קביעת דקדוק נורמטיבי ללשון העברית החיה

רבעון בענייני הלשון העבריתבהוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית • ירושלים

מחזור סב • חוברת ג-ד • תשע"ד

העורכת: לובה ר' חרל"פ

חברי המערכת: דוד טלשיר, חיים א' כהן, יוסף עופר, משה פלורנטין

תקן ותקינות

תוכן העניינים

85 דברהעורכת

תקןותקינות

89 כיצד מתגבש התקן בלשון? משהבר־אשר

99 כיצד מעמידים דקדוק עברי תקני בן ימינו חייםא'כהן

תקן, עושר, רצף: על שלושה היבטים רוניתגדיש

107 בתקנת הלשון

119 קביעת דקדוק נורמטיבי ללשון העברית החיה עינתגונן

129 קביעת נורמות בעברית ובלשונות אחרות מלכהמוצ'ניק

139 על העברית ברשות השידור רותאלמגור־רמון

146 על תורת התנועות בדקדוק העברית התקנית מרדכימישור

80שנהלייסודהחוגללשוןהעבריתבאוניברסיטההעברית

דור המורים הראשון בחוג ללשון העברית משהבר־אשר

159 באוניברסיטה העברית ותוכני הלימודים בו

169 על האנציקלופדיה ללשון העברית ולבלשנותה ג'פריכאן

תקן ותקינות

עינת גונן

קביעת דקדוק נורמטיבי ללשון העברית החיה

בבימות מדעיות שונות נידונים הכוונת הלשון העברית והמעשה הנורמטיבי היוצא מבית מדרשה של האקדמיה ללשון העברית, ומנותחת מערכת השיקולים העומדים ביסוד הפסיקה הנורמטיבית. מרבית הפרסומים הללו קשורים לאקדמיה ללשון, וכותביהם נמנים עם חברי האקדמיה או עם העובדים בה. ברבים מהם מובאת גם ביקורת על מעשה הפסיקה הדקדוקית, אך באופן טבעי כשמדובר בפרסום שכזה, עיקר הדיון מתרכז בהסבר התהליך ומהותו, ומקומן של ביקורת נוקבת או תהייה רחבה יותר על

אופייה של הכוונת הלשון בימינו – מצטמצם. במקומות אחרים נסבים הדיונים על עצם הצורך בהכוונת לשון, בריטואל כמעטקבוע: בצד האחד עומדים אלה הסבורים שהכוונת הלשון מוטעית מיסודה, וגם שבלשן אמתי אינו אמור לעסוק בחינוך לשוני. בצד האחר עומדים אנשי הנורמה הרואים חשיבות בחינוך לשוני ומכירים ביכולותיו של הבלשן לעסוק במחקר מדעי טהור בכובע אחד,

ובכובע אחר גם להביע עמדות ערכיות באשר ללשון התרבות הראויה.הוויכוח הזה הוא ויכוח תרבותי־ערכי־אסתטי ולא מדעי טהור, ולכן לא יוכל כל צד להוכיח את צדקתו או לשכנע את בר הפלוגתה שלו להניח לנושא. הדיון לרוב טעון אמוציות, פופוליסטי, ובשל כך הוא מטשטש את האפשרות להתבונן התבוננות עומק כנה באופי הכוונת הלשון. במאמר זה אעלה כמה מחשבות על הכוונת הלשון מתוך

עמדה הרואה בה ובחינוך הלשוני חשיבות רבה.

1. דקדוק המקורות ודקדוק העברית הנורמטיבית

לפני כמאה שנה החליט ועד הלשון להשתית את מערכת הדקדוק של העברית המתחדשת על המערכת המקראית, שהיא בת 3000-2200 שנה בקירוב.1 שיקולים בלשניים סותרים הועלו בדיון, למשל בחירה בדקדוק המקראי הקדום יותר והראשוני, לעומת בחירה בדקדוק חז"ל, המייצג את המקום שבו נפסק הדיבור הטבעי, בחזקת “תפוס לשון אחרון". הכף הוכרעה לטובת דקדוק המקרא. ההחלטה הזאת הייתה אבן דרך חשובה בשעתה, בתקופת ההתגבשות של העברית החדשה כלשון דיבור וכתיבה אופפת כול. הבחירה בלשון המקרא תאמה גם את הלוך הרוח האידאולוגי הציוני של שיבת עם

זכרונות ועד הלשון, מחברת שנייה, תרע"ב-תרע"ג, עמ' 39-12. .1

ן נ ו ג נת עי | 120

ישראל לארצו מתוך הדגשת זכותו של העם היהודי על ארץ אבותיו ושיבתו לשורשיו התרבותיים והגאוגרפיים. היה זה כאמור בימי שלטון התורכים בארץ, עוד לפני הצהרת

