעה הצהרה לפיה כל הישראלים אזרחי מדינות אחרות הם זרים במדינתם החדשה.

מעט ישראלים אזרחי חוץ ישמחו במסקנה מחוייבת מציאות שעניינה זרות כפויה שכזו. אם ישראלי לשעבר מנסה להתערות בקהילה היהודית המקומית, "חוק היורדים" מקים חיץ בינו ובין יהודים שאינם אזרחי ישראל בעבר.

ישראלים אזרחי חו"ל חווים בעיות קשות של ניכור והתנכרות של קהילות היהודים הממוסדות. הצעה זו רק תוסיףשמן למדורת הניכור שבין יהודים "ותיקים" ואזרחים "חדשים" מישראל.

לפיכך, נראה כי הצעתם של נתניהו וליברמן נובעת מטובתם האישית ומאינטרסים פוליטיים צרים. ליברמן מעוניין בקולות של הקהילה הישראלו-רוסית ברוסיה. נתניהו משוכנע כי רוב הישראלים אזרחי מדינות אחרות הם ימניים.

נדמה כי השניים מעוניינים להסיט את תשומת לב הציבור הישראלי מאוזלת ידם בכל הנוגע לשאלות חשובות בחיינו בישראל כיום. הצעת הבחירה היא אם כך תרגיל הסחה. כהרגלו, מפעיל שר החוץ את מכבש אישיותו

האלים להשגת יעדים פוליטיים קצרי טווח לא רק על חשבון הקהילה ממנה הוא מגיע אלא גם על חשבון קהילה רחבה ביותר של אזרחי ישראל ומדינות אחרות.

- 59 -

הראשונים שאמורים להסתייג מפעולה זו הם דווקא ישראלים-רוסים וישראלים בעבר שהם אזרחי רוסיה כיום. מעמדם של המהגרים הרוסים בעיני ישראלים רבים עלול להיפגע קשות אם יתמכו במדיניות זו של אילוץ, כפייה

וציניות.

ואילו נתניהו מוכיח פעם נוספת כי רוממות הציונות שבגרונו לא עוברת את מבחן האמת הפשוטה: ישראלי הוא מי שחי בישראל והולך אחר אמונתו לכל אורכה של הדרך.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה

- 60 -

.2010 לאפריל, 4המימונה בשירות המרוקאי החדש. פורסם בווינט. ה-

חגיגת המימונה בשכונה בה גדלתי, החלה תמיד ביום השביעי של פסח שבו הלכנו אל היער והוואדי ליד מקום מגורינו בקריית טבעון. קטפנו שיבולים ירוקות שרק החלו להצהיב בקצוותיהן, ואת האלומות תלינו לקישוט על

דלתות וקירות בתינו.

אמהותינו ערכו את השולחנות במטעמים וממתקים. שפע, ברכה ותקווה הן מילות הקוד של המימונה: "תרבחו ותסעדו". הכל זרח והבהיק. את הקמח להכנת נסיכת הערב, המופלטה, קנינו מעט קודם בחנות של מירה, שנפתחה במיוחד לכבוד האירוע. במרוקו, כך אמרו לנו, היו הערבים מביאים את הקמח במוצאי החג לשכניהם היהודים. הם

נשארו והתארחו. בחבורות של ילדים עברנו בין הבתים, שם חיכו לנו אימהות שמרחו את פנינו בסוכר וכיבדו אותנו בממתקים ופטרו כל אחד מאיתנו באלפי "תרבח ותסעד".

לימים, כשחוויתי את "ליל כל הקדושים" הנוצרי בסוף אוקטובר, נזכרתי במימונה של ילדותי. גם בחג זה עוברים

ילדים מבית לבית, מאיימים על דייריו ב"ממתק או פעלול", ומתכבדים בממתק. למדתי לדעת עד כמה המימונה שלי דומה היתה לחגי אביב וחגים פגאניים אחרים.

אבל עם השנים הפכה המימונה למשהו אחר: גן סאקר בירושלים, רעש, המולה ופוליטיקאים אוכלי מופלטות

עולים בדמיוני. איך הפך חג ילדותי הנהדר לאירוע פוליטי?

כנראה שהשינוי קשור בדרך זו או אחרת לשינוי עליו מדבר סם בן-שטרית, יו"ר הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, שטוען כי המרוקאים חוו "קפיצת דרך" נחשונית בשלושת העשורים האחרונים. ייצוגם בממשלה, בכנסת,

בהסתדרות ובעיריות, ביצירה התרבותית, בצבא, בקולנוע ובתיאטרון הוא מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסיה. איך אנו יודעים זאת? סם בן-שטרית כתב זאת. כנראה שפרטים מדוייקים אינם הכרח.

בן-שטרית מודה כי בעבר היו ייצוגים ציבוריים אחרים למרוקאים: היו כאלה שהבעירו מכוניות בהפגנות ואדי . היו כאלה שכפנתרים שחורים דרכו באופן לא נחמד על מדשאותיה של ראש הממשלה גולדה 1959סאליב ב-. מרוקאים רבים ורבות היו בין אלה שפרעו כיכרות בערים ראשיות בישראל בתביעה לבית להם 1972מאיר ב-

. זו היתה מחאה אגרסיבית על פי בן-שטרית. פעילות 70ולילדיהם במסגרת תנועת האוהלים של סוף שנות ה-פוליטית חברתית של העשורים האחרונים, כמו של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ושל ויקי כנפו, "אחותי"

והתארגנויות אחרות - אינה עוברת את סף תודעתו של יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.

לטענתו, את המחאה האגרסיבית ההיא יצרו "עסקנים עדתיים" שהיו "סוחרי מצוקה". אלה טיפחו את תודעת האפליה, הקיפוח הנהי והבכי, ויזמו פעולות שגויות שנעו בכיוון הפוך מהנדרש. מחאה זו איפיינה את המרוקאים "של פעם", אלו שלפני הופעת "ביחד", ארגון האב של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, שקמה בתחילת שנות

.80ה-היום, מרגיע בן-שטרית, המרוקאים הם אחרים. הם עברו תמורה ושינוי באמצעות סבל הקליטה וההיקלטות.

מנהיגי תנועת "ביחד" תבעו מיוצאי מרוקו להתנער מתודעת האפליה. היתה זו דרישה נחרצת לנטוש את הנהי ולבסס את האמונה ביכולתם להגיע לכל הישג או מעמד שבו יחפצו. המנוף הראשי לשינוי תודעתי זה התאפשר

באמצעות מפעל "ליל המימונה" המסורתי.

לטענתו, שינוי התודעה וסגנון הפעולה של מחאות ואדי סאליב, פנתרים שחורים ואוהלים התחייב על מנת להגיע להישגים המרשימים של ייצוג עודף של מרוקאים בציבוריות הישראלית כיום. המפעל הגדול הזה הושג באמצעות

מנוף ומודל המימונה. אני לתומי חשבתי שהמימונה היה חג משפחתי-קהילתי נעים, אך על פי בן-שטרית, היא דבר גדול הרבה יותר: זהו

לילה של פתיחות לב ודלת. של לב חם לכל אורח. שירה וזמר הם כליו של דיאלוג שבאמצעותו הפכה הקהילה המרוקאית בישראל לקהילה מוכרת ולמאיימת פחות. כך למדו המרוקאים את עצמם וכך יודעים אחרים אותם. כך הפך הזר למוכר. כך הפך המרוקאי לקרוב ולידיד. המימונה היא שרביט הקסם בתהליך "הביות" שלהם בישראל.

ואילו כיום מעלה הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את מעלה-אדומים על ראש שמחתם של המרוקאים. אנו מתבשרים על כך בכרטיס הזמנה יוקרתי: ליל מימונה ארצי ומרכזי ייערך שם, ובין האורחים חברי הכנסת ציפי

חוטובלי, עתניאל שנלר, אריה אלדד, מירי רגב, מגאלי וואהבה, איוב קרא, השרים יולי אדלשטיין, יוסי פלד וגדעון סער.

- 61 -

עם זאת, אותי ממשיכות להטריד מספר שאלות: אם המימונה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו היא מסיבה לאומית, מדוע לערוך אותה דווקא במעלה-אדומים? האם קריית-גת, דימונה, חצור-הגלילית או קריית-שמונה אינן

חברי הכנסת למסיבה? מדוע לא להזמין יהודים וערבים מכל גווני הקשת 120ראויות? מדוע אין מזמינים את כל הפוליטית לשאת דברים? מדוע חייבת הבמה להיות בשטחים?

כיצד הפך חג משפחתי וקהילתי זה של הקהילה המרוקאית בישראל לעצרת-עם פוליטית רעשנית, צעקנית, צורמת

וחסרת חן אנושי? מי צריך מסיבת ענק מצולמת? מי זקוק לאירוע המוני שבו אוכלים מופלטות אל מול מצלמות ואומרים דברי רהב אל מיקרופונים? מדוע לא יזמין יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את עצמו עם

פוליטיקאים אחרים לשכונות באשקלון, באר שבע, עכו ונהריה, או אל בלוקים של דירות "עמידר" ו"עמיגור" בעיירות הפיתוח? הרי שם חוגגים את המימונה, ללא טלויזיה, מיקרופון ומצלמה. זוהי חגיגה אנושית של אנושיות

קרובה וישירה.

בלי תשובות לשאלות פשוטות אלה, ממשיכה לנקר בי השאלה מיהם העסקנים העדתיים ו"סוחרי המצוקה" של היום? נדרשים פנתרים שחורים חדשים שידרכו על הדשא של מימונת הימין שבמעלה-אדומים.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה

- 62 -

12: הצרה עם זכרון יום השואה בישראל. יום הזכרון לשואה ולגבורה. כח' בניסן, תש"ע, ה-82המכה ה-. 2010לאפריל,

"כניסה לאשכנזים בלבדפורסם בווי-נט כ"http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3874692,00.html

רבים מניצולי שואה אשר הגיעו לישראל לאחר המלחמה שמרו על שתיקה ארוכת שנים. שתיקה הזו נבעה מחוסר האימון, הסירוב, ההכחשה, הדחייה הזלזול אשר ישראלים רבים גילו כלפי הטראומה והשבר שעברו ניצולים אלה.

רבים העדיפו לשתוק.

עבור מיכאל גולדמן-גלעד. 81התגובות כלפי הדיווח של ניצולים על הטראומה הפכה למכה ה-

בתוכנית הבוקר של יום השואה בגלי צה"ל שודר ראיון עם מיכאל (גולדמן) גלעד. גלעד הוא ניצול שואה. בהיותו מלקות על ידי קצין נאצי. מיכאל (גולדמן) גלעד שרד את השואה. כוונת מלקותיו של 80נער במחנה ריכוז הוכה

הנאצי היתה רצח. גולדמן שרד. לימים נכח במשפטו של אייכמן כעוזרו של גדעון האוזנר וגם השתתף במשפטו של המלקות. 80הקצין הנאצי המכה. המשפט נערך בגרמניה. גולדמן העיד בו על

לאחר המלחמה ולאחר הגעתו לארץ, באחד מאירועי השיח אודות השואה שלו, התברר לגולדמן כי בין שיחו הישראלי אינו מאמין לו. עובדת הישרדתו לא נתפסה כאמיתית. נאמר לגולדמן כי אין הוא מבחין בין מציאות

שלו. צריבתה של מכת חוסר האמון האחרונה היתה81לדימיון. חוסר האימון והדחייה הפכו עבור גולדמן למכה ה-לעיתים קשה מכאביהן של המלקות הנאציות. כפועל יוצא של הדחייה חדל גולדמן לדבר על המכות הנאציות.

המכות של גולדמן עלו פעם נוספת במהלך גביית העדיויות במשפט אייכמן. לאחר אירועי המשפט וההיחשפות 80הציבורית, פתח מיכאל גלעד גולדמן את סוגר נפשו ואת פיו. הוא כתב ודיבר את מאורעות השואה בחייו. אחד הלקחים המרכזיים שלו, לקח אותו העביר לאהוד גרף, המראיין אשר לא מצא את העוז ותעצומות הנפש לסוע

לגרמניה, היתה, לדברי גולדמן, כי חייבים לשמור על דיאולוג עם העולם ובעיקר על דיאולוג עם יהודים בעולם אודות מוראות השואה.

בישראל זכרון יום השואה מדובר כמונולוג. בישראל מורשת השואה מוצגת ומתממשת כרחוב חד סיטרי. המאזיניםליום השואה נשארים בגדר מאזינים נעלמים. מאזינים אילמים. לאורך שנים רבות, בילדותי, רציתי שגם לי יהיה

"יום שואה". כילד היה זה אירוע מפחיד אך גם מעורר קנאה. היה זה יום שבו הכל נעשה שקט יותר וחד יותר. הדגלים כבר היו על התרנים מחכים ליום העצמאות ברוח של אמצע אביב. ביום זה הוזמנו הוריהם של גדליה

אייכלר, שמואל שטוטר, יהודה'לה וייצמן איריס פיחוטה, שולמית פלוסוודר ואחרות ואחרים לדבר אלינו - הילדיםהמאזינים. הם דיברו עברית עם הגייה שנחתה על אוזנינו כחביות כבדות. הם באו מעולם אחר. לא כל כך הבנו מהובדיוק עולם זה. הם דיברו על דברים שלא הבנו. אבל פחדנו מהדברים ההם. הם היו גיבורי היום ואנחנו רק צפינו

בהם. רציתי שגם לי יהיה "יום שואה" שבו הורי יבואו לבית הספר וידברו על עצמם. על עולם לא ידוע ולא מוכר, מפחיד ומלא יראה. לי לא היה. להם היה יום מיוחד. יום משלהם שאנחנו היינו בו הניצבים. היינו התפאורה בלבד. עומדים בשורות ושומעים את הדגלים מתנופפים ברוח והרמקול מדבר מילים של שירים מוקראים. לתפאורה יש

תפקיד שולי בהצגה.

בישראל, יום הזכרון לשואה הוא יום של מונולוג. למרות שהנאמר במונולוג הינו מסר של דיאלוג המונולוג נשמר ומשתמר. זהו מונולוג פעיל המונע דיבור משתף. חלקים גדולים של המאזינים יודעים כי יום הזכרון לשואה אינו

"היום שלהם". בדומה לחווית יום הזכרון לשואה של ילדותי בבית-הספר היסודי, גם כיום, יום זכרון לשואה יוצר מחסומים וקירות. במקום התקרבות והתכנסות נוצרת התרחקות והתבזרות.

ישראל של אז, כמו ישראל של היום, בעצם קימומו של היום הזה כיום זכרון "לאומי" יוצרת בתוכו, במהלך האירועים, במהלך המלל וההתרחשויות רבות הרושם, אך בעיקר במהלך הפוליטיקה של זכרון יום השואה את

ההפרדה בין יהודים של "שם" ליהודים של "שם אחר". השואה היא הון תרבותי ששייכות אליו, אפילו בדור שני ושלישי, מקנה למשתייך מיקום חברתי מורם, שונה מ"האחרים" שאינם שייכים. הקו בין השייכים ללא שייכים ברור וחד משמעי. זכרון השואה בישראל הופך את מונולג זכרון השואה לצורם, פוגע וקשה. כמו התעלמות מיד

המושטת להביע חום. כמו דלת הנסגרת מול פניך. במקום דיאלוג נוצר רעש שקט, בלתי נסבל.

של מיכאל גולדמן גלעד עדיין81 לאנשים רבים. בדיוק כמו המכה ה-82יום הזכרון לשואה בישראל הוא המכה ה-אסור כל דיבור שהוא על החוויה של יום השואה מבחינתם של אלה שלהם לא היתה "שואה" במשפחה. אסורה גם השיחה על משמעויותיה החברתיות של השואה בישראל. כל עוד השקט הזה נמשך, כל עוד חוסר האימון, הסירוב,

ההכחשה, הדחייה הזלזול אשר ישראלים רבים מגלים כלפי החויות הטראומטיות שעברו ועוברות על אלה המוגדרים כ"מאזינים" כ"תפאורה" ביום השואה, כל עוד אלה ימשכו, ימשיך יום הזכרון לשואה ליצור ניכור ולא

- 63 -

של היהודים האחרים שלהם לא היתה 82רק פחד, מורא ויראה אנושית. כך, ממשיך יום השואה להיות המכה ה-"שואה וגבורה".

- 64 -

. 2010 לאפריל, 24 פורסם בווינט.. שחיתות והקרבה: טוב למות בעד ארצנו המושחתתביום שני האחרון - ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל - הלכתי לחלקה הצבאית של בית הקברות בקרית-טבעון.

רבים מתושבי טבעון והסביבה נכחו שם. שמות מוכרים לי חרותים באבן. שמותיהם של בני המחזור שסיים את בתיכון ע"ש ח. גרינברג בקרית טבעון. המחזור מעלי, ספג את כובד משקלה האיום והמלא 1972שנת לימודיו ב-

של מלחמת יום כיפור. המלחמה תפסה אותי ממש לפני הגיוס. למחזור מעלי זימנו הגורל והפוליטיקה מלחמה. הם היו החיילים הצעירים אשר שמרו על הגבול כאשר פרצה התופת. בבית הקברות הצבאי בטבעון ישנם קברים

הנושאים שמות של צעירים אותם ראיתי משחקים כדור-סל וכדור-יד בתחרויות בבית הספר. את חדר הזיכרון מבני ובנות 113בבית הספר עיטר בזמנו צילום קיר ענק של עצים גדועים. במחזור זה נגדעו תלמידים רבים.

הקריה מתו במלחמות.

"אין לי ארץ אחרת" הדהד בראשי במהלך הטכס. לרבים, ובכללם לי, מילותיו של אהוד מנור מכווצות את הלב ומלחלחות את העין. מילים מדוייקות, רגישות, קשות ומכאיבות. לעיתים המסר מרפה ידים. יש בו מעין השלמה. לעיתים, ניתן לראות בו קריאה לפעולה "לא אשתק כי ארצי שנתה את פניה". מאחר ואין לנו ארץ אחרת, אין לאף

אחד זכות לקחת את המעט שיש בידינו. "עד שתפקח את עיניה".

לו הייתי מורה לאזרחות בתיכון גרינברג בטבעון כיום הייתי מתקשה ללמד את המסר של "אין לי ארץ אחרת". לו היית מורה לאזרחות בבי"ס תיכון דנציגר בקרית שמונה, או בבית ספר התיכון המקיף כללי באופקים, או באורט

רוגוזין שבמגדל העמק, או בבית הספר התיכון על שם א. ליהמן בדימונה כיצד הייתי מלמד את "אין לי ארץ אחרת"? מה היית מלמד את תלמידי על שחיתות שלטונית, על אבטלה ואי-שיויון ועל הקרבה המונצחת באבן בבתי

הקברות בישראל?

לא ניתן היה למצוא שם אירוני וסרקסטי יותר לפרשת השחיתות בירושלים. שחיתות ב"ארץ הקודש" (הולילנד). מפלצת "ארץ הקודש (הולילנד)" חושפת בהבזק את דפוס הפעולה השלטוני בישראל. זהו דפוס שבו אנשי שלטון

ומקורביהם השונים, בשיתוף פעולה עם אנשי כספים, עושים בהון ציבורי, במשאבים ציבוריים ובאינטרסים הציבוריים שלנו כבתוך שלהם. זוהי תמצית, זהו לשד השחיתות. אלה הם הפוגעים ב"אין לי ארץ אחרת". האם יש

מסר אזרחי אותו ניתן ללמוד מפרשת השחיתות ובתי הקברות של השבוע שעבר בבתי הספר בישראל?

כותביה של הכרזת העצמאות האמריקאית טענו כי ממשלות מוקמות על מנת להגן, לשרת, ולסוכך על זכויות אזרחיהן לחיים, חירות וחתירה לאושר. כאשר ממשלות הופכות הרסניות ביחס לזכויות אלה, זכותו של העם לשנות, לבטל ולהחליף את הממשלה ההרסנית. על העם מוטלת החובה להקים ממשלה חדשה המושתתת על

העקרונות של הגנת זכויות היסוד של האזרחים. ההגיון מחייב, מזהירים הם, לא להחליף ממשלה מתוך סיבות קלות ערך. ואכן הניסיון ההיסטורי מלמד כי אנשים ועמים מוכנים לסבול עוולות שלטוניות לאורך זמן ולא לשנות

או להחליף את השלטון אליו הם מורגלים. אבל, קורה בהיסטוריה של עם או של מדינה שהעוולות והפגיעות שהממשל יוצר, קשות ונמשכות לאורך זמן. עם הזמן מתברר כי דפוס פעולה זה של הממשלה הופך לעריצות.

במצב שכזה, זכותם וחובתם של האזרחים להתנער מממשל עריץ שכזה. עליהם להעמיד שומרים אחרים וחדשים לעדר. שומרים אשר יגנו על בטחונם ויבטיחו את זכויות היסוד שלהם לכבוד, ליחס הוגן ולשלטון החוק. על בסיס

אמונה זו, פרצה המהפכה האמריקאית כנגד שלטון העריצות של ג'ורג' השלישי מלך אנגליה.

העשורים האחרונים לימדו אותנו שבעת נפילתו של השלטון הסובייטי בברית המועצות, אנשי ק.ג.ב לשעבר השתלטו על משאבי המדינה. בהיות אנשים אלה קרובים לשלטון ומאחר ובידיהם הופקד ידע רב ואינפורמציה

רלוונטית התאפשר להם להשתלט, בפעולות שוד, על משאביה הציבוריים של החברה הרוסית. כך נוצר שלטון הטייקונים הרוסים. מדעני חברה אומרים כי ההבדל בין שלטון הצארים, המפלגה הקומוניסטית ושלטון הק.ג.ב.

מסתכם בשונות השם בלבד. השלטון הוחלף אך המבנה שבו מעטים שולטים בחייהם של רבים נמשך ואף הועמק.

ב"רפובליקה" חשש אפלטון מהשומרים המופקדים על העדר. אלה - עם הנשק והכוח בידם - עלולים לפרוק עול ולפרוע בעדר. השומרים עלולים להפוך לטורפים. "הפילוסופים" ו"העם" - שני המעמדות האחרים ברפובליקה -

נתונים, למעשה, בידיהם של השומרים. חיסול הרכוש הפרטי והמשפחה לשומרים, היא הדרך והשיטה באמצעותה קיווה אפלטון לפתור את הפחד המצמית מפני השומרים החמושים. אפלטון שם את מבטחו בחיסול הרכוש הפרטי

והמשפחה לשומרים כדרך לחיסול הפיתוי העומד בפני שומרי העדר. ומה ברפובליקה שלנו?

ביום שני האחרון יצאו משפחות שכולות מבתי הקברות בהם טמונים בנים/ת, בעלים, אחים/ת ואבות רבים. הם הקריבו את היקר מכל. חייהם נגדעו באיבם למען מדינת ישראל ולמען החברה הישראלית. כל יום זכרון מציב את

משימת ההסבר לילדים כמשימה אימתנית. נראה כי המשימה כיום קשה לאין ערוך. כעת צריך לבוא ולהסביר לילדים שגם הם עלולים להקריב את חייהם בעתיד. התור שלהם לשמירה על המדינה ועל הגבולות ממשמש ובא.

- 65 -

את המשימה הזו צריכות לעשות מורות בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים. מורות אלה אמורות ללמד את פרק ההקרבה העצמית של "טוב למות בעד ארצנו" אל מול ולנוכח שלטון השחיתות.

במורות הללו עדיין בוער טעם הכשלון הצורב של שביתתן האחרונה. אל טעם זה מצטרפות הודעותיו האחרונות של שר האוצר האומר כי עבודת המורה היא "קריירה שניה" היא מקצוע שצריך וניתן לסיימו לאחר עשר עד חמשעשרה שנה לכל היותר. השר ממליץ לעובדי "היי-טק" להיהפך למורים ומורות בבתי הספר. זאת, כחלק ממשימה

לאומית ציונית שהוא מציב בעבורם. על פי שר החינוך יש להציל את מערכת החינוך הקיימת כיום. ההצלה היא מידיהן של המורות המחזיקות במוסרות החינוך כיום. ההצלה אינה מידיהם של ראשי השלטון, השרים וההון אלא

מהמורות בבתי הספר. לו הייתי מורה בתיכון כיום הייתי מלמד על שחיתות השלטון וההון בישראל וממליץ בכל חום לתלמידי ותלמידותי לצאת לפעולה דמוקרטית של החלפת השומרים הפורעים בעדר כי אין לנו ארץ אחרת.

מאיר עמור

- 66 -

. 2010 ליוני 19הקץ לפריבילגיה האשכנזית? פורסם בווינט. ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3906661,00.html

בניגוד לטענה לפיה שורש הקונפליקט בעמנואל הוא העימות בין חרדים לחילונים או בין דת ומדינה, הוא מצוי דווקא בין זכות-יתר אשכנזית לשלטון החוק בישראל. הבדלים אלה אינם מינוריים.

זכות-יתר אשכנזית הינה מהמוסדות החברתיים הוותיקים ביותר בחברה, בכלכלה, בדת ובתרבות בישראל. הפעם בעמנואל היא לובשת פנים חרדיות של חסידות סלונים. בעבר ניתן היה למצוא אותה למשל במאבק בין

המתיישבים בקבוצת כנרת ל"תימני כנרת".

הועברו/גורשו משם, ורובם1930. ב-1912התימנים יושבו והועסקו על ידי המשרד הארץ-ישראלי בכנרת כבר ב-עברו לרחובות. בכנרת עלה על במת ההיסטוריה העימות הדרמטי הראשון בין אשכנזיות ומזרחיות בישראל,

שנה ונסב על אדמה, מים והשקעות הון ובדיעבד גם על המעמד ההיסטורי של "חלוצים" ו"בוני אומה". 18שארך חברי קבוצת כנרת היו אלה שניצחו, וניצחונם היה חלק מתהליך הפיכתם של מהגרים יהודים מאירופה לאשכנזים בישראל. תימני כנרת נשכחו והיו לאפיזודה חולפת בהיסטוריה הנלמדת כיום של תקומת עם ישראל בארץ ישראל.גם זה היה חלק מתהליך; תהליך הפיכתם של מהגרים יהודים מאסיה ואפריקה למזרחים בישראל. אם כך, אשכנזים

ומזרחים נולדו בישראל. שניהם צברים.

השבוע פסק בג"ץ כי יש להפסיק את תמיכת המדינה באברכים הלומדים בכוללים. כך הבהיר בית המשפט, כי אפליה ממוסדת של תלמידי ישיבות שנקטה המדינה לאורך שנים, היא פריבילגיה (אשכנזית) שהכפיפה את שלטון

החוק הישראלי לגחמות קואליציוניות.

בפסיקה נוספת קבע בג"ץ כי ההפרדה בין תלמידות בבית הספר החרדי מזרם חסידות סלונים אינו קביל ואינו חוקי, ופסק כי מדובר בהפרדה עדתית ולא דתית. זאת למרות שבבית הספר לומדות גם תלמידות שלהוריהם

שורשים באסיה או באפריקה. הורים אלה עברו תהליך המרה תרבותית עמוק מספיק, שמכשיר אותם להיחשב בעיני חסידי סלונים כחלק מהם. רוב מנהיגותה הפוליטית של תנועת ש"ס שואפת למעשה להשגתה של הכשרה

"אשכנזית" שכזו.

כמובן שפסיקת בית המשפט אינה מקובלת על חסידי סלונים. אלה, החרדים לאמונתם ולמערכת החינוך שבה מתחנכים ילדיהם, יוצאים למאבק חברתי ותרבותי בשלטון החוק ועל זכותם לקבוע מי ילמד עם ילדיהם, כיצד ומה

ילמדו. זהו מאבקה של בעלי זכות היתר נגד שלטון החוק והפרוצדורה הדמוקרטית.

השופט לוי הציב בפני ההורים מחסידות סלונים, אך גם בפני החברה הישראלית, את המשוואה באופן ישיר וחד: דין בית המשפט או דין הרב. נראה כי הפעם העימות הדרמטי בין תומכי זכות היתר האשכנזית ובין שלטון החוק

הדמוקרטי בישראל טיפס שלב משמעותי ביותר בדרך לקביעת אופיה של החברה.

בוויכוח החברתי תרבותי בישראל מוטל טאבו על שימוש במושגים "אשכנזים" ו"מזרחים". זאת למרות העובדה הברורה והידועה כי המשמעויות החברתיות-תרבותיות של "אשכנזיות" ו"מזרחיות", מובנות מאליהן. הקביעה כי

בבית הספר בעמנואל אנו ניצבים בפני תופעה "גזענית" מפספסת את לוז העימות הפוליטי-חברתי הנוכחי, כי עומדת שם לפתחנו בעיה מורכבת של תקפותה של זכות-יתר תרבותית וחברתית מול שלטון החוק והפרוצדורה

הדמוקרטית. זוהי גזענות חדשה שאינה טוענת לקיומו של גזע אלא לקיומה של שונות תרבותית.

מכאן, כי מדיניותם של חסידי סלונים בעמנואל אינה המצאה של משהו חדש. זוהי אותה גברת של זכות-יתר אשכנזית המופיעה בשינוי אדרת תרבותית.

מקרה עמנואל מציב את שאלת היסוד שעד עתה התחמקה ממנה החברה הישראלית בדרכים רבות: כיצד פותרים את המשוואה של מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מחייבת את חיסולה של זכות היתר

האשכנזית. אך כמה מהאשכנזים בישראל יהיו מוכנים לוותר עליה? זו שאלת המפתח החברתית שמציב בפנינו ביתהספר לבנות בעמנואל.

, הוא היה פוסל את גירוש התימנים מכנרת ומגדירו כפעולה בלתי 1930אילו היה קיים בית משפט גבוה לצדק ב-חוקתית: זכות יתר אשכנזית אינה חוקית ואינה חוקתית, ולפיכך היו מתבקשים האדונים הנכבדים ארתור רופין,

מנכ"ל המשרד הארץ-ישראלי, דוד בן גוריון וחיים ארלוזורוב ממנהיגי היישוב (גדולי הדור) להגיע לכלא מעשיהו.אם כך, העימות הנוכחי עשוי להפוך לברכת עמנואל לדמוקרטיה הישראלית.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה

- 67 -

. 2010 ליולי 12ב-. למרות ההכחשה, עדיף שכן אשכנזי. פורסם בווינטhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3918547,00.html

לפני לרעוד החלה המכונית של השעונים לוח על שהונחה המים כוס שבה היורה", מ"פארק התמונה את זוכריםעורר הוא דומה: המשפטים, במשרד הראשי הממשלתי השמאי של האחרון הפרסום רקס? הטרינוזאור של הופעתוהופיעה האתני האי-שוויון של הטורפת המפלצת בישראל. החברתי הסדר של השקטה החזות את כשערער מהומה

במלוא הדרה, והפרה באחת את תמונת האחדות הלאומית לפיה "כולנו ישראלים".

כי יודעים אנו לסקר: להזדקק מבלי מכבר זה יודעים מאתנו שרבים למה פירסום נתן הראשי הממשלתי השמאי אךרבה במידה נקבע ערכו וכי גרים, הם בו הבית או הדירה הוא ל"ישראלים" ביותר החשוב הנכס חברתית מבחינה

על פי "רמת" השכנים שלנו.

החפיפה רעות". ו"שכונות טובות" "שכונות של מתוחכם מפתח לפי מחולקים "ישראלים" יישובים כי יודעים אנוובעוד הגליל אלון בתמרת, (תשאלו ברבים ידועה היא גם אתני ומוצא איכותיים" ו"יישובים טובות" "שכונות ביןלקבלה הסודי הקוד או התרבותי המפתח הן הכנסה ורמת השכלה רמת כי יודעים אנו דומים). יישובים כמה

ליישובים קהילתיים לסוגיהם השונים והמשונים.

"יוצאי של בשכונות דומות דירות של מערכן ונמוך שונה הדירות ערך וחרדים מזרחים של בשכונות כי יודעים אנובערך פוגעים ערבים) על לדבר (שלא וחרדים מזרחים שכנים כי "יודעים" אנו אחרות, במילים אמריקה". אירופה

הנכסים שבידי שכניהם. אנו גם יודעים כי "ישראלים" מעדיפים לגור בשכנות לאשכנזים.

ערך בעלת היא מגוריך, במקום האיכותיים") "האנשים על (או אוכלוסיה "הומוגניות" על שמירה כי יודעים אנוחמישה פי עד להיות יכול הפער כי התברר, אלה. בידיעות תמך רק הממשלתי הסקר ביותר. משמעותי כלכליאנו בקיצור, יותר. גדול אפילו הפער במושבים בנחלות השרון. ברמת או שמונה בקריית דומה בגודל לדירה

יודעים על קיומה של מפלצת האי-שוויון. אנו נתקלים בה על כל צעד ושעל ברחבי ישראל.

לטעון מתעקשים הישראלים" "הקונילמלים רק והמתכחשים. המכחישים מאחרוני חוץ - זאת יודעים כולם כמעטלפיה המסקנה את להכחיש שמיהר המשפטים משרד לדובר קרה כך נבהל". אני כן על אני, אינני שאני "אומרים כימסביר, משתנה בהחלט הוא בישראל אתני מוצא אך בידך. שיש הקרקעי הנכס וערך מחיר את מעלה אשכנזי שכן

המשפיע על מחירים של נכסים קרקעיים, וכך כתוב גם בסקר.

אלה, למחוזות להגיע התכוונו לא מנהליו אמנם בסקר. מוצק אישוש שקיבלו הן אלה סוציולוגיות-כלכליות תובנותאבל המציאות החברתית בישראל כפתה עליהם התבוננות בהן.

למי השכלה גבוהה והכנסה גבוהה?

שונים, יישובים מתושבי שיגבה השומה גובה את לקבוע צריך המשפטים במשרד מקרקעין שומת של האגף מנהלקביעת האזרחים. שבידי הנכסים ערך את לקבוע האגף חייב כן על עתידיים. יישובים לתכנון משוכלל כלי ולבנותמחירי על האוכלוסיה מאפייני השפעת של סקר באמצעות נוצר הכלי אמין. מדידה כלי של יצירה מחייבת הערךלמצוא היה צריך בקיצור, מאזרחים. מסים יגבו שלפיהם קריטריונים לקבוע ניתן כך בישראל. למגורים נדל"ן נכסי

כלי שבאמצעותו ניתן יהיה לכמת בערכים כספיים את ערך הדירות והנחלות בישראל.

ההשכלה רמת מגורים: נכסי של המחירים רמת על משפיעים עיקריים גורמים שני כי הממשלתי? בסקר נמצא מהמחירי שבין הגדולים הפערים את ביותר מובהק באופן מסבירים אלה הסביבה. תושבי של החודשית ההכנסה ורמת

ל- (קרוב מובהק באופן מסבירים ההכנסה ורמת ההשכלה רמת מגורים. במחירי75%נכסי וההשתנות השונות את (מהממוצע, גבוהה והכנסה גבוהה השכלה בעלי שכנים לך שיהיו עדיף ברורה: העיקרית המסקנה בסביבה. הנכסיםשיהיו עדיף - ולעניין בקיצור או "אירופה-אמריקה", יוצאי של בשכונה ותחיה שתגור עדיף אחרת: בשפה או

"אשכנזים" רבים ככל האפשר בשכונתך. הערך החברתי שלך והערך הפיננסי של נכסיך יעלה.

מכבש כי אסור, ומזרחים אשכנזים על לדבר הרי הישראלים? מיהם היא: מענה ללא שנותרה היחידה השאלההכנסה עם אוכלוסיה של ההומוגניות רמת על נדבר בואו אז קצף. בשצף עובד קונילמל של המזוייפת הישראליותהשינוי ויכולת מתמסדות, וקהילות מגורים ששכונות דווקא מתברר כך מהממוצע. גבוהה והשכלה גבוהה

והאינטגרציה הולכת ומתרחקת.

תנסו אם מבוקש. מקצוע בידיכם ויש גבוהה השכלה ורכשתם הארץ בצפון פיתוח בעיירת גדלתם כי לכם תארותצטרכו מגוריכם, ואיזור החברתי מיקומכם את "לשדרג" מנת על שבידכם החדרים ארבעת דירת את למכורלהישאר מנת "על הפלאות, בארץ אליס שאמרה כמו השרון. לרמת לעבור מנת על נוספות דירות ארבע למכור

במקומי אני חייבת לרוץ כפליים מהר יותר".

- 68 -

למעלה יש אתני מוצא ומאיזה אנשים לכמה למשל הן לעולם ישאל לא וכנראה שאל לא שהסקר נוספות שאלותאליס בארץ? הציבורי המרחב של "אשכנזיים" באיזורים נמצאות הללו מהדירות וכמה בישראל? אחת מדירה

כנראה צריכה לרוץ הרבה יותר מהר מכפליים. לטרינוזאור רקס יש שיניים חדות והוא נושך בעקביך.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה

- 69 -

.2010 לנובמבר, 12המתכון לעוני. פורסם בווינט. ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3983469,00.html

העבודה מחיר את מדכאים או לעבודה המשולם השכר את מורידים לילדים. הורים רצוי עובדים, אנשים לוקחיםמחלקים והסוואה. עירבוב באמצעות העבודה שוק את מפלחים זרים. עובדים של קמצוץ מוסיפים שניתן. ככלירקיע שמחירם כך ובתים, דירות לרכישת האפשרויות שוק את מצמצמים אחר. או כזה פוליטי מפתח פי על אדמותדואגים מפותחים. לא באיזורים משקיעים ולא ומדכאים מפותחים באיזורים משאבים ומשקיעים מפתחים שחקים.המעמד חיסול צהרים: לארוחת מגישים מקררים. מהתנור. מוצאים מחכים. להשגה. קשה משאב תהיה שהשכלה

הבינוני והעמקת העוני או (הדרך לפאשיזם ישראלי רצופה בכוונות רעות).

מנת על עניים צריכים מה ושנית, בישראל? עניים ונוצרו נוצרים כיצד לשאול ניתן קשה, נראה הזה המתכון אםתוצר הם ועושר עוני בשני. האחד מאוד חזק קשורים ועושר עוני כעניים? להתנהג ולהפסיק עניים להיות להפסיקלהבין אפשר אי הפוך. אבל עושר", ש"עושים כפי בדיוק עוני" "עושים וחברתית. פוליטית כלכלית, מדיניות שלשישנם נכון כסף". עשה "לא או כסף" "הפסיד אחר שמישהו שלו הצל את להבין מבלי כסף" "לעשות המושג אתנכון, זה משהו. חשבון על תמיד ולא ויצירתיות כישרון באמצעות גדל שהעושר רבים, ופוליטיים כלכליים מצבים

אבל המקרים הללו אינם רבים כל כך, כפי שבעלי המצע הליברלי של שוק חופשי היו רוצים שנאמין.

ההכנסה את המעכבים הגורמים מהם והשכלה. רכוש הכנסה, הם: (והעושר)? העוני של הבסיסיים המרכיבים ובכןפנים מאירים בעולם, רבים במקומות כמו בישראל, העבודה חוקי נקודה. ממשלתית. מדיניות בישראל? הסבירהואת העובד את לפרנס היכולת שפירושה הכנסה זוהי בישראל? סבירה הכנסה מהי נקודה. לעבודה. ולא להוןבמושגים לדבר אלא אחרת, ברירה אין משהו. מעורפלת זו שהגדרה ודאי בחברתם. המקובלים בתנאים משפחתו

כלליים של "הכנסה סבירה".

העוני יצירת על בישראל הזרים העובדים מדיניות משפיעה כיצד - הינו רבות פעמים נידון שכבר נושא למשל,ישראלים, עובדים של העבודה ערך וירידת זרים עובדים של הבאתם בין הישיר הקשר את רואה שלא מי והעניים?על מובאים זרים עובדים כלכלית. חברתית בפוליטיקה דבר חצי או דבר מבין הוא שאין לו יאמרו אם יתפלא שלאעל קבוע איום יוצרים העבודה. שכר את מורידים העבודה. שוק את מפלחים זרים עובדים הממשלה. של חוק פילניכור תבערה חומר מספקים הם ובעידודו. בפשע גורם הם חברתית. ולשחיתות לניצול קל חומר הם העבודה. כוח

חברתי וכן לאלימות.

"הפוליטיקה בישראל. שהיו הממשלות סוגי בכל מרכזי מרכיב היתה עבודה בנושא הממשלה מדיניות אגב, דרךבדיוק נגע עברית" "עבודה המדינה. קום לפני היישוב הנהגת של במדיניות מרכזי מרכיב היתה העבודה" שלהעובדים היהודים כול לגבי הוכלה לא זו מדיניות לעניים. להפוך בישראל יהודים מעובדים למנוע איך של למרכיבוצאצאיהם מהתימנים רבים הפכו כן ועל במועט המסתפקים טבעיים לפועלים נחשבו תימניים פועלים בישראל.הקיבוצים את יצר גם הזה השילוב אמיץ. בקשר ביחד קשורים יהודית ואדמה עברית עבודה בישראל. לענייםלעשות "איך של במתכון השני המרכיב שהוא הרכוש בנושא הדיון אל אותי מביא הזה הקשר הוותיקים. והמושבים

עניים בישראל".

האדמה

הבית. מוקם עליה והאדמה גרים שבו הבית הוא אחרים ובמקומות בישראל אנשים של ברכוש מרכזי מרכיבהוקמה עליה לאדמה באשר ביותר נוקשה ופוליטית כלכלית חברתית מדיניות יש - יודע לא שעדיין למי - בישראל

ומוקמת החברה הישראלית. אדמה זהו אחד מאמצעי הייצור השמורים ביותר בישראל.

על משאבים, להם שיש אלה ואת ההון בעלי את שמעדיפה שיוויונית, לא בדרך בישראל ומחולקת חולקה אדמהחסרי בישראל. העשיר מהציבור חלק מהווים אדמות בעלי בישראל הפוליטיים. המשאבים ומחוסרי ההון חסרי פני

אדמות מהווים את רובו של הציבור העני בישראל.

בדרך חופשי" "שוק מאוד מעט יש ועקיפה. ישירה ממשלתית פעולה של תוצר הגדול בחלקם הם והעושר העונימה בשביל אחרת, בישראל. אדמה של חופשי" "שוק ואין היה לא מעולם למעשה בישראל. האדמה חולקה שבה

יש את הקרן הקיימת לישראל? מה בדיוק עושה הקרן?

ההשכלה

איך אומרת, זאת בישראל. העוני של ההיסטוריה דווקא היא העוני בנושא להעלות שברצוני האחרונה הנקודה"לעשות עניים בישראל" דרך ההשכלה.

מרבית לגבי הנכונה עובדה אמריקנים, טייקונים המשפחתי בעברו ואין רוטשילד למשפחת נולד לא אדם אםדרכים באלפי ונאמר נרמז לפחות כך השכלה. רכישת דרך היא כסף" "לעשות הדרך לדורותיהם, בישראל היהודים

- 70 -

דור את עושה או מייצרת היא כיצד ולראות בישראל הקיימת החינוך מערכת את ללכת צריך החינוך. במערכתמבטיח ופחות טוב פחות חינוך הוא עניים של לילדים המדינה ידי על שמוענק החינוך כלל בדרך הבא. הענייםמוזמן במהלכה הזו הפעולה את לראות שרוצה מי כל עשירים. של לילדים המדינה ידי על שמוענק החינוך מאשרגם הוא בישראל. אחרות וערים שבע באר נתניה, חיפה, ירושלים, אביב, תל באזור "דרומית" שכונה לכל לנסוע

מוזמן לנסוע למרבית עיירות הפיתוח והכפרים הערביים בישראל.

וסוגו אופיו על לשאול צריך מגוריו. ומקום הכנסתו השכלתו, את לברר ההוראה, צוות אודות לשאול צריך בביקוראת להפוך והתלמידות התלמידים של ליכולתם באשר לתהות צריך המקומי. הספר בבית המתקיים החינוך שלהן התוצאות כלל, בדרך מעליהם. הבאה החינוך למסגרת כניסתם את המבטיח למפתח במקום הנרכשת ההשכלה

ברורות ביותר. ילדים של עניים הופכים לעניים בעצמם.

איך יוצאים מהעוני?

תקווה היא ישימה תקווה ישימה. תקווה צריכים עניים עניים? להיות להפסיק מנת על לעשות עניים צריכים מהצריך - למשל ליישמה. אפשרות שיש תקווה של מרכיבים לספק חייב בעוני להילחם שרוצה מי כל לישמה. שניתןהעבודה. בשוק שלהם המיקוח יכולת את שתשפר פוליטית, כלכלית התארגנות של ישימה תקווה לעניים להציעהחזרים, ובמסגרת ממשלתיות הלוואות באמצעות רכוש השגת של במישור ישימה תקווה לעניים להציע צריך

שעשויה להפוך את החיסכון והצבירה של רכוש מחלום באספמיה לחלום בפעולה ההופך למציאות.

חינוך עניים של לילדיהם להציע צריך האפשר. ככל רבים לאזרחים נגישה ולהפכה האדמה מחיר את להוזיל צריךגם אך לקשייהם, העונה מעודכנת חינוך מערכת להם להציע צריך אומרת זאת ואפשרית. ממשית תקווה עםהאנושי בסולם לטיפוס הכלי את לספק צריך חינוך העתידי. האפשרויות בשוק החינוך של מימוש יכולת על שומרת

והחברתי.

יפגע בעוני עניים של המאבק בעוני. במאבק הראשונים יהיו שהם מנת על לעניים להציע צריכים הללו הדברים אתמגש של יצירתו הוא הרווח אנושית. פגיעה תהיה זו אנושה. פגיעה זאת תהיה בהכרח לא אך ובעושר, בעשיריםאחד. אף של בעיה הם ועניים עוני בישראל יקרה. לא זה חשש, אין היהודים. מדינת לכם תוגש עליו העתידי הכסף

עניים הם לא אזרחים ועוני הוא לא בעייה פוליטית. גם לא ילדי העניים.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה מונטריאול וחבר בתנועת "הדמוקרטיים"

- 71 -

2011פרק רביעי -

. 2011 לינואר, 6 ב-.אינקוויזיציה ישראלית-יהודית? פורסם בווינטhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4009133,00.html

הדם",561לפני "טוהר חוק סנגרה", דה ה"לימפנזה חוק את במלך, שהתמרדו שבספרד, טולדו תושבי חוקקו שנהבין מעורבים נישואים גם נאסרו ישן". "נוצרי מעל ופיקוד פיקוח בעמדת יהיה חדש" "נוצרי שבו מצב שאסרהחברה את ולהרוס על להשתלט מתכוונים למעשה החדשים הנוצרים כי עוד ונאמר וישנים, חדשים נוצריםהראשונים הגזע חוקי אלה היו למעשה, הספרדי-נוצרי. העם כאויבי הוגדרו החדשים הנוצרים הנוצרית. הספרדית

באירופה.

לא חלק בכפייה. או מרצון - לנצרות דתם את שהמירו יהודים, של בנים או יהודים, ברובם היו חדשים הנוצריםשל מקבוצה הפכו הם שניים או דור ובתוך הנוצרית, ספרד של החברתי בסולם לטפס הצליח אלה ממומרים מבוטלרבים לנישואים כמובן, הביאו, אלה חברתיים ושינויים זו דת המרת השליט. במעמד ומרכזי חיוני לרכיב מוקציםאמור הדם טוהר חוק הנוצרית-ספרדית. החברה של הגבוה הבינוני והמעמד האצולה בני עם חדשים נוצרים של

היה לשים לכך סוף.

החדשים30 הנוצרים נאמנים כמה עד ולחקור לבחון שתפקידה הספרדית, האינקוויזציה הוקמה כך אחר שניםנחשבות היהודיים במקורות ספרד. בערי המוקד על חדשים נוצרים אלפי הועלו האינקוויזציה במהלך לדתם.

ה- המאה סוף של ב-15השנים רב. ובסבל בכאב המלוות חשוכות שמד לשנות המלכותי1492בספרד הצו הוצאעל קין לאות הגירוש הפך לימים חודשים. שלושה בתוך ספרד את לצאת ליהודים שהורה ספרד ומלכת מלך שלעיניים מאירת הקדמה מהווה בהיסטוריה הזה הקצר השיעור הספרדית. והחברה הקתולית הדת של מצחה

לאירועים המתרחשים כיום בישראל.

עוררו אלה מכתבים שני הרבנים". "מכתב בעקבות שבא הרבניות", "מכתב מיוזמות אחת את ראיינו רדיו בתוכניתלפקח להגביל, מבקשים אלה מרעישים מכתבים על החתומים ורבניות רבנים הישראלית: בתקשורת רב רעשמוביל הזה המגע וערבים. יהודיות בן ובעיקר בישראל וערבים יהודים בין ומשא המגע את הניתן ככל ולמנוע

מבחינתם להתבוללות. את ההתבוללות הזו הם רוצים ורוצות למנוע ולהגביל ככל האפשר. כמעט בכל מחיר.

שהם היכן לעבוד לא ערבים. גברים עם שלהם הקשר סיכויי את לצמצם יהודיות לנשים קורא בקול יצאו הרבניותשל צלו ישנו בו מקום מכל רגליהן את להדיר בקיצור, וההתנדבות. העבודה במקומות איתם להסתודד לא עובדים.

"גוי" ערבי.

מלחמה לנו יש ערבי. הוא אם משנה "לא כי: בשידור ואמרה הוסיפה היא גוי". הוא "גוי יוזמת אותה של מבחינתהנאבקת הרבנית ישראל. של היהודית זהותה את לטשטש בניסיון הוא שלה המאבק גוי". הוא גוי אבל, ערבים. עםלמנוע מהניסיון חלק הוא זה מאבק מבחינתה, אזרחיה. כל למדינת המדינה את להפוך ישראל אויבי של בניסיונם

התבוללות של העם היהודי. זהו מאבק על נצח ישראל. העמדת פנים של ערבים

פועלים יהודיות נשים של בסביבתן הנמצאים ערבים גברים מזומנות לעתים כי היא הרבניות של המרכזית טענתןהיא האמיתית וכוונתם ומוסלמית ערבית היא האמיתית זהותם האמיתית. וכוונתם זהותם את המסתיר באופןיהודיות נשים של לקשייהן ואוהדים" כ"מבינים עצמם מציגים אלה ערבים אם גם לטענתן, שקטה". "אינתיפאדההישראלית החברה בהרס להצליח היא זו שקטה אינתיפאדה של משמעה בלבד. פנים העמדת זוהי למעשה אלה,

בדרך שונה מהדרך האלימה, דרך שבה נכשלו הערבים עד כה.

הקיומי המאבק שלד הינו היהודיים, והרבניות הרבנים ידי על הישראלית היהודית החברה של לפתחה שמוצג מהשל עם ישראל לדורותיו. זהו שיח ההתגוננות היהודי. זהו כמעט שיח הקורבנות הניצחית היהודית.

ה- המאה של בספרד ההתרחשויות בין דומה קו למתוח ניתן ה-15האם המאה של ישראל21וישראל עם האם ?הספרדים הנוצרים שנלחמו כפי היהודי העם באוייבי חורמה מלחמת היא הזו והמלחמה קיומו עצם על נאבק

לפני החדשים ישראלים-500בנוצרים יובחנו בהם חוקים לחוקק הראשונה הדרישה תופיע מתי מעניין שנה?יהודים מישראלים שאינם-יהודים ומה יהיה דינם של האחרונים.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה מונטריאול וחבר בתנועת "הדמוקרטיים"

- 72 -

.2011 לינואר, 19גמל שמאלני. פורסם בווינט ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4014652,00.html

במשפחתי לא מזילים דמעה על העלמותו של השמאל. עדיין אומרים רבים, אם מתוך הרגל או מאמונה צרופה, כי השמאל שולט במדינה ובחברה הישראלית. למרות נוקשתן של העובדות וקשיות עורפם של המספרים המצביעים

חברי כנסת 82לכיוונים הפוכים, האמירות הללו חוזרות ונשנות. מדוע? הרי בכנסת הנוכחית ישנו בלוק של חברי 87מהמרכז ומהימין לסוגיו השונים. אם מוסיפים אל בלוק זה את מפלגתו החדשה של ברק אנו מדברים על

כנסת של מפלגות מרכז, ימין מתון, ימין מסורתי וימין קיצוני או מפלגות ימין יהודי-דתי מתון, וימין יהודי-דתי חריף. אם כן, מדוע נתפס השמאל עדיין כשולט בכיפה?

מדוע מסרבים "לראות" את המספרים. מדוע מסרבים לראות את העובדה ההיסטורית שמפלגות ימין שולטות . מדוע מסרבים לראות כי מפלגת העבודה אינה ולא היתה מעולם מפלגת 1977בישראל כמעט ברציפות מאז

שמאל? מדוע, בקיצור, לא אלוהים ולא הבוחרים מרחמים על השמאל הישראלי? מדוע המחנה הליברלי ציוני ישראלי נוחל מפלה אחר מפלה והולך מדחי אל דחי?

אפילו חשוב יותר, מדוע הפגנת השמאל "הגדולה" במוצאי שבת האחרונה הצליחה להביא אל כיכר העיר כמה אלפים - אולי עשרות - ולא את מאות האלפים שצריך היה לראות שם? מדוע השמאל הישראלי נכשל היכן ובעת שהוא אמור היה להיות פופולרי ביותר? צריך להיות הסבר לשאלה הזו. ההסבר קשור לדעתי להונאה ולהכחשה

העצמית של המחנה הליברלי ציוני הנקרא שמאל.

אחת מהסיבות העיקריות להדלדלותו של השמאל ולמיעוט אנשים בשורותיו, נובעת, כמה מפתיע, דווקא מהדרך שבה אנשי שמאל רואים את עצמם ולאו דווקא מהדרך שבה הם מוצגים עלי ידי אנשי הימין. הסירוב לראות נכוחה

את דמותם המשתקפת במראה היא חלק מהבעיה. פוליטיקת ההתכחשות וההונאה עצמית הינה חלק משמעותי מבעיית המחנה הליברלי ציוני או "השמאל". כפועל יוצא מפוליטיקת ההכחשה הזו ישנם הקוראים למחנה זה "א-

סמול". אני קורא לו המחנה הליברלי ציוני ישראלי.

סוף הדרך

אין מחנה זה מודע לכך, אך הוא הגיע לסוף דרכו ההיסטורית. אין הוא יודע לאן לפנות. הוא חושש מקבלת החלטותומתקשה להעריך נכונה את גודלה של דבשתו התרבותית והכלכלית. זהו גמל ליברלי המביט במראה ורואה עופר

איילים שמאלני.

לאן ללכת לאחר שהקמנו מדינה עם רצון טוב וסיבות טובות עוד יותר אך מדינה אשר הניבה כיבוש מתמשך, דיכויחברתי, צרות מוחין תרבותית ואי שיויון חריף? מול כל אלה עדיין מתלבטים בשאלה "לאן?" השמאל הליברלי

ציוני "מתלבט". הוא "יורה ובוכה". הוא "מסתגר בדלת אמותיו" ועוד סיסמאות ריקות מתוכן אשר פירושן הפוליטי והמעשי היחיד הוא: שמרנות. אנחנו לא רוצים לזוז מהמקום בו אנו נמצאים. בסך הכל, יש לנו הרבה: בתים, אדמות, עבודה, כבוד, נכדים, חלקת קבר ועוד דברים שונים, כמו תחושת בעלות על הארץ ועל המקום,

ולבסוף אנו כבר רגילים למיקום הזה. זה באשר לשאלת הדרך. לא לשינוי. כן לשמרנות.

ואז בעיית החשש מקבלת החלטות קשות. ידוע כי צריך להפריד דת ממדינה ולקבוע את שלטון החוק והחוקה. זוהי היא הרי ליבת "הבעיה היהודית" של מדינת ישראל. צריך להקים את מדינת ישראל. את זאת כולם יודעים

ומשלמים מס שפתיים. מוכרחים לעשות זאת. אך לא עושים זאת. מדוע?

כי זה קשה. כי קשה לשנות. כי זה קשה לדתיים. כי זה קשה ליהודים. קשה ליהדות התורה. קשה ליהודים שעל הסוס. בקיצור כי אנו נהנים מהמצב הקיים. הפרדת הדת מהמדינה תבהיר ותנכיח את העובדה שיש כאן מדינה

אותה היהודים של העבר מנהלים באופן אחראי ועל ידי השררת שלטון החוק. אך שלטון החוק אינו רצוי. למרות ההצהרות ההפוכות. אחרוני המוהיקנים אשר עדיין אינם מעוניינים להכיר בקיומה של מדינת ישראל הם

הישראלים היהודים. אסימון ההכרה במדינת ישראל כמדינתם של הישראלים עדיין לא ירד. הטענה היא כי אנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית. בקיצור כן לשמרנות לא לשינוי.

לא רואים את הדבשת

והדבר האחרון הוא כמובן חוסר היכולת להסתכל במראה ולראות כי יש לך דבשת. כי אתה גמל. בישראל מתנהל משחק הונאה והכחשה עצום המתרחש במגרשו של השמאל. ההונאה היא עצמית וההכחשה היא של מציאות

חברתית, כלכלית ופוליטית שבה השמאל חי בימין בווילה שבנה אי שם בהרצליה ומדבר שמאל בעיתונים, בטלוויזיה ובאולמות הכנסים האקדמים בחוץ לארץ. הונאה עצמית זו מתכחשת לעובדת היותנו גמלים וכגמלים אנו

מכוערים למדי. זהו הרעיון הגלום בדבקות הרומנטית בסמלו של הצבר הקוצני מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. ישנם רבים שעדיין לא נטשו סמל זה מבחינה פסיכולוגית ותרבותית. הוא אשר אמרנו שמרנות כן שינוי לא.

- 73 -

בסך הכל, אנשים רבים בשמאל הליברלי הציוני עדיין מחזיקים בעמדה כי בתוכם הישראלים הם יפים. נהגו לומר כי במקרה מלחמה כולם מתגייסים למאמץ. לאחר מלחמת לבנון השנייה גם את זאת לא אומרים יותר. לבטח לא

אחרי ששריפת יער פשוטה הפכה לאסון לאומי. כל זאת עוד לפני שדנו באי-שיויון מעמדי, בחלוקת עבודה אתנית, באי-צדק המגדרי ובדיכוי לאומי. שמאל צריך להביט במראה ולראות נכוחה. השמאל הליברלי הציוני לא מסוגל

עדיין לעשות זאת. אין הוא מדבר על אי-שיויון, על חלוקת עבודה אתנית, על אי צדק ועל דיכוי. הוא רק מדבר על "שלום".

את כל אלה הדברים הללו "אנו" מכחישים. אנו אומרים לעצמנו ובקול רם כי האשמים ביצירת אי השיויון, הדיכוי,הניצול, אי-הצדק והעיוות אינם "אנחנו", אלא "הם". אלה

שמקרוב באו. אלה שאינם מבינים. אלה שאינם זוכרים את הגבעטרון. אלה שלא השקיעו כמונו. אלה שלא היו, בסיירת, בשייטת, בטייסת. אלה שאינם מלח הארץ כמונו.

השמאל של היום עדיין לא מוכן לדבר בשפה ברורה וחדה על מה שהוא באמת. אודות מיקומו המדוייק ועל הצורך להסיק את המסקנות המתבקשות ולפעול באופן רלוונטי למען שינוי חברתי. שינוי זה מחייב מרי אזרחי הקורא להקמתה של מדינת ישראל כמדינה ששלטון החוק הוא הכלל המרכזי והיחיד שבה. אין מה להזיל דמעה למען

שמרנות. היא הרי שרירה וקיימת. על כן גם יש תחושה שהם עדיין בשלטון. כי הם באמת שולטים.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה מונטריאול וחבר בתנועת "הדמוקרטיים"

- 74 -

.2011 למרץ, 26פריחת הפרחה. פורסם בווינט. ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4045407,00.html

רב. עניין לרבים מעורבים. רבים פסק. לא גאון יהורם של דבריו על גינוי" ה"אנטי והודעות הגינוי הודעות זרםמושך זה דיון ומפתיעה. פשוטה ישירה התשובה כך? כל רבה לב תשומת מזרחית" ב"מוזיקה דיון מושך מדועזהות, מערבת תמיד תרבות הישראלית. בתרבות אלא מזרחית" ב"מוזיקה דיון זה שאין משום רבה לב תשומתהמועדים במקומות ובהחלט מקום, בכל גבוהות רגישויות עם תחומים הם ופוליטיקה זהות עזים. ורגשות פוליטיקה

לשינוי. בישראל אנו מהלכים בלב לבו של תהליך שינוי. מסיבות אלה העיניין "במוזיקה מזרחית" רב כל כך.

חברתי- גם אך (מהחידוש) פסיכולוגי הוא הפחד הקיים. הסדר מפירות הנהנים את מפחיד בעיקר הוא מפחיד. שינויאת מעמידה הפרחה" "פריחת בקיצור: הנהנים. הם לאחדים. זכות-יתר מעניק הקיים הסדר הזכות). (מאיבוד כלכלי

זכות-היתר האשכנזו-ישראלית בסימן שאלה תרבותי ופוליטי.

מרעיד זה תהליך עכשווי". מזרחי "רנסנס זה עמוק. חברתי זרם ביטוי לידי המביאה סיסמה היא הפרחה" "פריחתבמהלך נחסמה זו תרבות בישראל. התרבותי-פוליטי הממסד של הסיפים אמות לקיומה50את הראשונות השנים

אשכנזו-צנטרית, ריאקציה ריאקציה. מאשר חוץ זו ל"חסימה" אחר תואר אין בישראל. והחברה המדינה שלששימרה ומיסדה סוג ביטוי תרבותי, הגמוני ומונוליטי.

שנות סוף של הנענע" "מהפכת מאשר יותר אפילו הממוסדת. ישראל את משגעת הפרחה" "פריחת כי ספק שום איןה-70ה- שנות של80ותחילת אחר" ו"עיתון בר, שלמה של הטבעית" "הברירה ביטון, ארז של מרוקאית" "מנחה .

את ול"ליכוד" בגין למנחם העניקו ומזרחיות מזרחים מבול. יש כיום אחר. מסר של איים רק היו ואחרים, חמו דודעדיין הליכוד ונסיכות נסיכי ישראל. של והתרבותי הכלכלי החברתי המבנה על איום שום היה ולא אין אך השלטון.

שולטים ברמה.

ריאקציה אשכנזו-ישראלית

וזהות עמוקה חברתית מודעות בעלות פוליטיות פעילות של חדש דור צמח כיום עננה. היו השחורים" "הפנתריםאפריקה אסיה, ממוצא משפחות של מרקע באות הן בישראל. שנולדו אינטלקטואליות, הן אלה חדה. תרבותיתלאחת קרא - דור בן צבי - חברה בנושאי האחרון בעשור ביותר המבריקים הכותבים אחד התיכון. והמזרח

מנציגותיהן "הפרחה שלימדה סוציולוגיה" את האוניברסיטה העברית.

"כשוליים נתפסו בפרט, מזרחיות ונשים ככלל, נשים השוליים. של מהשוליים גם מהפכה להוביל ניתן כי מתבררהנפש שלוות על גם מאיימת הפרחה" "פריחת כי התברר הזמן עם מאיימות". "כלא נתפסו הן השוליים". שלדיין בן אורטל כאשר דבר. ונפל נופל כי ספק אין זו. ושובניסטית סקסיסטית אתנו-צנטרית, בקביעה המבוטאתלהצליח ולמעשה העברית האוניברסיטה של הוותיק האוניברסיטאי הממסד כנגד לעמוד - לבדה כמעט - מעזהבית נשיאת אל שנזרקת מנעל יותר הרבה זה בישראל. דבר נפל כי ספק אין לחוק, זה חזק מוסד ולכופף ולהכפיף

המשפט העליון.

חסרת מאמירתו בהרבה רחב תהליך זהו תרבותי. רנסנס זה פוליטית. פעולה של ואשד יצירתיות של גואה נהר זהשל תגובתו שלו. דבשתו את לראות מסוגל גאון אין כי נראה גאון. יהורם של (פוליטית) והמעושה (האישי) ההגיוןשל המתפרצת רגישותו אהובתי". לך נשיקות "אלף את שר פרץ משה בחדות. זה היבט מביאה פרץ משה הזמר

כ- לפני לונדון ירון ידי על סרוסי ניסים של והגחכתו בניון, עמיר כנגד לפיד שורש30טומי על מצביעות שנהפוליטי משותף לאמירות אלה. שורש של ריאקציה אשכנזו-ישראלית.

אחרת. או זו "מוזיקה" בזכות או בגנות דבריו את לומר אחר או כזה תורן" "נודניק יכול האם בשאלה אינו הדיון

חד-ממדית. אינה לעולם תרבות העיקר. את מפספס "לא") או ("כן" מזרחית" ב"מוזיקה שכזה דיון של קיומו עצםמחדש תחייה תרבותי. רנסנס מאשר: חוץ אחר שם להם אין בישראל, כיום המתרחשים בממדים תרבותית יצירה

המובלת על ידי ובאמצעות פריחת הפרחה.

ד"ר מאיר עמור - חבר בקבוצת "הדמוקרטים"

- 75 -

.2011 לאפריל, 26גינאולוגיה של פמיניזם מזרחי. פורסם בהעוקץ. ה-אינני משקיף נייטרלי בויכוח המתפתח בנוגע למאמרה של פרופסור סמדר לביא: "פמיניזם מזרחי ופלסטין". אני בהחלט מעורב בדיון ב"העוקץ" ובכלל. מבחינתי, ליבת מאמרה של סמדר לביא נוגעת לתהליך משמעותי המתרחש

בשנים האחרונות בישראל. שינוי זה קשור לעובדה כי בשקט ובהתמדה סדר יום פמיניסטי מקבע את מעמדו בפוליטיקה הישראלית. סדר יום פמיניסטי זה תובע מקום כזוית ראיה וכהשקפת עולם בעלת תוקף ורלוונטיות

קיומיים לדוברות/ים ולמציאות הפוליטית והתרבותית במרחב של ישראל-פלסטין. מבחינות אלה, הדיון בפמיניזם בישראל הוא מבורך. אך פמיניזם ישראלי, כמו כל תופעה פוליטית ותרבותית בישראל מפוצל אתנית, לאומית

ומעמדית במשולב ובנוסף לפיצול המגדרי. מכאן גם נובעים הקשיים הרבים בהמשגתו התיאורטית ובקביעת סדר יום פוליטי לגביו. על התרומה של לביא להמשגה זו היא ראויה לשבחים ותודות.

מאחר ובמאמרה מתבצע מעקב אחר פוליטיקת "הכלכלה הנתמכת" (אליעזר ליבנה) של אירגוני המחאה השונים ובכלל זה אירגונים פמינסטיים כאלה ואחרים, הופך הדיון הזה למוקד רגיש עוד יותר ובמיוחד.

פרופסור סמדר לביא ודר' צבי בן דור הם ידידי; אני מעריך וקורא את עמדותיהם מזה זמן רב. יש לנו הרבה מין המשותף, החל בפעולה אינטלקטאולית זהה, דרך עמדות פוליטיות דומות בתחומים רבים. על כן, אני מקדם בברכה

את הדיון במאמרה של לביא. התובנות העולות מקריאת המאמר, התגובות והביקורת נראות לי כנוגעות בשני היבטים מרכזיים. בראשון נבחן הפמיניזם המזרחי מול שאלת פלסטין כפי שיחס זה משתקף בראי החשיבה

הפמיניסטית בישראל ונגיעתה לחלוקת העבודה האתנית בין אשכנזים ומזרחים. האספקט השני, נוגע לתובנות באשר לשאלות מחקר, עמדות פוליטיות ומיצוב אישי כמרכיבים בסדר יום מחקרי של חוקרים וחוקרות. היבטים אלה חשובים ביותר. אם כך, אני בהחלט נענה לקריאתו של בן דור לקחת חלק בדיון העולה ממחקרה של לביא.

התרומה שלי תתמקד דווקא ב"הערת שוליים מספר ארבע-עשרה" - שלא תורגמה - מהמאמר באנגלית. אל הערה זו התייחס בן דור באריכות רבה. הערה זו נוגעת רובה ככולה לאירגון "הל"ה" ולמנהלתו הנוכחית תקוה לוי.

אפתח באספקט אישי של מעורבותי הפוליטית והחברתית באירגון הל"ה. לפני הרבה שנים ולאורך שנים 1984) היוותי חלק פעיל ביותר באירגון "הל"ה". הרעיון להקמתו של אירגון הל"ה נהגה בשנת 1984-1990(

. בשנותיו 1986במסגרת אירגון "יתד" מייסודם של דוד חמו ושלמה סבירסקי. אירגון הל"ה הוקם בשנת הראשונות היה אירגון הל"ה ממקום בחיפה ונשען בעיקר על פעילות שלי (מאיר עמור) ושל שלמה סבירסקי. לאחר מכן הצטרפו אלינו שולמית אדוני (מנהלת המשרד בחיפה) ואילנה שמאי. ניתן לקרוא לתקופה זו הפרה-

היסטוריה של הפמיניזם המזרחי.

עיקר פעולתה של הל"ה היה אירגון הורים לשינוי דמוקרטי של מערכות החינוך במקומות מגוריהם. היה זה היעד המרכזי של פעילותה הפוליטית חברתית של הל"ה. במפגשים אלה, היוו נשים את הרוב המכריע של ההורים. עם

הזמן, התחוורה עובדת יסוד מרכזית אחת: נשים בעיירות פיתוח, בשכונות בערים הגדולות ובכפרים ערבים היו הפעילות המרכזיות בחינוך הדור הבא. לעובדה חברתית פשוטה וישירה זו היתה השפעה מכרעת על הבנתי את סדר היום הפוליטי של אירגון הל"ה. את הטענה כי נשים מהוות את ליבת ההתנגדות המזרחית לפוליטיקה של החינוך בישראל העליתי פעמים רבות במסגרת הל"ה; וכן, במפגשים פוליטיים של "החזית המזרחית" (כוכבי

שמש, יוסף שילוח (ז"ל) אילנה סוגבקר, תקווה לוי, ימין מסיקה, מירה אליעזר) וכן במפגשים רבים אשר התנהלו בביתה של ויקי שירן (ז"ל) בתל-אביב.

עבר אירגון הל"ה לתל-אביב. אז הצטרפה אל האירגון תקווה לוי כמנהלת המשרד. מפגש ראשון של 1987בשנת . בין המשתתפות היו ויקי שירן, יעל 1988נשים פעילות פוליטיות ומזרחיות התרחש במשרד של "הל"ה" בקיץ

עזבתי את 1990צדוק, אילנה שמאי, אילנה סוגבקר, חנה כהן, יונית מנצור ורונית דגן-טימסטית ואחרות. בשנת ישראל ללימודי דוקטורט וכן את ארגון הל"ה. עם השנים הגיעו אנשים רבים להל"ה, פעילותה הסתעפה, התפתחה

(הקמת בתי ספר "קדמה" בתל-אביב וירושלים) ופנתה לכיוונים נוספים שלא היכרתי מקרוב.

מבחינתי הבעיה המרכזית במאמרה של לביא אינה קשורה להעדר ציון פעולתה או תרומתה של הל"ה, הדיוק בציוןעובדה אישית, דמוגרפית, אקדמית או ביוגרפית כזו או אחרת, או אפילו הויכוח התיאורטי והפוליטי על הגדרה

מסויימת (יהודים-ערבים). לדעתי הבעייתיות המרכזית של המאמר נובעת משתי נקודות. הראשונה היא קשירתו הבלעדית של הפמיניזם המזרחי לחבל הטבור של "כלכלת התמיכה" של אירגונים לא-ממשלתיים בישראל;

והנקודה השניה היא הדומיננטיות המוענקת ל"פמיניסטיות השלום האשכנזיות" כקבוצת ההתייחסות כמעט בלעדיתלניסוחו של סדר יום פמיניסטי מזרחי.

אין לי שום ספק כי "כלכלת התמיכה" על פיה אירגוני שמאל תלויים, לעצם קיומם, בכספים המגיעים ממקורות ידועים וברורים מחוץ לישראל, יוצרת פוליטיקה בעייתית ביותר בתוך האירגונים הנתמכים וכן מעוותת או

משפיעה על הפעולה והמסר המעובד על ידי אירגונים שכאלה. נראה לי שנקודה זו זכתה לכיסוי ממצה ביותר

- 76 -

במאמרה של לביא. אין לי דברים להוסיף לנקודה זו. לעומת הניתוח והביקורת של היבט זה, נראה לי כי הניתוח של "פמיניזם מזרחי ושאלת פלסטין" לוקה בחסר.

"שאלת פלסטין" בהחלט מציינת קו פרשת מיים בהתייחסות הפוליטית של מזרחים ואשכנזים בישראל ונראה כי "שאלת פלסטין" יוצרת פילוג בין "פמיניסטיות השלום האשכנזיות" והפמיניזם המזרחי. לדעתי ההבדל עמוק ורחב

יותר מאשר ההשלכות שיש למנגנון חלוקת הכספים וההקצאה הפוליטית של משאבים. אך, הבדלים אלה נותרו אילמים בניתוחה של לביא.

האופן בו נשים מזרחיות ממוקמות מעמדית, מגדרית, אתנית ולאומית מעניק למיקומן ייחוד היסטורי ותיאורטי. את ). המאבק החברתי 2010העמדה הזו ניסחתי זה מכבר בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית האחרון (פברואר

בישראל הפך, בעיקר בשנים האחרונות, למאבק המובל, מוגדר ומנוסח על ידי נשים מזרחיות. נשים אלה מעבדות את מיקומן ביחס למרכיבי הכוח בחייהן, והן ביחסן לחברה הישראלית ככלל. ההגדרה של נשים מזרחיות את

חלוקת העבודה האתנית היא כיום ההגדרה הדומיננטית של המאבק החברתי בישראל. פמניסטיות מזרחיות מובילותאת המאבק החברתי בישראל מבחינת יעדיו וסדר היום הפוליטי המוצע.

לעובדת ייחודיותן של נשים מזרחיות "אחראים" גורמים רבים. אך הגורם המרכזי שבינהם הינו כישלונם המתמשךשל גברים מזרחים בעיצוב פוליטיקה של מאבק חברתי. ההודאה בכישלון זה מחוייבת המציאות. הודאה זו היא

הכרחית על מנת להבין את פשר עלייתה ומרכזיותה של ההגדרה הנשית המזרחית את המציאות הפוליטית בישראל. אין ספק כי גברים מזרחים היוו יעד חשוב ביותר לדיכוי, להכפפה, לגיוס ובעיקר להכלה. מבחינה זו,

לדיכוי החברתי הישראלי היו ויש היבטים מגדריים גם מבחינתם של גברים מזרחים. במאמר קצר זה אין בכוונתי לנתח את הסיבות הרבות לחולשתו של המאבק המזרחי אשר נוהל על ידי גברים. על כך כתבו רבים - אם כי לא

בשפה זו.

עם המציאות בה גברים מזרחים נכשלים באירגון העבודה, הפוליטיקה והתרבות אנו למעשה חיים כיום. לדוגמה: הניצחון הפוליטי הבולט ביותר של גברים מזרחים בעשורים האחרונים היה הקמתה של מפלגת ש"ס. אך, ש"ס

כמפלגה וכמנוף פוליטי, הינם כשלון מבחינת קידומם המעמדי והתרבותי של מזרחים בישראל. על מפלגת "הליכוד" כמעוז של גברים מזרחים אין צורך להכביר במילים. על ההסתדרות בהנהגתם של עמיר פרץ ועופר עיני

יש הרבה לומר בדילדול כוחה היחסי של העבודה לעומת ההון; שניהם פעלו ועדיין פועלים לחיסולו של הטיעון המזרחי בתחום יחסי העבודה וההון.

מה עשויים להיות ההיבטים הייחודיים של תפיסה פמיניסטית מזרחית את שאלת פלסטין? כיצד נשים מזרחיות משלבות או עשויות לשלב את עולמן עם אתגרים חברתיים ופוליטיים רחבים של כלכלה, מלחמה ושלום. זוהי

שאלה הניצבת במרכז הבמה כיום ואליה התייחס מאמרה של לביא באופן עקיף בלבד. גם התגובות והביקורת לא הדגישו אספק זה באופן ישיר. זוהי בעייה הדורשת התייחסות תיאורטית פמיניסטית ישירה. לדעתי פעילותן של

נשים מזרחיות בתחום החינוך וביצירה תרבותית ופיתוח הביקורת התרבותית עשויה להוות מודל לחיקוי גם לפיתוחה של טענה פוליטית באשר לשאלת פלסטין. עם נקודה זו ברצוני לסיים מאמר קצר זה.

בשנים האחרונות הפכה מעורבותן של נשים מזרחיות למשמעותית ביותר בתחום של יצירה, ניתוח התרבות ופוליטיקת התרבות בישראל. את כנסי התרבות האחרונים ("ליבי במזרח") הובילה ומובילה תנועת "אחותי". מקומה של "הל"ה" נעדר לגמרי. כנסים אלה הן רק דוגמה אחת מרבות, לפעילותן הענפה של נשים מזרחיות

בתחומי יצירת תרבות וביקורת התרבות. חשובה ביותר לדעתי היא העובדה כי נשים מזרחיות רבות מגדירות את מיקומן ואת סדר היום הפוליטי על פי מרכיבים הלקוחים מחייהן באופן מלא (כדוגמאות מאלפות אפשר לראות את פעולתן של ויקי כנפו ואורטל בן דיין). ברור לגמרי, כי בשדה היצירה התרבותית לא כל הנשים זוכות לכדי ביטוי.

אך יחד עם זאת, ברורה גם העובדה כי יצירתן של נשים מזרחיות הצליחה ומצליחה להכיל בתוכה עולמות תוכן מזרחיים ולשנות את מבנה התרבות הישראלי (הסרט "שבעה" הוא רק דוגמה אחת מרבות). פעולה זו מצליחה

בעיקר לשנות את ההתייחסות הישראלית אל התרבות ויצירתה בישראל.

בפעולתה של הל"ה לפני כשני עשורים בתחום החינוך היה מיקומן של נשים מרכזי. נשים מזרחיות הופכות למרכזיות יותר ויותר בהגדרתה של היצירה התרבותית בישראל כיוצרות וכמבקרות אמנות ותרבות. לדעתי

ההישגים הללו בתחומי החינוך והיצירה התרבותית יאפשרו הגדרה חדשה גם לתפיסה פמיניסטית מזרחית את שאלת פלסטין. זוהי שאלה של זמן. את האנרגיה, הכשרון והיכולת ניתן לחוש באויר. מאמרה החשוב של לביא

בהחלט דוחף את ההכרה בנחיצות ובהבנה זו אל חזית הבמה הפוליטית והתיאורטית בישראל.

מאיר עמור

- 77 -

. 2011 ליוני, 10שיעור ולקח: מלחמת לבנון שלי. פורסם ב"העוקץ". ב-) עם מרדכי "מבחינתי, שרון ורפול אחראים לאלף קברים"המאמר הקצר הזה נכתב בעקבות הקריאה של מאמרו של בן כספית (

.8.6.2011ציפורי אשר פורסם ב"מעריב" ב-

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/248/556.html?hp=1&cat=402&loc=2

מדי פעם, במהלך קריאתו של מאמר או בעת צפיה בטלויזיה, מבליח מבלי משים רעיון המאחד ומארגן את ההווה ולעיתים גם את העבר. זה בדיוק מה שקרה לי כאשר קראתי את ראיונו של בן כספית עם מרדכי ציפורי. (פורסם

/http://www.nrg.co.il/online/1 "מבחינתי, שרון ורפול אחראים לאלף קברים", 8.6.2011ב"מעריב" ב-ART2/248/556.html?hp=1&cat=402&loc=2 מלחמת לבנון הראשונה היא נושא הראיון. עם קריאת .(

המאמר חזרו מראות המלחמה ההיא לחיות בזכרוני. הפעם, הוכנס סדר בתוהו ובוהו של הזיכרון. המשפטים המצוטטים הבאים מהווים את ליבת הרעיון אשר סייע לי לגבש את מחשבתי: "כן" אומר ציפורי: "לא אכפת לי להגיד בקול רם את האמת הפשוטה. אני רואה בשרון ורפול אחראים לאלף קברים של בחורים צעירים. זה לא

מרפה ממני. אלה הרוגי חינם. אני לא אשכח את זה. גם לעצמי אני לא סולח". הרעיון אשר איחד ואירגן את מחשבתי היה מושג האחריות והבריחה ממנה.

חיילים. חלקם היו חיילי, חלקם היו מפקדיי ורובם היו חיילים30מהרוגי מלחמת לבנון הראשונה הכרתי אישית כ-). השתתפתי - פיזית או נפשית - ביותר מהלוויה אחת של הרוגים ממלחמת 1973-79שהיכרתי בשירותי הצבאי (

לבנון. מלחמת לבנון הפכה בעבורי לקו פרשת מים חד וברור. מלחמה זו, היא אשר גיבשה ועיצבה את עמדותי הפוליטיות ביחס למלחמה ושלום וביחס לחברה הישראלית. יצאתי מלבנון אדם פוליטי שונה מהאדם שנכנסתי.