בלפור ולפני תקופת המנדט הבריטי.היום השתנו הנסיבות, מדינת ישראל הייתה לעובדה קיימת, וגם תהליך החייאת הלשון נשלם. הלשון העברית הייתה ללשון הילידית של רוב תושבי ישראל, ודמותה היסודית עוצבה ברוח הראשונים, מתוך תהליכים טבעיים של פישוט ושל הסדרה. דומה שהגיעה העת לדיון עקרוני בשאלת מקומו של המקרא כבסיס הפונולוגיה של העברית הישראלית בפסיקות הדקדוק העומדות על סדר היום ולגבש סדרת עקרונות המתאימה למאה העשרים ואחת ולמעמדה של הלשון העברית כשפה ילידית, טבעית

וחובקת כול.יהיו שיטענו, ובצדק מסוים, שכיום נצטמצם מקומו של המקרא בפסיקה הנורמטיבית, שכן שינויים רבים חלו באקדמיה בדרך הדיון הבלשני בסוגיות לשון, בעיקר בעשורים האחרונים. כיום הדיונים בוועדת הדקדוק נעשים על יסוד עבודת הכנה מעמיקה של בדיקת עובדות הלשון ברובדי העברית השונים. העדויות מרבדים מאוחרים למקרא, ובראש וראשונה ספרות לשון חז"ל, וכן ספרות ימי הביניים, הספרות הרבנית, מסורות הלשון וסופרי מופת בתולדות הלשון העברית המתחיה, נשקלות בכובד ראש. ועם זאת דומה שהדקדוק המקראי עדיין עומד כיסוד המערכת המורפופונולוגית של העברית

החדשה.וכאן עולה שאלה כללית על הכוונת הלשון: האם הגישה הקובעת את דמותה של הלשון הנורמטיבית על יסוד עדויות בטקסטים כתובים עתיקים ראויה לשמש גישה

בלבדית כמעט בקביעת התקן?אמת, יותר מתמיד ניכרת הטיית האוזן לקולות השונים בעברית המהלכת בציבור, ומתקיים ניסיון אמתי להקים את הגשר בין ההתפתחויות הטבעיות בימינו, בעיקר התפתחויות שהשתרשו בסטדנרד הבינוני־גבוה לבין המקורות. ואולם גשר זה אינו תלוי באוויר: בצד אחד הוא עומד על יסודות העברית הישראלית הטבעית, ואילו בצדו האחר יסודותיו מושתים על רובדי העברית הקדומה, ובראש וראשונה המקרא. לפיכך במעשה הקביעה הנורמטיבית האקדמיה מחפשת עדויות לתופעות דומות גם במקורות: וו לשוני בדמות עדות נידחת במקרא, לבנה מנוקדת מימי הביניים, או צורת לשון קדומה החיה במסורת הלשון של עדות ישראל – רובן עדויות לצורות עתיקות מאוד. לתם של חוקים טבעיים בעברית הישראלית תלויה גם ביד המקרה, שכן מכאן שקבלרוב רק אם נזדמנה בדרך נס צורה מקבילה במקורותינו, יזכו התפתחויות טבעיות

ונדרשות כיום ברישיון הכניסה בשערה של העברית התקנית.ומה אנחנו יודעים באמת על הלשון המדוברת הקדומה? גם אם נחשוב שיש למצוא את התשובות בשפה העברית העתיקה, האם באמת יש טעם להקיש מהטקסטים שבידינו – טקסטים שניקודם מאוחר, ושאפילו בשעתם נבדלו לחלוטין מלשון הדיבור

121 | ן העברית החיה ורמטיבי ללשו נ קביעת דקדוק

באופיים, בסוגתם ובאופנותם )קרי: טקסטים מוקפדים, כתובים, המשתייכים לרובד הגבוה( – ללשון המדוברת בת ימינו?

2. מסורת ספרי הלשון והמילונים בעת החדשה

בשיקולים השונים העולים בדיוני האקדמיה מיוחס פעמים רבות משקל גם לדקדוק המקובל, זה המשוקע בספרי לימוד ותיקים וחדשים, במילונים נחשבים ובמסורת העריכה הנורמטיבית המוקפדת. אין ספק שחשיבותם של ספרי הדקדוק והמילונים הראשונים בעיצוב דמותה של העברית שבפינו היום הייתה מכרעת, ואולם בבואנו לקבוע מה המשקל שיש לייחס להם בקביעת התקן כיום, כדאי לדעתי לבחון אותם