רעיון האחריות אשר הבליח במוחי במהלך קריאת דבריו של ציפורי היה בתחילת הקריאה הד עמום אשר הפך לצלמשמעותי בסיומה. התובנה כי בישראל צריך להישמר מפוליטיקאים ובעיקר צריך לחשוד בפוליטיקאים עם רקע צבאי הפכה למסקנה הכרחית. פוליטיקאים ובמיוחד אנשי הצבא שבינהם, היו והינם המסוכנים ביותר. גם כאשר

שנה לאחר המאורעות הפוליטיים בהם היו מעורבים. 30הם מתראיינים לעיתון

בנוסף להד ולצל שהטילה תובנה זו התחוורה לי המסקנה כי מנהיגותה הפוליטית של ישראל בתקופת מלחמת לבנוןהראשונה היתה יהירה, חסרת ידע אנושי מינימלי אודות הסביבה החברתית בה אנו חיים, חסרת מורא מהחוק

הישראלי, ובעיקר זלזלנית באחריותה למהלכים ההיסטוריים ולחייהם של אלפי בני אדם שסרו למרותה מתוקף תפקידה והכוח שהופקד בידיה. למרות כל החסרונות הללו, פעלו אנשים, כמו אריאל שרון ורפאל איתן, מתוך

משוכנעות וצדקנות עצמית אדוקה. רק ציניות פוליטית יכולה להוות הסבר ובסיס למשוכנעות אישית שכזו.

השילוב של יהירות וציניות ביחד עם חוסר ידע והעדר מורא מהחוק או ממרותו, הם לב ליבה של הסכנה ממנה צריך לחשוש. זהו הבסיס לפחד מפוליטיקאים אנשי צבא ישראלים. דברים אלה הסתברו לי בעודי חושב על

הלקחים והשיעורים אותם למדתי ממלחמת לבנון שלי.

ראשית, במלחמת לבנון התבהרה לי "הבעיה הפלסטינית". המלחמה בלבנון היתה הבמה בה פגשתי, בפעם הראשונה, את "הבעיה הפלסטינית" בדמותם של פלסטינים בשר ודם. היתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי

פלסטינים שלא דרך המסננת האידיאולוגית הישראלית עליה גדלתי וחונכתי בישראל. דווקא בלבנון, במהלך הסיורים במחנה הפליטים מיה-מיה ובסביבותיהן של צור וצידון ראיתי את הפלסטינים. עד אז, שקופים היו

הפלסטינים בעיניי.

שנית, התבהר לי כי שיתוף הפעולה של צה"ל עם הפלנגנות הפשיסיטיות הלבנוניות היה אסון ציני. אסון ללבנון. אסון לפלסטינים. וכמובן, אסון לצה"ל ולחברה הישראלית. קצינים וחיילים בלבנון כינו את חיילי הפלנגות: "חיילי

אפטר שייב". כקצין חי"ר במילואים, ידעתי מעט על חיילי הפלנגות על "...רוצחים ואנסים, חבורה מזוהמת לגמרי" על פי דבריו של ציפורי עצמו. אך העובדה ששרים (כגון יוסף בורג) בממשלת ישראל וראש הממשלה

(מנחם בגין) ידעו עוד פחות ממני על הפלנגות היתה לב הטרגדיה. אסור היה ל"סברה ושתילה" להיות "הפתעה". זאת משום שנציגי המוסד וקציני צה"ל ידעו את אשר צריך היה לדעת על הפלנגות. רעיון העיוועים של ברית עם

הנוצרים, של הושעת הנוצרים בלבנון, על ידי חבירה פוליטית היה שיאה של הציניות המופרעת אשר הובילה לטרגדיה.

לאורך שנים הציקה לי השאלה מהיכן נבעו המשוכנעות העצמית, חוסר הידע והאטימות אשר הנחו את צעדיהם שלמקבלי ההחלטת הישראלים במלחמת לבנון הראשונה? כיום נראה לי כי הם נבעו מעומקן של הדעות הקדומות

כנגד "המזרח", מעובייה של זכות-היתר של העלית הישראלית, וממשולחות הרסן הפוליטית של אנשי צבא פוליטיים כמו רפאל איתן ואריאל שרון. על הדעות הקדומות וזכות-היתר לא ארחיב כאן. אך אציין כי "חוסר הידע" היה פעיל. היה זה חוסר ידע אשר נבע מהרצון העז שלא לדעת את הברור מאליו. כי לבנון היא מדינה

- 78 -

ערבית עם רוב מוסלמי שיעי. הנתונים היו וישנם. הרצון שלא לדעת, דעות קדומות וזכות-היתר יצרו את יוהרתה ומשוכנעותה העצמית של העלית הישראלית במלחמת לבנון הראשונה.

אריאל שרון הוא דוגמת מופת ליהירות זו. בינימין נתניהו שתה מאותה באר. אהוד ברק לא רחוק משניהם. אך הייצוג המרתק ביותר המביא את היהירות הישראלו-אשכנזית לביטויה הטהור והמוקצן ביותר הוא דווקא הנשיא

שנות שלטון ומעורבות בכל אירוע בעל משמעות היסטורית באיזור ידו 70הנערץ והנבחר: שמעון פרס. לאחר עדיין נטויה. כל ממלכה ימי-ביניימית היתה מתגאה בהישגים כהישגיו של מר שמעון פרס, נשיאה התשיעי של

מדינת ישראל.

אך מה שמפתיע אותי, כל פעם מחדש, הוא כי למרות האסונות והכשלונות הללו אנו - אזרחי ישראל - אמורים לומר על כל אלה "זה ראה וקדש". על כל הטרגדיות הללו, אנו אמורים לומר "ישראל היא דמוקרטיה; והיא

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אך אם היתה זו דמוקרטיה מדוע אין מקבלי ההחלטות הישראליים נושאים אומחוייבים לשאת באחריות למחדליהם? מדוע היגון והיסורים נשארים אישיים בלבד? מדוע אין תשלום פוליטי?

מדוע זה מתאפשר? כיצד הם ממשיכים להיות למרות מה שעשו בעבר?

כאשר אדם קובר מספר לא מבוטל של ידידיו, פיקודיו או מפקדיו שאלת ההסבר והמשמעות להעדר אחריות פוליטית הופכת לבעלת דחיפות קיומית מהמעלה הראשונה. דחיפות זו חייבה, דרשה, ותבעה תשובה עיניינית

ומהותית ביותר לתוקפה של ההקרבה אליה נדרשו חיילים/אזרחים במלחמת לבנון. שאלת האחריות הישירה של המנהיגות הפוליטית מימי מלחמת לבנון הראשונה עדיין תקפה ושרירה. זאת, למרות ועדות החקירה ומימצאהן.

דחיפות זו הפכה לשאלה קיומית ברמה האישית והציבורית. פשוטו כמשמעו. מלחמת לבנון הראשונה כפתה, באורח פשוט ודרמטי, את עומקה של ההתמודדות עם שאלה זו עלי. כקצין, חייב הייתי לספק הסברים לחיילי לפני כל סיור או פעולה צבאית שעשינו בלבנון. לעיתים מזומנות, לא נמצאו בפי ההסברים המספקים. ברמה הציבורית

הסתבר לי, כי לקברים פתוחים יש יכולת של עיצוב תודעה וקביעת מציאות שאין לאף גורם אחר שיכול אני להעלות על דעתי. את סכר הזיכרון הזה פרץ מאמרו של בן כספית עם מרדכי ציפורי. פעם נוספת, נאלצתי להתמודד עם קבריהם הפתוחים של חיילים אותם הכרתי. קבריהם של חיילים אשר נהרגו במלחמת לבנון

הראשונה. השאלה נותרה בעינה: מידת אחריותה של המנהיגות הפוליטית של ישראל אז והיום?

במלחמת לבנון הבנתי כי חיי החיילים אשר נלחמו בלבנון, חיינו, לא קיבלו יחס ממשי וראוי. מובן כי לאחר מותם, שמעתי נאומים מנופחי דרמה מעל פיתחהם הפעורים של קברים רבים. אך, המטרה צריכה היתה להיות הימנעות

מפעירת פיהם של קברים. המטרה אמורה להיות להימנע משימוש בקלישאות מלאות פתוס ומעושות עם מותם של אנשים צעירים בדמי ימיהם. מקבלי ההחלטות של מלחמת לבנון הראשונה נכשלו במימוש מטרות אלה.

התהייה באשר ליחס שבין הלגיטימיות והדרישה להקרבה אליה נדרשים חיילים, הביאה אותי, לא פעם, למסקנה כיהשימוש בחייהם של החיילים היה שימוש ציני ונצלני. הוא שירת ומימש את צרכיהם ויעדיהם של גנרלים, במדים

ובלבוש אזרחי. וכראייה הברורה ביותר מעידים דבריו של מרדכי ציפורי עצמו. כיום, יודעים אנו כי השימוש הציני בחייהם של חיילים אלה - הוא אשר הביא את ראש הממשלה, מנחם בגין, לדיכאון הפסיכוטי שאיתו סיים את

שנים אחרי, מאשים מרדכי ציפורי את רפאל איתן ואריאל שרון באחריות למותם של אלף חיילים 29חייו. כעת, שנה. מותם של אלפי הפלסטינים 30ישראלים. "מות חינם" הוא קורא למותם. מותם מדיר שינה מעיניו מזה

והלבנונים אפילו לא עולה על דעתו, גם כיום. עליהם אין הוא מדבר כלל. חייהם לא נחשבים. הם לא נספרים.

תוך כדי קריאת המאמר הבנתי כי דבריו של ציפורי ומאמרו של כספית משמשים בעיקר למירוק מצפוני. מירוק מצפונם של האחראים ל"מות חינם" אינו מעיניניי. אני רוצה דיון עינייני בתהליך אשר הביא את מקבלי ההחלטות

הישראליים של אז לאמץ ציניות שכזו.

ממה עלול יחס ציני שכזה לנבוע ולצמוח?

מר מרדכי ציפורי, נקיפות המצפון הן אשר מדירות שינה87על פי עדותו של שר התקשרות לשעבר, האזרח בן ה-מעיניו. השימוש הציני בחייהם של חיילים הוא העילה ליסוריו. הוא מכה על חטא העבר שלו. הזילזול הציני בחיי החיילים נובע מהעדרו של יחס כבוד ויראה כלפי אזרחים בישראל. כל עוד הפוליטיקאים הישראלים משוחררים

מאימת החוק ומהאחריות לספק דיווח מלא, אמין ואמיתי למוסדות הדמוקרטים, וכל עוד אין הם נושאים באחריות לתוצאות הישירות והעקיפות של החלטותיהם, חיי החיילים הם כקליפת השום בעיניהם. אך בנוסף לעוצמה הבלתי

מסוייגת הנתונה בידיהם וליכולת ההחלטה על חיים ומוות שבמוצא פיהם של פוליטיקאים כדוגמת אריאל שרון, בינימין נתניהו ואהוד ברק, נובע השימוש הציני בחיי חיילים גם מהעובדה כי אזרחי ישראל מצטלבים בקדושה,

בכל פעם שמושמע ה"שילוש הקדוש" של: "טייסת-סיירת-שייטת".

בחינה היסטורית חברתית של הקריירה הפוליטית של רבים ממנהיגיה של החברה בישראל מעלה כי תהליך הבחירה ל"יחידות העלית" הצה"ליות הפך למעשה להליך הבחירה המרכזי של העלית הפוליטית והכלכלית

- 79 -

בישראל. מכאן, כי חיילי "גולני" "צנחנים", "הנדסה" ו"שיריון" - רוב אזרחיה היהודיים "הפשוטים" של ישראל -נחשבים "פחות" בעיניהם של ישראלים רבים; אך, חשוב מכך, הם נחשבים "פחות" גם בעינהם של מקבלי

ההחלטות עצמם. זוהי מסקנה העולה מהמשקל הסימלי והיוקרתי הנרשם לזכותם של "חיילי הסיירת" המובילים את ישראל מזה שנות דור כברירת מחדל קבועה.

לאחר קריאת המאמר עלתה בליבי השאלה המתבקשת: האם יתכן כי בעוד שלושים שנה יכתבו מאמר נוסף אודות השגיאות והשגיונות של "חיילי הסיירת" המובילים את ישראל כיום? האם מנהיגיה הנוכחיים של ישראל - מולכים

" את ראש הממשלה מנחם בגין ואיתו את כל החברה 101אותנו - כפי שהוביל אריאל שרון "הלוחם האגדי של ה-הישראלית למלחמת לבנון? האם הולכים אנו לקראת אסון נוסף? האם משוקעים אנו "במלחמת לבנון שלישית"?

הביקורת היחידה שיש לי על המאמר היא כי אין בו בקשת סליחה. אין חלחלה. אין זעזוע. המראיין והמרואיין אינםמזועזעים עם התחוורות עומקה של הציניות אשר הכתיבה את התנהגותם של מקבלי ההחלטות בישראל לפני

כשלושים שנה. נראה כי לכותב עצמו הערכה חלקית לעומקם הטרגי של הדברים הנכתבים על ידו.

מאיר עמור

- 80 -

קרב שי"ן עם שי"ן (שמרנות עם שחיתות) כנגד חברה אזרחית בישראל: פרשנות של מחאת האוהלים בקיץ.2011 לאוגוסט, 25. פורסם בהעוקץ. ב-2011

הקרב המתנהל כיום בישראל - ואינני מתכוון לחילופי המהלומות עם ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש ועם הטרור הפלסטיני - היא חלק מהמלחמה שבה מתייצבות שמרנות ושחיתות ישראלית בפעולה משולבת כנגד תביעות של

מעמד בינוני שהוא אשכנזי ברובו. זוהי מלחמה חברתית. זהו קרב בין שחיתות ושמרנות לבין סדר יום חברתי אזרחי המבקש להבקיע בישראל.

שמרנות אינה עמדה פוליטית חשוכה או נחשלת. שמרנות היא עמדה פוליטית אקטיבית השואפת לשמר את הקיים או לדחות את שינויו או להביא לשינויים קלים ונשלטים במתאר פעולותו. רוב השמרנים בישראל שייכים לקבוצותאשר נהנו - באופן ישיר או עקיף - מהסדר החברתי-כלכלי שהתקיים בישראל במרבית שנות קיומה. שמרן הוא לארק זה הנהנה מהמצב הנתון אלא גם זה הרוצה לשמרו. ניתן לקבוע ברמה גבוהה של ודאות וביטחון כי השמרנים בישראל זהים במידה לא מבוטלת לקהל שלאורך שנים התכסה והתעטף בטלית שנקראה "ישראל הראשונה". על

קבוצה זו לא כתב עמוס עוז ב"פה ושם בארץ ישראל" באותה עין בוחנת כפי שכתב על תושבי בית-שמש. מבחינתם של עוז ורבים הדומים לו, קבוצת "התכלת העזה" היא כללית ושקופה. היא מהווה את המובן מאליו. היא

ברירת המחדל של החברה הישראלית. קבוצה זו היא "אנו"; או לא כלום. זוהי ליבת הטיעון השמרני.

בדרך כלל, רוצים אנשים לראות שחיתות בדמותם של "אנשי עולם תחתון" ההולכים עם צאוורון מורם, עם אקדח מעשן, בפינות חשוכות של שכונות חסרות שם. אך למצער, קשורה שחיתות כלכלית בישראל דווקא לשמרנות

חברתית; ושתיהן פועלות באור יום ולא במחשכים. שתיהן פוסעות פסיעות מאוששות בתקציבי המדינה השונים, מהלכות מעדנות במשרדי הממשלה הבכירים ביותר, במסדרונות הכנסת, ובמוסדות התרבותיים, המשפטיים

והפוליטיים המרכזיים ביותר של החברה הישראלית. שחיתות הינה שימוש מוטה או פושע במשאבים ציבוריים לצרכים אישיים, לרווח אישי או קבוצתי של ציבור מסויים. שחיתות הינה סיפוק מאוויהן של קבוצות-אינטרס

פרטי דרך היענות, מבחינה ואוהדת, לתביעותיהן. שחיתות פירושה הענקת יחס, יתרון ומשאבים באופן לא הוגן, לא שווה ושלא על פי חוק. קבוצות המקבלות יחס מועדף אינן מקיפות את הציבור כולו - לעולם. עם חלוף הזמן,

הופך יתרונן לזכות-יתר מובנת מאליה בעיני עצמם ולעיתים בעיני הסביבה. זכויות-יתר אלה נתפסות כמובנות מאליהן. הן הופכות לברירת מחדל, ל"טבע" המציאות.

עקרונית נבחנת שחיתות באופן פשוט דרך השאלה: האם ניתן ורצוי להעניק יחס, יתרון ומשאבים שכאלה לכלל האזרחים? תשובה שלילית פירושה כי היתרון המוענק הוא זכות-יתר ועוול. משטר זכויות-יתר הוא שלטון מושחת של עוול חברתי. בישראל ישנן קבוצות ואישים הזוכים ליחס, יתרון ומשאבים באופן לא הוגן, לא שווה ושלא על

פי חוק. זוהי שחיתות. שמרנות ושחיתות אלה נאבקים במרי האזרחי המתרחש בישראל כיום.

מאפייניהם החברתיים של מאות אלפי הצעירים אשר יצאו להפגין ברחובות הערים בישראל ידועים למדי. ישנם הטוענים כי מאפיינים חברתיים אלה הן תמצית חולשתה של מחאה זו. מאפיינים חברתיים אלה (או חולשות) ידועים היטב גם ליריביהם של המרי האזרחי וההפגנה הגדולים ביותר שידעה ישראל מעודה. היריבים - החל

בבינימין נתניהו, יובל שטייניץ, דרך בעלי ההון והשליטה החברתית, וכלה באחרון האידיאולגים מלחכי-פינכה כמורני רהב - יודעים את חולשתו של המעמד הבינוני האשכנזי ממנו הם עצמם הגיעו.

אכן, חוסר יכולתם של בני ובנות המעמד הבינוני לזהות בבירור "מי נגד מי" ו"עבור מה" הם נאבקים במאבק זה, הפך לאחד מיתרונותיו הבולטים ביותר, אך הזמניים, של צד השמרנות והשחיתות. זמניותו של יתרון זה קשורה

לעובדה כי המחאה החברתית בישראל מתקדמת במהירות לקראת ביטוי בהיר של שאיפותיה ויעדיה. בנוסף, הניגודהעמוק שבין מדיניות הממשלה לבין דרישותיו ושאיפותיו של המרי האזרחי מתחוור ככל שנוקפים הימים ועם כל

הצהרה פוליטית הנשמעת מחוגי השלטון ודובריו.

בין מאפייניו המרכזיים של המרי האזרחי ניתן למנות, ראשית, את גילם של המפגינים. אלה הינם צעירים וצעירות ישראלים באמצע שנות העשרים ועד לאמצע שנות הארבעים לחייהם. בדרך כלל הם בעלי השכלה על-תיכונית ולעיתים מזומנות אקדמית. אלה הן והם בניה ובנותיה של קבוצת המעמד הבינוני בישראל. הם היו והינם הדור

הצעיר שבגורלו נקשרו תקוות רבות. הם והן הנושאים בעול גידול חלק גדול של המשפחות הצעירות בישראל. הםוהן בין משלמי המיסים. הן והם בין המשרתים בצבא. הם כמובן משרתים במילואים.

שנית ובהכללה גסה אך שאינה רחוקה מהמציאות, אלה הם מאפייניו של המעמד הבינוני האשכנזי בישראל. זוהי הקבוצה שלגביה טענו מספר סוציולוגים כי ירדה מגדולת עברה. הוריהם של בנים ובנות אלה ואלה המוחים עמם, מהווים את לב ליבו של המעמד הבינוני הישראלי. מעמד זה יצא למאבק. זהו אם כן מעמד אשכנזי ישראלי הנאבק על חייו ועל דמות החברה האזרחית בישראל. שאיפותיו למדינת רווחה ולצדק חברתי מנוגדות למשטר השמרנות

והשחיתות הניאו ליברלי.

- 81 -

שלישית, מאבק זה הוא מאבק "פנימי". הבית האשכנזי-ישראלי חצוי. המעמד הבינוני בישראל חצוי כנגד עצמו משום שהמעמד הבינוני בישראל הוא תוצר טיפוחה של המדינה לאורך מרבית שנות קיומה. מעמד זה נוצר ומכיל בתוכו זכות-יתר מהעבר שבו זכתה הקבוצה האשכנזית ליחס ולמשאבים מועדפים. כיום מתבררת ההבנה כי זכות-

יתר לעולם נוגדת עקרונות דמוקרטיים של הישג וכישרון. ביטולה מחייב שידוד מערכות כלכלי, היסטורי ותרבותי.זכות היתר האשכנזית היתה והינה מבוססת על ובתוך שחיתות פוליטית, תרבותית וכלכלית תוצרת כחול לבן.

מושגים כגון "חלוצים" ו"פועלים טבעיים" או "ארץ ישראל הראשונה" ו"ארץ ישראל השניה" הם רק מראי מקום כלליים לעוול חלוקתי והקצאתי ועל כן לשחיתות שבאה בעקבותיהם. שמרנות מנסה לגונן על עקרנות זכות היתר.

אך זכות היתר של מי?

אם כך פירוק השמרנות הישראלית למרכיביה החברתיים מקנה את אפשרות ההבחנה בין אינטרס קיומי ויציב לביןאינטרס חולף ומשתנה. מושג השמרנות מאפשר לראות את המבנה מעבר לתוהו ובוהו ולבוקה ומבולקה של אירועי

היומיום במציאות הדינמית של ישראל. יעילות מושג השמרנות מציב שאלה ברורה לפתח הדיון הפוליטי במחאה החברתית בישראל: מי בעד ומי נגד שינוי חברתי?

שמרנים מתנגדים לשינוי. הם מנסחים את התנגדותם בצורות שונות. בדרך כלל מסתכם טיעונם ב"לא" לשינוי. אחת מהדרכים הקבועות טוענת כי "אסור לפרוץ מסגרות" (של התקציב, של העם היהודי, של "החברה הטובים"

וכן הלאה). לעיתים מנוסחת ההתנגדות לשינוי בטיעון ביטחוני. "אסור לנו" לאמץ מאבק חברתי מאחר והאיום הביטחוני על חיינו גדול. זוהי תיאוריית "שני הדגלים"; שאחד ממניפיה הידועים היה משה דיין. אחרים מנסחים את

התנגדותם לשינוי כנובעת מ"חשש" או מה"זהירות" הנדרשת שמא תגלוש ותתגלגל מחאה חברתית "צודקת זו" לכיוונים לא רצויים. שמא תנוצל המחאה האותנטית כשוט בידיהן של קבוצות "קיצוניות". (הניסוחים החדשים של

חה"כ מירי רגב, אביגדור ליברמן ואחרים הינם חזרה חיוורת על ה"לא נחמדים" של גולדה מאיר ורבים ורבות - אורי אור, מרדכי גור ואחרים/ת). ניתן לקרוא התנסחויות שונות אלה כביטויים צרופים של השמרנות הישראלית. מבחינתם של אלה ההוגים אותם, אסור לפרוץ את מסגרת הפוליטיקה ההגמונית השלטת בישראל. חברה שמרנית ומושחתת מתייגת את פריצת גדרות זכויות היתר וערעורן, כפעולה חתרנית של "לא נחמדים". מתנגדי השינוי הם

שמרנים המגוננים על הסטטוס קוו בתקווה למנוע פירוקו.

אם כך מה קרה עכשו? מה קרה עכשו אשר הוציא אנשים רבים כל כך לרחובות?

מה שקרה הוא פשוט יחסית להסבר: מחיר השמרנות והשחיתות הפך לכבד מידי. לא רק זאת אלא גם שמחיר זה הולך וגדל וסיכוי הפחתתו נעלמים משום שמרכיבי המחיר נשארים בעינם. הכיבוש לא מסתיים. החרדים כקבוצה גדלים ודורשים יותר. הטייקונים חומסים על פי חוק ונורמה. ההון המושקע במשאבי צמיחה מצטמצם יחסית להון הספקולטיבי. בנוסף לכל אלה, הדוד העשיר באמריקה מתחיל לחוש שהאדמה בוערת מתחת לרגליו. לא נראה כי

דוד "עשיר" זה ימשיך לשלם עבור שטויות היהודים במזרח התיכון עוד זמן רב, בעודו חוטף את יריקותיהם ומחוייב לקרוא להן "גשם".

דרך אגב ובמאמר מוסגר, יותר ויותר יהודים בצפון אמריקה - אם כי עדיין לא הרוב - מתחילים לחוש אי נוחות "גלותית" עם ישראל ומעלליה. עד עתה, היו אלה היהודים "הפרוגרסיביים והשמאלנים" של "הקרן החדשה

לישראל". אבל, עם הזמן ועם החוצפה הישראלית - שאינה יודעת גבול תרתי משמע - יותר ויותר יהודים צפון אמריקאים מתחילים להבין, כי ישראל היא עסק מסובך, יקר ובעיקר מושחת. דימוייה של ישראל כילדו השובב

של העם היהודי הגיע לפרקו. הילד גדל והפך למפלצת לא מוכרת ולא ידועה.

כל הקשיים הללו ביחד (ביחד ולא לחוד - זו בדיוק הפוליטיקה) השפיעו על "המעמד הבינוני הצעיר" (של חילונים ואשכנזים) בישראל. לרבים בקבוצה זו התחוור - את שהוריהם הטיבו לדעת בעבר - כי זכות-יתר אינה יכולה

להיות מוענקת באופן אוניברסלי. הם למדו עוד לדעת כי זכות היתר אשר הוענקה להוריהם אינה אפשרית בעבורם/ן ולא תתאפשר לבניהם ובנותיהם. אלה, האחרונים, יוכלו רק לחלום על זכויות יתר שכאלה. ההבנה כי להם "לא יהיה" את אשר "היה להוריהם" הפך את סדר ההשוואה החברתית על פיו וגרם למהפך רגשי עמוק של תיסכול. בנוסף, העובדה כי זכות-היתר נדדה ועברה לגור עם "הבן יקיר לי אפריים" ב"יהודה ושומרון" וב"ארץ

ישראל השלמה" ובמגדלי אקירוב, קיסריה ובצמתי שחיתות אחרים עוררה תחושה עצומה של "כעס צודק".

העשירונים התחתונים - שבין יהודים-ישראלים זהו שם קוד ל"מזרחים" - לא הצטרפו באופן מלא למחאה. ישנם אמנם, מאהלים בתקווה, בבאר שבע, ביפו, בבית שאן ובמקומות נוספים מעבר "לבמה המרכזית" ב"שדרות לו

הייתי רוטשילד". נכון גם כי בבימות מרכזיות נשמעים קולות שאינם נציגים של ה"מעמד הבינוני" ההגמוני. אך, אין הצטרפות מסיבית של העשירונים התחתונים. וועדת טכנטנברג של ראש הממשלה בינימין נתניהו, אמורה

לוודא שזה אכן ימשיך להיות המצב. זאת באמצעות "שיפור" שיוענק רק ל"שכבות החלשות באמת". הפרד ומשול

- 82 -

היא שיטת שלטון עתיקה של דיקטטורות.

אי מעורבותם של העשירונים התחתונים כנראה נובעת מכמה סיבות. ראשית, חשש הנטישה המבוסס על ידע היסטורי אמין ביותר. עשירונים תחתונים אלה בדרך כלל ננטשו לאנחות ולעוני על ידי שכניהם האשכנזים -

במעברות, בהקבצות בבתי הספר, ביצירת "אריסטוקרטיה" של העבודה בהסתדרות, בקב"א ובצד"כ שבצבא, בשכונות הצפוניות והדרומיות בערים, בעבודה עם חוזי העסקה אישיים ב"היי טק", מול מולך "כוח העבודה הגמיש והנייד" של חברות כוח האדם ומול העובדים הזרים המורידים את רמת השכר. דיכוי העבודה וחיסול אירגוני העבודה בישראל היה פועל יוצא של שיתוף פעולה בין ההון וזכויות היתר. חלק אחר של העשירונים

התחתונים לא מצטרף משום שבחלק זה עדיין מאמינים כי הליכוד נלחם בעבורם במפלגת הפועלים הארץ ישראלית (מפא"י) הדכאנית. וישנם כאלה אשר עדיין חושבים כי ש"ס היא התשובה. הם מתייחסים אל "מדינת

הרווחה" שמציעה ש"ס (והימין הישראלי) בשטחים הכבושים כאל מוצאי שלל רב.

אין מה לעשות. ישנם אנשים אשר מפספסים את כל הרכבות. אפילו את אלה הנוסעות לאט. אל החוששים מהנטישה האשכנזית אין לבוא בטענות. תחושתם נטועה באירועי אמת ברורים למדי בהיסטוריה הישראלית. את

אלה שנקשרו לעגלת "הליכוד המרוקאי" של מנחם בגין לא ניתן לשכנע אחרת. שטיפת מוח שכזו קשה לנקות או למחות. את "שבתאי צבי" הישראלי בדמותו של נביא השקר הש"סי קשה להדיח מול הצעות קוסמות שקשה לסרב

להן של דירה או "בית עם גג אדום" בשטחים בתמורה לתמיכה בימין יהודי-כלכלי-חברתי. זאת במיוחד לאור העובדה כי שום אלטרנטיבה אמיתית אינה מוצגת. העדרה של אלטרנטיבה פוליטית המדברת ומנסה לפעול באורח

ממשי ולאורך זמן למען השכבות החלשות של האזרחות הישראלית (מזרחים, אתיופים, רוסים או פלסטינים ישראלים) הינה הסיבה העיקרית לחוסר מעורבות זה.

העניים והחלשים יודעים כי הם - "בין כה וכה" - לא במשחק. אין הם נספרים. הם יושבים על "הטריבונה", מביטים במעמד הבינוני הישראלי (האשכנזי) הנלחם על חייו. הם יצטרפו למנצחים (כן, יש יתרון קטן בלהיות

מחוץ למשחק. לא להוות גורם - מאחר ואינך חשוב/ה ואינך נספר/ת, לפחות תהנה מ"המחזה"). בהעדר אפשרויות בחירה אחרות, ניתן ואפשר לקנות בזול את החלשים חברתית וכלכלית. צרכיהם מרובים ומשאביהם דלים. זאת יודעים החלשים. זאת יודעים גם קוניהם. ההוכחות פזורות לאורך מסעי הבחירות "הדמוקרטיות" נוסח "סאלח

שבתי" בישראל.

השאלה היא האם "מפלגה חדשה" תציע חכות ולא דגים. ליצור חכות וללמד לדוג לוקח זמן רב. לפוליטיקאים, בדרך כלל, אין זמן. הם רוצים לגמור מהר. זה מה שקרה.

סביר להניח שהדרך החוצה מההתעוררות החברתית הגדולה תהיה דרך מלחמה (אפילו "מלחמונת" קטנה נגד הפלסטינים) או דרך הסתה (מזרחים אשכנזים) או אולי, אולי דרך מאבק נחוש שיביא לנפילת ממשלת השמרנות

ושלטון השחיתות הקיימים.

לסיכום ולצורך הנהרה והבהרה של דברי אביא דוגמה. הביטוי הבולט ביותר לשלטון השחיתות והשמרנות בישראל הוא הנשיא המכהן כיום בבית הנשיא. האדון הנכבד, שמעון פרס. הוא דוגמה צרופה לשחיתותה

המושרשת ולשמרנותה הבסיסית של החברה הישראלית. שמעון פרס עמד בצמתים רבים וכיוון את התנועה הכלכלית והפוליטית בישראל. בשנות השישים במפלגת רפ"י, אחר כך במפלגת העבודה בשנות השמונים עם

"הצלת המשק" דרך "הפרטתו" ופירוק ההסתדרות. יכולתו הוירטואיזית של מר פרס לנגן בכל החתונות, החל בסוציאליסטית וכלה בקפיטליסטית, היא בהחלט יכולת יוצאת מגדר הרגיל. פרס אפילו זכה בהוקרה של

האינטרנציונאל הסוציאליסטי האירופאי. כל עוד שמעון פרס ממלא את תפקידו בבית הנשיא, מלמד "מוסר" ומרצה שנות "כהונה" בפוליטיקה הישראלית, עלינו לדעת כי שקועים אנו65על "דאגה כנה" לישראל ולישראלים, לאחר

עמוק בתרבות השחיתות והשמרנות הישראלית. מהן מיניין שלושים שנות כהונתו של חוסני מובארק במצרים או שנות "כהונתו" של שמעון פרס בפוליטיקה הישראלית?65ארבעים שנות כהונתו של קאדפי בלוב מול

אם כך, המאבק החברתי הוא נגד זכויות יתר ובמיוחד נגד זכויות-יתר אשכנזיות. זהו מאבק בעד פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל; בעד השררה של עקרונות אזרחיים ודמוקרטיים. עקרונות בהם לתרומה יש תמורה; ולמיסוי יש ייצוג. בעד הכפפת החזקים ולא רק החלשים לשלטון החוק. בעד עקרונות פעולה בהם זכויות האזרחים מעוגנותבחוקה המגבילה את המדינה והמוסדות הפוליטיים על פי חוק ועל פי גבול. אלה הן הדרישות. לאן "אנו" הולכים?

יגידו הימים הבאים.מאיר עמור

- 83 -

2012-2013פרק חמישי -

.2012 לינואר 16מעוז האלימות הישראלו-אשכנזית. פורסם בווינט. ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4176050,00.html

בדיון שהתנהל במכללת "ספיר", שהוביל לפיטוריו, סיפר הכלכלן שלמה מעוז כי בצעירותו השתתף בהפגנה של "הפנתרים השחורים" בירושלים. הוא סיפר שהסתתר מהשוטרים וברח כי חשש ש"יפתחו לו את הראש".

אלימותה של משטרת ישראל לא השיגה אותו בצעירותו, אבל אלימותה של החברה הישראלו-אשכנזית השיגה אותו בזקנתו. פעם נוספת נמצא מעוז בעין הסערה. הפעם אין ממנה מסתור או מנוס. גם פיטוריו המיידיים "פתחו

לו את הראש".

הרצאתו של שלמה מעוז יצרה מהומה מדהימה והפתעה רבתי. הוא לא פילל לתוצאות שכאלה. למעשה, אני משוכנע כי הוא המום מההתרחשויות. הרי שלמה מעוז היה ועודנו חלק מהממסד הישראלו-אשכנזי. עם זאת, גם

מניתוח חברתי כלכלי ימני כמו של מעוז, האי-שוויון זועק: בישראל מתקיימת חלוקת עבודה אתנית, שבה אשכנזיםלמעלה ומזרחים למטה. ישראל נשלטת על-ידי הגמוניה אשכנזית. כל ילד או ילדה ישראלית האומרים "פרחות"

ו"ערסים" יודעים כי אשכנזים הם למעלה ומזרחים למטה. ידיעה זו לא צריכה כלכלנים או סוציולוגים. די לצפות בטלוויזיה הישראלית ערב אחד.

אם כך, ממה נובעת ההפתעה? מה שהפתיע אותי הוא ההפתעה והמופתעים. רבים "הופתעו" מהפיטורים המיידיים. עיקרה של תרעומת ליברלית זו יצאה נגד הפיטורים. המופתעים מצרים על השפה הבוטה של הדובר. הם דיברו עלחוסר הדיוק ההיסטורי, החברתי, הכלכלי ובעיקר נרתעו מ"אופן הביטוי" הבוטה שבו הציג מעוז את דבריו. אפשר

לחשוב שאמירות אקדמיות ומדויקות יותר משיגות תוצאה שונה לדוברים אותן. אינטלקטאולים רבים, שאומרים דברים דומים בשפה אקדמית מנומסת ומדויקת היסטורית וחברתית, "פוטרו" עוד לפני שהתקבלו לעבודה

בישראל.

אם כך, "ההפתעה" היא זו שמדהימה. כאילו יש "חדשות" באלימותה של החברה הישראלית הממוסדת נגד המעזיםלהמרות את פיה או לחשוף את קלונה האתני. כדי להבין את עומק הצביעות והאלימות צריך לדמיין את מצב

שנה כשההורים שלי הגיעו ממרוקו. צריך לדמיין את מצבו הנוכחי של פועל במפעל 60האלימות הישראלית לפני האמור להתמודד עם דרישות לא מוצדקות או סטריאוטיפיות שיש למנהל, למעסיק או לבעל המפעל כלפיו.

"שוד קרקעות" ממוסד

היומיום הוא הזירה האמיתית של האלימות המוסדית הישראלו-אשכנזית, ואותה אלימות הופיעה גם במקרה של מעוז. העובדות החברתיות שהוא דיבר עליהן יציבות, שרירות וקיימות. כדי לסבר את האוזן אציע שאלות קצרות

שיספקו את ההקשר החברתי לאחד מטיעוניו של מעוז: "שוד הקרקעות" האשכנזי בישראל.

שאלה ראשונה היא מדוע חלוקת הארץ למועצות אזוריות, הנשלטות רובן ככולן על ידי "התנועה הקיבוצית" לסוגיה השונים וה"התיישבות העובדת" (שם קוד לאשכנזים?), עדיין שרירה וקיימת בישראל? האם הכשרת

"חוות חקלאיות" אינה בגדר "שוד קרקעות" ממוסד בדיוק כפי שהתרחש בסביון או באפקה או בצהלה ה"חקלאיות"? ניתן לראות את פרויקט "ייהוד הגליל" כעדכון של מדיניות הענקת האדמות. ידוע לכול שאין

אפשרות להתקבל למצפים ללא אישורה של ועדת קבלה. ניחשתם נכון: ברוב המצפים בגליל יש אחוז גבוה של אשכנזים (דור שני ושלישי). אם כך, האם מעוז אינו דובר אמת אמפירית לגבי "שוד הקרקעות" האשכנזי? האם

השוד יציב, שריר וקיים?

האלימות של מערכת השלטון בישראל היא המפתח להבנת השליטה האשכנזית בחברה הישראלית. אלימות ממוסדת וחוקית אינה הרסנית פחות. כעת יודע שלמה מעוז כי אזרחים-מזרחים חייבים להפגין בהפגנות של

"פנתרים שחורים". אין מכך מפלט או מסתור. מתברר גם כי אלימות ופיטורים פותחים את הראש לכולם.

מאיר עמור, פרופ' לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה, מונטריאול, קנדה.

- 84 -

למרץ, 1תגובה למאמר של צבי בן-דור: "התפקיד השטני שהועידו לנו" המאמר פורסם ב"העוקץ" ב- מאמרו נכתב בתגובה למאמרה של דר' אווה אילוז "עייפנו מהעדתיות" אשר פורסם ב"הארץ" זמן קצר .2012

)http://www.haaretz.co.il/magazine/begin/1.1647141לפני כן. (

תגובות: מאיר עמור: "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים"

.2012 למרץ, 2התגובה פורסמה ב"העוקץ" ב-

לצבי היקר:

התגובה שלי ארוכה במקצת. אך אמרת דברים המחייבים תגובה מבחינתי. עמך ועם הקוראים/ת הסליחה.

אני מודה לך על מאמר מבריק נוסף.

אך כמובן לקרוא ולא לומר דבר על התוכן איני פטור. בעיקר משום שיש לי לומר לך ולדר. אילוז לפחות שני דברים הניראים בעיני כחשובים. ראשית, ממך אני זקוק להסבר נוסף על הקביעה שלך במשפט הבא: "במהלך הראשון אנו קוראים על מזרחי רדיקאלי טיפש שאמר לאילוז שהיא לא מזרחית אמיתית כיוון שלא חוותה את ההשפלה שחוו מזרחים ילידי הארץ או מזרחים ותיקים ממנה (כמדומה). זוהי שטות." לצורך הבהרה אומר כי

פגשתי פעם אחת בחיי את דר. אילוז אך לא התמזל מזלי להחליף איתה אפילו מלה אחת.

צבי אמור לי מדוע זוהי שטות? האם תוכל לנמק זאת במשהו שהוא קצת יותר מאשר הסכמה מובלעת עם הטיעון הנעלב של דר. אילוז? הן בלי שום ספק אתה רואה ב"מזרחים" וב"מזרחיות" קונסטרוקציה חברתית ישראלית. אין

כאן מהות אנושית כזו או אחרת. על כן ונניח לדר. אילוז לרגע גט. היא מה שהיא. כבודה ויוקרתה במקומם מונחים. אך, לבטח המרחק של החוויה האישית שלה מהחוויה של הדיכוי אשר הפכה אנשים ל"מזרחים" בישראל

היא הרי לב ליבו של הטיעון שלך?

הרי בדיוק לכבוד זה הבאת את הציטוט המדהים מדבריו של שז"ר על התפקיד השטני אשר "הועידו להם?" התפקיד השטני ההוא הוא אשר הפך את היהודים התימנים והמרוקאים והתוניסיאים וגם את העירקאים

ל"מזרחים". הרי אין ארץ מוצא של מזרחים. אין ארץ ממנה עלו מזרחים. אתה טוען וכמובן שאני מסכים איתך, הימזרחים עלו וצמחו ופרחו אך ורק בארץ האבות, בארץ הקודש המשוחררת באמצעות "קיבוץ הגלויות" ואיסוף

הנידחים של המפעל הציוני. אם כך, "מזרחים" בדיוק כמו "אשכנזים" נוצרו ועל כן, נולדו בישראל מאחר ועברו את התהליך המסויים הזה אשר הפך אותם מיהודים אשר היגרו ממרוקו ל"מזרחים". ואם ההוויה קובעת חלק חשוב מההכרה הרי יתכן מאוד שבלי ההוויה ההכרה המסויימת הזו לא תעלה ותפרח ותופיע. אולי בדיוק כמו

במקרה של דר. אילוז. ההכרה שלה – וההבנה של מיקומה החברתי- בהחלט קשורים באופן הדוק, אמפירי ופילוסופי לעולם התוכן ממנו היא שואבת את יכולותיה המיוחדות ביותר. אין אלה יכולות הקשורות לחוויה

הישראלית של יהודים אשר הגיעו מתימן וזכו "לטיפול" המסויים לו זכו יהודים אלה.

הרי אתה עצמך אומר על עבודת המיפוי שלה אודות "כישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות. כי כמו עמיתיהם האשכנזים, ולעתים יותר מעמיתיהם האשכנזים, המזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה

של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות", כי היא מעידה על מעט, בעדינות, בורות. הן אתה אומר במאמרך: "עם כל האהבה, יש בדברים האלה חוסר הגינות. וגם חוסר אחריות.

וגם, במחילה, אפילו בורות."

אין ברצוני להוסיף הרבה לנאמר ולמשתמע כאן.

פירסמתי, כחלק 2001אך, כאן ברצוני להוסיף את האמירה השניה והיא בעיקר מכוונת אל דר. אילוז. בשנת מהמאמץ של "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים" מאמר הדן בדיוק בשאלות אותן מעלה דר. אילוז. במאמר אני טוען

בדיוק את שהיא אומרת כי חסר כל כך ב"קול המזרחי". הקולות שלדעתה "נכשלו (כשלון אדיר) לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות". לו היתה קוראת קצת יותר, ומכבדת טיפ טיפה אחרת, ונזהרת בהיסטוריה כפי שמן

הראוי לנקוט, אולי היתה גם מגיעה למסקנה כי הבעיה הישראלית אינה קשורה לפעולה או חוסר הפעולה של אינטלקטואלים מזרחים בישראל אלא דווקא לעיוות המעמדי הנוראי, לאי השיויון המנכר, ולאי הנכונות לוותר על

הפריבליגיה האשכנזית. על נושאים אלה היא מדברת אך בחשיבותם היא ממעיטה. אלה הם מעצבי המציאות החברתית בישראל. לאינטלקטואלים מזרחים אין כוח חברתי גם אם כותבים עליהם "הרבה" בעיתון "הארץ".

ואפילו אם הכותבת היא "מזרחית" "מצליחה".

- 85 -

הנה דברים שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים בספר "מזרחים בישראל" במאמר תחת הכותרת: "אזרחות ישראלית: מרב תרבותיות לבין תרבותיות". בחלק של המאמר אשר נקרא: "מקורות לכשלונה של תנועת המחאה

המזרחית ולהצלחתה האלקטוראלית של ש"ס" בין יתר הדברים אני אומר את הדברים הבאים:

עולה מכאן כי המשמעויות הפוליטיות הקונקרטיות של אופציית "המזרחיות" הננקטת על ידי ש"ס הנן אם כך התביעה לחלוקה מחדש של עושר, כוח, יוקרה וידע בתוך הקבוצה היהודית וניתוק בין הסטאטוס של מזרחים והסטאטוס של ערבים בישראל. היעדים המרכזיים של תביעת ש"ס הם חלוקה מחדש (רה-דיסטריביוציה) של

ההדרה) של ערבים אזרחי ישראל. אופציה זו פירושה exclusionמשאבים חומריים וסמליים והמשך הדחיקה ( הקונקרטי הנו פוליטיקה "יהודית" ו"ימנית". "יהודית" משום שהיא מעניקה פריבילגיה ליהודים באשר הם. גם אםאין יהודים אלה "נוכחים" בחברה ובמדינה הישראלית. "ימנית" משום שהיא פועלת בניגוד ליישום אוניברסלי של

מושג האזרחות. בקיצור, זוהי פוליטיקה של חלוקה מחדש, התנתקות וסגרגציה פסבדו-אתנית.

התביעה לאזרחות ישראלית הייתה נחלתם של תנועות המחאה של מזרחים. תנועות אלה נודו על ידי הממסד האשכנזי הישראלי כ"מזרחים מקצועיים" "לא נחמדים". מנהיגהם של ת"מי וש"ס הבינו היטב שהצלחתם

הפוליטית בחלוקה מחדש של משאבים של כוח, עושר, יוקרה וידע בתוך החברה היהודית ישראלית תלויה בהבחנהוהיפרדות מהמסר של תנועות המחאה המזרחית הקודמות. "אנחנו לא הפנתרים השחורים" היה המסר המרכזי של

מנהיגות ש"ס, עוד לפני משפטו של אריה דרעי. לתנועת מסורת ישראל (ת"מי) או לש"ס מעולם לא היו בעיות תיאורטיות או פרקטיות עם ההגדרה היהודית של מדינת ישראל. מדינה המבחינה ומקפחת בין אזרחיה היהודים

ואזרחיה הערבים מעולם לא היוותה בעיה במפלגות אלה. ש"ס על כן היא מפלגה הפועלת כנגד ההגדרה האזרחית של המדינה כמדינה המכירה את אזרחיה ומכבדת את זכויותיהם.

יש הרבה מין המשותף בין הכוחות האנטי-דמוקרטיים בישראל (קבוצות אינטרס אורתודוקסיות, מפלגות פוליטיות ימניות, וציונים רדיקלים) ומפלגת ש"ס. הם שותפים לתפיסה של ישראל כמדינה יהודית לא כמדינה שיש בה רוב

של יהודים שניתנת בידיהם האופציה הפוליטית הדמוקרטית לקבוע את אופייה של המסגרת בה הם חיים על ידי משא ומתן דמוקרטי. הקונפליקט הקיים בין קבוצות ומפלגות אלה נוגע אך ורק למנגנון החלוקה מחדש של

משאבים חברתיים.

סוף ציטוט.

מי שמעוניין או מעוניינת בקריאה נוספת, מוזמן לקרוא את המאמר המלא. אני יודע כי ישנם מאמרים וספרים רביםהדנים בשאלת ש"ס באופן מעמיק ורחב ביותר בעיקר מול הטיפול אותו מעניקה דר. אילוז ל"אנשי שמאל מזרחים

מתקדמים" בישראל.

מאיר עמור

- 86 -

צבי בן דור הגיב לדבריי בדברים הבאים:

חווית ההשפלה ותודעה מזרחית // צבי11:51 02.03.12

מאיר יקר,

תודה על התגובה הארוכה. נגעת בנקודה הרגישה ביותר מבחינתי במה שכתבתי.

ראשית, אתה צודק בביקורת שלך על דבריי. הביטוי ״שטות גמורה״ שבו השתמשתי הוא עצמו שטות גמורה. מוטבלהודות בכך מייד.

ואולם, אני לחייב להבהיר כמה דברים:

. הדיון הוא לא על עוצמת חווית ההשפלה של המזרחים (כפי שאתה אומר הרי אני עצמי מעיד עליה כאן). הדיון 1הוא, במקרה הזה, האם (ועלינו לתת את הדעת שכך אילוז מציגה את הדברים), מי שלא חווה את חווית ההשפלה

הוא פסול באיזהשהיא צורה (שוב, את טענת הפסלות היא העלתה מדבריו של אותו מזרחי שדיבר איתה).

זוהי אבחנה קריטית שצריך לעשות. ויש לה גם משמעויות פוליטיות. אני חושב שחווית ההשפלה היא מרכזית בתודעה המזרחית, אבל אני לא יכול לקבל עמדה לפיה מי שלא חווה את החוויה הזו אינו מזרחי. אם זה כך, נשמט הבסיס לכל שיתוף פעולה בין מזרחים ולא מזרחים במאבק המזרחי. זאת היתה כוונתי ולכך כיוונתי כאשר דיברתי על סולידאריות והזדהות. אני חושב שגם אתה תסכים איתי לגבי העמדה הזו. לכן שוב, הדיון הוא לא על מרכזיות החוויה אלא האם היא תנאי מכריע בעיצוב התודעה. המאבק המזרחי, ואני אמרתי זאת גם כאן, התברך בלא מעט

אנשים שלא חוו את חווית ההשפלה ולמרות זאת תרמו תרומה קריטית למאבק. בשבילי הם מזרחים לכל דבר.

. לצערי אבד המימד האירוני במה שאמרתי בנושא. הרי עיקר הטיפול שלי במילים של אילוז לא היה בנושא 2המהותי שאתה מעלה עכשיו ואני מגיב עליו למעלה. הטיפול שלי היה בתפקיד הרטורי שהיא עשתה בעצם העלאת

הסיפור, ובאופן שהיא העלתה אותו, במאמר שהיא כותבת בעיתון הארץ. רציתי לטעון שאין בסיפור כל ממש מלבד השימוש שהיא עושה בו בגלל האכסניה שבה היא מדברת. בגלל זה דיברתי על המינואט הרטורי שלה. כפי שביקשתי להראות, כדי לנוע קדימה בריקוד שלה היא היתה צריכה דחליל מזרחי מצד אחד ודחליל אשכנזי מצד שני. למה שהיא מביאה מדברי אותו מזרחי ואותה אשכנזיה אין כל משמעות מהותית מלבד זו הרטורית: ידעו נא

קוראי הארץ שאני לא מזרחית ״מתלהמת״. עורכי הארץ, ודב אלפון וחגי חיטרון היו הראשונים לנסח את הקו הזה מאז שטיפלו באופן מביש בסרט ״שחור״, תמיד תבעו ממזרחים שדיברו אצלם ״להיות ביקורתיים כלפי המזרחים

עצמם״. זה בלט מאוד אופן שבו הם הציגו את הסרט ״שחור״ הם אמרו אז, תוך עיוות של התוכן של הסרט, שמדובר ב״סימן ראשון של רפלקסיה עצמית ביקורתית של מזרחים״. מאז ועד היום כמעט כל מזרחי שמעיד על

עצמו בהארץ צריך לשחק את המשחק הרטורי הזה של ביקורת על עמדה מזרחית שהוא מגדיר אותה כ״כלא ביקורתית״ (כלפי המזרחים עצמם), לעומת העמדה שהוא הולך להציג שהיא עמדה כן ביקורתית, לכאורה. בגלל

זה הזכרתי את שאר העדויות האישיות. אני חושש להמשיך פן אאריך יתר על המידה. אני מקווה שהדיון ימשך ואפשר יהיה לכתוב עוד.

- 87 -

כאן באה תגובה שלי לתגובה:

צברים מזרחים ואשכנזים // מאיר עמור15:54 02.03.12

צבי שלום:

בעבורי אין לחווית ההשפלה האישית משקל משמעותי בעיצוב הדעה הפוליטית של פרט זה או אחר/ת. כמובן, שלעיתים קרובות זוהי החוויה המעצבת את עמדתם של אנשים רבים. מבחינה זו אין ביננו כל ויכוח. אנחנו רוצים

לנהל דיון מעבר לחוויה האישית. אנו בהחלט רוצים להגיע לרמה של ניתוח מערכות הכוח והשימור בחברה הישראלית. כאשר מקבלים את ההבחנה ש"מזרחים" ו"אשכנזים" הם צברים ילדי ישראל הדיון מקבל את העומק הרצוי והשונה מהפרוגרמה של הפרדיגמה האשכנזית של המחקר והדיון "בבעיית העדות". אני יודע שלך אין אני

צריך להסביר כל זאת.

האלמנט שחסר בדיון "השיח" שניהלת עם דר. אילוז הוא חלק מהבעיה שברצוני להעלות. הדיון שלך, ככל שהוא חשוב, מדוייק ומבחין נעלם בו האספקט שכל כך חסר בטיעונה של דר. אילוז. חסר בו מרכיב הכוח, האלימות

והדיכוי. הדיון ב"מזרחים" ו"אשכנזים" בישראל אינו מתנהל באוירה "פתוחה ונינוחה". הדיון מתנהל על המישור של קונפליקט חברתי עמוק. מוצגות באמצעות הקונפליקט הזה דרכים שונות להבנה, להסבר,לעיצוב ולשינוי

ההווה, העבר והעתיד.

על כן ההעדר של הדיון במרכיבי הכוח אצל דר. אילוז הוא שמפריע לי. אם היא לבשה קפטן בחתונתה הוא פרט מעניין אך אינו פרט פוליטי. יותר חשוב לי לדעת האם הטיעון שלה מסתכם בטענה כנגד מרכיבי הכוח בישראל?

לאחר קריאה של המאמר שלה, נותרתי עם טעם מר בפי. יש רשימת תכולה של העוולות אך אין קשירה בין העוולות של ההעבר והמציאות של הווה בדרך או לפחות בדרישה "אוניברסלית" לעיצוב העתיד. זו היא הבעיה המרכזית. הבעיה המרכזית היא שאין היא אמיל זולא. אין היא אומרת כיצד היא שופטת את המציאות אותה היא

לומדת. היא נותרת חסרת עמדה בקשר לכמות, לתכולת ולכתובת של העוולת הישראליות. שם נמצאת הבעיה האוניברסלית שלה.

התואר שהיא מעניקה לעצמה או שמעניקים לה הוא לא משמעותי. משמעותית יותר היא הדינמיקה הפוליטית העולה מכתביה. דינמיקה זו מומלצת על ידה – במשתמע – בתוקף "ההצלחה" האקדמית שלה. אחרי הכל היא

מוצגת, גם על ידך, כאחת "משלנו". היא בהחלט אחת דייאלנא.

שם בצומת הזו עיקר הביקורת הפוליטית המעשית שלה מופנית כנגד אותם "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים". העובדה כי הכתיבה שלה מתעלמת מדברים שנכתבו בעבר וממאבקים רבים של אלפי אנשים ליישם מדיניות

חברתית שונה – אשר לא צלחו. מאבקים אשר דוכאו. אנשים אשר הוכו. לא רק באופן פיזי. על כל אלה אין לה הרבה לומר כי היא לא "יודעת" ואולי כי היא לא "מודעת". לכל קורא/ת סביר, ברור לגמרי שהיא סימנה בזמן

ובמרחב האינטלקטואלי את עמדתה הפוליטית. לכל מי שלא הבין היא לבטח תשמח לפרט.

אם כך במבחן היישום הפוליטי האוניברסלי נכשלה דר. אילוז. היא לא מצביעה על מרכיבי הכוח הממשיכים בעיצובה הלא-שיויוני של המציאות הישראלית והיא מצטרפת באופן משתמע למקהלת ההאשמה הקבועה כנגד המוחים בשער – האמיל זולא הישראלים שברובם הם גם מזרחים. במבחן האמיתי של הרפובליקה הישראלית נכשלה דר. אילוז לעמוד בצד הנכון של המתרס. היא עומדת בצד של האנטי דרייפוסים. זו הביקורת שלי את

המאמר שלה. צבי אשמח לשמוע את דעתך.

תודה,

מאיר עמור

- 88 -

המשך תגובות: צבי בן-דורמאיר שלום

// צבי17:26 02.03.12

מאיר יקר,

שוב תודה על הביקורת ועל חילופי הדברים ועל תשומת הלב. תאר לך, אחי: לו היינו קלי מקלדת ושוחרי פרסום כמו ברנאר אנרי-לוי ומישל הואלבק היינו מבקשים רשות מממערכת העוקץ להדפיס את החילופין הללו כמות

שהם בצורת ספר. היה יוצא לנו פרסום.

אני אומר זאת כבדיחה, אבל גם ברצינות. אני מקווה ששוב לא יצטצמם הדיון לחילופין בני שני אנשים בלבד,אתה ואני, כיוון שהשאלות שהעולות ממנו הם עקרוניות ואנחנו מתחבטים בהם כבר שנים רבות. רבות מדי. ולא רק

אנחנו אלא רבים.

הרשה לי להעיר הערה אחת בעלת אופי טכני. כתבתי את הדברים הללו מייד כאשר התפרסם המאמר של אילוז. מה שכתבתי היה ארוך ודי זועם. אחר כך מחקתי ותיקנתי וקיצרתי וריככתי ונמשך הזמן בינתיים גם פורסמה

תגובתו של מואיז בן בראש מה שעוד יותר האיט את זה והוביל לקיצור נוסף כיוון שהוא כבר אמר מה שאמר. הרבה ממה שכתבתי לא נכנס. אבל בסופו של דבר העובדה היא כתבתי *נגד* המאמר שלה. עכשיו אני מוצא עצמיבמצב שבו לכאורה אני אמור להגן על העמדות שלה כדי להצדיק את מה שיוספה, שאני עדיין מקווה שתיצור איתי

קשר, הגדירה כ"נימוס ובממלכתיות יתר". אם אני עכשיו אתחיל להסלים את הדברים שלי אני אראה כצבוע שמשנה את עורו נוכח ביקורת. אז מעכשיו אני צריך לנווט את דרכי אל דבריך בזהירות. אני מקווה לפחות שמי

שקורא יביא את ההקדמה הזו בחשבון.

יתכן שהייתי מנומס מדיי, וחבר טוב כבר העיר לי שפירגנתי יותר מדי (המשפט "יש בי גאווה מאוד לא אוניברסאלית שאחת הסוציולוגיות הטובות בעולם היא משלנו, דיאלנא" ניסה לשחק על הענין של יוניברס/עולם ולהצביע על האפשרות שלפעמים יש דבר כזה חוסר אוניברסאליות חיובית–הנה אנחנו לא מתעלמים ממוצאו של

אדם קרוב אלינו גם באןפן שיש לא משמעות חיובית).

אני מוצא את עצמי במצב של מי שבא לקלל (במרכאות כמובן, את אווה אילוז) ומצא את עצמו מבוקר על כך שהוא מברך (במרכאות כמובן, את אווה אילוז). אז קודם כל אני רוצה לשים את מה שאמרתי על השולחן: קבעתי,אמנם בעדינות, שהמאמר שלה מגלה בורות. אבל קבעתי. קבעתי, בבירור, שיש בו חוסר הגינות, וגם קבעתי שיש

בו חוסר אחריות. לא מספיק?

לגבי הדיכוי והאלימות, לא סתם פתחתי באחת הפרשות המזעזעות ביותר, וישנן רבות, בתולדות המזרחים והציונות. הנה האלימות והדיכוי בצורתם המזוקקת. הראשונית. מי שצריך לתת את הדעת האלימות והדיכוי ועל

העוצמה שלהם הוא לא אני אלא מי שנבחרה ע"י הארץ לכתוב מאמר לכבוד עשרים למות מנחם בגין, בתור ה"מזרחית". ובחרה לבקר את המזרחים על שיח מתמרמר ועל חוסר יוכלת להושיט יד לאשכנזים. בו לא נשכח מי

אמר את הדברים הללו. ובוא לא נשכח שאני אומר למה ולשם מה הם נאמרו. בניגוד ליוסי יונה, המזרחי השני בפאנל, אילוז בחרה לתווך את כל מה שאמרה דרך דיון במושג הזהות המזרחית שהתבסס על הנסיון האישי שלה. הניגוד הזה בין השניים בולט. יונה פתח בכמה מילים על מה שחשבו על בגין בביתו ואחרי פתיחה קצרה זו, שלא

והמשמעות שלה עבור 1977עסקה בזהותו המזרחית האישית אלא יותר בקולקטיב כולו, הוא עבר לדבר על המזרחים.

אילוז בחרה כאמור לדבר על עצמה, באריכות, ולקשור את זה למעמד המיוחד שהיא ביקשה לייצר לעצמה בתוך הפאנל: מעמד של מזרחית "אתנית" ("לבשתי קפטן") שיש לה יחס ביקורתי לכאן ולכאן ("אמר לי מזרחי אחד,

אמרה לי אשכנזיה אחת"). לא ברור לי מי החליט שככה צריך לכתוב על מות בגין והמזרחים. אבל ככה היא כתבה.יתכן שכל המהלך הזה בא להצדיק במובלע, וכבר העירו על כך רבים, את המעמד המיוחד הבכיר שלה באקדמיה

בישראל. אני לא רציתי לעסוק בכך. יש מי שעוסקים בכך הרבה. אתה קורא לעמדה שלה "אנטי-דרייפוסית"–זוהי רטוריקה חריפה שאני לא בטוח שהייתי משתמש בה. אבל אני גם לא מסכים איתך עקרונית, לא רק לשונית או

היסטורית. כיוון שהאנטי-דרייפוסים נקטו עמדה ברורה ולא ניסו להתרומם מעל לעימות. הם היו חלק ממנו. העמדה של אילוז אינה אנטי-דרייפוסית. כי היא מבקשת להתרומם מעל לעימות–עימות שאני פותח באזכור מזעזע

של אחד הגילויים שלו–תוך כדי שהיא דורכת על שני ראשים, ראש מזרחי וראש אשכנזי בדרך לאיזה מקום שממנו אפשר להשקיף בנחת (קוראים למקום הזה "קביעות") על הנעשה למטה ולהעיר הערות מלומדות. אתה

צודק כאשר אתה מעיר לי על הנושא של היעדר האלימות והדיכוי בדברים שלה. שהרי המזרחי לא דיבר על ספרים ופרוסט כמו האשכנזיה. הוא דיבר על חווית השפלה שהיא תוצר של דיכוי ממשי. מכאן גם יוצא

שהאנאלוגיה שהיא ניסתה ליצור בין שני המקרים לא היתה הוגנת ולא היתה אחראית. לפיכך לא נותר לי אלא

- 89 -

להסכים עם המילים שלך לגבי הנושא הזה ("אין היא אומרת כיצד היא שופטת את המציאות אותה היא לומדת. היא נותרת חסרת עמדה בקשר לכמות, לתכולת ולכתובת של העוולת הישראליות. שם נמצאת הבעיה

האוניברסלית שלה."). כל מה שיש לי להוסיף הוא ההערה שלי בדבר חוסר ההגינות בשמשוואה שהיא יצרה. אם תרצה שאלקה עוד על כך שלא הייתי חריף מספיק בטיפול שלי בנושא הזה (ה"מינואט") אני מסכים. ויותר מכך

אני מצטער שפגעתי באותו אדם שהיא מצטטת לכאורה.

ואולם יש עוד דבר אחד שאני רוצה להוסיף. בדיוק בגלל שאילוז אתגרה את המזרחים בחוסר אוניבסראליות, צריךלהזהר לא לבקר אותה על המקום שבו היא נמצאת כרגע ולא להתחיל לפרש אותה משם. כי אז בדיוק אנחנו

נופלים בפח שנטמן לנו: הרי כל מה שנאמר הוא עדות נאמנה למה שהיא קבעה–שמדובר בשיח מסתגר, מתמרמר, קורבני, דוגמאטי, ולא אוניברסאלי ש"סופר" רק מזרחים מסוג מסוים.

זה לעת עתה.

בידידות

צבי

- 90 -

בר-שיח נוסף אשר הצטרף לדיאולוג: יניב.

המשך תגובות: צבי, וגם למאיר // יניב06:58 03.03.12

מכיוון שהארכתם בתגובותיכם והזמנת במפורש גם תגובות נוספות, ארשה לעצמי גם אני להצטרף לדיון ואף אני אאריך. אפתח בנימה אישית: אהבתי מאוד את מאמרה של אילוז. אהבתי מאוד גם את מאמרך. לאהבה הכפולה הזו

יש, אני מניח, מימד אוניברסליסטי, אך בוודאי יש לה גם רקע אישי, כלומר איזשהו קשר להיותי סטודנט לסוציולוגיה, חובב היסטוריה, ואולי גם להיותי אשכנזי, עם זיקה חזקה, אהדה מרובה ותחושת שותפות למאבק

המזרחי (במידה שיכולה להיות לאשכנזי בעל פריבילגיות כמוני, וגם במידה שאני חש שמרשים שתהיה לי), שגם להן יש אולי מימד אוניברסלי ואולי גם רקע ביוגרפי- אישי.

בנימה אישית קצת פחות, מעניין לציין שהמאמר של אילוז משקיף על ההיסטוריה של ההפליה העדתית/גזעית בישראל ממבט מאוד כללי, שאינו מתמקד בפרטים, ומהמבט הזה (שמבוסס, כמובן, על חוויות אישיות, ידע

אמפירי וכו', אך בעיקר על תיאורטיזציה מרובה) גוזר מסקנות קונקרטיות. ואילו המאמר שלך מתמקד בכמה נקודות פרטניות ומסיק מהן מסקנות כלליות. אולי יש בכך טביעות אצבע אינטלקטואליות של הדיסציפלינות

השונות שאתם פועלים בהן (ומן הסתם גם לעמדה האישית שמתוכה כל אחד מכם כותב על ההיסטוריה הזו). אינני מציין זאת סתם כאנקדוטה, אלא משום שנדמה לי שלדיסציפלינות השונות האלה יש חשיבות רבה בתפיסה של מהו

האוניברסלי, לעומת הפרטיקולרי, והאם בכלל האוניברסלי אפשרי.

אמשיך בנימה חצי-אישית: כסטודנט לסוציולוגיה, ואשכנזי, אני מרגיש היום שאם אבקש לעסוק במחקר על ההפליה העדתית/גזענית בישראל – איחשב כמסיג גבול. לא שהגבולות אינם מוסגים ומוסטים, אולי הרבה יותר

משנדמה לי, ולא שיש בהכרח משהו רע בהסגת גבולות, אבל אני מציין זאת כדי להעיד על גבולות שהותוו, לדעתי,ושאליהן מכוונת אילוז בביקורתה. בניסוח אחר, אם להתייחס לתרגיל שלך ולשני הסוציולוגים הצעירים (ומדוע

לא סוציולוגיות? תשאל השואלת) – זה בהחלט ייתכן שאת העבודה של הסטודנט המזרחי ישפטו (איני בטוח ש"קודם כל", אבל בהחלט במוקדם או במאוחר) כביטוי לעמדה "קורבנית". אבל את העבודה של הסטודנט

האשכנזי ישפטו, במוקדם או במאוחר, כביטוי לעמדה "מתנשאת" (כמובן, לא באופן גורף, זה כנראה תלוי מי, ואיפה, ובאיזה הקשר. ובכל זאת, אני מרשה לעצמי להניח את זה כהנחה כללית למדי) – היא יכולה להיות

מקרבנת, או "חתרנית" (לא מכיוון שהוא חותר תחת השיח "האוניברסלי", אלא כי הוא חותר תחת "הנראטיב האשכנזי-ההגמוני" שעליו גדל), אבל הוא נידון לנוע בין הקטבים של "שיעתוק הדיכוי" המקרבן לבין ה"הכאה על החטא" ה"חתרנית"-לכאורה, עם כמה אפשרויות ביניים (התנשאות בנבולנטית, הצטדקות, וכד'). כלומר, זה נכון

שכל דוקטורט מזרחי שנכתב על מזרחים הוא פחות טוב מדוקטורט "אוניברסלי", אבל גם כל דוקטורט אשכנזי שנכתב על מזרחים הוא פחות טוב מ"דוקטורט אוניברסלי". הפוליטיקה של הזהויות קעקעה את האפשרות להיות

אוניברסלי – ונדמה לי שלכך כיוונה אילוז, ולכך כיוון ניסים בתגובתו. מצד אחד אני חושב שזה דבר מבורך, מכיוון שחוסר האפשרות להיות אוניברסלי הוא דבר שאנו צריכים להתמודד עימו יומיום, באקדמיה ובפוליטיקה,

ואחד הדברים המצויינים שיצאו מהביקורתיות של שיח הזהויות הוא חשיפת ההנחות המוקדמות הפרטיקולריות (האשכנזיות, האירופאיות, הלבנות וכן הלאה) שמאחורי האוניברסלי לכאורה. אבל אחת ההשלכות השליליות של

השיח הזה הוא שיחד עם כל חשיפה ביקורתית של יומרה לאוניברסליות הולכת ונכחדת גם השאיפה לאוניברסליזם. וזו שאיפה חשובה, שאולי איננו יכולים בלעדיה (ואם כן, אזי עלינו לחפש מקורות אחרים

לסולידריות ולהזדהות) – לפחות בפוליטיקה, אולי להבדיל מהאקדמיה. ונדמה לי שאין זה מקרה שאילוז כתבה, במתכוון, על פוליטיקה (גם אם כיוונה לשיח של אינטלקטואלים ולא של פוליטיקאים), ואתה פירשת את דבריה

(בחלק הראשון של מאמרך) והחלת אותם על אקדמאים. זו לא פרשנות בלתי-נכונה, אבל היא גם לא לגמרי מדוייקת. ונדמה לי שגם בכך יש מידה של חוסר-הגינות.

ביקורתך על ההתעלמות של אילוז מתנועות חברתיות של מזרחים ומפעילותן הפוליטית האוניברסלית לאורך השנים נכונה מאוד, בעיניי, כשם שביקורתו של מאיר על התעלמותה של אילוז או לכל הפחות ההמעטה בחשיבותו

של ההיבט האלים והכוחני והמדכא של ההפליה באופן מתמשך ולאורך שנים נכונה מאוד בעיניי. ההתעלמות הראשונה נובעת אולי (כנראה) מבורות, ואולי גם מכך שמנקודת מבטה וממיקומה הנוכחיים של אילוז תנועות אלה(ולפחות המימד האוניברסלי שלהן) נראים שוליים בחשיבותם ובהשפעתם הציבורית. ההתעלמות השניה גם היא

נובעת אולי מבורות, חוסר בקיאות מספקת, או חוסר מודעות היסטוריים, וגם כאן יש אולי מימד ביוגרפי-אישי לדברים (כמי שלא חוותה את ההשפלה וכו'). אבל נדמה לי ששתי ההתעלמויות נובעות גם מהאכסניה שבה פורסמוהדברים (עד כמה שאין לי עניין לסנגר על אילוז – הנה אני מוצא עצמי עושה זאת. אולי גם זה עניין דיסציפלינרי. או עדתי. או אישי אחר). שכן לאילוז ברור (אולי, לפי הקריאה המסנגרת / נוטת-החסד שלי) שהיא לכודה במסגרתקשיחה, אם תרצה – בריבוע מינואטי (שעוד נשוב אליו) – ושהאופן שבו התקשורת הפופולרית בישראל, ובפרט התקשורת הפופולרית של האליטה אינטלקטואלית, קרי, "הארץ", ממסגרת את המאבק המזרחי לאורך שנים הוא

- 91 -

מלכודת שאין ממנה מוצא. כמזרחית ש"הצליחה בגדול", אילוז יכולה להיות או נציגת הקידמה שמכחישה את קיומה של הפליה עדתית (הנה, תראו אותי! לא הייתה לי אף בעיה להצליח), או נציגת הקורבן שמתבכיינת על

קיומה של בעיה והפליה, אבל בעצם קיומה המצליחני מראה שאפשר להצליח למרות הקשיים (הנה, תראו אותי! הגעתי לאן שהגעתי למרות ההפליה). כך או כך היא נופלת במלכודת השיח הניאו-ליברלי. וכמובן, הקשר בין

פוליטיקת הזהויות לניאו-ליברליזם הוא קשר הדוק רעיונית ופרקטית. במובן הזה נכונה מאוד ביקורתו של מואיז בן-הראש, שמופנית כלל לא לאילוז אלא ל"הארץ" עצמו ולדומיו. אבל האם הביקורת הבן-הראשית, נכונה ככל

שתהיה, פרקטית? מה היה על אילוז לעשות? לסרב לכתוב את המאמר (אפשרות שאיני פוסל שהייתה עדיפה) או לנסות לכתוב אותו בניגוד לכללי השיח? אני חושב שהיא ניסתה לכתוב אותו בניגוד לכללי השיח. אבל כמו שהראית היטב, וכמו שמעידות גם התגובות השונות למאמר, היא נכשלה, ובין היתר מכיוון שבעצם הפתיחה

האישית היא נפלה במלכודת של שיח הזהויות שאותו היא מבקרת. נדמה לי שבפתיחתה האישית היא ניסתה דווקא להעיד על מרחקה מהתסבוכת העדתית הישראלית (היא לא באמת "מכאן" וזה מאפשר לה ביתר קלות לנתח באופן

"אובייקטיבי" ומעמדה "אוניברסלית"), אבל בעצם הניסיון היא סימנה את עדתיותה כמו גם את זרותה שלה, ונכלאה במלכודת הדיאלקטית שממנה ניסתה לחמוק (בעיני האשכנזים היא "מזרחית מצורפתת ובעצם בכלל אירופאית, כלומר, כמעט משלנו"; בעיני המזרחים היא "זרה שהתחתנה עם האליטה האשכנזית, כלומר, לא

משלנו", וכך או כך אינה דוברת אותנטית – ההערה הזו בסוגריים מתבססת על כל מיני תגובות, ולא על מאמרך שלך, כמובן, שחוזר ומגדיר אותה כאחת משלנו, כלומר, משלכם).

אבל נחזור למה שאני מגדיר כניסיון שלה לכתוב את המאמר שלה אחרת. עצם הכישלון לא אומר שאי אפשר ללמוד מהניסיון. המטאפורה של המינואט היא מאלפת, אבל אני רוצה לנתח את המחול הרטורי של אילוז באופן קצת שונה. בפתיחה יש צעד קטן למזרח, צעד קטן למערב – עד כאן אני איתך. אבל בקובעה שיש אפליה אילוז לא

מנסה לצעוד קדימה – כשם שבהטחת ההאשמה באינטליגנציה המזרחית (בכוונה השתמשת במונח דו-משמעי כזה?) אין ניסיון לצעוד אחורה. היא כותבת במפורש שהתשובה לשאלה אם יש אפליה היא כה ברורה מאליה עד

שאינה דורשת התייחסות והוכחה (ואז מתייחסת אליה ומוכיחה אותה לפרטים). היא לא מבקשת לקבוע אם יש או אין אפליה וגם לא לנתח את הסיבות להיווצרותה (אף שהיא עוברת עליהן, או על כמה מהן – בכלליות רבה,

וכדברי מאיר, תוך התעלמות מנקודות מפתח). היא מבקשת לנתח את הסיבה להתעלמות מההפליה הזו, להשתקתה ולהדרתה, בדיוק בקרב כותבי וקוראי 'הארץ' ושכמותם. ובניתוח שלה (ששוב, מתיימר להיות מרוחק, אובייקטיבי

ואוניברסלי, אבל מן הסתם מבוסס בעיקר על חוויותיה האישיות של אילוז בהיותה חברת סגל באונ' ת"א בשנות ' – ולא על ידע מהתחום, פשוט מכיוון שזה לא הנושא שהיא עוסקת בו מבחינה מקצועית) היא ממשיכה 90ה-

במחול המאוזן, ועושה מחווה מאשימה למערב ומחווה מאשימה למזרח. היא מפרטת חמש סיבות שבגללן האשכנזים היו ועודם אטומים להפליה שהם עצמם ממיטים ופועלים בתוכה (בלשון מעודנת מדי היא קוראת לכך

"הייחודיות של יחסי אשכנזים ומזרחים בישראל") , והיא מפנה ביקורת כלפי האינטלקטואלים המזרחים על שלא התעלו מעל הפוליטיקה הפרטיקולרית. ודוקו, ההאשמה היא לא כלפי "המזרחים" בכללותם על "התבכיינות

והתקרבנות", ההאשמה היא כלפי האינטלקטואלים, אלה שחרף ההפליה העדתית המבנית ולמרות דיכוי גזעי ואולי גם מעמדי, הגיעו לעמדות השפעה במידה כזו או אחרת על התרבות בישראל. אז נכון, היא נוקטת גישה מאוזנת

כלפי היסטוריה מאוד לא מאוזנת (בהעמידה את אחריותם של האשכנזים מול אחריותם של האינטלקטואלים המזרחים) ושפה מעודנת כלפי היסטוריה מאוד לא מעודנת (אחריותם של האשכנזים להתעלמות והשתקה אלימים

של ההדרה השיטתית של מזרחים, המוכתרת "ייחודיות של יחסים אשכנזים ומזרחים"), ונכון, היא מקריבה על מזבח הרטוריקה את הדיוק ההיסטורי. אולי זה נובע מטעמים טקטיים (האפולוגטיקה הכללית של כתיבה על

מזרחים ב"הארץ"), ואולי זה נובע מבורות, חוסר-זהירות, יהירות, או סתם תמימות שמבוססות על מיקום סוציולוגי או על עמדה תיאורטית ביחס לאפשרות ולעדיפות של ריחוק אובייקטיבי ועמדה אוניברסלית. אבל

הקריאה האופרטיבית והקונסטרוקטיבית של / את אילוז צריכה להתמודד עם ביקורתה באופן ענייני.

כי אפשר (אך לא רצוי) לפטור את טענותיה של אילוז כהאשמה עצמית של נטייתם המזרחית להתקרבנות. ואפשר,ורצוי בהחלט, להעמיד את הדברים על דיוקם ההיסטורי ולתקן עיוותים בלתי-הוגנים. אבל העיקר הוא שראוי

ורצוי לצריך להתמודד עם הביקורת המרכזית של המאמר כנגד שיח הזהויות הרווח בקרב אינטלקטואלים מזרחים ושאינם מזרחים (והנה לאחרונה גם אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של המסורת והעדתיות") ולבחון במה

הועילה ובמה הזיקה פוליטיקת הזהויות למאבק המזרחי .

- 92 -

בר שיח נוסף - ג. אביבי

לא על האוניברסליזם לבדו יקום המאבק המזרחי // ג. אביבי02:13 03.03.12

אם האוניברסליזם (לשיטתה של פרופ' אילוז) מסתכם בראיית האשכנזים כקורבנות השואה, אני חושב שרוב המזרחים הם אוניברסליסטים. האוניברסליזם במובן הרחב חסר בתודעתם של רוב המזרחים בארץ אבל ממש

באותה מידה הוא חסר אצל רוב האשכנזים. אלא שהמצב התודעתי הזה אופייני לכל חברה החייה תחת שטיפת מוחמאסיבית ודורסנית.

האוניברסליזם הוא חשוב, אבל אין לו קשר רב לכישלונם של המזרחים להתגבר על מדיניות הנחשול העדתית המופנית כלפיהם בארץ. המאבק המזרחי לא יצא לדרך עד כה כי לא קמה מנהיגות ששמה לה כמטרה להוביל

מאבק בלתי מתפשר לשוויון מלא למזרחים. עד כה שמענו דוברים שפירשנו/דיבררו מעל כל אתר ועצרת (המאפשרים זאת) את מצוקתם של הפלסטינים, של הלהט"בים, של מהגרי העבודה ושל מיעוטים באירופה. את

קולם של המוני המזרחים הם היססו-עד-נמנעו מלהשמיע. אתר קדמה נסגר בעיצומה של התגזענות גוברת והולכת בחברה האשכנזית הציונית והחרדית, בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה הפנימית , במערכת המשפטית ובמערכות

התרבות בארץ. ניכר שלרוב הדוברים המזרחים עד כה, העיסוק במעמדם של המזרחים במדינת הצלבנים האשכנזית , קטן עליהם ולא מאתגר אותם.

אני מציע אתגר לעורכי/מנהלי 'העוקץ, למרכז תמורה, לאחותי, לפרופסור אווה אילוז, לאינטלקטואלים מזרחים נוספים רבים ככל האפשר – תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה – לפרסם מנשר בקול אחד וגבוה ובתפוצה

מרבית ולהפנות לכל הממסדים הישראליים.

את תוכן המנשר יש לא מעטים שיכולים לנסח, אבל אציע רק דוגמית:

אנו, מזרחים ואתיופים בני כל המעמדות וההשקפות הפוליטיות, קצנו ומאסנו בדיכוי האתני פוליטי הנכפה עלינו ע"י הממסדים הציונים אשכנזים וגרורותיהם בישראל והחלטנו לא להחשות יותר.

• קצנו במצב בו יש לכל היותר שופט מזרחי אחד בעליון ובמחוזיים המצב אף גרוע יותר. אנו דורשים שוויון מוחלט ומידי באיוש ההרכב.

• אנו דורשים שבכל ועדה למינוי שופטים, בעליון ובשאר האינסטנציות, תהיה נציגות מזרחים ולא סמלית בלבד.

• לא נסכים עוד, שהמסים הנגבים מאתנו המזרחים כאזרחי מדינת ישראל, מממנים את פרסי ישראל כל שנה הניתנים באופן עקבי זה עשרות שנים לאשכנזים בלבד. אנו דורשים שהחל משנה זאת, לפחות מחצית מהיהודים

מקבלי הפרס יהיו מזרחים ואתיופים ולפחות חמישית פלסטינים.

מאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות הם אשכנזים כאשר המזרחים (ומזרחים למחצה) הם 90%• קצנו במצב בו . אנו דורשים שוויון אתני מוחלט באיוש המשרות החדשות ולהגיע לשוויון 1% והפלסטינים רק 10%פחות מ

שנים לכל היותר.15מוחלט תוך

• מאסנו במצב בו מסינו ממנים בעיקר סטודנטים אשכנזים באוניברסיטאות הגדולות (הלא פרטיות) ובעיקר 10במגמות ההנדסיות והמדעיות. אנו דורשים יצירת מצב של שוויון אתני בהרכב הסטודנטים בכל המגמות בתוך

שנים לכל היותר.

• אנו דורשים לבטל את הבחינות הפסיכוטכניות כמכשיר לסינון סטודנטים מועמדים, מאחר והוא מפלה לטובה במובהק את מי שיכולים לממן קורסי הכנה ממושכים. סטודנטים יתקבלו לאוניברסיטאות רק ע"פ מבחני כניסה

במקצועות הרלוונטיים.

• אנו דורשים חלוקת קרקעות מחודשת ושוויונית בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצים השכנים. הבסיס לחלוקה יהיה ע"פ גודל האוכלוסייה בכל יישוב.

• לא נסבול עוד קיפוח של מזרחים ומזרחיות בקבלה לעבודה במשרות בכירות. אנו דורשים הפעלת תקנות להעדפה מתקנת עד ליצירת שוויון אתני במשרות הבכירות בכל ענפי התעשייה והמסחר בארץ. תקום ועדה עם

סמכויות של בית משפט לפקח על בצוע ההעדפה המתקנת. בוועדה יהיה רוב למזרחים (כולל אתיופים) ולפלסטינים.

כאמור זה רק פתיח או מדגם חלקי. חשוב יותר שהודעה כזאת תצא מטעם קבוצה גדולה ומקיפה של פעילים ואנשיתרבות מזרחים.

- 93 -

המשך תגובות: סירוב ואזרחות // מאיר עמור19:57 03.03.12

בקיצור רב. לכותבים/ת יוספה, צבי, יניב, שרלי, שושו ולג. אביבי הנכבד:

לא אכביר מילים "בשיח" אודות הדקויות והנימים שבהן שזורות טענותיה של דר. אילוז. אין צורך להוסיף לנאמר על ידה ולעיל על ידכם ועל ידי. על כן לא אגיב לדברים החשובים שנאמרו על ידי כולכם. הדברים נקראו והם

חשובים ביותר. אומר זאת: עמדותיה של דר. אילוז, חשובות ככל שיהיו, משנות מעט מאוד את המציאות החברתיתבישראל. באם הרצון לשינוי הוא העיקר, יש להתייחס לדבריו הקצרים והחשובים של ג. אביבי. אני מוכן להיות החתום והחותם הראשון של מנשר אותו הוא מציע. אוסיף רק שאשמח אם במנשר שכזה תהיה תוספת, יתווסף חוד

פוליטי של טיעון פוליטי עם כוח. התוספת הזו צריכה לדבר על סירוב. הסירוב החברתי לשתף פעולה עם מבנה חברתי משחית ומושחת, למרות אוניברסיאותיו, למרות בתי משפטיו, למרות חופש הביטוי היחסי והויכוח העינייני והלא עינייני אודות ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הפוליטיקה של ה"שיח" והשאר. סירוב חברתי פירושו לומר "לא". לומר "לא יותר", "לא עוד". זהו בדיוק המסר החשוב שעולה מדבריו של ג. אביבי. "לא יותר". "עד כאן". עם או

בלי דר. אילוז הנכבדה. לסרב בכל תוקף להמשך ההשתתפות האומללה בדרמה הישראלית תחת התנאים של הגמוניה אשכנזית אלימה ודורסנית. תנו למספרים לדבר. במקום להכביר במילם מיותרות, תנו למספרים לדבר.

ייצוג יחסי והולם בבית המשפט העליון. ייצוג יחסי והולם בסגל האוניברסיטאות. ייצוג יחסי והולם בכל אחד מהמוסדות החברתיים, תרבותיים כלכליים בישראל. ייצוג הולם – לא יותר לא פחות. אם לא. לסרב. להגיד לא.

פשוט להגיד לא. ככל שיתגבר "הלא" יגדל וילך "הכן". זהו המסר האוניברסלי שלי.

לגלי צה"ל – תחנת הרדיו של חיילי צבא ההגנה לישראל – התחנה המחזיקה ומאפשרת לשדרן גזען ואלים כמו איתן ליפשיץ, הדבר היחיד שיש לעשות הוא לסרב לשמוע יותר את התחנה הזו. לשלוח מכתבים, מיילים,

וטלפונים למפקד גלי צבא ההגנה לישראל כמו לראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל ולהודיע על כך כי אנימחרים את תחנת גלי צבא ההגנה לישראל בגלל הדברים של איתן ליפשיץ על האזרחים והחיילים ממוצא מרוקאי.

מאיר עמור

- 94 -

המשך תגובות: עוד משהו // ג. אביבי07:47 04.03.12

מאיר תודה.

עוד דבר שכדאי לזכור בהקשר לביקורת של פרופ' אילוז, מהפכות התרחשו הרבה לפני שהרוב בקרב תומכי המהפכה נהיו רדיקאליים. אילו חיכו המהפכנים ברוסיה שרוב הפועלים והאיכרים (או אפילו מיעוט גדול מקרבם) יהיו בעלי השקפת עולם מרקסיסטית, המהפכה לא הייתה פורצת ולא מתקיימת. המהפכנים ברוסיה כמו במקומות

אחרים הציעו לציבור שינוי לטובה במהות ואיכות החיים של ההמונים, לכן זכו לתמיכה רחבה יחסית. הם פנו קודם כל לבטן הכואבת של המוני הרוסים. ההשקפה האוניברסלית שמאחורי האידיאולוגיה המרקסיסיטית הייתה

) לרוב העם הרוסי.1917זרה (ב

הביקורת שלי על השמאל המזרחי היא כמעט הפוכה מזו של אילוז. מובילי השיח המזרחי ובעיקר הרדיקלים שביניהם, ציפו שהמוני מזרחים ינהו אחריהם בגלל האידיאולוגיה – אם זו השיבה לערביות (ערבים יהודים) או אפילו השקפה מרקסיסיטית. לרוב הציבור המזרחי זה לא דיבר/מדבר. אילו השיח המזרחי היה מתרכז ביומיום

המפלה, המנכר והמדכא את המזרחים במדינה האשכנזית, התמיכה מצד הציבור המזרחי במובילי השיח הייתה היוםמשמעותית.

עם כל הכבוד שיש לי לפרופסור אילוז, אני חושב שהיא הציעה למזרחים פשוט להיות "נחמדים ומתורבתים" (לשיטת אדוניהם) ובתמורה לקבל יחס טוב יותר מהממסד הלבן. גם זאת לא הדרך.

- 95 -

המשך תגובות: פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל

// מאיר עמור16:18 04.03.12

לג. אביבי – "פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל" כך קראתי למנשר שכתבתי לפני למעלה משנתיים. אשמח אם תמצא מקום לשיתוף פעולה עם המנשר שאתה מציע. אפשר להפוך זאת למציאות. אתה יודע זאת.

קריאה מהנה, להנאתך:

2010 ליוני 15אג'נדה אזרחית בין-תרבותית בישראל – הצעה פוליטית – יום שלישי ה-

נכתב על ידי: מאיר עמור

חלק א – פוליטיקה של חיי היומיום – הפולטיזיציה של החיים בישראל

• מהו סדר יום אזרחי בישראל

סדר יום אזרחי פירושו פוליטיזציה של חיי היומיום האזרחיים בישראל. זאת אומרת, הארת הצדדים וההשפעות ◦שיש לפוליטיקה על חייהם של אזרחים בישראל. פוליטיקה של חיי היומיום פירושה לקחת את תוכן האזרחות

הישראלית ברצינות הראויה לה; ככתבה, כלשונה וברוחה וכפי שהיא מוגדרת בהכרזת העצמאות.

סדר יום אזרחי פירושו מדידה והערכה של החינוך, הבריאות, השיכון, חיי העבודה, בחירות, איכות החיים ◦הציבוריים והפרטיים של גברים ונשים, ברמה הארצית, ברמה המוניציפאלית והפרטית אל מול איזמל ניתוח קבוע:

המדינה ומוסדותיה צריכים וחייבים להיות מכווני אזרחים/ת ואזרחות.

סדר יום אזרחי פירושו מהפכה אזרחית שבה על האזרחים מוטלת האחריות, החובה והזכות להיות מעורבים/ת ◦באופן ישיר באמצעות נציגיהם הנבחרים, בכל תהליכי קבלת ההחלטות. החלטות שיש להן נגיעה לחיי היומיום האזרחיים והפוליטיים בישראל. פוליטיזציה של חיי היומיום פירושה לימוד, תירגול ויישום אוריינות פוליטית

לציבור האזרחים לשם תיקון האזרחות הפגומה בישראל.

לשם כך יש לקבוע את שלטון החוק ככלי השלטוני היחיד בישראל כמדינה דמוקרטית שיש בה רוב יהודי.

ישראל דמוקרטית חייבת לחוקק חוקה ולקבוע את גבולה.

ישראל כמדינה דמוקרטית היא ביתם של אזרחיה היהודים-ישראלים והישראלים שאינם יהודים.

תפקידה של המדינה הוא להבטיח, להגן ולשמר את ביתם של כל אזרחיה.◦

חלק ב – דרך ליישוב סיכסוכים חברתיים – העמדה הבין-תרבותית

• המציאות התרבותית והפוליטית בישראל היא רב-תרבותית. בישראל חיים אנשים מדתות שונות, ממוצאים, ממעמדות ומרקעים תרבותיים שונים. גיוון זה הוא עדות לעושר אנושי. עושר זה הוא עובדה חברתית ותרבותית

אותה אנו מאמצים ומקבלים ברצון. העמדה הפוליטית שלנו ביחס לעושר רב-תרבותי זה היא גישה של בין-).inter-culturalismתרבותיות (

בין-תרבותיות היא עמדה כפולה. מחד, היא מקבלת את הגיוון והעושר האנושי באמצעות הכרה חוקתית בשונות התרבותית של הקבוצות בחברה, ומאידך ובשווה, בין-תרבותיות מקבלת את ההפרייה ההדדית וההשתנות

התרבותית הקבועה והמתמדת של כל הקבוצות ביחד ולחוד.

) על-פיה על החברה הישראלית צריכה One size fits all הניסיון לכפות או לעצב מידה תרבותית אחת (◦להיראות או להתנהג, יצר סבל עמוק ועיוותים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים וכלכליים רבים.

עיוותים אלה באו לידי ביטוי ביצירתם של מרכיבי אי-שיויון, אי-צדק וניצול. מרכיבי אי-שיויון, אי-צדק וניצול ◦אלה בולטים במיוחד בחלוקת העבודה האתנית, הלאומית והמגדרית הנוקשה שנוצרה בישראל. את אלה הגישה

הבין-תרבותית באה לשנות ולתקן.

הכרה חוקתית בשונות תרבותית משמעותה היא כי תרבות אנושית נתפשת כחופפת; כי תרבות בנויה על דיאלוג ◦אנושי קבוע; כי תרבות היא תוצר של למידה עצמית דרך ההתבוננות באחר ולמידה משותפת. תרבות, נתפסת על כן, כמוצר אנושי של תיווך, של משא ומתן פנימי עם העצמי ודו-שיח חיצוני עם האחרים החיים במחיצתי. שיחה

היוצרת חברה של תלות הדדית בין הדובר והמראה האנושית שבה הוא משתקף.

המודל של "אומה אחת מדינה אחת" לא קיים בשום מקום בעולם. אין בעולם חברה "הומוגנית". תרבויות דרות ◆בכפיפה אחת. הן חופפות (גיאוגרפית, דתית ומוסרית). הנצרות והאסלם קשורות בקשר עמוק ליהדות; בודהיזם

- 96 -

להינדואיזם; נשים לגברים; קתולים לפרוטסטנים; שיעים לסונים; חרדים לחילונים; אנגלים לאמריקאים; אפריקאנרים לאפריקאים.

תרבות היא תמיד פועל יוצא של משא ומתן, של שינוי, של תיווך, של ויכוח, של דו-שיח. זהו רב-שיח המתקיים◆בתנועה מתמדת. תרבות היא תבנית ארץ המשתנה תדיר. רב-שיח זה חייב לזכות בהכרה, במקום ובהגנה באמצעותחוקה. רב-שיח זה הוא ליבה של התרבות והזהות האנושית. תרבות וזהות אלה הן יחסותיות (מתייחסות אל האחר)

ולא מהותיות (מהותניות), זאת משום שתוכנן משתנה תדיר. זוהי הגישה הבין-תרבותית להכרה חוקתית ברב-תרבותיות.

בין-תרבותיות היא גישה פוליטית שבה נתפסת הזהות כמרכיב של משא ומתן בתוך מסגרת של שלטון חוק אזרחי◦ושל יישויות פוליטיות התלויות הדדית.

חלק ג – הצעות לפעולה

• הצעות לפעולה פוליטית

קרקע – רה-אורגניזציה של משאב הקרקע בישראל. אדמה היא משאב חברתי וחלוקתו חייבת להיות צודקת ◦וחוקית. החלוקה השוררת כיום אינה צודקת.

שיכון – לכל אזרח ואזרחית הזכות לגג מעל לראשם ולאדמה מתחת לרגליהם. על החברה והמדינה לפעול באופן ◦נחרץ ויעיל למימוש זכותם של בני אדם לגור ולחיות במקום אותו הם יכולים לכנות בית. פיקוח על מחירי דירות

להשכרה הוא צעד ראשון והכרחי בכיוון זה. אירגון מחדש של משאב הקרקע בישראל הוא המשך. הלוואות ומשכנתאות סבירות הן מחוייבות המציאות. ישראל צריכה להפוך לבית של כל האזרחים שלה. היום היא רק של

חלקם.

חינוך – החברה הישראלית חייבת לשאת את חינוך הדור הצעיר שלה על כפיים. שיפור החינוך מחייב הפניית ◦משאבים רבים יותר מההקצאה המופנית כיום ליצירה של דור חדש משכיל, מוכשר ובוטח בעצמו.

בריאות – בריאותו של ציבור האזרחים הוא חובה חברתית. חוק בריאות ממלכתי חייב להעניק כיסוי רפואי מלא ◦לאזרחים על פי קריטריונים רלוונטים, ניתנים למימוש ונגישים.

אבטלה – טיפול באבטלה מחייב הכשרה מיקצועית ותמיכה פיננסית רלוונטית לשוק הזדמנויות מודרני ומשתנה.◦

עבודה – עבודה היא ערך. עבודה מעניקה משמעות ומקור מחייה לרוב האזרחים. יצירת מקומות עבודה היא ◦אתגר וחובה קבועים שעל המדינה והחברה למלאם עבור אזרחיה. תגמול הוגן עבור עבודה המאפשר קיום מכבד

ובכבוד הוא הכרחי.

עבודת נשים – עבודת נשים היא מפתח חיוני לפיתוח וקידום כלכלי. נשים בשוק העבודה הן משאב שצריך לטפחו לכדי שיויון מלא.

בחירות – נציגים נבחרים חייבים לייצג את האזרחים. שינוי שיטת הבחירות לכדי שילוב של שיטה יחסית ואיזוריתהוא מחויב המציאות.

מורות ומורים – רפורמה וחוזה חדש ביחסי העבודה עם מורות ומורים. הענקת תגמול, יחס הוגן, כבוד והערכה למורות והמורים בישראל עבור ההכשרה, האימון ומימושה המירבי של ההבטחה שבילדינו.

נישואין ומשפחה – נישואים הם חוזה בין בני זוג. חוק נישואין אזרחי הוא הכרח ומחוייב המציאות. נישואים ◦דתיים הם רשות. אדם יכול להינשא בטכס ציבורי לכל מי שחפצה נפשו/נפשה. אדם יכול/ה לבחור שלא להינשא וכל זכויותיו וחובותיו אסור שייפגעו. משפחה היא הגדרה חברתית של קשר בין אנשים בוגרים/ת; בוגרים אלה

נושאים באחריות לצעירים/ת אותם הם הכניסו או הביאו לעולמם מרצונם החופשי ועל פי בחירתם. על כן אסור כיכבודם, רצונם ומשאביהם יפגעו מהחלטתם לעצב את משפחתם כראות עיניהם ובלבד שזכויותיהם האנושיות

והאזרחיות של בני ובנות משפחה ואנשים אחרים לא תפגענה.

מעמד אישי נשים וגברים- חוק יסוד זכויות האשה שבו מעמדם החוקי של נשים וגברים יהיה שווה להלכה ולמעשה. עבודת נשים תקבל יחס, תגמול והערכה שווים לעבודת גברים. נשים וגברים ישרתו בצבא ובכל יחידותיו

אותו מספר שנים ועל פי אותן אמות מידה.

מאיר עמור

- 97 -

. 2012תגובה למאמר של ניסים מזרחי ("הגן והג'ונגל") בהעוקץ. מאמרו של ניסים מזרחי פורסם באפריל זהר ארגוב שר על "הפרח בגני". אחרי קריאת המאמר של דר' ניסים מזרחי ומאמר התגובה ב"העוקץ" של יוני אשפר אולי אפשר להתחיל ולדבר על "המפלצת בגני". הדימוי הפואטי של "הגן" ו"הג'ונגל" ויישומם למציאות

הישראלית אשר באמצעותו מנסה דר' מזרחי להסביר את הבעיה האוניברסלית והמיקום הפרטיקולרי של אירגוני זכויות האדם בישראל, מהדר את הבעייתיות בנוצות שלמצער אין ולא כל כך היו לדיירי "הגן הישראלי". מבחינה

זו הרצון להיות "פוסט" לפני שהיינו מודרניים ממש מתאים לניתוח כאן. קשה לדון בבעייתיות של זכויות האדם בישראל כאשר ההגדרה של האזרחות בישראל וזכויותיהם האזרחיות, הפוליטיות והחברתיות של האזרחים

הישראלים עדיין "מחכות למשיח" או לחוקה. מבחינה זו העובדה ש:

"We have never been modern"

מתאימה ככפפה לדיון הזה.

דר' מזרחי מנסה להציע מתווה פרשני שונה מאלה הקיימים כיום, אשר לטענתו עשוי לאפשר ולהחזיר "לפוליטיקהאת לשון הנבואה". נבואה שאינה באה מתוקפה של ידיעה "וודאית" (מודרנית או דתית) אלא מתוקפה של הכרעה ערכית המודעת לעצמה ולסביבתה. מבחינתו של דר' מזרחי הדיון הליברלי מאפיין לא רק את "הגישה הממסדית"

אלא גם את הגישה הביקורתית הישראלית. דר' מזרחי רוצה לנוע מעבר לתשתית ה"דיקדוק הליברלי" המאפיין שיח ישראלי זה. את הנקודה החשובה הזו בדבריו של דר' מזרחי, מפספס לדעתי, יוני אשפר בתגובתו ב"העוקץ".

אבל אפשר גם לבקש את דר' מזרחי לפרט איזה דפוס נבואי הוא רוצה לקדם כמערכת שבאמצעותה ניתן לשפוט את "הגן הנאור" של הטיעון האוניברסליסטי הישראלי? אני מבין כי הטענה של רדיקלים מזרחים שזהו "גן נעול" אשכנזי אינה מקובלת עליו. מבחינתו צריך ללכת "מעבר" לטענה זו. מדוע אין הוא מאיר את עיננו באשר לביקורת

הנבואית שיש לו על דיקדוקם של אנשי החזון האוניברסליסטי הישראלי? מדוע אין הוא נע מעבר לביקורת הדיקדוק הליברלי עם הצעה נבואית משלו? ביקורת אשר עשויה היתה לסייע בידיהם של אירגונים לזכויות אזרח

(אז"א) בישראל גם לגשר על הפער (האפיסטמי) שבין המסר האוניברסלי שלהם ומיקומם (האונטולוגי) הפרטיקולרי. וחשוב עוד יותר אולי זה עשוי היה לתת בידם כלים להתחבר "לקהילת היעד" של מזרחים אשר

דוחה את חיזוריהם היפים ואת מתיקות לשונם.

כפי שציין כאן ג. אביבי - לא חסרות פרשיות היסטוריות שבהן דרסו, רמסו ואנסו את זכויות האדם של אנשים שהפכו, באמצעות "הביורוקרטיה שקלטה עליה" למזרחים בישראל. מדוע אירגוני זכויות אזרח (אז"א) ישראלים

אלה לא נקטו בעבר ולא נוקטים כיום בעמדה המגנה את הפגיעה הזו? האם כיום אין פגיעה בזכויות האדם של ישראלים רבים ממוצא "מזרחי" בישראל?

פנינו - שלמה סבירסקי ואני מאיר עמור - במסגרת (הל"ה) הועד למען החינוך בעיירות פיתוח 1987בשנת ושכונות, לאגודה לזכויות האזרח בישראל וביקשנו את התערבותם בתחום החינוך. משום, כך אמרנו, מתנהלת

פגיעה בזכויות האדם והאזרח של ילדים בעיירות פיתוח, כפרים ושכונות רבות בישראל. הם לא ראו זאת כנושא שעשוי להיות להם עיניין ("אזרחי" או "אנושי") בו.

דימוי הגן והג'ונגל הם יפים אך לדעתי מתאים הרבה יותר דימוי הגמל המביט במראה ורואה עופר איילים. דימוי גמלי ולא פואטי זה מציג בדיוק רב יותר את מתווה פניה של "האוניברסליות הישראלית" אל מול דבשתה

ו"מיקומה הפרטיקולרי". בעיית היושרה (דיגניטי) והכבוד (הונר) בהם דן דר' מזרחי ארוכות ניראות כמעט כמשוללות אחיזה במציאות לעומת דבשתו של הגמל האשכנזי בישראל. אין פרח בגן. יש בגן מפלצת אשר אינה

אוהבת את החוקים של הג'ונגל אשר היא יצרה. האם הגמל האשכנזי בישראל מעוניין בשלטון החוק? האם ביטולה של אצולת הקרקע הישראלית בדמותן של המועצות האיזוריות, עשויה להיות חלק מסדר היום האוניברסלי של אירגוני זכויות האדם והאזרח בישראל? אלה הן שאלות פשוטות הרבה לפני השאלות הקשות ממש לגבי כבוד

ויושרה.

מאיר עמור

- 98 -

הפוסטר של פרוספר בן הרוש:

- 99 -

אודיסאה מזרחית - מ"פועלים טבעיים" לפמיניזם אזרחי. פורסם ב"העוקץ" תחת הכותרת "למטה מימין . 2012 למאי, 3ילד". ה-

השאלה "מה הצית את מרד המארוקאים?" פרושה בכתיב זה על שער גליונו של ה"עולם הזה" אשר הופיע לאחר מאורעות ואדי סאליב. במרכז התמונה עומד גבר האוחז בדגל מדינת ישראל. מאחריו, קהל מפגין. מעל לראשו

החבוש, מונף שלט שהמלה "הצדק" ניראית עליו בבירור. בפינה הימנית הנמוכה: ילד. "מהומות חיפה" התרחשו אומרת כותרת "העולם הזה". 1959בואדי סאליב ביולי

בעקבות האירועים, שלימים הפכו "למרד ואדי סאליב" התכנסה ממשלת ישראל לישיבת חירום. הממשלה מינתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני (הסוציולוג (המנוח) שמאל נח אייזנשטאט מהאוניברסיטה

העברית בירושלים היה חבר בוועדה). בין המעידים בפני הוועדה היה מנהיג המרד: דוד בן הרוש. במהלך האירועים בוואדי, נעצר בן הרוש על ידי המשטרה והוחזק בכלא. בעודו יושב בכלא ניסח מצע למפלגת "ליכוד

. בבחירות לכנסת באותה שנה נכשלה המפלגה בניסיון לחצות את אחוז החסימה. בן הרוש 2עולי צפון אפריקה"הוחזר לאלמוניות אשר עטפה אותו לפני "מרד המארוקאים" של "העולם הזה".

ב"הארץ", כתבו מואיז בן הרוש, צבי בן דור וכפיר כהן 3לאחר הופעת מאמרה "עייפנו מהעדתיות" של אווה אילוזמאמרי ביקורת ב"העוקץ". זהות העייפים המופיעים בגוף ראשון רבים בכותרת מאמרה של אילוז נותרה עלומה.

נשאי העייפות נותרו באלם. עמדתה של אילוז היוותה פתיח לדיון מרתק ומתמשך בין דפיו האלקטרוניים של ה"עוקץ". הדיון בעמדותיה השנויות במחלוקת הוביל אל השאלה החשובה מה יש ומה ניתן לעשות עם השאלה

המזרחית. זהותה החברתית ותוכנה הפוליטית של "העדתיות" הישראלית הן נושאי מאמר זה.

כתב אהרון אייזנברג מכתב למנחם אוסישקין. במכתבו מגדיר אייזנברג את היהודים התימנים אשר 1910בשנת הגיעו באופן עצמאי לרחובות מתימן כ"פועלים טבעיים". אייזנברג מציין רשימה של יתרונות פוליטיים וכלכליים

בהעסקתם של יהודי תימן על ידי חברתו ("אגודת נטעים") והתרומה האפשרית למפעל ההתיישבות בארץ ישראל מעלייתם הספונטנית של התימנים. הוא גם מעלה את האפשרות לעודד הגירתם של עשרת אלפים יהודים תימנים.

המצורף 4) לעודד הגירה שכזו. הקורא/ת מוזמנים לקרוא את המאמר1911-1912לימים, נשלח יבנאלי לתימן (. אלה הם התימנים אשר על "התפקיד השטני אשר הועידו להם" עסקני היישוב הציוניים קבל 5ואת המכתב הסרוק

שז"ר (שניאור זלמן רובשוב, ממנהיגי תנועת הפועלים ומי שהיה לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל).

אחת מטענות המחקר הסוציולוגי היסטורי על תקופת היישוב היא כי כי בעוד שהפועלים המאורגנים "עשו היסטוריה" נשארו הפועלים התימנים "מחוץ" להיסטוריה. מה מנע מיהודים תימנים לעשות היסטוריה במושבות

? מה מנע מדוד בן הרוש לעשות היסטוריה בואדי סאליב? האם יש קשר בין כשלונות 20יהודה בתחילת המאה ה-היסטוריים אלה וה"עייפנו מהעדתיות" של אווה אילוז ב"הארץ"?

הקורא בתעודות היסטוריות (כדוגמת מכתבו של אייזנברג) חייב/ת להגיע לשתי מסקנות ישירות ברורות וחד , היתה 20משמעיות. ראשית, פעולתם של הקבוצות היהודיות אשר "טיפלו" ביהודים התימנים, בתחילת המאה ה-

פעולה מודעת. הגעתם של יהודים תימנים השפיעה על מהלכי כל הקבוצות ועיצבה במידה זו או אחרת את יעדיהם ואת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם. לאיכרים, לפועלים, למעסיקים ולעסקנים ציוניים היו אינטרסים

שונים. הדיון שלהם היה מודע ומדעת ונגזר על פי צרכיהם. היה זה דיון פוליטי. זהו מסר ברור העולה ממכתבו שלאהרון אייזנברג למנחם מנדל אוסישקין. זהו גם המסר העולה מניתוח עמדתו של שז"ר אליה מתייחסים צבי בן דור

וכפיר כהן.

הבאות:.2 הדרישות צויינו הרוש בן דוד ידי על נכתב אשר המפלגה חופשבמצע והפרט, הכלל חופש מכל, החשוב כל, קודם (א)מינימלי קיום הבטחת (ד) מוכשר תלמיד לכל חינם תיכון חינוך (ג) והפרוטקציה הקיפוח חיסול ההפלייה, חיסול (ב) הדת חופש העיתונות,בניית העוני, משכנות חיסול המעברות, כל של המיידי חיסולן משפחה, לכל אנושי דיור (ה) אחד לאדם כפולות משרות חיסול אדם; לכל

לאומי ביטוח ידי על זקנים קצבת הגדלת (ז) ממלכתי בריאות ביטוח (ו) בית מחוסרי ולרווקים משוחררים לחיילים בן-הרוש,רווקייה (דודטיוטה בכתב יד למצע "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" מעזבונה של העיתונאית חנה שם טוב).

3.http://www.haaretz.co.il/1.1647141

. גליון פט.אפיקים. "אינטרסים שפעלו במשרד הארצישראלי סביב "עליית יבנאלי"". 1987מאיר עמור. .4

אוסישקין.5 ארכיון תחת (א.צ.מ) המרכזי הציוני בארכיון נמצא המקורי בארכיוןA24/63/15/1[המסמך גם נמצא זה ממכתב העתק .[(א.צ.מ.) אייזנברג שם ב-A208/7על פירסמתי הזה, המכתב סמך על בעיתון1987. פורסם הוא יבנאלי". "בפרשת שדן מאמר ,

"אפיקים". המכתב של אייזנברג לאוסישקין מצורף כמסמך סרוק).

- 100 -

הנקודה השניה היא כי מימצאים היסטוריים, ניתוחים חברתיים וטענות פוליטיות מבהירות את התהליך שבאמצעותו הפכו יהודים תימנים אלה למזרחים. תהליך "יצירה" דומה קרה לרוב היהודים אשר הגרו לישראל

ממדינות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה. פער בכוח חברתי כלכלי הוא אשר יצר "מזרחים" מתימנים. בדיוק כפי שכוח זה יצר "אשכנזים" מיהודים מזרח-אירופאים. "המזרחי" נוצר ונולד בישראל בדיוק כפי שנוצר ונולד

"האשכנזי". שניהם צברים. הם הצדדים ההפוכים לאותה מטבע ישראלית. התנאים והכלכלה הפוליטית הישראלית-ציונית הם אשר יצרו מציאויות חברתיות אלה.

איזה סוג של דיון פוליטי על ניניהם ונכדיהם של התימנים אשר הפכו "למזרחים" בישראל לנהל? כיצד הם יכולים לפעול כנגד התמשכותו של המצב שבו "אשכנזים" הם אלה ה"עושים" את עיקר הפוליטיקה וההיסטוריה בישראל.

מה על הילד מתמונת ואדי סאליב לעשות על מנת להיות חלק מעושי ההיסטוריה הישראלית העכשוית?

הטענה כי יש צורך להפוך את המזרחי לאזרחי כמתודה לשינוי חברתי אינה מקובלת על רבים (ראה סמי שלום ידידתי ויקי שירן, אשר היתה אחת מהדמויות 80). "האזרחי" ניתפס כליברלי וחיוור. בשנות ה-6שטרית

המשמעותיות ביותר בהתפתחות המחשבה הפוליטית של מזרחיות ומזרחים בישראל, חשבה שמימוש אזרחי של הטענה המזרחית הינה "פוליטיקה פארווה". עם הזמן, שינתה שירן את עמדתה מהקצה לקצה באמצעות דרישתה

הקבועה לייצוג של "שלישים" בכל פורום ומוסד ציבורי ישראלי ("שליש מזרחים, אשכנזים, ערבים; ובתוכם נשים - חצי חצי" נהגה לחזור ולומר).

כל מאבק מזרחי, לאורך ההיסטוריה הישראלית, הופיע עם נטיה חזקה להתממש כטענה פוליטית מפלגתית. בואדי סאליב הקים דוד בן הרוש את מפלגת "ליכוד עולי צפון אפריקה". דרישותיה של תנועת הפנתרים השחורים דמתהבאורח מלא לרשימת הדרישות של בן הרוש. מנהיגי הפנתרים השחורים הצטרפו או הקימו מפלגות פוליטיות. זהו בדיוק מה שויקי שירן עשתה בתמ"י. ש"ס, כמפלגה, שברה את רצף כישלונם של מזרחים בפוליטיקה הישראלית.

השאלה הפוליטית היא, כמובן, איזה סוג של פוליטיקה עושים? ש"ס לבטח לא עושה פוליטיקה לכיוון של שינוי חברתי לשיויון.

בטענת האזרחות של המזרחיות אין ביטול של החפיפה העמוקה שיש בישראל בין מעמד וארץ מוצא. ההיפך. טענהמזרחית אזרחית מעלה חפיפה זאת כמרכיב מרכזי בדרישה לשינוי חברתי. טענה מזרחית אזרחית פוסלת את

ישראל כפי שהיא. במדינת ישראל כיום האזרחות פגומה. שלטון החוק בה מוטה: הוא נאכף על החלשים בעוד בעליהכוח עוקפים אותו. תביעה לממש אזרחות ולהכפיף את כולם לחוק נתפסת כדרישה רדיקלית. קבוצות כוח רבות

מתנגדות לשלטון החוק בישראל.

לישראל אין גבול. לישראל אין חוקה. בישראל אין שלטון חוק. לא ברור מיהו האזרח הישראלי. אין מובן מפורש לאזרחות ישראלית. על כן, קימומה של אזרחות ישראלית הוא אינטרס קיומי - לא רק כלכלי ופוליטי - של

מזרחים. באמצעות החוק ניתן למנוע את הישנותה של הקצאה לא שיויונית של משאבי אדמה בשיעור מוטה של המוענקים אך ורק לסוג "אשכנזי" של אזרחים מועדפים. פוליטיזציה של משטר הקרקעות בישראל תיקרא 300%

מהפכה או רפורמה אגררית. אם כך, הסיבות שלי לאיזרוחה של הטענה המזרחית הינה פוליטיזציה של המזרחיות, האשכנזיות ושל חיי היומיום בישראל.

מבחינות אלה מאמרו של כפיר כהן - "על השאלה המזרחית" - ממליץ על קיפאון פוליטי. מעבר לשפה האקדמית המעורפלת בה נכתב חלק מהמאמר, אני רואה אותו כמאמר המפספס מרכיבים משמעותיים בפעולה פוליטית. למשל: על מה בדיוק ממליץ כפיר? מי הם אלה האמורים לעשות את הדברים עליהם הוא ממליץ? בשם איזה

עקרונות אמורים לפעול? כיצד יש לממש יעדים אלה? מבחינה זו, דומה מאמרו לקובלנות העולות ממאמרה של אווה אילוז ב"עייפנו מעדתיות".

אבסס הערכה פוליטית זו באמצעות הצגת טענותיו המרכזיות של כפיר כהן. אציגן בסדר יורד של חשיבות. טענה ראשונה היא ההבחנה שהוא עושה בן "אזרח מזרחי" ל"מזרחי". על פי כפיר, אזרח מזרחי הוא מי שקבע את

מסמרות עבדותו. מי שויתר על המאבק לחירות ושיויון בעבור "שיפור תנאים" סוציאלי שהוא נזיד עדשים. הדרך הראשה לשיחרור מניצול היא דרך מהפכה. מהפכה חברתית שתשנה את הסדר הקיים למשהו אחר. זוהי מהפכה פרומתאית. מזרחים סיפקו דוגמה מסויימת לשינוי המהפכני אותו הם מבקשים בהופעתם ההיסטורית במאורעות

6.)http://www.haokets.org/2009/08/18/%d7%90%d7%aa%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%a7%d7%a5-%d7%92%d7%96%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%90%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%aa-

%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%93%d7%9e%d7%95(/

- 101 -

ואדי סאליב ובפנתרים השחורים. שם - על פי כפיר, הופיע "המזרחי" "...כמות שהוא, זאת אומרת ככוח נגטיבי (חסר תוכן לחלוטין, ולא פשוט כמעמד פועלים)". מעיון בדרישותיו של בן הרוש מתחוורת תמונה שונה לחלוטין.

כפיר קובע כי קיימת אמביולנטיות בקול המזרחי. זוהי טענתו השניה. אמביולנטיות זו נובעת מהעובדה כי חל שינוימעמדי אצל חלק מהמזרחים. ישנם מזרחים אשר חוו "ניעות חברתית". הם דורשים "תרבות וייצוג". לעומת

המזרחים של פעם אשר דרשו "לחם עבודה". מזרחי המעמד הבינוני רוצים להיות "אזרח מזרחי". דהיינו: לחיות כמזרחי ו"כעבד". אלה הם האומרים "אהבתי את אדוני". אין הם רוצים להלחם מלחמת חורמה בתנאים ולהרוג את

הנסיבות שהפכו אותם למזרחי. ל"אזרח המזרחי" יש לרצוע את האוזן.

האם העובדה שאנשים מוכשרים ובעלי כישורים אקדמים כמו הדוקטורים (או עורכי/ת הדין) אשר עידן, אלה חביבה שוחט, צבי בן דור, סמדר לביא, משה בהר, שושנה מדמון, סמי שלום שטרית, קלריס חרבון, מאיר עמור, ויקי שירן ועוד רבים ורבות שאיני מכיר, אשר חוו "השפלה" ונדחו מעבודה מסודרת באקדמיה הישראלית, האם זו

אינה דרישה "אותנטית" של "לחם עבודה"? האם הדרישה ליחס הוגן ולייצוג הולם במוסדות ההשכלה הגבוה בישראל על בסיס אזרחותם של אנשים אלה מכניסה אותם לקטגורית "העבדים" כ"אזרחים מזרחים"? מדוע דרישה לשנות את הכלכלה הפוליטית היא דרישה של "נזיד עדשים"? מדוע תביעה לתרבות פוליטית אחרת

מוגדרת כהתרפסות של עבד נרצע, ולא של אדם שווה זכויות המבקש לממש את חובותיו האזרחיות והאנושיות? האם לא יכול כפיר לראות את ההבדל המשמעותי שבין תביעות אלה ובין הקובלנה האשכנזית של הקוזק הנגזל

הבאה לידי ביטוי במטבע הלשון: "עייפנו מעדתיות"?

כפיר מבקר את טענת האוניברסליות באמצעות יומרה לרדיקליזציה של המתודה המרקסיסטית. אך האם אין הטענההמרקסיסטית עצמה נטועה בטיעון אוניברסלי של שיחרור מחד וטבעם החברתי של המאפיינים האנושיים מאידך. לשם מה קורא כפיר למאבק מעמדי חסר פשרות? מי יהיו לוחמי חירות חסרי חת אלה? האם הוא מבצע מלחמת גוגומגוג במחשבה ובדימיון אבל לא במציאות של אף אחד/ת? יש כאן דרמטיזציה רומנטית בלשון יותר מאשר הצעת פעולה פוליטית במציאות. הרומנטיקה והמלו-דרמה מגיעה לשיאה במשפט הבא: "רק ברגע שמוותרים על השיויון

דרך מאבק לחיים ולמוות, מתחילים לתבוע את שויון הערך דרך החוק (כולנו אזרחים)". כל מי שחושב אחרת "מאמיתות" נחרצות אלה, בהכרח טועה, מסמא עיניים או מטעה. מעיון בסדרת התביעות על מפלגת "ליכוד עולי צפון אפריקה" עולה כי "המורדים המרוקאים" ובראשם דוד בן הרוש בואדי סאליב תבעו תביעות של "אזרחים

מזרחים". הם לא עמדו בדרישותיו הנוקשות של כפיר כהן. נראה גם כי העייפות היחידה שהביא בן הרוש לידי ביטוי היתה שאט הנפש שהוא ביטא כנגד עדתיותה של הפריבלגיה האשכנזית בישראל.

שלושה טיעונים אלה מהווים את ליבת עמדתו של כפיר כהן. זהו ניתוח מעמדי, בעל דינמיקה וטיעון מיושנים

במקצת. אך זהו גם ניתוח רומנטי ואנדרוצנטרי. ראשית, לא רק יהודים מזרחים עבדו או עובדים בישראל. מעמד העובדים המנוצל בישראל קשור באורח אמיץ לערבים ולאשכנזים. אך, חשובה מכך היא הנקודה הבאה: ניתוח

מטאריאלי שאינו מקדיש תשומת לב לתהליך "הייצור מחדש" בחברה, ובמסגרת זו מקדיש תשומת לב גם למיקומןשל נשים ושל המשפחה, הוא ניתוח המאבד, לא רק חלק משמעותי בהבנת המציאות החברתית, אלא גם רלוונטיות

פוליטית עבור חצי מהאוכלוסיה האנושית. כאשר מרחיבים את אופק העיון התיאורטי, כאשר מעלים את המסך מעל מעגלים "פרטיים" של משפחה והתנסות אינדיוידואלית, או אז נחשפת העובדה כי על מנת שהעולם הגברי

יתפקד, צריכים להכיל במסגרת העיון עולמות תוכן נוספים, מעבר לעולמות התוכן מחייהן של נשים.

למשל, צריך להכיל בניתוח את תהליכי חיברות וחינוך של ילדים, את הדרך שבה אנשים מעצבים לעצמם את הבנת העולם, את מנגנון הייצור והייצור מחדש לא רק של חומר אלא גם של רעיונות, מוסר ואסתטיקה. צריך

להסביר כיצד "אידיאולוגיה" הופכת ל"אמת" אשר מצליחה לשכנע אנשים בצדקתה. לדוגמה ה"אמת" הקשורה לדת ולתנועות לאומיות. הגישה המרקסיסטית הקלסית ביטלה את הלאום ואת הדת. הדת היתה לאופיום;

והלאומיות היתה לתופעה ההולכת ונעלמת. ההיסטוריה הצביעה ומצביעה לכיוונים אחרים, כמובן.

מעבר לכך, עיון בנשאי המסר הרדיקלי המזרחי בישראל כיום, מבהיר עובדת יסוד חברתית ואלמנטרית. רוב המאבק המזרחי כיום מתבצע, משורר, מנומק, מוגן ומקודם על ידי נשים מזרחיות. "אחותי" היא פעולה פמיניסטית

של שחרור על ידי נשים מזרחיות. ויקי שירן החלה את הפעילות שלה בנושאי נשים אחרי שנים של ויכוחים על חשיבותו הרדיקלית ועל הצורך להטמיע את המסר הפמיניסטי באג'נדה המזרחית. גם מסר ותובנה אלה החלו

בהל"ה. את זה - את הפמיניזציה של המאבק המזרחי - הרבה הוגים מזרחים "לא רואים" או פשוט "לא יודעים". בקרו בבית "אחותי" ותיווכחו. הטענה המרקסיסטית היא מתודת ניתוח; אין היא אמונה דתית. חשיבה מרקסיסטית

היא ציון דרך משמעותי וחשוב. אך אבני דרך נמצאות לצד הדרך. הן "מאפשרות" את הדרך. חשוב ללכת ולהמשיך הלאה מהן. אבני דרך אינן מטרות המסע.

- 102 -

אני מבקש לקדם שינוי חברתי בישראל אשר מואס בקובלנה המזוייפת העולה מ"עייפנו מהעדתיות" האשכנזי. זוהידרישה לשינוי חברתי השם לו למטרה להפסיק את מסעה של זכות היתר האשכנזו-ישראלית. שינוי חברתי שכזה

מחייב יעדים ברורים לפעולה אנושית פוליטית. טענות מזרחיות הן טענות אזרחיות. הן תמיד היו כאלה. משום הדרישה לשיויון הגלומה בטיעון האזרחי מואס הוא בזכות-היתר האשכנזית.

עיון בתמונות וברשימת הדרישות של מרד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, האהלים, אזרחים למען השכונות, הועד הציבורי למען החינוך בעיירות פיתוח ושכונות, עיתון אחר, הפטיש, תנועת הנוער שח"ר, הקשת הדמוקרטיתהמזרחית, אחותי, הקואליציה להקצאה שיויונית של משאבי התרבות, קהילות שרות, מראה כי התביעות מנוסחות

בלשון אזרחית של שיויון וכהתרסה כנגד עוול מתמשך. טענות אלה מנוסחות פוליטית. הן עמדות פוליטיות רלוונטיות, נגישות, ברורות וברות השגה. תביעות אלה הביאו ומביאות לידי ביטוי פעולה אנושית פוליטית, נחרצת

.1959ולא אלימה. בדיוק כמו רשימת דרישותיו של דוד בן הרוש ו"ליכוד עולי צפון אפריקה" של שנת

נניח שנאתר ונשאל את הנכדים/ת והנינים/ת של המשפחות התימניות ברחובות, נס ציונה וראשון לציון אשר להם יועד "תפקיד שטני" על ידי איכרי המושבות ועסקני הציונות (האשכנזית) על פי שז"ר. נניח שאנו מאתרים את

נכדיהם ונכדותיהם של יהודי מרוקו אשר ייושבו בעיירות הפיתוח. נניח שנאתר את הילד מתמונת השער של האחוזים בהקצאת משאבי אדמה בחייהם, בחיי הוריהם ובחיי 300%"העולם הזה". מה היתה משמעותו של פער

סביהם? האם פער זה ממשיך להתממש? האם הוא ממשיך להשפיע על חייהם של אנשים כיום ובזמן הזה? פעולה אנושית המנסה לעצב את העולם הזה, בזמן הזה היא ההגדרה שלי לפעולה פוליטית. על כן יש לשאול: מאיזה

עדתיות עייפו בחברה הישראלית?

האם עייפו בחברה הישראלית מהעדתיות המנהלת את משטר הקרקע בישראל? משטר אשר נמצא בשליטה מוחלטת של מועצות איזוריות בפיקוחם של חברי קיבוצים ומושבים ותיקים. שליטה זו היא מימוש ויישום משטר

הקצאה לא שיויוני, כיום. בג"צ הקשת בנושא הקרקעות התעתד לבחון שאלה זו. מאמץ זה נבלם באיבו. כל אזרחית ישראלית חייבת לתהות על חלוקת אדמות לבעלי הון (ראה מפעלי ים המלח ושדות הגאז) או דרך מנגנוני חלוקה מתוחכמים וחבויים מן העין הנקראים "בנים חוזרים לקיבוצים", "בנים ממשיכים במושבים" ו"ועדות קבלה

ליישובים קהילתיים". אכן, כאזרחים עייפנו מעדתיות אשכנזית.

דיון אזרחי ממצה של ארבע נקודות אלה (בג"צ הקשת, "בנים חוזרים","בנים ממשיכים" ו"וועדות קבלה ליישוביםקהילתיים") עשוי לחשוף "מיהם הנהנים" ממשטרי חלוקה אלה. אלה הם משטרים פוליטיים-כלכליים של הקצאה

חברתית. אפשר וניתן לשנותם באמצעות פעולה פוליטית. זה בדיוק מה שניסו לעשות בבג"צ הקשת. ידיעה זו מהווה את הצעד הראשון בדרישה לשינוי החברה, המדינה והמערכת המכשירים זכות-יתר אשכנזית זו. פוליטיזציה

של שאלות אלה אפשרית דרך איזרוחן של שאלות מעמדיות לכדי פעולה פוליטית.

על כן אני חושב שההצעות של כפיר כהן הן קריאה לחידלון פוליטי. בניגוד לדימוי הדרמטי של אכילס הלוחם ללאחת המוצא את מותו בטרויה והמשמש מודל עבור כפיר ל"מזרחי", אין בטענה האזרחית הרבה מערמומיותו של

אודיסאוס. לכל אורך דרכו הארוכה זכר אודיסאוס כי הוא רוצה לשוב אל פנלופה; ההגעה לביתו ולמשפחתו היו יעדיו האיסטרטגיים. קולן וקסמן של הסירנות היה אבן דרך במסעו. להן הקשיב. מהן למד. אך, המשיך הלאה.

באמצעות פמיניזם אזרחי בעשור השני של המאה 20להתנגד למנגנון שיצר "פועלים טבעיים" בראשית המאה ה- היא אודיסאה פוליטית מזרחית לקימומה ומימושה של אזרחות ישראלית. אכן "עייפנו מהעדתיות" היחידה 21ה-

בישראל; עייפנו מזכות-היתר האשכנזית.

מאיר עמור

- 103 -

תגובות למאמר.

תודה! ואי הסכמה // סמדר לביא02:05 08.05.12

תודה, מאיר, על המאמר הרהוט.

אכן, רק דרישה לשוויון אזרחי תוכל לשפר את "המצב המזרחי". אבל קלושמרל, כידוע היא לא אמריקה. אפילו לא דרום אפריקה.

על איזה אזרחות אתה מדבר? יש בכלל גבולות לאזרחות זו? היכן ייתרחש השוויון הזה? במעלה אדומים? מצפה רמון? מושבי גדר הגבול עם לבנון? מושבי בקעת הירדן? בקו חדרה-גדרה? ומי יידרוש? הציבור המזרחי? או אולי

חבורה של אינטלקטואלים/יות העסוקים במלחמות אקדמיות ומחנאות של צטטת יידרשו זאת עבורם? חבורה של אינטלקטואלים זכרים מזרחים ששיפרו את הנייעות החברתית שלהם ע"י נישואי חו"ל? או נישואין ב(ע)אושר

לאשכנזיות וותיקות מקומיות?

ועבור מי תתבצע הדרישה? אמנם חוד החנית של "המאבק המזרחי" היום הוא פמיניסטי, אך אותן אלה המשתתפותבו, אלא אם כן התחתנו בנישואי (ע)אושר (ממש כמו הזכרים המשתתפים ב"מאבק"), נלחמות כדי לשרוד את

היום יום, חיות בדוחק, ולכן מנועות מלהשתתף בקרבות המתרחשים חדשות לבקרים על הקרדיטים ל"מאבק". הן נאבקות. נקודה. תודה לך על כך, שאתה מעלה אותן על נס.

ובינתיים, הציבור המזרחי מתאים יותר לקריאה בו שעורך כפיר (עם כל ההסתייגויות שלי מהניתוח האנדרוצנטרי-ארופוצנטרי שלו), של יחסי עבד ואדון. ה"מאבק המזרחי" לא פעל בעקביות להגשים ולעשות פולו-אפ לאף הצעה קונקרטית לשיפור מצב הציבור הזה. מה קרה לבג"ץ הקרקעות, למשל, מאז פריצת הדרך ההיסטורית של הבג"ץ

עצמו? מה קרה למאבק על הדיור הציבורי?

ויקי המנוחה דיברה תמיד על התמדה כמתודה להצלחה. איפה ההתמדה של ה"קשת" עם שתי היוזמות המשובחות הללו? עד הלום?

למרבה הצער, ההתאשכנזות הכלכלית-פוליטית היא כיום דה פקטו האופציה היחידה הפתוחה למזרחי המעמד הבינוני נמוך כדי לאפשר סוג של נייעות ועתיד לילדים/ות. "כן אדוני, אני אביא לך מוסיקה מזרחית, שתתעצבן, שתיכנס לפאניקה, אני אפילו אמלא את קיסריה, אבל לא אפר את הסדר הכלכלי-פוליטי הקיים, אל תדאג. ובלאו

הכי אין לי כסף להיות השכן שלך בצפון הישן של תל אביב, אז אני גר בוילה סטייל רמת השרון בשומרון. זה מה יש. צריך להתקדם בחיים. אז מה? ובלאו הכי א-סמול שלך לא קידם אותי. רק הימין. וכמובן, אחי, אנחנו עם אחד

לב אחד."

, עם הנסיון של הפועלים הטבעיים התימניים להתאגד, גם כיום 1922, לאחר מאבק מזרחי שהחל ב 2012והנה ב ההתאשכנזות היא הדרך היחידה להבטיח לדורות הבאים איזשהו סוג של פרנסה, מדור, גישה לשירותי בריאות, חינוך, וכיו"ב. מקסימום, אולי אחד מהילדים ייגדל, וייכתב מאמר ב"הארץ" על המזרחים (העיקר שיעשה זאת

אחרי שייתחתן טוב וישב טוב בעבודה, כך שלא יפטרו אותו).

האם "המאבק המזרחי" מהווה אופציה ריאלית שתשכנע את המזרחית לערוק אליו משורות האשכנזיות (סליחה, "ישראליות")? שהרי רובו מתנהל בכליו של האדון, ואמרה כבר אודרי לורד, שכלים אלה לא מוליכים לשינוי

חברתי בר קיימא. רק "כאילו כזה".

ועם כל הכבוד להעלאת ההיסטוריה המזרחית ע"י חשיפה של מסמכים היסטוריים, כמו התמונה במאמרך, אותם אלה, שחוללו את היסטוריה המזרחית הנחשפת כיום במאמרים וגו', אך לא עשו ממנה קופה, נמקים היום בזיקנתם.

למצער, הם לא הצליחו להשאיר שובל של ציטטות, וקשה למצוא רבים ורבות מהם ב"גוגל". רובם פעלו בטרם הומצא ה"גוגל", בעצם.

סליחה, עם כל הפריחה התרבותית המזרחית הקורית כיום בין הירדן לים, אני נעשית יותר ויותר פסימית. וממש רוצה לדעת איך קוראים לילד הזה בתמונה, ואיפה הוא היום.

- 104 -

עייפנו מאילוז(יות) ואשליות אחרות // ג. אביבי19:48 05.05.12

מסכים עם רוב דברי הכותב. אני מסכים גם עם ביקורתו על פרופ' אילוז, על "עייפנו מ" ועל המאמר של כפיר כהן. חברה אזרחית, לו הייתה קיימת בישראל, ללא ספק הייתה מייצרת קרקע נוחה יותר להשגת שוויון למזרחים

בכל תחומי החיים. בחברה אזרחית, אין בעלי פריבילגיות כמו שיש כאן בשפע לקבוצות רבות בין האשכנזים (כגון: קרקעות מדינה שבשליטת הקיבוצים והמושבים האשכנזיים, מערכת בתי המשפט וכו'). בחברה אזרחית יש

חוקה הנאכפת בצורה שוויונית על כל האזרחים ובישראל אין חוקה. במקומה, יש מערכת משפטית על טהרת האליטה האשכנזית המיטיבה לחסל פוליטיקאים מזרחים ומזלזלת בזכויות האזרחיות של המזרחים והפלסטינים. ומולה כנסת המאיימת לבטל חוקים ואת כוחו של בית המשפט באשר לזכויות האדם המעטות שעדיין מקוימות.

בסופו של המאבק לשוויון אתני – אם הוא יתממש ויצליח – תקום כאן חברה אזרחית.

כעת מתבקשת השאלה: היות ורוב אשכנזי ישראל נהנים מהמצב האנטי-אזרחי ומהפסבדו-דמוקרטיה – מדוע שישתפו פעולה עם המזרחים, האתיופים והפלסטינים החותרים לחברה אזרחית?

- 105 -

השאלה מה המזרחים צריכים לעשות כמעט לא רלוונטית // שרלי בוקובזה20:39 09.05.12

או הדיון הזה הוא דיון פנימי ופילוסופי

וזו שאלה שבתוך המכלול לכל היותר מהווה כמה אחוזים בודדים שאפשר לספור על ידי אחת. השאלה היא לכתוב על מה האשכנזים צריכים לעשות. הטענות של אילוז ושל כפיר וגם של המאמר הזה של מה המזרחים צריכים

לעשות היא לחם וגז ודלק להמשך הדיכוי של האשכנזים. הם קפצו על טענותיה של אילוז כמוצאי שלל רב ושכחו לקרוא את מה שהיא כתבה על הגזענות באקדמיה. זה כמו לשאול מה העבדים השחורים היו צריכים לעשות באמריקה. כל מה שהם עשו עזר מעט מאוד, מה ששינה את המצב היה שללבנים נמאס לדכא את השחורים.

בישראל האשכנזים מאוד נהנים לדכא את המזרחים, הם נהנים מכל הבחינות, ולא רק כלכלית. מדובר בבון טון ובהתנהגות נורמטיבית.

אם האשכנזים לא יתעוררו מה שיקרה זה שיקומו כאן שתי מדינות, הג'נטריפיקציה של תל-אביב-הרצליה בסוף תיצור רצף טריטוריאלי אשכנזי שיעיף מכל המרחב הזה את המזרחים ואת הערבים שיילכו לקצוות או לשטחים

גאוגרפים יותר ויותר מוגדרים. כמה זמן זה ייקח? אולי עשרות שנים, אולי פחות, תלוי במשבר הכלכלי הממשמש ובא. משבר כלכלי יראה עד כמה המצב חמור ויוריד עוד יותר למטה את המזרחים. הערבים פחות או יותר כבר

הגדירו עצמם כקבוצה אתנית עצמאית שלא ממש מעוניינת בישראליות, המזרחים יילכו בעקבותיהם. אם זה יקרה אז אולי אפשר יהיה לדבר על מאבק לשחרור או לעצמאות או מאבק מסוג אחר.

- 106 -

תגובה: ארבע נקודות לביקורת ומחשבה-מאיר עמור

ראשית אני רוצה להודות לג. אביבי ולסמדר לביא על שהם קוראים ומתייחסים לנאמר גם אם הם לא מסכימים עם חלק או אפילו הרוב. ג. אביבי שואל את השאלה הרלוונטית והמרכזית: מדוע שאשכנזים - הנהנים מהמצב הקיים -

יפעלו לשינויו? זו שאלת מפתח. ברור לגמרי שהתשובה שניתנה עליה עד עכשו היא התשובה אותה צופה ג. אביבי. אשכנזים לא פעלו לשינוי הסדר הקיים. על כן, הסיכוי להביא לשינוי בישראל הוא נמוך מאוד. אני מסכים לגמרי. השאלה היא האם מתחיל לחול שינוי אצל אשכנזים "מיינסטרים" וגם אצל אלה המבינים שהמערכת כבר

לא עובדת בשבילם. רבים טוענים שזה בדיוק מה שקרה בקיץ האחרון. אני לא רואה זאת כך, אם כי אין ספק שיש תזוזה תת-קרקעית משמעותית. אני טוען שהאג'נדה המזרחית כסדר יום אזרחי תהיה גם סדר היום שאליו יצטרפו

אשכנזים. השינוי בקיצור מחייב שיתוף פעולה. אני יודע שזה לא פשוט.

עכשו לנקודות שמעלה סמדר. ראשית, אני מסכים עם נקודות הביקורת של סמדר על נושאי האזרחות הישראלית. אין אזרחות ישראלית. יותר מכך, אני הרי טוען שאין גבול. בהמשך, וכאן אני מחבר זאת לטענה של ג. אביבי.

לדעתי אין אזרחות ואין גבול כי זהו סדר שבסך הכל הוא נוח לקבוצות הדומיננטיות בחברה הישראלית (אשכנזים לסוגיהם השונים - יש בעלי אחוזות בקיבוצים ובמשובים, יש דתיים מכל מיני סוגים, יש ימניים וציוניים כאלה ואחרים). בקיצור האשכנזים אינה קבוצה מונוליטית. באופן כללי אין שם עיניין לשנות אבל לא אצל כולם ולא

אצל כולם באותה רמת התנגדות.

אתן שתי דוגמאות קצרות. אזרחות מחייבת להתמודד עם השאלה היהודית של מדינת ישראל. רוב היהודים הדתייםלא מעוניינים להתמודד עם השאלה הזו. מאחר ורוב המפלגות הדתיות הן גם אשכנזיות או דומות לאשכנזיות

(ש"ס) אין שם אינטרס להגביל את הדת אלא להרחיב את הכוח של הדת ולהכפיף את המדינה לדת.

נקודה שניה: גבול יחייב את היציאה מהשטחים והפסקת הכיבוש. אבל זה לא יפסק שם. ברגע שהכיבוש יפסק נושא אדמות המדינה יקבל אפילו משמעות פוליטית יותר חריפה. לא רק ערבים ישראלים או פלסטינים ישראלים צריכים לקבל הקצאה של אדמות אלא גם כל ערי הפיתוח הנחקנקות תחת שלטון המועצות האיזוריות בישראל. אין

שום ספק שאין רצון ממשי לקבוע גבול ולהתחיל את הקונפליקט העמוק על אדמה.

נקודה שלישית ואחרונה המשלבת שתי נקודות. אני מסכים שיתכן מאוד שאנו נדרדר לאלימות. אין לי ספק שהדרך מובילה לשם אלא אם ינקטו פעולות אחרות למניעה של אלימות אתנית בישראל. בדיוק כאן מופיעה

הנקודה הפמיניסטית. הדרישה הפמיניסטית יכולה להיות אלימה אך העמדת הפוליטיקה של נשים ודרישות פמיניסטיות באור פוליטי ואזרחי עשויה גם לספק את העוצמה החסרה לתנועת המחאה וההתנגדות המזרחית וגם

עשויה לייתר את ההדרדרות לאלימות. יתכן, שאני חולם באספמיה.

לסיכום אני לא רומנטיקן. לרוב האשכנזים אין סיבה להצטרף למאבק המזרחי אזרחי. הם לא. אין ספק שהנקודות שהעלת סמדר הן מכריעות. אין אזרחות. אין גבול. והקונפליק עם ההגדרה היהודית של מדינת ישראל אפילו עוד לא החל. אני לא מאמין באלימות לא בגלל שאני פציפיסט אלא שאני מאמין שעדיין לא עשינו מאבק אזרחי נחוש.

במאבק וההתנגדות המזרחית אנו עדיין לא התחלנו אפילו לאיים על המשטר הקיים, כך שאנו רחוקים מאוד מהיכולת לגרום לא להשתנות. והנקודה האחרונה - נשים מזרחיות הוכיחו כבר בעבר שהן יכולות לקחת את כל

תפקידי המנהיגות החברתית בישראל. אני חושב שזהו בין כה וכה הכיוון שמתרחש.

בברכה

מאיר עמור

- 107 -

בעיתון 1987 נספחים למאמר "אודיסאה מזרחית". הראשון הוא מאמר שלי שפורסם בשנת 2ישנם "אפיקים". המסמך השני הוא מסמך סרוק - פי.די.אף - של המכתב של אהרון אייזנברג אל מנחם אוסישקין

. 1910משנת

.1987אינטרסים שפעלו במשרד הארצישראלי סביב "עליית יבנאלי"/מאיר עמור. אוגוסט

, נקראו ע"י חוקרים שונים כשנות העליה השניה, חלק גדול מחוקרי 1914 ל-1904עשר השנים האלה שבין תולדות היישוב היהודי בא"י מיחסים לעליה השניה ולתקופה זו חשיבות מרכזית בעיצוב דמותה של החברה

היישובית ורואים בה את היסוד של החברה בישראל.

. כללית, ניתן לומר שהזרם 7שתי בעיות מרכזיות העסיקו אז את אנשי העליה השניה: כבוש העבודה וכבוש הקרקעהציוני הלא-סוציאליסטי "הליברלי" ראה בכבוש הקרקע את התרומה לחידוש החיים היהודיים בא"י, שפירושה

המעשי רכישת אדמות, עיבודן ויצירת תשתית כלכלית רחבה ככל האפשר להשקעות הון נוספות בא"י ע"י יהודים.לעומת זאת, תנועות הפועלים ראו בכבוש העבודה את היעד המרכזי. לטענתם, רכישת קרקעות ועבודן שלא ע"י

יהודים למעשה מעשירה ומחזקת את היישוב הערבי בארץ ישראל. נקודה נוספת שאליה התייחסו אנשי תנועת הפועלים הסוציאליסטית לצורותיה היתה יצירתו של "היהודי החדש", שחי מיגיע כפיו וקשור לקרקע. הקשר אל

הקרקע יכול להתממש אך ורק דרך העבודה.

עיקר הבעייתיות התמקדה, איפוא, בשאלות: מי יעבוד במושבות? מה יהיה שכר העבודה החקלאית - וכפועל יוצא מכך: מי יזכה ב"בכורה" ובתואר של בוני הארץ: הזרם התומך בכבוש הקרקע או הזרם התומך בכבוש העבודה

ונשען על רעיון היוזמה הקולקטיבית וההקרבה האישית של החלוץ לפני המחנה בדרך להגשמת הציונות?

המרכזיות של "הבכורה" איננה במישור ההצהרתי גרידא אלא במישור החומרי. עיקר רכישות האדמה בא"י התבצעו בסיוע תרומות והשקעות של יהדות הגולה, באמצעות ההסתדרות הציונית וגופים אחרים כגון יק"א או

גופים פרטיים. מאחר וגיוס הכספים וחלוקתם נעשה במסגרת "הפעולה הציונית" הרי הויכוח על דרכי השקעתם וניצולם בא"י היה חשוב לקביעת מעמדם היחסי של הסקטורים ביישוב באותה תקופה.

הוקם "המשרד הארץ-1907 עיקר רכישת האדמות התבצעו באמצעות כספי הברון אדמונד רוטשילד. ב-1900עד ישראלי" בראשותו של ארתור רופין. משרד זה היה שלוחה של ההסתדרות הציונית בא"י ותפקידו העיקרי היה:

לרכוש ולהכשיר קרקע ולהציע פתרונות ודרכי השקעה של ההון היהודי.

גורם מיישב נוסף שרכש אדמות והכשירן לעיבוד ואף העסיק פועלים רבים היו שני מפעלים פרטיים: "מנוחה ונחלה" שמשרדה היה ברחובות ו"אגודת נטעים" שמשרדה היה בחדרה ומנהלה היה אהרון אייזנברג. השיטה היתה

שהמפעל רוכש קרקע באמצעות כספים פרטיים של יהודים מאירופה, מכשיר אותה ונוטע בה כרמים ופרדסים שנים יכול המשקיע שבחו"ל לבוא לארץ ישראל כשברשותו כבר נחלה מניבה 4-5ובונה בית. בתום תקופה של

פרי המסוגלת לפרנסו. מבחינת ההיקף היתה "אגודת נטעים" החברה הקבלנית הגדולה ובעלת הכוח הגדול ביותר.

"אגודת נטעים" פעלה, ככל משקיע פרט, על פי עקרון הרווחיות הכלכלית, כלומר: שהעלות של רכישת אדמה והכשרתה, כולל שכר העבודה, תהיה נמוכה ואילו הרווחים יהיו גבוהים.

אחת הבעיות הקשות ביותר לפתרון היתה שאלה הפועלים, דהיינו מי יעבוד במושבות היהודיות בא"י. מאחר והמושבות נוהלו על בסיס של משקים פרטיים המעסיקים עבודה שכירה, עלות העבודה היתה מרכיב מכריע

היה מורכב בעיקרו מערבים תושבי הכפרים הסמוכים, מפועלים יהודים1909בהוצאות המשקים. כוח העבודה עד ממזרח אירופה, אנשי העליה השניה וממיעוט של פועלים מזרחים תושבי הארץ שהועסקו בעיקר בתקופות

הבוערות של איסוף היבולים והם הגיעו מיפו, ירושלים וטבריה.

1909 הגיעה בצורה ספונטנית קבוצת עולים יהודים מתימן והתישבה ברחובות. במשך השנים 1908בראשית 1910 הגיעו משפחות תימניות נוספות למושבות יהודה: ראשון לציון, רחובות, ופתח תקווה ולקראת סוף 1910ו-

איש בערך. 300הגיע מספרם לכדי

עליה זו משכה תשומת לב רבה מצד גופים שונים בישוב ועוררה תקוות לגבי האפשרות להקים כוח עבודה יהודי בא"י שיוכל להתחרות בפועל הערבי ובכך לפתור את הבעיה שנודעה בשם "העבודה הערבית". דיונים רבים

התנהלו בכל שדרות היישוב, מהשמאל, המרכז והימין, דתיים וחילוניים, סביב יהודי תימן, אופיים, רמתם

.1908. תרס"ח, הפועל הצעירכבוש הקרקע וכבוש העבודה - יוסף ויתקין. .7

- 108 -

התרבותית, מוסריותם ודתיותם ומעל לכל האפשרות העצומה והסיכוי הגדול שהם יביאו את התשועה והפתרון לבעיית "העבודה הערבית" ע"י כושר תחרותם עם הפועל הערבי.

מכל הדיונים שהתנהלו באותה תקופה בשאלה זו, בחרנו להביא קטעים מתוך מכתבו של אהרון אייזנברג, שהיה אז), מתוכו ניתן לעמוד על המניעים 1910מנהל "אגודת נטעים", אל מנחם אוסישקין מיום כ"ח באדר תרס"ט (

האמיתיים לרצון העז שתקף את כל שדרות היישוב להעלות יהודים מתימן, שיצא לפועל ע"י שליחותו של יבנאלי.

שנים ועברו תחת ידו עשרת אלפים פועלים, מוסמך לחוות 23אייזנברג כותב, שהוא בתור אדם היושב בארץ זה דעה בשאלת הפועלים ומוסיף: "כל החושב לפתור את השאלה הזאת ע"י הפועל העברי האשכנזי - רוסי, רומני וכו'אינו אלא טועה". אחת הסיבות הרבות לכך היא חוסר סבלנותו של האשכנזי להתמיד במקום אחד זמן ממושך, ואף

ירידתו מהארץ. וזה פוגע בסופו של דבר בכלכלה וגורם להפסדים למשק העברי. מכאן מגיע אייזנברג למסקנה: "רק אלמנט אחד יש המסוגל להיות הפועל העברי הנאמן שאפשר לבטוח בו שהוא ישאר בארץ, ועוד יותר מזה כי הוא מוכרח לכך ולא יעזוב את הארץ לעולם מפני טבעו, שפתו ונמוסו ואשר תקוה רבה ממנו להפטר על ידו לאט

לאט מן הפועל הערבי - והוא היהודי התימני! לערך מאה ועשרים משפחות מהם באו לכאן בעת האחרונה ועובדים במושבות, החלק היותר גדול עובדים אצלנו. אחינו אלה חיים במידת ההסתפקות במועט בערכו של הערבי במידה

אחת, עד שמסתפקים במעט בחמשה פרנק לשבוע, והם בעלי מוסר באופן מאוד נעלה, אנשים דתיים, למודי תורה, מדברים עברית וערבית. ואנשים האלה אם נדאג להם לבנות בעדם מעונות דלים מסביב למושבות, היינו לבנות להם פרוורים על יד המושבות, באופן שיוכלו גם הם להתישב בכפריהם מקרוב לנו כמו הערבים או אז בטוחים

אנחנו בהם כבאלמנט היותר חזק בעדנו".

אין אייזנברג משכן את התימנים במעונות הדלים בחינם או חצי חינם כי אם בתשלום מלא למשך ט"ו שנים "...וזה דוקא בתנאי שבמשך חמש עשרה שנה מיום התישבם הם מחוייבים לשלם בעדם מה שהאפשרות תרשה לזה כי ע"י

חייהם המצומצמים ושבתם בבית שלהם ועם זה בהיות להם גם חלקת אדמה קטנה לגן ירק, עז, תרנגולת, והאשה גם כן תעזור על יד הבעל באיזה ממקצועות העבודה, ע"י כך יוכלו בבטחה לשלם ע"י קמוץ מעבודתם במשך ט"ו

שנה בעד כל החוב..."

מה משמעות הדברים הנ"ל? בדומה למנהיגים שונים בישוב באותה תקופה לרבות בתנועת העבודה, גם אייזנברג מדרג את התימנים ברמה שוה לערבים מבחינת השכר ומבחינת הציפיות מהם. מקומם החברתי נקבע ויחד עמו

נקבע מעמדם הכלכלי. אין הם אמורים לצאת מתחום שאותו מגדיר אייזנברג כתחום הקובע בעבורם. מעיניו של אייזנברג לא נעלמה נקודת "היתרון" של התימנים והיא שלמעשה נמצאים הם במצב ללא מוצא עם הגיעם לארץ:

'אם משוים את מעמדם למעמד הערבים, אם מנתקים אותם מקבוצות פועלים מאורגנות ומבטיחים את מעמדם במיקום קבוע בשוק העבודה, הרי הופכים הם למעשה לבני ערובה בידי אלה אשר יממנו את נסיעתם לארץ ואשר

יבנו בעבורם את הפרברים הדלים'. במאמר מוסגר נציין שאסטרטגיה זו חזרה על עצמה בדמות עיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים.

אייזנברג חלם על עליה של עשרת אלפים יהודים מתימן: "ומי יוכל לצייר לו את התמונה המרהיבה הזאת כשיהיו , בעלי משפחה, בעלי דת ואזרחי הארץ, כי אז בבטחה פועלים טבעייםלנו עשרת אלפים פועלים מאחינו שהם

נוכל לאמר שזכינו בגורל הגדול בשאלה הקשה הסבוכה הזאת שנטפל בה כל השנים".

כדי לזרז את בואם של האלפים האלה מציע אייזנברג לצאת בתעמולת-התעוררות רבתי בקרב יהודי תימן "עד שלא יכבד עליהם ללכת עשרים יום רגלי". יחד עם זה הוא מזהיר שיש לעשות את התעמולה בצורה כזו שלא תטיל

כל אחריות על היישוב: "...רק מפני שכל זה צריך ומחוייב להיות באופן ששום אחריות כלשהי לא תפול עלינו לעולם, לכן צריכה ההתעוררות התעמולית הזאת להיות באה מן הצד של באורח ישר, והרי הוא דבר שצריך להיות

בסודי סודות שאין מגלין אותו אלא לצנועין ועל כן מצאתי לנכון לבוא לפניו בדבר זה".

לדעתי אין לראות במכתבו של אייזנברג את הסיבה או הגורם לשליחותו של יבנאלי לתימן, אך לצורך הבנת הסיטואציה ההיסטורית יש חשיבות רבה להבהרת עמדותיהם ואינטרסיהם של הגופים השונים ביישוב ויחסם

לעבודת התימנים.

על פי דיווחו של יבנאלי היו מעורבים ביוזמה הזאת ראשי מפלגת הפועל הצעיר, המשרד הארץ ישראלי בראשותו של רופין ובסיועו של רבי בנימין פלדמן, חוגים מסויימים מאיכרי המושבות, אהרון אייזנברג ודרכו חיסין מחברת אנגלו-פלסטינה והרב הראשי של יפו - הרב קוק. נציגים אלה ניתן לכלול במסגרת אחת כאגף שתמך ברעיון כבוש הקרקע ובנית תשתית כלכלית על בסיס כדאיות כלכלית. מבחינה זו עומדת מפלגת פועלי ציון באגף השני. בתקופהזו מתבצע דיון מקיף בעתון "האחדות" בשאלה: מה תהיה השפעתו של כוח העבודה התימני על מצבו ומעמדו של

הפועל היהודי ממזרח אירופה, הם ראו עצמם כנציגיו האותנטיים בארץ ישראל.

- 109 -

עיקר הבעיה התמצתה בטענה: אם מביאים פועל שהוא גם יהודי וגם זול הרי לא יהיה מקום לפועל האשכנזי שהוא אמנם יהודי אך יקר מאוד, מרדן, ולא ממושמע וע"י פעולה זו הרי חותרים תחת רגליהם של הפועלים החקלאים

לכוח עבודה תימני בתחום מוגדר של ממזרח אירופה. מצד שני, הושמעה הטענה שיש מקום בשוק העבודה שהפועלים בעוד פעילות כלכלית ותעסוקות מקצועיות: התימנים יתחרו בערבים בעבודות הבלתי מקצועיות

. ממזרח אירופה העומדים על "מדרגה קולטורית" גבוה יכבשו את כל העסקים המקצועיים בשוק

ואכן כך היה, כוח העבודה התחלק בפועל על פי מיונים של מוצא, מעמד ולאום. מאחר ובנחלות הפרטיות היה קשהלכפות "משמעת ציונית", כללית, הוקמו החוות הקואופרטיביות (שהפכו עד מהרה למבצרה של תנועת הפועלים

בא"י בדמותם של הקיבוצים והמושבים השיתופיים) בהן עבד כוח עבודה יחודי - אך ורק פועלים אשכנזים. בחוות אלה עברו הפועלים האשכנזים הכשרה מקצועית שאפשרה להם התמחות על כל ההשלכות הנובעות מכך. פועלים

תימנים וערבים לא נכנסו לחוות כאלה.

אם לסכם את התקופה והמפעל ניתן לקבוע: הן הפועלים האשכנזים והן הפועלים התימנים נכשלו בכבוש שוק העבודה. ההתחרות עם כוח העבודה הערבי שאינו תלוי אך ורק בעבודה שכירה במושבות, חייבה ויתורים גדולים

וירידה ברמת החיים. בהתחרות זו לא עמדו היהודים התימנים ולא היהודים האשכנזים. אך הפתרונות או האלטרנטיבות שהיו פתוחות בפני שני סקטורים אלה היו שונות בעיקרן: היהודים התימנים נשארו בשוק העבודה והתחרו עם הערבים וחיו ברמת חיים נמוכה ביותר, לעומתם - חלק מהפועלים האשכנזים עזב את הארץ ואילו חלק

אחר פנה להתישבות השתופית בסיועה של ההסתדרות הציונית. ההתישבות השתופית הזאת בנויה מאז ועד היום על האקסקלוסיביות של כוח העבודה ועל הבעלות המשותפת על הקרקע. מכאן ניתן לומר שתנועת הפועלים בא"י

: "תנועת1926לא היתה מעולם תנועה של פועלים. היטיב לנסח זאת חיים ארלוזורוב בועידת הפועל הצעיר בשנת הפועלים המאורגנת בארץ ישראל אינה תנועת הפרולטריון. הסתדרות העובדים היא האריסטוקרטיה ההתישבותית.

אם יש כאן פרולטריון הוראה עצמו משולל ערך ציבורי, הריהו בעדות המזרח".

אורי - צילום המכתב לאוסישסקין, מסמך הפי.די. אף. מצורף כמסמך נפרד.

- 110 -

2012 למאי, 9"ישראל זה אני". פורסם ב"העוקץ" תחת הכותרת "זוהי הפוליטיקה של הסיירת" ה-על כשלונה של המערכת הפוליטית הישראלית ועל הקושי שלה להיענות למשבר המתמשך של החברה

אחרי מערכת הבחירות האחרונה. שלטונה הכמעט בלבדי של פוליטיקת "הסיירת-, כתבתי כאן בעבר הישראליתשייטת-טייסת" בא לידי ביטוי יותר מפעם אחת בעשורים האחרונים (ראה מלחמת לבנון הראשונה השניה מבצעי עופרת יצוקה למינהם). בימים האחרונים התבהרו שתי עובדות יסוד. התחוורה העובדה כי שליטת "הסיירת" היא כמעט ללא מיצרים (ראה/י הפעלולים האחרונים של הפנסיונרים מהסיירת); העובדה השניה אשר התבהרה היא כיהניתוק בין "הסיירת" והחברה הישראלית הולך וגדל. אך מתבררת והולכת מציאות חברתית נוספת שלגביה יהיו

חילוקי דעות "אתניים ועדתיים": הסיירת-שייטת-טייסת היא מועדון מצומצם. הקליקה הזו אשר נתפסה כעצם מעצמה של "ישראל הראשונה" מותירה מאחור ולמטה את אלה שחשבו כי הם שייכים למועדון הייחודי הזה של "יפי הבלורית והתואר". נקודה אחרונה זו קשה לקבלה או לעיכול למודחי הסיירת ושות'. אך, מציאות זו טופחת על מצחם היגע, פניהם הכבדות של בני ובנות המעמד הבינוני הישראלי אשר "לא גומרים את החודש". מאז כתיבת

המאמר על "אסון הסיירת הגדול" עברו שלוש שנים שהיו עתירות באירועים פוליטיים, ברעש חברתי ובמעט פעולה של שינוי. אירועים אשר הוכיחו באורח ניצח כי שמרנות פוליטית ותרבותית היא המאפיין המרכזי של

.ההגמוניה האשכנזית בישראל

הקוראים/ות ירימו גבה וישאלו מה לאשכנזיות, לשמרנות ולתעלוליהם האחרונים של נתניהו ומופז? ובכן, המאבק כנגד השינוי החברתי ההמתרגש ובא הוא המכנה המשותף לשילוש הקדוש: אשכנזיות, שמרנות ומגרש המשחקים

רק כך אפשר להבין את "נפילת השמיים הפוליטיים" של השבוע האחרון.. של הפנסיונרים מסיירת מטכ"להשבוע סיפקו הפנסיורים של סיירת מטכ"ל חיזוק נוסף לקביעה כי "החבר'ה האיכותיים" אינם אלא מאחז עיניים

וסכנה קיומית. אתמול התחוור פעם נוספת עד כמה "החבר'ה הטובים" אינם מוכשרים להנהיג את החברה הישראלית. עד כמה "כושר הניווט הלילי" ו"המלחמה בטרור", ו"הקומבינה" מהווים ציוד אומלל להנהגה של חברה אנושית ככלל והחברה הישראלית בפרט. עד כמה יכולתם להפוך את ישראל לארץ עושקת חיים הביאה

בצורה מפורשת ובאופן לא סימלי. אותנו אל סיפה של "סוף הדרך". "הקומבינה" דוחפת אותנו אל פי התהוםאלה שאינם רואים את הקשר שבין "הסלקציה" לסיירת (טייסת ושייטת) וההאלהה של "החבר'ה האיכותיים"

בתרבות ובפוליטיקה של החברה הישראלית, לא יצליחו להבין את אשר אירע אתמול בחתימת ההסכם בין מנהיגי )."הליכוד" ו"קדימה" (עם תמיכתו של "הקיבוצניק" האיכותי אהוד ברק

שלשום, מספר שעות לפני חתימת ההסכם, אמר מופז כי נתניהו לא חי "בישראל האמיתית". מופז, לעומת נתניהו, טוען כי הוא חי ישראל שאינה מדומיינת (הוא - כך טען במסע הבחירות שלו - "עוזר" לילדיו "לגמור את

החודש"). על כן, ישראל שלו אינה מבוססת על התכחשות קבועה למציאות החברתית שהיא גם לדעתו, אומללה ומאמללת. הפער הקבוע שבין דבריו ומעשיו מצביע על חוסר יכולת להמשיג ולהבין, הלכה למעשה, את המציאות

הישראלית עליה הלין.למרות ארץ המוצא של הוריו ואף על פי מקום הולדתו, מופז הוא בשר מבשרה של "הסיירת". הוא עצם מעצמה של הגישה "האיכותנית" בחברה הישראלית, של "החברה האיכותיים". הגישה אשר החלה לפרוח באוהלי הפלמ"חומקבלת ביטוי בוטה ויומיומי במבחני סלקציה "איכותיים" הננקטים מדי יום בחברה הישראלית ועל ידי ישראלים

רבים. זוהי הפוליטיקה של "האיכות"; עליה בנויה פוליטיקת הסיירת. פוליטיקה זו מהווה את הבסיס המרכזי לסלקציה לתפקידי "פיקוד ומטה" בחברה הישראלית. זהו מועדון סגור. החברה הישראלית מנוהלת כמועדון של

"יונקרים יהודים ישראלים". זוהי "האריסטוקרטיה" של ישראל. נתניהו, ברק ומופז הם מידגמיה של אריסטוקרטיה ישראלית זו.

אבל ה"פוליטיקה של הסיירת" היא גם פוליטיקה של כחש, הכחשה והתחמקות. זוהי הפוליטיקה של נתניהו, מופז בעיות היסוד (שלום, גבול, . וברק. מבחינה זו החבר'ה האיכותיים ממשיכים לדווח שקר לעצמם, לאחרים ולנו

שיויון ושלטון חוק) בחברה הישראלית מוכחשות. התעלמות, התחמקות, הכחשה וכחש משרתות את האינטרסים של קבוצה הגמונית, שהיא אשכנזית בתפיסת עולמה, שמרנית בפעולתה הפוליטית וצדקנית באמונתה. אחרת איך

ניתן להבין את הקיבעון החברתי, פוליטי ותרבותי בישראל. את שמרנותה של ההגמוניה האשכנזית חוו במהלך הקיץ האחרון - על בשרם ובחשבון הבנק שלהם - גם בניו

ובנותיו של מעמד הביניים שהוא בעיקר ישראלו-אשכנזי. הקיץ האחרון היה שיעור ביקיצה אלימה מחלום באספמיה. למרבה המזל, חלקים גדולים של הציבור בישראל החלו מתפכחים מ"חלום הישראליות". חלום אשר

מעולם לא היה אלא פנטזיה. ההבנה כי מנגנון הסלקציה של "הסיירת-שייטת-טייסת" מחייב מציאות המיועדת לקבוצה קטנה, מבודדת, מורמת מעם ו"איכותית", החל זורח בתודעתם של רבים ורבות. פאטה-מורגנה זו קורמת

- 111 -

עור וגידים כעת כחלום בלהות לרוב הישראלים. היה זה חלום האשכנזיות היפה. הקיץ האחרון היה שברו.חלום ה"איכותיות" האשכנזית נגוז. אלימות חברתית, שחיתות כלכלית ושמרנות פוליטית-תרבותית הם מאפייניה

של ההגמוניה האשכנזית בישראל. מאפיינים אלה - לא ארץ המוצא של ההורים - מחייבים וכופים בעוצמה את צימצום שורותיה של ה"עלית". יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית נדחפים אל פיתחם של החיים ב"ארץ ישראל השנייה". אותה מציאות שמופז טען שילדיו עומדים לפיתחה - למי שהאמין לדבריו. למודחי הסיירת-

שייטת-טייסת הישראלים מתבררת עובדת יסוד מכרעת: הם הופכים לחלק מרוב גדול של אזרחים מזרחים וערבים בישראל. זוהי ישראל האמיתית. אליה מצטרפים, בלית ברירה, במיאוס, ובטרוניה מאוכזבי ומודחי "ישראל

היפה". לאט גם חודרת ההכרה כי ישראל האמיתית היא ישראל שנייה ושלישית עבור ה"ה מופז, נתניהו וברק. הם . אינם שייכים אליה

בעקבות הכרה זו מתקרב הרגע שבו תפצע ההבנה כי על מזרחים, ערבים ועל "מודחי השיטה הקיימת" לקחת אחריות על הנהגת חייהם בעצמם. זאת אומרת, למצוא מנהיגים ומנהיגות השייכים אליהם, לחברה הישראלית,

במלוא מובן המילה. עליהם למצוא דרך לטפל בבעיות יסוד בחברה הישראלית. זוהי חובתם. שלום, שלטון חוק, גבול, שוויון זכויות, שיויון בחובות וחינוך, אלה הן חלק מבעיות היסוד המיידיות שעל הפרק.

לעומת הקיץ שעבר, שהיה התעוררות מיקיצה למציאות חברתית נוקשה, הקיץ הזה מחייב התנגחות והתנגשות עם "הסדר הישן" של ישראל. הקיץ הזה וכנראה גם הבאים אחריו, יביאו לידי ביטוי את המאבק שבין שמרנותו של

"הסדר הישן" אל מול "הסדר החדש" המבקש להופיע. החברה האיכותיים מהסיירת נמצאים בצד הלא נכון של השינוי החברתי המבוקש בישראל. האם את/ה בעד שינוי

או בעד "האיכות" של הסיירת? שאלה אישית שלך לקיץ זה היא: ישראל זה את/ה?מאיר עמור

- 112 -

. 2012 לאוקטובר, 7ושוב בתפקיד הראשי: הצבר הלבן. פורסם ב"העוקץ. ב- 4מאמר ביקורת ותגובה על מאמרו של מירון בנבנשתי"לא יהיו פה שתי מדינות". פורסם ב"הארץ" ב-(

).2012לאוקטובר,

אלמלא היה מירון בנבנשתי בשר מבשרה של הפריבילגיה האשכנזית היה ניתן להכתיר את הקינה שלו ב"מוסף הארץ" כקינתו של המוהיקני האחרון

), אפשר 05.10מוסף הארץ, לאחר קריאת הראיון "המפנק" של ארי שביט עם אחד ממורי דרכו, מירון בנבנשתי (בהחלט להגיע למסקנה כי לא תהיה וילה בג'ונגל. יש כאן הצעה להקים מזרח תיכון חדש שאבן הראשה בו,

שהיסוד עליו יוקמו טפחותיו, יהיה חלומו של צבר לבן. אני מסמיך את "חלום הצבר הלבן", ספרו החדש של בנבנשתי, ל"מזרח התיכון החדש" של שמעון פרס - כי הם שייכים לאותה סירה. למצער, אין הם הפתרון. אין הם

אפילו חלק מהפתרון. הם אפילו לא חלק מהבעיה. הם וחלומותיהם הינם הבעיה עצמה.

הם הבעיה, משום שמדובר בסוג של אנשים שנוצרו בחברה הישראלית ובעבורם לא תיתכן הצגה אנושית מבלי שהם במרכזה, גם אם לאבדון. זהו העיוות הפסיכולוגי-היסטורי הגדול ביותר שיצרו ה"אידיאולוגיה" וה"מעש"

הציוני. חוסר היכולת של אנשים מסוגם של בנבנשתי ופרס לראות את עצמם כבעיה, קשור למאפיין פסיכולוגי שלדפוס פוליטי זה. כך הם ממהרים לוותר לעצמם על "מוראות" ההיסטוריה והמעש של עצמם: מירון בנבנשתי מודה

כי עקר, פינה והרס. אך במסגרת האינפנטיליות הביצועיסטית הישראלית, עצם ההודאה בעקירה, בפינוי ובהרס מטהרת את מי שעקר, פינה והרס. שמעון פרס עקר, פינה, הרס ובנה (כור גרעיני), אבל הדיבור על "מזרח תיכון

חדש" אמור להעלים, להשתיק את הפעולה ההיסטורית ההיא.

כאילו שהבל פה יכול להעלים תוצאות קיימות של פעולות עקירה, הרס ופינוי.

אנחנו, הישראלים הטובים

בניגוד לאפרטהייד הדרום-אפריקאי, אומר בנבנשתי, הציונים פיתחו אידיאולוגיה של שליטה גזענית בלי הטענה הביולוגית. "אצלנו" זה רק "עם אדונים" (את הטענה הביולוגית שומרים אך ורק לנאצים ולמסעות ילדי התיכון

הישראלים בגטו ורשה). כלומר אנחנו לא עליונים ביולוגית, אנחנו רק עליונים תרבותית, איכותיים. אנו למעשה "הישראלים הטובים". גם כאן, ברגע שאמרנו זאת הפכנו לנקיים מצפונית - כאילו שהטענה ולא המעשה הם

ההופכים גזענות לאלימות. הישראלים הטובים, אומר בנבנשתי, לא יוכלו לעמוד במתח הזה שבברוטליות הטמונה ב"עם אדונים" ותפיסת עצמי ליברלית ואנושית. הישראלים הטובים, אומר בנבנשתי, יעזבו את ישראל. הם החלו

לעזוב.

מבחינתו של בנבנשתי הציונות לא נולדה בחטא אלא באשליה. הציונים לא "ראו" את הערבים. רק לאחר זמן רב, הטובים שבביצועיסטים התפכחו והחלו לראות. הצעת הפתרון שלו בנויה על פרדיגמה שבמרכזה חיים בשיוויון וכבוד עם הפלסטינים. הבסיס הקיומי והמוסרי עליו נשענת תפיסה זו הוא "אנא מן הון". אני מכאן, אין לי לאן

ללכת. כיליד, הוא אומר, אני מקבל את החיים עם ערבים פלסטינים. במאמר מוסגר, לעומת זאת, הוא מרמז כי אין "אני לא מוכן לקבל את כל היבבה המזרחית הזאת. כי מה הוא מקבל את החיים עם היהודים שבאו ממדינות ערב:

המזרחים היו עושים אם אנחנו לא היינו כאן לקלוט אותם? מה הם היו שווים? מה היה קורה להם אם לא היינו יוצרים אל המזרחים אין צורך להתייחס בשיוויון את הישראליות שאליה הם הצטרפו וממנה הם עשו איזו קריקטורה?"

ובכבוד. הם נשארים בגדר "יבבה". יבבה של כלבים המושארים בחוץ, להם יש לזרוק את לטרת המזון הקלוקל של "מה הייתם אם לא היינו מביאים אתכם? אם לא היינו נותנים לכם? מה?" הם לא "ילידים" כמו בנבנשתי.

כוח טיעוניו נובע מהטענה שלו כי הוא זה האדמה. האדמה אצל בנבנשתי היא יישות חיה נושמת, נאנסת, נוטרת, אוהבת מתמסרת, משתלחת ונוקמת. כמו אצל עובדי אלילים, אובייקט העבודה והעיצוב הופך ליישות סובייקטיבית

שלטת. כמו אלוהים. האדמה היא פטיש של כנענים; האדמה היא הפטיש של בנבנשתי. האדמה יוצרת אדם; לא האדם מעבד את האדמה.

הוא משוכנע שאין הוא מדבר שפה גזענית. אל מול אנשים שהם "הכל דיבורים" (הרביזיוניסטים והליכודניקים) ישאנשים שהם "הכל מעשים". הישראלים הטובים, ארץ ישראל העובדת, הם אנשים שהכל בהם הוא מעשים. אותם

אנשי היבבה - המזרחים - היו ונשארו "בליל של תרבויות של מהגרים", חומר בידיה היוצרות של ארץ ישראל העובדת. אך גישתם ההומנית של הישראלים הטובים המעוניינת להקים מזרח תיכון חדש שבמרכזו חלום של צבר

- 113 -

לבן לא מסתייעת. אנשי "הכל דיבורים" חברו "לאנשי היבבה" בהרס עולמם של אנשי "הכל מעשים".

נכון, אנשי "הכל מעשים" מוכנים להודות: עשינו הרבה טעויות. אנחנו מודים בהן ממרום הטיסה שלנו לניו יורק. לא כן? אנחנו נשארים "הישראלים הטובים". או בלשונו של בנבנשתי: "אני גאה בכך שאני צבר לבן", "אני

מהמייסדים של המקום הזה", "אני מהמייפלאואר הציוני". אני מתקיף היום (את המזרחים) משום ש"הגזע" שלי מותקף. זה אינו דיבור גזעני של ביולוגיה. זוהי איכות אנושית המגיבה למתקפה.

אוטוביוגרפיה אינפנטלית של התפכחות

"ובמסגדים הנטושים צריך לאפשר לפלסטינים להתפלל. ובכלועם כל זאת, יש את רוחב הלב של הצבר הלבן הגאה: פעם שעושים איזו עסקת מיליארדים על קרקעות שהיו של ערבים צריך להקצות אחוז מסוים לטובת הפליטים. צריך

לתת לפלסטינים איזשהו חלק ברווחים שגורפים כשמקימים את כל הקניונים הגדולים האלה על אדמות קיבוצים ומושבים. ובוודאי שצריך לאפשר לרבע מיליון הנפקדים הנוכחים שחיים בארץ לקבל את זכויותיהם. לבנות בית,

לחבר אותו לחשמל, לא לחיות בכפר בלתי מוכר."

כל העושר שלעיל בא לידי ביטוי בספר "חלום הצבר הלבן", שכותרת המשנה שלו היא "אוטוביוגרפיה של התפכחות". אולם אם זוהי אוטוביוגרפיה אודות התפכחותו של "הצבר הלבן", יש לומר כי זוהי אוטוביוגרפיה

אינפנטלית של התפכחות. מדוע? בנבנשתי מודה כי עקר עצי זית על מנת לנטוע בננות, כי פינה את שכונת "בכל המקרים האלה ובכל התקופה הזאת הייתי המוגרבים ובאבק וברעש אפילו נקברה זקנה (עלומה ואילמת).

הוא אומר. כיום הוא כבר מבין ועל כן הוא מורד ביצועיסט. לא הבנתי את המשמעות של מה שאני עושה",ב"שמאל". אך המרד שלו הוא מרד קונצפטואלי, מרד בתרמית של השמאל שאינו מזהה שהמצב אינו הפיך. הדור

שלו, דור הולך ונעלם, אומר כעת בשפתו "היפה" - שפתם של נתיבה בן יהודה, דן בן אמוץ וחיים חפר - "יצא לנו די חרא". "הכל הסתאב לנו תחת הידיים". זוהי התפכחות אינפנטלית.

, אומר "אנחנו, בגלל אורח החיים הבורגני שלנו, נתנו לכוחות האחרים להשתלט על ישראל ולנצח אותנו"בנבנשתי. אל מול אמירת הדור ההוא צריך לומר: הידיים שלכם מסואבות בגלל הסיאוב שיצרתם. לא החלום

הבורגני הוא שאיפשר השתלטות כוחות אחרים על חלומכם. ההשתלטות והשליטה שלכם יצרו את הסיאוב הבורגנישל חלומכם. "הדור ההוא" הופך את הסיבה והמסובב. הוא לא מכה על חטא. בעיניו הוא עדיין "הציוני האחרון",

עדיין השחקן הראשי בהצגה.

לולא היה מירון בנבנשתי עצם מעצמה ובשר מבשרה של הפריבילגיה האשכנזית הייתי מכתיר את הקינה שלו כקינתו של המוהיקני האחרון. אבל זה לא אפשרי. המוהיקני האחרון היה תוצר של אלימות שהפנו כלפי

המוהיקנים. מירון בנבנשתי הוא תוצר של האלימות שהוא ואנשים כמותו הפעילו כלפי רבים וכעת הם מסתכלים אחורה על ההריסות שיצרו ולא מצליחים לראות כיצד כוונותיהם, שמעולם לא היו תמימות, הצליחו ליצור ולזרוע הרס בכמות שכזו. השאלה הגדולה שהוא אינו עונה עליה וגם המראיין מעולם לא שואל היא, האם אפשר להתחיל את פעולת הבנייה ואולי פינוי ההריסות דווקא עם התחלת ההרס של הפריבילגיה האשכנזית שבמרכזה חוגג אותו

"צבר לבן" של בנבנשתי? האם אין פריבילגיה זו בשורשו של ההרס הקיים?

השאלה הזו לא עולה משום שבנבנשתי לא יכול לראות את עצמו יורד מהבמה מבלי לעורר דרמה נוספת בדמות חזון אחרית הימים הרסני נוסף. באותה הלהיטות שהוא פינה והרס הוא כעת מטיף.

אני לא יודע מה טומן העתיד בישראל ופלסטין לישראלים ופלסטינים. לעומת זאת אני די בטוח כי הדינמיקה ההרסנית של הפריבילגיה האשכנזית לא יכולה היתה ליצור אלא בסיס של אלימות. כמעט כמו מלאך ההיסטוריה

של פול קלי בעבור ולטר בנימין, אנחנו נדחפים לעתיד בעודנו תקועים עם מבטנו בעבר. חיסול הפריבילגיה האשכנזית בישראל עשוי להסיט את מבטנו המהופנט מהעבר על מנת שנוכל להסב את עיננו להווה ואולי לעתיד. אני מסכים עם הטענה כי הפריבילגיה האשכנזית אינה חזות הכל, אבל היא בהחלט חלק חשוב מתהליך של ההרס בעבר. למירון בנבנשתי למעשה אין לי מה להציע, כי הוא לא מוכן לוותר על "מיקומו המיוחד והייחודי". הוא לא

שמע בעבר ולא שומע כלום בהווה. כמו רבים כמותו הוא למעשה אוטיסט. אבל, לעומתו, לקוראים/ות שלא רוצים לסגור את הגולל על מה שיש כאן, צריך לנסות ולראות גם עתיד שאולי יהיה בו פחות הרס. את זה יהיה אפשר

אולי לראות עם פירוק מסיבי של הפריבילגיה שבמרכז החדר ושאותה הנהנים ממנה לא מסוגלים לראות.

- 114 -

תגובות למאמר

(אצלי על "הקיר" בפייסבוק החל דיאלוג עם גלעד (ידיד משפחה). גלעד כתב ואני השבתי. החלטתי לפרסם את הדיאלוג הזה כאן כתשובה לחלק מהמבקרים. בעיקר לרן הכהן שתכולת הקריאה שלי ואולי ארון הספרים אצלי

מטרידים את מנוחתו.)

רן, במאמר שלי אני בראש וראשונה מבקר את הפוליטיקה הילידית של מירון בנבנשתי. במסגרת זו אני גם מבקר את הגישה שלו למה שהוא קורא יבבה מזרחית. אני מתייחס למאמר ולטענות שנאמרו במאמר. מבחינתי מה

שנאמר במאמר מספיק לצורך כתיבה המאמר שלי. אני לא בטוח שאני מעוניין לקרוא את ספרו של בנבנשתי, בעיקר משום שיש לי דברים אחרים לעשות ולא נראה שהספר הנוכחי יוסיף הרבה על מה שמירון בנבנשתי אמר,

כתב, הרצה, הטיף כבר בעבר. בעבר קראתי כשלושה ספרים של בנבנשתי (אחד מהם, אני חושב נקרא "האלה והאבן" והוא אולי בן הראשונים שלו בעיניין הסיכסוך וטענת הילידות. אם אינני טועה). מאחר ואיני חוקר את

בנבנשתי ותורתו, המאמר ומה שקראתי בעבר בהחלט מספיקים לצורך ההבנה של דבריו אשר הובאו על ידי הכותב ארי שביט. אני מודע לעובדה שהיה זה מאמר בעיתון. תודה עבור האיזכור.

דרך אגב, לצורך העבודה האקדמית שלי אני צריך לקרוא את נאומיו של אדולף היטלר. אני קורא את כל נאומיו. לומר, שעל מנת ליצור הבנה של טיעוניו המרכזיים אני צריך לקרוא את כל מה שהוא כתב זו לא אמירה חכמה. זאת במיוחד לאור העובדה כי אנו יודעים קצת את ההיסטוריה במנותק מהנואם והכותב אדולף היטלר. יחד עם

זאת, אני קורא את כל נאומיו.

הנה הדיאלוג בפייסבוק:

גלעד: מאיר, נכון שבנבנישתי נהנה מפריווילגיות מתוקף היותו אשכנזי ויהודי בישראל - כמו רבים אחרים. ההבדל הוא שהמודל שהוא מציע מפרק את ההגמוניות ומנטרל את הפריווילגיות - ובמובן הזה הוא יוצא נגד "אנשי המעשה" בדיוק באותה מידה שהוא יוצא נגד הרוויזיוניסטים והמזרחים. זה מזכיר לי את אלה שהתלוננו בקיץ שעבר שהמחאה החברתית לא מזכירה את הכיבוש; להם עניתי שברור ש"צדק חברתי" וכיבוש לא יכולים לדור בכפיפה אחת, ולכן אין

טעם לציין את המובן מאליו. כך, חיים שמבוססים על שוויון וכבוד לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם פריווילגיות, ליהודים ו/או לאשכנזים.

ובנוגע למזרחים (שהיו חלק משני ביותר בראיון ובכל זאת זכו לתהודה מירבית): קצפו של בנבנישתי, כפי שאני רואהאת זה, יוצא על כך שהם נקלטו בחברה הישראלית באופן שאיפשר להם לטפס מהמעמד הנחות ביותר שבו היו

כשהגיעו למובילי פוליטיקת "עם האדונים"; על כך שאיבדו את הענווה המתבקשת בתור אנדרדוגים לשעבר, ושיכפלואת מנטליות הגטו האתנוצנטרית והקסנופובית באופן קיצוני יותר מהאשכנזים. הוא הרי מבקר את בן-גוריון והממסד

הציוני, בצורה לא פחות חריפה, על העניין הזה בדיוק. בקשתו שהמזרחים יכירו לו תודה, לפיכך, היא אירונית: 'בזכותי', כך בנבנישתי, 'הפכתם ממנושלים למנשלים. כוס אמק'.

מאיר: שלום גלעד, מה שלומך? נעים לקרוא אותך כאן. ד"ש בבית. עכשו לדיון שלנו. המודל של בנבנשתי לא מפרק או מנטרל פריבלגיות. זאת מהעובדה הפשוטה כי הנחת הייסוד שלו היא "אני במרכז". זאת אומרת הגישה

"הילידית" שלו - לדעתו - צריכה להתקבל בברכה על ידי כל הנוכחים. כי היא הרי כל כך מיוחדת!! היא של בנבנשתי. אני מערער אל העומק של "הילידות" כמצע פוליטי ופילוסופי. אני חושב שתפיסה היסטורית של הקיים

ורלוונטיות פוליטית הם הדרך הכמעט יחידה לנוע קדימה. אבל זהו דיון אחר. דיון רחוק. נחזור לדיון הנוכחי. בקיצור, בנבנשתי מכיר צעדים רק של ריקוד אחד. "ריקוד הבנבנשתי". אין ספק כי הוא כועס. כמו כל ילד שלקחוממנו את התפקיד הראשי בהצגה. הבעיה היא שאין הוא ילד ואין זו הצגה. הוא כועס כי מהלך ההצגה הוחלף תוך

כדי ביצוע התפקיד שלו. הוא לא שחקן ראשי. ישנם אפילו שאומרים שהוא לא רלוונטי (הוא לא ילד וזו לא הצגה ולא בטוח שהצדדים רואים את "הילידות" כמצע ממשי לפוליטיקה). זה ממש כואב. אני גם לא מסכים איתך על

הניתוח של "האנדרדוגים לשעבר" ולבטח לא עם ההנחה שהם "שכפלו" משהו יותר "מאשכנזים". לדעתי מזרחים הם עדיין לא יישות פוליטית בחברה הישראלית. לומר שהפחדים של אשכנזים (ז"א התעוררות מזרחית ומרד

פוליטי) הם יישות ממשית זו הקצנה של חלום הבלהות. אבל אפילו חלום בלהות אשכנזי עדיין נשאר חלום. אין חלום הופך למציאות פוליטית ישראלית, אפילו לא בגלל שאשכנזים חולמים אותו ומקיצים בלילה מזיעה קרה. רובאלא הנקראים מזרחים בישראל עדיין לא מזהים אפילו באופן מעומעם איזושהו אינטרס מעמדי ברור; שלא לדבר

על אינטרס פוליטי מובהק. הם - המזרחים - עדיין גלגל חמישי או כינור בהמתנה. אם בכלל. פוליטיקה מזרחית רחוקה מהמציאות הישראלית ממש כמו שפוליטיקה של שלום רחוקה מהפוליטיקה הישראלית. פלסטינים יודעים לקרוא לעצמם בשם. גם אשכנזים יודעים את שמם. מזרחים עדיין רחוקים מאוד מלדעת איך קוראים להם ולבטח

אין להם עדיין כתובת. אשמח לשמוע ממך. מאיר

- 115 -

גלעד: מאיר, נכון שפוליטיקת הזהויות של המזרחים בישראל אינה מפותחת ועצמאית כשל האשכנזים (שהרי זו מילה נרדפת ל"ישראלים") והפלסטינים, אך אין זה אומר שהיא אינה קיימת. היא נבנתה בצורתה ובצלמה של הפוליטיקה האשכנזית, ומכאן אני מניח הבעיה שיש לך איתה. הפוליטיקה המזרחית אינה מה שהיא אמורה להיות בעיניך, אך היא

שסרבו להכיר 20עדיין שרירה, קיימת ובעיקר משפיעה. זה מזכיר לי אינטלקטואלים מרקסיסטיים בתחילת המאה ה-בפשיזם כפוליטיקה מהפכנית של המונים רק משום שלא התיישבה עם ראיית העולם המרקסיסטית שלהם. יהיו

חלומות הבלהה של האשכנזים אשר יהיו, כשאלי ישי - שר בכיר בממשלה, מנהיג פוליטי מרכזי וממובילי הפוליטיקה המזרחית בתצורתה הנוכחית - אומר שישראל היא מדינתו של "האדם הלבן" ולפיכך אינה מקומם של מהגרים

אפריקאים, אין דוגמה טובה מזו לאקט השכפול של הפוליטיקה הציונית-אשכנזית, והגדרתה של מדינת ישראל כגטו פסוודו-מערבי מסתגר, נוטר ומנוכר.

ובנבנישתי, בהגדרתו הניאו-כנענית כיליד, יוצא נגד ההגדרה הזו, שהיא אשכנזית במקורה אך גם מזרחית בתצורתה הנוכחית. אמנם כלפי המזרחים הוא השתמש במילים בוטות יותר, אך אין אפשרות אחרת מאשר לקרוא את הראיון

כולו ככתב אשמה נוקב נגד הציונות האשכנזית הסוציאליסטית-מעשית.מאיר: גלעד בוקר טוב. תודה עבור ההתייחסות הנבונה ומאירת העיניים שלך. לומר על ש"ס כי היא פוליטיקה

מזרחית זוהי לדעתי הצגה שגויה של התפיסה הסובייקטיבת של שסניקי"ם ולבטח מניתוח הפוליטיקה והתוכן של הפעולה הפוליטית של ש"ס. אני אומר זאת לא בגלל שבש"ס אין אומרים את דעתי. אני אומר זאת משום שבש"ס אומרים את דעתם. בדיוק בגלל שהם אומרים את דעתם ועושים את אמונתם. אין ספק כי אזרחים יהודים ממוצא מזרחי בישראל משפיעים על הפוליטיקה. מזרחים הם הרוב של הישראלים. חלק מהמזרחים הללו משפיעים דרך ש"ס. אלי ישי מדבר בחית ועין אומר את שהוא אומר, עושה את שהוא עושה ואפילו מצליח להחזיק ואולי לגייס

(גם באמצעות הרב) אנשים רבים למחנהו. אין זה הופך אותו למישהו הדובר ומיישם פוליטיקה העונה לאינטרסים של מי שמוגדר והוגדר היום כמזרחי/יות. אני לא טוען שיש אינטרס פוליטי-כלכלי ותרבותי אחד המאחד את כל מישמזוהה או מזדהה כמזרחי. זהו ציבור רחב עם מאפיינים שונים. בעבורי מזרחי ומזרחיות לא נגזרות מארץ המוצא

של ההורים. מזרחיות ואשכנזיות הן יצירות ישראליות-יהודיות. ש"ס היא המצאה ישראלית-יהודית והיא חלק מהעיוות הישראלי-יהודי. בעיוות הזה יכולים אנשים להמשיך ולתבוע זכויות מבלי לקחת חלק בחובות ולא לשאת

באחריות לתוצאות (למשל להיות פוליטית "יהודי": להמליץ על מדיניות של מלחמה ולא להיות מוכנים לשאת במחיר המלחמה - קברים). במאמר מוסגר - הפריבילגיה האשכנזית בישראל נובעת בחלקה, אם כי לא רק,

מהעובדה שלאורך שנים רבות, אשכנזים שילמו מחיר גבוה (הרבה קברים) עבור היתרון החברתי והכלכלי שהם רקחו לעצמם. בקיצור, ש"ס היא תוצר לוואי של הנסיבות הישראליות-יהודיות. אין ש"ס מעוניינת לשנות את

התנאים מהם היא נוצרה ובהם מפלגה זו מצליחה להשיג את יתרונה. היא ממשיכה את התנאים הללו. על כן, ש"ס ממשיכה את פירוקה של מדינת הרווחה, ממשיכה פוליטיקה ימנית (אנטי ישראלית) ואת השררת התיאולוגיה היהודית על המדינה הישראלית. בקיצור - פעולות של שמרנות וריאקציה. ש"ס היא מפלגה פוליטית שמרנית

ואנטי-ישראלית. פעולה פוליטית מזרחית פירושה שינוי חברתי של הרחבת מדינת הרווחה, של הפסקת הפוליטיקההימנית וניתוק התיאולוגיה מהפולטיקה. זוהי פוליטיקה ישראלית. אין אני אומר זאת רק כי זה מה שאני "רוצה". אלא מהעובדה שרובם של אזרחי ישראל המזרחים/ת סובלים מהמשטר הפוליטי ומהסדרים החברתיים הקיימים; גם אם מעט מחברי הכנסת מדברים בחית ועין ושייכים למפלגה שנקראת ש"ס. ש"ס היא ביטוי של העיוות. אין

ש"ס מכילה את כל העיוות. העיוות הוא באג'נדה הקשורה בטבורה לפריבלגיה האשכנזית (של תנועת העבודה או של הליכוד או של גוש אמונים או של חרדים יהודים כאלה או אחרים). אני בהחלט אומר שאג'נדה מזרחית חייבת

להיות אג'נדה אזרחית בעד הקמתה של מדינת ישראל. ש"ס לא נמצאת שם. לדעתי גם חלקים גדולים של הימין "הידוע" וגם של הימין המוסווה בתור (תנועת העבודה ההיסטורית).

- 116 -

. 2012 לדצמבר, 28פורסם ב"העוקץ" ב-. המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחיתדיון מתגלגל סביב זהויות וקדימויות פוליטיות עקב מפגש בין אג'נדה מזרחית למעמדית בחוג בית של דעם, מעלה לסדר היום את האתגר החשוב ביותר בישראל כיום: יצירת גשר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני,

מגדרי ולאומי

2013בחירות

אחת השאלות הפוליטית הרלוונטית ביותר כיום בישראל, היא שאלת הדיאלוג בין מזרחים ומזרחיות לפלסטינים ופלסטיניות. האם ישראלית-פלסטינית יכולה לדבר עם ישראלית-מזרחית על דיכוי נשים? האם מזרחים יכולים

לדבר עם פלסטיניות על שיוויון בהקצאת קרקעות? האם פלסטיניות יכולות לדבר עם מזרחים על שלום ישראלי-פלסטיני? האם מזרחיות יכולות לדבר עם פלסטינים על זכות יתר, על דיכוי ועל קיפוח מעמדי-אתני בישראל? האםכל אלה מסוגלים לדבר על "פריבילגיה אשכנזית" כמוסד חברתי ולא כשיוך אתני? האם אפשר לדבר על אשכנזים,

מזרחים וישראלים-פלסטינים כקטגוריות חברתיות מתהוות ומשתנות?

שאלות אלה התקבצו במחשבתי לאחר קריאת הפוסט של זויה פושניקוב בבלוג "עיתון שחור", על חוג הבית שקיימה בביתה עם אסמא אגבארייה זחאלקה, המובילה את רשימת דעם במירוץ לכנסת. "בסופו של דבר, קיבלתי

סיום מאסמא במשפט שחוזר על עצמו בכל הזדמנות, 'דעם יהיו שם כדי לתמוך בכל מדוכא'", כותבת פושניקוב. "במהלך השיחה נאמרו פנינים כגון, 'הלא נחמדים גזענים כלפי הפליטים בדרום ת"א ואין להם זכות לעשות כך',

'שנאת האשכנזים הגואה בקרב הפעילים המזרחים היא חולנית ומפחידה ולא במקום', ו'התקרבנות לא תביא דבר'".הדיון התגלגל לאחר מכן גם לספק עימות-ספק דיאלוג בפייסבוק, ומתנהל בעיקר בין נשים. הוא נסוב סביב זהויות,

סדר יום וקדימויות פוליטיות. כן, יש כאן סלע מחלוקת ממשי ואתגר לא מבוטל לכל הצדדים ולכל המתדיינות והמתדיינים. אך לפני שנצלול פנימה אל תוך מי העימות כדאי להשתהות, לרגע קל, ולהרהר מה ניתן אולי ללמוד

ממתודות ניתוח ומהצעות עבודה פוליטיות פמיניסטיות לגבי המציאות בשורש עימות זה.

אחת מתובנות העומק הפוליטיות מפמיניזם של נקיטת עמדה בדרך לשינוי חברתי, מחייבת לא רק לשלב בין יד (פעולה), לב (רגישות) וראש (מחשבה ועיון), אלא גם טוענת כי פוליטיקה של נקיטת עמדה תמיד, אבל תמיד,

מתגשמת בגוף ספציפי ובקול מסוים. איזון מתוחכם וחכם בין מרכיבים אלה נתפס כחלק הכרחי וחיוני בדרישות פמיניסטיות לשינוי חברתי. זוהי מלאכת מחשבת של תבונה ורגישות, של נחישות ואורך רוח, של גמישות וביקורת

עצמית, של הכלה והגדרה, של עיון והבנה, של מקוריות ותעוזה, של היסטוריה ועתיד, של הבנה ותקווה, של מעשה במחשבה תחילה. הכל חוץ ממחשבה של: "דרכי או כלום". טענה נוספת של דורשי/ות שינוי רציניים/יות

הינה שאת/ה חייב להיות קולו של השינוי שאת/ה מבקש/ת לעשות. (כדאי גם לקרוא בהקשר זה את שני הפוסטים האלה).

)http://bidyke.wordpress.com/2012/12/16/%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-

%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C(/

)http://reuma0.wordpress.com/2012/12/14/oneisntbornafeminist(/

האם בוויכוח המתגלגל סביב הנושא הנ"ל – המחבר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני, מגדרי, לאומי – קיים השילוב הזה של פעולה, רגישות ומחשבה? האם הגוף והקול שעולים מהדיון הזה זוכים להכרה, לכבוד, ליחס אמפטי וללמידה הדדית? שאלות אלה הן מכריעות. התשובות אליהן יגזרו את עתידה של החברה

הישראלית. התשובות הניתנות והקיימות כיום יצרו את העיוותים המעמדיים, המגדריים, האתניים והלאומיים, והן אלו שגוזרות את העדר השלום ואת קיומה של המלחמה, את העדר השיוויון ואת קיומו של הניצול, את העדר

ההוגנות ואת קיומו של הדיכוי.

בשיח המזרחי העכשווי, ישנן רפורמות שהינן תנאי הכרחי לפוליטיקה רלוונטית. למשל, רפורמה אגררית (ביטול משטר המועצות האזוריות והקק"ל) ורפורמה בנגישות למשאב האדמה בישראל (דיור ציבורי למשל), רפורמה של

ייצוג באקדמיה ובמוסדות המייצגים של המדינה, רפורמה בשכר, רפורמה ביישום החוק בקביעת גבול למדינת ישראל, רפורמה בעולם הייצור וההקצאה לייצוגים תרבותיים. האם דעם, למשל, יכולה להיות קשובה לשיח

מזרחי? האם שיח מזרחי יכול להכיל את דעם? יצירת הגשר הזה הוא האתגר הפוליטי ממדרגה ראשונה המונח לפני כל מבקשי השינוי בחברה הישראלית, אם הוא בא מדעם או מאג'נדה מזרחית פמיניסטית.

היכן ובמה ייתכן שיתוף הפעולה? אחת מהטענות המרכזיות של פוליטיקה מזרחית סוציאל-דמוקרטית היא פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל. תהליך פוליטיזציה זה עבר קואופטציה (אימוץ כפוי ומעושה) במהלך הקיץ

- 117 -

. הפוליטיזציה של חיי היומיום נבלעה בהמולה וברעש של "המחאה החברתית", ובוטאה במחאה כנגד 2011של מחיר הקוטג'. אבל שורשיה של פוליטיזציה זו נעוצים בכלכלה הפוליטית המעוותת והמעוותת הנהוגה בחברה

הישראלית, שמבחינה היסטורית נעה סביב ציר של "פריבילגיה אשכנזית". פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל חייבה את ביקורת זכות היתר האשכנזית, ואילו המחאה החברתית באה לעדכן ולשכפל את זכות היתר האשכנזית.

העובדה שיותר ויותר צעירים דור שני ושלישי של "אשכנזים מבתים טובים" הופיעו במחאת הקיץ, נעוצה בהתפרקותה של זכות היתר האשכנזית כמוסד חברתי: פריבילגיה אשכנזית יקרה מדי לחברה ישראלית ניאו-

ליברלית, ועל כן היא חוסלה. המעמד הבינוני בישראל נוצר על ידי סיוע מתמשך ומסיבי של המדינה בצורה של שכר, תנאי עבודה, סיוע הון והעדפות בנגישות לשליטה ולשימוש באדמה – אך מבנה ניאו-ליברלי אינו יכול לקייםסיבסוד רחב שכזה יותר. צודקים צעירים/ת המחאה החברתית: אין הם יכולים להשיג את שהוריהם השיגו בעבר.

המדינה לא יכולה ואינה מעוניינת לספק את הפריבילגיה האשכנזית של העבר. פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל פירושה עימות לא רק על מחיר הקוטג' אלא גם על מחיר העבודה, על מחיר ההון, על מחיר החינוך, על

מחיר הדיור, על מחיר הבריאות. זהו עימות על מחיר ואיכות החיים בישראל.

כל אלה הינן בעיות יסוד של מעמד העובדים הנמוך והבינוני בישראל המורכב ברובו ממזרחים/ת ומערבים/ת ישראליים (וגם מ"עובדים אורחים" וממהגרי עבודה). כלומר פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל פירושה סדר

יום אזרחי, מזרחי, ערבי וישראלי. האם יצטרפו למאבק הסוציאל-דמוקרטי הזה אלה שהוגדרו והוזנו בעבר כ"אשכנזים"? זוהי שאלה פתוחה. נראה כי רבים מהם/ן עדיין תקועים עם ידם, ראשם ולבם במיתוס "השד

העדתי" מבית מדרשה של ישראל של "המשטר הישן" – ישראל הנצלנית, העושקת וחסרת הצדק של המאה הקודמת.

אסמה אגבארייה-זאחלקה ונשים פמיניסטיות מזרחיות, כדוגמת שירה אוחיון, הן נשים מנהיגות של תחילת מאה זו.הן נולדו למציאות המזרח-תיכונית של ישראל. הן רהוטות בעברית וערבית. הן יודעות את העולם הזה על תוכו

וברו. הן יודעות היכן מרוחה החמאה ומי מקבל/ת את המקל. האם הן תהיינה מסוגלות לנהל דיאלוג באשר לדיון ? האם הן תעשנה זאת תוך כדי שילוב ידיהן, לבן 21הפוליטי המרכזי של החברה הישראלית בתחילת המאה ה-

וראשן להשמעתו של קול ברור של שחרור, הוגנות וצדק? כל זה תלוי ביכולתן – כדמויות מייצגות וכאישויות עצמאיות – לראות מעבר לחינוך של העבר ביצירת עתיד אחר. הן המנהיגות של העתיד, אך על שאלת שיתוף

הפעולה ביניהן רק הן תוכלנה לענות. צריך לקוות שיכולת העיון, הרגישות ועומק המחשבה הפמיניסטית יעזרו גם להן בהתגברות על האינדוקטרינציה של העבר. יש לקוות כי הן תפננה מקום לעתיד של סיכוי, שיש בו מקום

לשונות אבל גם להבנה ופעולה של שיתוף.

פמיניזציה של המאבק המזרחי היא עובדה חברתית ברורה למדי למי שקרוב/ה אצל סדר היום המזרחי. השאלה היא, האם פמיניזיציה של הטיעון הפלסטיני-ישראלי בדמותה של אסמא אגבארייה זחאלקה תניב את הפירות של העתיד. האם יתקיים דיאלוג פמיניסטי של דעם עם אג'נדה מזרחית פמיניסטית. זהו האתגר החברתי מספר אחת

בישראל של ימינו.

- 118 -

. 2013 למרץ, 24ממשלת נתניהו השלישית מציגה: מאחוס"לים לאחוד"לים*. פורסם ב"העוקץ". ב-בישראל האפשרי היחיד החברתי כסדר מתמסדת לאשכנזים מוחלט יתרון על המבוססת האתנית העבודה חלוקת

. מאיר עמור על שעתם של ה"איכותיים": בני עקיבא של בנט והחבר'ה הטובים של לפיד21של תחילת המאה ה-

חברתי תאנה וכעלה חרופה כשפחה בפרט וש"ס ככלל החרדים שימשו נתניהו בנימין של הקודמות בממשלותיויותר זקוקה אינה השבוע, שהושבעה השלישית, נתניהו ממשלת אבל הישראלית. הרווחה מדינת של לחיסולה

בבחירות אשכנזיות. או מזרחיות חרדיות, שפחות של דתיים-2013לשירותיהן בין הברית בידי החרדים הובסוכל, ראשית החרדים: ייתור את איפשרו ברורים גורמים שני לפיד. ביאיר שבחר הישראלי הביניים ומעמד לאומיים

בקיץ האשכנזי הביניים מעמד של הכוח ביטוי2011מפגן לידי שבא החברתית"), "המחאה הרווח: בשמו (אומיהודים-ישראלים19באמצעות החרדים שיצרו החברתי המרחק שנית, עתיד. ליש כפרס שהוענקו המנדטים

מדינת של היהודית זהותה הגדרת על הכיפות חובשי של הדתי-לאומי והמחנה החרדי המחנה שבין הכוח ומאבקברפורמות ישראל ערביי של משיתופם ישראלי-יהודי הכלל החשש הוא לעין נראה ופחות שלישי גורם ישראל.לכולם/ן: ידועה זו כוחות מקבילית של התוצאה אזרחיה. לכלל לספק מחויבת מתפקדת רווחה שמדינת חברתיותמוסדותיה ועל עצמה הממשלה על בישראל האשכנזי ההגמוני והמרכז דתיים-לאומיים של בלעדית שליטה

הממשלתיים של החברה האזרחית.

ה- ממשלתה היא השלישית נתניהו מהותי33ממשלת באופן דופן יוצאי מאפיינים בה אין ישראל. מדינת שלמ- או נתניהו של האחרות כלשהו:30מממשלותיו ייחוד בה יש זאת זאת בכל אך האחרות. ישראל ממשלות

המעמד ממשלת זוהי כי לבנה, קידוש ובאותיות ושרק כחל בלי כתוב, הממשלה לקריית הכניסה שער שעל העובדהנחרתה שבה וההתרסה החוצפה המצח, עזות הינו זו ממשלה של ייחודה בישראל; וההגמוני האשכנזי הבינוניורבעיו מבואותיו עיקוליו, כל על בישראל אשכנזי לקידום ירוק" "מסלול מייצגת אשר ממשלה זוהי זו. כתובתמאששת אחריו מחזיקה מחרה לבני ציפי שבה המטאוריות קלאסית. דוגמה הוא עצמו נתניהו של הקריירה השונים.אריאל ואורי אורבך אורי בישראל, מצויים" "אשכנזים של דרכם את ומיצוי ביטוי לידי מביא לפיד הטיעון. אתעבור לכוח הירוק המסלול לתיאור המתאימה אמירה היא בחרתנו" "לשלטון ממשי. באופן המודל את מחזקים

אשכנזים בישראל.

פניה מתווה אך הימין. לכוחות חברתי-פוליטי, כמרכז נגד, משקל יהוו לפיד ויאיר עתיד יש כי שחשבו היועם שנכרתה הגורל" ושותפות האחים "ברית באמצעות התברר המפלגה של והפוליטיים הכלכליים החברתיים,מבחינה ניאו-ליברלית פוליטית, מבחינה ימנית מפלגה היא עתיד יש כי חד-משמעית הבהירה זו היהודי. הביתדתיים-לאומיים של והכלכליים הלאומיים האינטרסים את המממשת חברתית, מבחינה ואולטרה-שמרנית כלכליתשל הכלכליים האינטרסים על מאיימת זו ברית המתנחלים. ובחוגי אמונים בגוש הפוליטית-אקטיביסטית וזרועם– ביותר האותנטיים נציגיהם ידי על הכחדה בסכנת העומדים אינטרסים עצמו. והחילוני האשכנזי הבינוני המעמד

יאיר לפיד וידידיו.

של האינטרסים לעומת ממשלתית להעדפה יזכו החברתית" "המחאה של האינטרסים כי ביותר נמוך סיכוי ישנוקל טרף יהיה רומנטיות יומרות ובעל כלכלי ניסיון חסר טרי, אוצר שר הכבושים. בשטחים היהודית ההתנחלותעם בעבר רבות פעמים זאת הוכיחו הם הדתית". הציונות אמוני ול"שומרי השלמה" ישראל "ארץ לכרישיהביניים מעמד של ו"ישראל דתית" הציונית "ישראל בין עימות בכל ממנו. יותר מונים אלף מנוסים פוליטיקאיםימשיך משיח" של "חמורו כי יותר הרבה סביר נראה מאמץ. בלי כמעט יוכנעו לפיד ויאיר עתיד יש המפונק",של בידיהם ולא הכיפות חובשי גוש של הנאמנות בידיהם נמצא בו מרביצים שבו מלמד-הבקר אם גם מונהג להיות

חרדים – אשכנזים או מזרחים – המאכלסים את אוהלה של תורה ומושיעים את ישראל והעולם

מפעל הדתית-לאומית. היהדות של לכיוונה משמעותי באופן טולטל ישראל מדינת של יהודיותה הגדרת על המאבקפוליטי למנוף "חלוציותם" את סוף-סוף לממש הסרוגות, הכיפות לבני לדתיים-לאומיים, איפשר בגדה ההתנחלויותהאינטרסים על להגן תיאלץ השלישית נתניהו ממשלת כך, אם בישראל. החדשה הפוליטית העלית הם רב-עוצמה.כאלה שלטון מקורבי של ושמרנית ניאו-ליברלית צרה ושכבה מתנחל ולאומי דתי ימני מרכז קבוצות: שתי של

ואחרים. זהו תפקידה העיקרי.

אל תטעו ברטוריקה האנטי-חרדית

התרחב זה ביטחון משמעותי. באופן בישראל ההגמוני הבינוני המעמד של ביטחונו גדל עתיד יש של הופעתה עםהמזרחים החרדים את הממשלה משולחן ולסלק ככלל, החרדים את ולחרף לגדף לעצמו להרשות היה יכול כי עדזוכה ישראל מדינת של היהודית שהגדרתה מכיוון דעת, הסחת הוא החרדים עם העימות כי לזכור חשוב אך בפרט.

לחיזוק ציוני, דתי ולאומי.

- 119 -

הממשלה את המנווטים הכלכליים האינטרסים הפוליטית-חברתית, ההתרחשות של זו יחסית בהירות לעומתשל הפוליטית-כלכלית היסוד מוטיבציית כלכלית. הטעיה באמצעות ומוסתרים חברתי שפתיים במתק מוסוויםשתי של הפוליטי וכעת החברתי-כלכלי מעמדם והבטחת הישראלי השנור קפיטליזם השררת הינה זו ממשלהשל מיוחד סוג שהוא הישראלי, השנור קפיליזם השלטת הטובים". ו"החברה עקיבא" "בני ה"איכותיות": הקבוצותרווחה מדיניות של ממימושה החשש את הפוליטי היום מסדר חד-משמעית בהסרה תלויה חזירי, קפיטליזםאיפשרו אלה כל את מועדפות. חברתיות לקבוצות ציבוריים משאבים של חלוקתם דרך בישראל אוניברסליתוהחרדים ש"ס האנטי-חרדית: ברטוריקה לטעות אסור כן על היהודי. הבית עם והברית עתיד יש של הופעתה

האשכנזים מילאו את תפקידם – מדינת רווחה לאורתודוקסיה היהודית בלבד – כעת הפכו הם למיותרים.

ציבוריים משאבים המעבירה מדיניות כל רווחה. ממדינת חוששת ישראל במדינת השולטת החברתית ההגמוניההיה זה לאזרחיה. המדינה של אזרחיה כל לרווחת מלאה אזרחית מחויבות על עדיפה מהציבור קטן חלק לידי

ו- מאחר החרדים. של ההיסטורי ל-20%תפקידם וקרוב ערבים הם המדינה ישראל50%מאזרחי מדינת מאזרחיבפוליטיקה מיוצגים פחות הכי לחלקים ישיר סיוע פירושה אוניברסלית רווחה מדיניות מזרחים, הם היהודיםחירות ב"מפלגת והעיקשת המסורתית התמיכה שאריות למעט העכשוויות. ישראל ובממשלת בכנסת הישראליתמזרחים בוחרים לא היהודי בבית היהודי. ובבית עתיד ביש רבים מזרחים/ת אין שבליכוד, בגין" מנחם שלמתנחלים סרוגות, כיפות חובשי בוחרים היהודי בבית ישראלים-דתיים-לאומיים. יהודים בה בוחרים – כמזרחים– ומזרחיות מזרחים בוחרים לא עתיד ביש לבחירתם. הסיבות את היטב יודעים/ת הם הכבושים. השטחים ותושביואלה בעדתיות, "מאסו" החרדים, בשלטון "מאסו" אשר אזרחים-יהודים-ישראלים-חילוניים בוחרים לפיד ביאיראלה ונופש. בריאות חינוך, על הוצאותיהם בתשלום ישתתף זה בנטל ששוויון ככל בעיקר, בנטל". "שוויון הרוציםאלה שאזרחים/ת בתנאי בלבד; היהודים אזרחיה של כמדינה ישראל את לאפיין ורוצים רצו אשר הבוחרים/ת הם

יהיו יפים או דומים ליאיר לפיד.

ה- המאה של השני בעשור בישראל רווחה מדינת של משמעותה ממשלת21מהי נרתעת בעצם מדיניות מאיזו ?ישראל באופן פבלובי?

וליישובים1 להתנחלויות למושבים, (לקיבוצים, הקרקע בתחום האשכנזית הפריבילגיה חיסול אגררית. רפורמה .כיום רווחה מדינת כלומר לדוגמה). אזוריות, מועצות (דרך ישראל מדינת של האדמה משאב ובחלוקת קהילתיים)

פירושה הרחבת השימוש והנגישות אל משאב האדמה לשתי קבוצות מנודות: מזרחים וערבים-ישראלים.

ההישגים2 החינוך, תכני בלבדיות של האשכנזית בפריבילגיה קשה פגיעה החינוך. מערכת של דמוקרטיזציה .החינוכיות ההחלטות קבלת את המובילים התפקידים בכל אשכנזים/ת של בלעדית הכמעט והשליטה בחינוך

בישראל.

ותורם3 חיוני הכרחי, כחלק המתחייבת המשמעות תוענק לעבודה ועבודה. הון בין היחסים של מחדש עיצוב .צימצומו, ולא הבינוני המעמד הרחבת פירושם בישראל ועבודה הון בין היחסים שינוי והצריכה. הייצור בתהליכיולא מאורגנת לא עבודה "ייבוא" צימצום חיסולם, ולא עובדים בארגוני תמיכה הורדתה, ולא השכר רצפת העלאתלשכר והכפפתן הכפשתן ולא העבודה בשוק נשים של בשילובן סיוע אדם", "כוח קבלני באמצעות הרחבתהדרך בבנקים, החל בישראל הכלכליות הכוח קבוצות של מרכזי מעמדי באינטרס פגיעה פירושן אלה כל מינימום;הפרבילגיה של בלבה הוא זה אינטרס הטייקונים. וכמובן הפרטי השוק מעסיקי במשק, הגדולים המעסיקים

האשכנזית בישראל.

בכירים4 תפקידים נושאי דרך לארץ, בחוץ ישראל בשגרירויות החל האוכלוסייה. מגוון של שוויוני ייצוג .הקיימת בקרן בסוכנות, העליון, המשפט בבית וכלה ובאוניברסיטאות, המוניציפלי והשלטון המדינה ברשויות

ושאר מוסדותיה הייצוגיים של המדינה.

הדתי-הלאומי המחנה של כוחו על ולהישען החרדית התורה מיהדות להתנתק האשכנזי הבינוני המעמד של היכולתשל הצמיחה תנופת את משקפת גם היא זה. אשכנזי הגמוני מעמד של האידיאולוגית התחזקותו את משקפת בלבדשל להופעתו הנלווה הזוהר לשובל בנוסף התקופה. של החדשים המלכים מושחי לכדי עקיבא בני של מעמדםהן אריאל אורי החדש השיכון ושר אורבך אורי ותיקים תושבים לענייני השר של הפוליטית הקריירה בנט, נפתליכעת והמתנחלים. אמונים גוש המפד"ל, המזרחי, תנועת פעם שהיתה מי של הפוליטית לעוצמה ישירות עדויותכסדר מתמסדת לאשכנזים מוחלט יתרון על המבוססת האתנית העבודה חלוקת כי לקבוע ניתן כן, על היהודי. הבית

.21החברתי היחיד האפשרי בישראל של תחילת המאה ה-

היריב. שחקני ואחר הכדור אחר לעקוב הזמן כל צריך הסל על שבשמירה הילדים/ת את מאמנים בכדורסל,המרכזי הפוליטי-חברתי השחקן בישראל, הכדור. עם בשחקנים הזמן, כל להתמקד, צריך הישראלית בפוליטיקהמתעשיית ההיי-טק, מתעשיית הצבא, של העלית" מ"יחידות הגיע אשר שחקן זהו אשכנזו-ישראלי. שחקן הואחברתי. טיפוס אותו זהו דפוס. אותו זהו והאקדמיה. האליטיסטי החינוך מתעשיית והטלוויזיה, הרדיו של הדברת

- 120 -

הוא ישראל ובממשלת בכנסת ישראליות נשים של ייצוגן מיעוט הזה. במודל נשים ישנן לעתים פעם. אחר פעםבישראל המזרחי המאבק של פמיניזציה כן, על ערבים. של הייצוג והיעדר מזרחים של תת-הייצוג כמו קבוע דפוסבהכרח אינו בממשלה נשים מספר הישראלית. הרווחה מדיניות של ואזרוח פמיניזיציה הינו המעשי פירושו

אינדיקציה לפמיניזציה של המדיניות.

בנויה, הישראלית" "השיטה הכסף? עם קורה מה אחרות, במילים המפתח. שאלת זוהי – הכדור את מחזיק מיאלה האשכנזית. הפריבילגיה של לב-לבה זהו שוויוני. לא באופן ציבוריים משאבים חלוקת על עניין, של בסיכומוהבחירות תוצאות של רלוונטי תרגום זהו היום. של בישראל ביותר הרלוונטיות הפוליטיות-חברתיות השאלות הןהכדור. אינה והדת הראשיים השחקנים אינם וש"ס החרדים זו, במסגרת הישראלית. והפוליטיקה האחרונותסוציאליסטים חילונים, מאשכנזים, מנצחים. גם הם בכדור. המחזיקים בהחלט, אלה, הם האשכנזים הפריבילגים

וותיקים הם הפכו לאשכנזים, חילוניים, ותיקים, דתיים-לאומיים. הבדלים משמעותיים? אולי. ימים יגידו.

* אשכנזי, חילוני ותיק דתי ולאומי

- 121 -

אחרית דבר

), נפתח בתהיה 1868-1963ספרו המיוחד של ווליאם אדוארד בורגהרד דו-בויז, הסוציולוג האפרו-אמריקאי ( The Souls of Black8 בארצות הברית. הספר (20אודות המשמעות המוזרה של להיות שחור בשחר המאה ה-

Folks בתירגום חופשי, שמו של הספר הוא "הנפשות של "עמך" שחורים". מעניין מהן 1903) פורסם בשנת .המשמעויות וההשלכות אשר עשויות להיות לספר עם שם שכזה בחברה הישראלית? האם אפשר לקרוא ספר

בשם: "הנפשות של "עמך" מזרחים" בישראל?

הספר הוא מקבץ של מאמרים הדן בהיסטוריה של אפרו-אמריקאים בארצות הברית, בעיקר במדינות הדרום ). מבחינה זו הספר מספק את ההקשר ההיסטורי לאמירה מפורסמת אחרת1861-1865שלאחר מלחמת האזרחים (

של דו-בויז. הוא סיכם את התקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית וקרא לניסיון ההרואי להעניק אזרחות ). סיפרו של דו-בויז היווה מקור השראה Splendid failureמלאה לעבדים המשוחררים: כ"כשלון נהדר" (

לספרי.

דו-בויז פותח את סיפרו בתיאור שאלה אשר עיצבה את מהלך חייו. הוא מספר כי למרות מרכזיותה וחשיבותה שאלה זו לא נשאלה מעולם באופן ישיר. היא תמיד ריחפה מעל כל היחסים שלו בתרבות ובחברה האמריקאית.

השאלה הבלתי נשאלת היא: "איך (אתה מרגיש בלהיות בעיה) המרגש כבעיה?" למרות ששאלה זו נתפסת כשאלתמפתח ברמה האישית, למעשה מעניק דו-בויז הגדרה פוליטית מדוייקת "לבעיה". בניגוד למשתמע מהניסוח האישי

או הפסיכולוגי-חברתי, הגדרת "הבעיה" על פי דו-בויז היא היסטורית, חברתית ופוליטית. "הבעיה" של המאה קובע דו-בויז, היא בעיית "קו הצבע". כיום אפשר לראות זאת גם באמצעות הטענה כי המושג "מיעוט" 20ה-

מיוחס לרוב אוכלוסיית העולם. רוב אוכלוסיית העולם נתפסת כמיעוט, לעיתים, על ידי עצמה וכן על ידי מיעוט שבידיו כוח ההגדרה. אין ספק כי טענת "קו הצבע" או הגזענות, מקושרת על ידי דו-בוייז לאימפריאליזם,

קולוניאליזם ודיכוי. אלה האחרונים מקושרים לחלוקה מוטה של העושר והעוני בעולם. אם כך, תוכנו של "קו הצבע" על פי דו-בויז הוא חברתי לא ביולוגי.

עבור דו-בויז אין הבעיה מתמצת בשאלה איך הפרט מרגיש בהוותו "בעיה". הבעיה, אומר דו-בויז היא שישנם אנשים רבים החיים באפתיה מוחלטת ובאדישות לעובדה שעושר, שפע והשכלה מהם הם נהנים נוצרו על בסיס

העוני, המחסור, הבערות וחולי של רבים ורבות בעולם. אם כך, הבעיה אינה איך את/ה מרגיש להיות בעיה. אמנם הבעיה מתממשת דרך מסלול ותוכן חייהם של פרטים אך אין היא בעיה "אישית". דו-בויז טוען כי הבעיה אינה רק בעייתם של אלה המוגדרים כבעיה; הבעיה היא גם בעייתם של המגדירים אך, מעדיפים לחשוב כי אין זו בעייתם.

היגיון זה הוא לב ליבה של פוליטיקת "קו הצבע" על פי דו-בויז. העושר והעוני קשורים בדיוק כפי שההשכלה והבערות תלויים האחד בשני.

עוד טוען דו-בויז כי אפרו-אמריקאים חיים בעולם מקביל לאמריקאים אחרים. אפרו-אמריקאים חיים מעבר למסך, מאחורי הינומה המפרידה בינם ובין אמריקאים האחרים. כפועל יוצא של טיפוף על קצה אצבעות הרגליים סביב נושא "הבעיה", מההפרדה הכמעט מוחלטת הקיימת בחיים הממשיים בין אירופו-אמריקאים ואפרו-אמרקיאים,

ומהעובדה כי הקשר שבין צבע-עור וההקצאה של משאבים של עושר, יוקרה וכוח עמוק כל כך, פיתחו אפרו-אמריקאים זהות חצויה ומורכבת. הדרך בה אפרו-אמריקאים יוצרים זהות אישית היא דרך הדמות המשתקפת להם

במראה השבורה המוצגת על ידי אירופו-אמריקאים. זיהוי ומודעות עצמית אלה סובלים מפיצול אישיות עמוק. אפרו-אמריקאים חשים כזרים בביתם, בגופם, בחייהם ובריגשותיהם.

. ארעיות היא תחושת20זהו הבסיס עליו נענית השאלה אודות המשמעות המוזרה של להיות שחור בשחר המאה ה-קבע של אפרו-אמריקאים. הם חשים זרים בביתם ובגופם. הם נוכחים-נפקדים במהלך חייהם האמריקאים. ארעיות

זו באה לידי ביטוי בניתוק אישי וקולקטיבי מאולץ מהוויית היומיום, מההיסטוריה ומהתרבות המתרחשת סביבם. אפרו-אמריקאים עשו ועושים היסטוריה; אך, אין היסטוריה זו מופיעה בהיסטוריוגרפיה האמריקאית כהיסטוריה.

מדברים בך, אך הדיבור אינו נוגע בך. אתה כלוא בגוף שלישי, למרות היותך נוכח בגוף ראשון. אפרו-אמריקאים, אומר דו-בויז, חיים בתחושה של גוף שאינו מטיל צל. של צל בלי גוף. לתחושות אלה הוא קרא הכפילות

(הדואליות) כהוויה פסיכולוגית, תרבותית ופוליטית.

. דרך הצגת מה שאני 21בספר הזה ניסיתי לדון במשמעות המוזרה של להיות מזרחי בישראל של שחר המאה ה-רואה כתחושת הארעיות והאי-נוכחות של מזרחים בחברה הישראלית. במאמרים שכתבתי אני מנסה לעמוד על

8. William Edward Burghardt Du Bois. 2003. The Souls of Black Folk. New York: The Modern Library (Originally 1903).

- 122 -

הלך הרוח על "נפשם" של מזרחים. מזרחים בישראל הם דיירי משנה בבית שאין להם עליו כל בעלות. דיירי משנה מנוכרים לעצמם ולהווייתם.

התלבטתי ארוכות עם שם הספר. אני מציע לחשוב על הטיעון המרכזי בספר זה באמצעות שני מושגים המביעים עולם של תוכן ודימויים שונים ובמידה מסויימת מנוגדים. המושג הראשון הוא "לחבר את הנקודות לקו". המושג

השני הוא "קו של נקודות". פעולת החיבור לקו הינה הבסיס של המושג הראשון. במושג השני, ההנחה היא כי קו, הוא תוצר של חיבור נקודות נתונות. בין "לחבר את הנקודות לקו" ובין "קו של נקודות" מצוי ההבדל וכל העולם.

ספר זה מבחינתי, ספר זה הוא ביטוי של פעולת חיבור נקודות לקו. הקו שבו אני רואה את החיים הישראליים שלי.לא נכתב בשביל "אחרים". לבטח הוא לא נכתב בשביל "העם". אין בספר קריאה לדגל כלשהו. את הספר כתבתי לעצמי. אני, כמובן, מזמין אחרים לקרוא את סיפרי. רק מי שרוצה יקרא את הספר. אינני מנסה לשכנע. אינני מנסה

לרתום למטרה כזו או אחרת. אני כותב לעצמי את הדרך שבה אני רואה את המציאות בישראל.

אפשר לתאר את חייו של אדם כרצף של מפגשים. רצף של נקודות. אפשר לומר כי אדם נתקל בנקודות חייו. החיים מלאים אנקדוטות מכל התחומים. השאלה שאני שואל את עצמי, השכם והערב, האם לנקודות הללו

שנתקלתי בהן בחיי יש משמעות מעבר לאירוע חד-פעמי, מקומי, מזדמן, ייחודי? האם יש קישורים בין אירועים שקורים בחיי? אם ישנם קישורים שכאלה, מהו טיבם? אם קישורים שכאלה נעדרים, מהי משמעות ההעדר? יתר על כן, אם חלק מהאירועים מקושרים בינם לבין עצמם, וחלקם מהאירועים אינם מקושרים, מהם האירועים שיש

להם קישורים ומה המשמעות של הקישורים הללו? וכמובן, איזה מהאירועים שאני חווה אינם מקושרים לדבר ומדוע. מאחר ואינני אדם דתי, אני מניח כי קישורים שישנם בין אירועים הם תוצר של פעולה אנושית לא יד

הגורל. כך, אני חושב.

שאלות אלה הן תמצית התהייה באשר לאופיו של הקו המחבר את הנקודות של חיי. האם הקו הזה הוא נתון או שאני יוצר אותו על ידי ההנחה של קיומו? האם ניתן לנסח את המשוואה המתמטית של הקו? האם הניסוח הזה

קרוב למציאות או הוא למעשה "המצאת" המציאות? האם ניתן וכיצד אפשר למתוח קו המחבר נקודות האחת אל השניה?

בכדי להפסיק להיות תיאורטי ומופשט אציג מספר דוגמאות מחיי אשר עשויות לסבר את ההבדל שבין "לחבר את הנקודות לקו" ובין "קו הנקודות". דוגמה ראשונה אשר עשויה לשרת היטב את הקושי הזה הינה האם המאמרים

שכתבתי לאורך השנים האחרונות מבטאים קו? האם יש קו המחבר בין המאמרים הללו לכדי טיעון. האם ישנו קו המחבר בינהם מעבר לעובדה כי אותה אישיות כתבה אותם? הסתכלות מעמיקה במאמרים הללו ובתהיה עיניינית על קנקנם עשויה ללא ספק להצביע על קנקני ככותב וגם אל נסיבות חיי. אך תקוותי היא כי הקורא/ת יוכלו לראות

חיבור לקו של טיעון מעבר לאישיות שלי. בקיצור, תקוותי היא שהקוראים/ת ימצאו טיעון בכתיבה זו.

את התהייה הזו שהיא התוצר של קריאה וחשיבה אודות המאמרים היא המוצר אותו אני מציע לקהל הקוראים/ת. אינני נביא. לא ביטאתי שום יומרה לדעת לאן פני העתיד או כיצד היו "באמת" פני העבר. אך, אני בהחלט מקווה

כי תהיותי בקשר לעתיד והעבר יהוו דיבור אשר יגע באחרים בדרך שהוא נגע בי. אני משוכנע כי פריבלגיה אשכנזית קיימת בישראל. היא מבנה המעצב את חייהם של כל הישראלים, מי לחסד ומי לשבט. זהו מבנה בעל

עוצמה וכוח ועל כן משפיע על כל הישראלים.

על מנת להבהיר את הדיון הפילוסופי המופשט שלמעלה ברצוני לספר את סיפורן של שתי נקודות בחיי ולתהות האם יש כאן קו או רק מצבור של נקודות ואירועים המנותקים אחד מהשני והאם יש כאן מבנה, דפוס או תבנית?

כל נקודה מורכבת מאירועים רבים. שתי הנקודות בן אדון קשורות אל מוסד מרכזי של ההוויה הישראלית. על כן היה להן משקל בחיי ובהוייתי. שתי הנקודות קשורות לצבא ההגנה לישראל.

לעיתים מזומנות בויכוח החריף שיש אודות ההיסטוריה והעתיד של חלוקת העבודה האתנית בישראל, נוגע הדיון בשאלת הקשר שבין "קו" "נקודות" לבין "כורח" ו"מקרה". אם מקבלים את ההנחה שקו חייו של אדם נוצר

מנקודות של מפגשים, ניתן לתרגם את הנקודות הללו לאירועים. זאת אומרת תרגומם של "אירועים'" הוא למעשה ציורו של הקו המחבר את הנקודות.

אבל מהו "אירוע" בחייו של אדם? האם האירוע מוגבל בזמן או שהוא הופך לאירוע בגלל שהוא קשור באלפי נימים אל העבר ואל העתיד. פעמים רבות "אירוע" הופך לבעל משמעות רק לאחר זמן רב. לעיתים, הופכת

התרחשות מהעבר, לאירוע בעל משמעות בהווה ועם השלכות אל העתיד רק ברבות הימים. רק לאחר מחשבה, רק לאחר שחלפו ימים רבים של חיים ביחד עם המפגש ועם השלכותיו הוא הופך לאירוע. אם כך, ההיזכרות הופכת את החוויה שנחקקה בזיכרון לאירוע. אם כן מהו אירוע? האם אירוע הוא או היה מחוייב המציאות? האם אירוע

הוא הכרחי, אקראי או תלוי? מהו הקשר שבין ההכרח והמותנה? מהו הקשר שבין ההכרח והמקרה? כיצד סידרה של אירועים הופכים ל"קו". מהו, אם כך, קו בחייו של אדם? כיצד אירועים הופכים לדפוס. כיצד מפגשים מכל סוג

- 123 -

שהוא הופכים לתבנית? וכיצד שני אלה - התבניות והדפוסים בהם נתונים האירועים - הופכים למרכזיים בחייו של אדם? אלה הן שאלות שאין לגביהן תשובות ברורות. אבל הן למעשה שאלות גורליות במובן שהן מערבות את מה

שאנשים תופסים כגורל. עכשו, לסיפורי הנקודות.

) כמפקד פלוגה חי"ר במילואים. המפגש 1986ב.ש. היה מח"ט חטיבת המילואים בה שירתתי בתפקידי האחרון (הראשון ביני ובין ב.ש. היה קרוב לעשר שנים לפני מפגש אחרון זה. היה זה מפגש בבית הספר לקצינים. אני הייתי

מד"ח (מדריך חיר). ב.ש. היה הממ"ח (מפקד מחלקה בקורס קצינים) בקורס קציני חי"ר.

הוא החליט לחזור 1973 לאחר שירות סדיר בסיירת גולני. לאחר מלחמת 1972ב.ש. השתחרר מצה"ל בשנת לצבא וללכת לקורס קצינים. לתפקיד הממ"ח בבית הספר לקצינים הגיע לאחר שמילא תפקיד מפקד פלוגה באחד

קמ' כהוכחה לחשיבות 40מהגדודים של חטיבת גולני. ב.ש. רצה שהצוערים במחלקתו ירוצו ריצת מרתון של העליונה שהוא ייחס לכושר קרבי של חיילים וקצינים. ציפייה ורצון זה היו הבסיס עליו נבנה ההגיון של אימוני

הספורט אותם היינו אמורים לעשות עם הצוערים כל יום בריצת הבוקר וכל לילה בריצת הלילה. על רקע זה היה לנו עימות באחד מאימוני סדרת הנגמ"ש, בליל חורף קר במיוחד ברמת הנגב. הוא ביקש שאוציא את החיילים

. הצעתי לו לממש את מודל הדוגמה האישית בעצמו. אף אחד לא רץ באותו הלילה. 11:00לריצת לילה ב-

אחר כך פגשתי את ב.ש. בתור סמג"ד (סגן מפקד גדוד) בגולני כשאני הייתי מ"פ (מפקד פלוגה) בגדוד שכן. מעולם לא חיבבנו זה את זה. המפגש האחרון בינ ובין ב.ש. היה בהיותי מפקד פלוגה, בגדוד חי"ר בחטיבת חי"ר

במילואים. הוא מונה למפקד חטיבת המילואים שלי כחלק מהקריירה הצבאית שלו. כדרכו, הוא עשה ודרש דברים מיוחדים. אחד מהרעיונות שלו היה לזמן את פלוגות החטיבה ליומיים מילואים שבהם, הקצינים מקבלים נוהל קרב

של פשיטה לילית, לומדים ציר, מתרגלים על מודל ויוצאים לפעילות לילה. התרגיל היא אמור להסתיים בתרגיל לתרגיל. הילד 12 או ה-10אש. עשינו זאת. בתרגיל הלילה של הפלוגה שלי, המח"ט החליט להביא את בנו בין ה-הלך לאיבוד בלילה והתרגיל עוכב. הכל נגמר בשלום עם עיכוב ארוך במהלך התרגיל.

ב.ש. נהג להזמין את קציני החטיבה לסדרות השתלמוית קצרות. פעם, בדיון של קציני החטיבה אמרתי לו בהתרסהכי אני אזרח שעושה מילואים ולא חייל בחופשה. על כן, ההזמנות ההללו להשתלמויות פוגעות בשגרת חיי

ובעבודתי. הוספתי ואמרתי כי החיים האזרחיים שלי הם העיקר, ולא השירות הצבאי שלי בתקופה המילואים. הצעתי, כי ירכז את שירות המילואים לתקופה ארוכה יותר ויתכנן את כל ההשתלמויות באותה העת. המח"ט לא

אהב את שאמרתי.

באחד מהאימונים במילואים מצא לנכון המח"ט לבקר את הדרך שלי לבצע את האימון. הביקורת שלו נעשתה באופן ובצורה פוגעים וללא הצדקה מיקצועית. לאחר מכן, קיבלתי הודעה על הפסקת תפקידי בחטיבת המילואים

כמפקד פלוגה. למכתב ששלחתי לנציב קבילות החיילים בצבא נענתי כי נערכה בדיקה ולא נמצא כל פגם בהתנהגות המפקד. הוא, כך נאמר, פעל בתחום סמכותו.

היה לי שירות ארוך בחטיבת החי"ר של גולני. הייתי לוחם בסיירת גולני, מדריך חי"ר בביס לקצינים, מ"מ וסמ"פ בגדוד. הייתי מ"פ של פלוגת טירונים ולאחר מכן מ"פ של פלוגה רובאית רגילה באחד מהגדודים. השתתפתי

בפעילות מבצעית רבה. הפלוגה שלי זכתה במקום הראשון בבוחן פלוגה חטיבתי. לאחר, כל אלה החליט מפקד החטיבה שלי במילואים להדיח אותי מתפקידי, בשרירותיות, בלי התראה ובלי נימוקים או סיבות. נציבות הצבא

לקובלנות חיילים (וקצינים), מצאה את פעולותו ללא פגם ובתחום סמכותו.

זוהי תמצית ישירה ומזוככת ביותר של נקודות המפגש והאירועים עם ב.ש.. האם נקודות ואירועים אלה מצטרפים לכדי קו? מהו הקו שאירועים אלה יוצרים? האם יש תוכן ומשמעות חברתית למפגש שלי עם ב.ש. מעבר

למורכבות הפסיכולוגית של שנינו? האם עלי לקבל זאת כ"עוד מפגש" עם אדם אשר חשב כי אני "לא שייך" או "לא מתאים" ולעבור הלאה. אדם העושה כל שביכולתו - ומצליח - להפסיק את ולהפריע את מהלך חיי. עוד אדם

שבידיו היה הכוח ליצור שינוי שכזה בחיי. האם עלי פשוט לקבל את התוצרים של התערבותו בחיי, כמציאות משום שהוא פעל בגדר סמכותו על פי החלטה פקיד ברשויות צה"ל?

את י.ב. פגשתי בפעם ראשונה כשהוא היה הסמג"ד של גדוד המילואים. א. היה המג"ד. שניהם היו קיבוצניקים. ), א. נעשה הסמח"ט וי.ב. נעשה למג"ד. העימות הראשון ביני ובין י.ב. 1982לאחר מלחמת לבנון הראשונה (

התרחש בעת תרגיל גדודי כאשר התברר לי ולאחרים, כי אין לו כל מושג בהפעלת הכוח הצבאי - גדוד חי"ר על נגמשי"ם - שעליו הוא פיקד. מאוחר יותר התברר גם כי הרקע או הכשרה שלו לנהל גדוד של חיילים בצבא ההגנה

לישראל, גם הוא פגום. בישיבת מפיי"ם שבה צוותו והופנו חיילים חדשים לפלוגות, הוא הפנה חיילי מילואים קיבוצניקים לפלוגת המסייעת, משום ששם היו "החברים שלהם" וגם המ"פ "הוא קיבוצניק". את האחרים הוא

הפנה על פי שמות המשפחה של המפ"ים. עמור זה שם משפחה מרוקאי. היה ביננו עימות על הרקע הזה.

- 124 -

את י. ב. פגשתי פעם נוספת בשעת שהותי האחרונה בישראל. הפעם הוא היה בתפקיד בכיר במכללה בגליל. נשיא המכללה - ג. פ. - אותו פגשתי באוניברסיטת חיפה, בה הוא מילא תפקיד של פרופסור, חשב שאני עשוי להיות

רכש מצויין למכללה. הסכמתי עם נשיא המכללה. רצונו העז של הנשיא התקרר באופן מפתיע והפך לקפוא ולקרחוני. התקררות זו התרחשה לאחר שפגשתי את י.ב. במכללה. זהו עוד מכלול קצר של נקודות ואירועים. זה

קרה במהלך שהותי בישראל. האם נקודות ואירועים אלה הופכים לקו? מהו תוכן הקו שב.ש. וי.ב מילאו בחיי? כיצד מפגשים מהסוגים הללו הופכים למציאות חברתית עבור אנשים? כמובן שישנם אירועים ונקודות נוספות

בחיי כמו בחייהם של אנשים אחרים, השאלה היא האם וכיצד להפוך את הנקודות והאירועים הללו לקווים בעלי משמעות?

במאמר של פגי מקינטוש אותו ציינתי במבוא לספר טוענת מקינטוש כי משטר של זכות יתר פוגע בראש וראשונה במערך המריטוקרטי של החיים הציבוריים. העובדה החברתית שישנם אנשים אשר מוענק להם יתרון חברתי כזה או אחר עם קשר קלוש לעבודה ולכישורים שהם מפגינים, פוגעת בפעולה הבסיסית של המערכת. אך, גם פוגעת

בנורמות המנהלות את המוסדות. כאשר עמדות מוענקות ולא נרכשות בעבודה ובמאמץ כל אלה המוכשרים שאינם זוכים לעמדה הופכים למנוכרים ומפתחים מטענים שליליים כלפי המערכת בה הם חיים. משאבים מוענקים ולא

מושגים באמצעות עבודה יוצרים דינמיקה שלילית. הכוח המופקד בידיהם של אנשים הנושאים תפקידים רישמיים בזכותה של זכות היתר לעולם לא יהפוך לסמכות המקובלת. למעשה הוא מערער את הבסיס המוסרי, החברתי והפוליטי של מוסד הסמכות. אלמנטים מרכזיים של התהליך הזה קורים בישראל כפועל יוצא מהשררתה החד

משמעתית של הפריבלגיה האשכנזית כחוק הבלתי כתוב אך המחייב בחברה הישראלית.

מטרתו של ספר זה היתה לבצע ניתוח עדין. המשמעות של צמד מילים זה אינה ברורה מאליה. ניתוח, בפירושו הרפואי של הסרה, הפרדה, בדרך להבראה וגם בפירושו הפילוסופי של פירוק לגורמים, הבהרה בדרך להבנה. את

העדינות צריך לבטא בשפה שמשתמשים בה לצורך הניתוח. אין צורך לומר דברים בחריפות. לעיתים הצורך באמירות חזקות, להכות את הברזל בעודו חם או מלובן, להדגיש את החשוב מיד ובפעולה נחרצת, כל השאיפות

והצרכים הללו עלולים להעיב על החשיבות של האמירה. דברי חכמים בנחת נשמעים. העדינות בניתוח כאן, שואפת להשתייך לצד ההוא של שקט חכם הפונה אל הצד של ההבנה הרגשית לא רק אל ההבנה ולא רק אל הרגש.

רק כך הפעולה של הניתוח החברתי עשויה להיתרגם לפעולה ממשית בהיסטוריה. פעולה של שינוי חברתי של הורדת הפריבלגיה האשכנזית מסדר היום החברתי, התרבותי והפוליטי בישראל. פעולה זו בהחלט תהיה פעולה של

מהפכה שקטה.

- 125 -