בהקשר ההיסטורי־חברתי שנכתבו בו.רבים מספרי הלשון ומהמילונים המוקדמים בתקופה המודרנית היו חלק מהעשייה הציונית בארץ ישראל. בתקופה זו מעטים היו דוברי העברית הילידית בארץ, ווריאציות מגוונות הילכו בציבור. גוני הלשון האלה שיקפו את שפות המוצא הרבות של דוברי העברית וגם את העובדה שלשון הדיבור החדשה עדיין לא הגיעה לכלל גיבוש. ואולם הדקדוק המתואר בספרי הלשון האלה הוא במידה מסוימת יציר מלאכותי שמעולם לא זכה לקיום מלא במציאות. המדקדקים באותם ימים לא בדו, כמובן, דברים מלבם, אך בהסתמכם בעיקר על יסודות הדקדוק המקראי יצרו תמונת פוטומונטאז'. בתמונת הדקדוק הזאת הם טשטשו קמטוטים של יוצאים מן הכלל נדירים )גם כאלה ששיקפו שרידי צורות שנפלטו, וגם כאלה ששיקפו ניצנים של שינויי לשון שמדקדקי העת החדשה לא רצו לחזק(, הרזו מיני וריאציות לשוניות, ושתלו בתמונה פריטי לשון ממערכות שונות ומרבדים שונים באופן שהתקבלה תמונה הרמונית למדיי של מערכת שלמה אחת. המעשה הזה היה חשוב ביותר לשיבתה של הלשון העברית המדוברת לחיים מלאים. במקומות רבים צלחה המלאכה, ונורמת הדקדוק שהועמדה בספרי הלשון המקובלים קנתה אחיזה בקרב הדוברים. לעומת זאת, במקומות אחרים לא צלחה המלאכה בשלמותה, ודגם הלשון שרצו המדקדקים להשית על דוברי העברית

לא התקבל למעשה.2אין בדברים האלה כדי להמעיט מתרומתם הגדולה של מעצבי הדקדוק החדש לעברית שבפינו כיום. עם זאת ראוי בעיניי לבחון את התקן הזה בעיניים מפוקחות: תקן

והשוו מיני שיבושים שנפלטו כליל מן הלשון, למשל אצל ס' ברק ור' גדיש )עורכות(, .2 שפה קמה: לקט מתוך המדור "לשוננו לעם", עיתון "הארץ" תרצ"ג-תש"ה )1944-1932(, ירושלים תשס"ט; י' רשף, "העברית המדוברת בתקופת התהוותה: סוגיית מקורות המידע", מכונת הדבור בתור מורה שפות: פה מדברים עברית, בעריכת ש' יזרעאל, תל־אביב תשע"ב, עמ' 163–187; י' רשף, "איך דיברו עברית? מאפיינים לשוניים של העברית המדוברת בעשורים

הראשונים לקיומה", שם, עמ' 211-188.

ן נ ו ג נת עי | 122

זה היה יפה לשעתו, עת נדרשו חכמי הלשון להתוות דרך לתועים ועת היה צורך לבחור בין מיני מסורות לשון ומנהגי לשון שהתרוצצו בציבור. ואולם משעה שנתקבעה העברית הילידית כלשון חיה זה כמה דורות, ראוי לשוב ולשקול את משקלם של ספרי הדקדוק האלה – ואת ממשיכיהם החדשים יותר – בפסיקה הנורמטיבית היום. מעשה זה חשוב בעיקר במקומות שמשתקפת בהם הלכה שאינה חלק מובנה מן המערכת העברית, כפי שהיא עולה ממקורות עתיקים כתובים. העובדה שזה החזון הלשוני שראו לנגד עיניהם מדקדקים יחידים לפני עשרות רבות של שנים, חזון שכנראה מעולם לא קנה אחיזה מבוססת בקרב קהילות דוברים נרחבות, צריכה להישפט בהקשרה הנכון,מתוך הכרה שבפריטים אחדים, שהם מיעוט במערכת הכללית, מדובר כנראה בניסוי

שכשל.ניקח לדוגמה את מינו של שם העצם גרב, שבעברית התקנית הוא זכר. הסוגיה עלתה לדיון בישיבה של ועדת הדקדוק בשנת תש"ס )ישיבה 71( בשל התחושה שמדובר בגזרה קשה לציבור, שברובו נוהג בגרב כבשם ממין נקבה, ושלמעשה אין הצדקה מצד ים רב הדקדוק להתעקשות על מין זכר בלבד. נתוני הלשון שנבדקו העלו שהמילה גהחלה לשמש ככל הנראה בשלהי המאה התשע־עשרה, אולי בהשראת הערבית.3 רב והוראתה 'כלי', 'שק' )על פי המילון ההיסטורי(. במילון במקורות חז"ל באה הצורה גים(, ואילו במילונים אחרים )גור, רב רב )שם זכר, ברבים ג בן־יהודה צורת היחיד היא גאבן־שושן, מדן, ההווה, רב־מילים – וגם במילונים מקצועיים של האקדמיה ללשון(

רב, ומינה זכר גם כן. הצורה היא גמהנתונים הללו אפשר ללמוד שאין מדובר בשם בעל מסורת מבוססת עתיקת יומין, וקביעת מינו היא כמעט שרירותית: אפשר היה לקבעו בנקבה, ברוח הפתגם “כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו".4 אנשי הלשון בראשית התקופה המודרנית בחרו להבדיל במין בין גרביים לנעליים, וכאשר מדובר בשם חדש שאין לו מסורת שימוש מבוססת, אין בכך כל קושי. שונה הדבר כיום, עת נתפלגו דרכיהם של ההלכה

והמעשה, ובציבור נתקבעה דרך המלך בנקבה, בצד מיעוט למדני הנוקט לשון זכר.בדיון בוועדת הדקדוק בישיבה 71 גברה הדעה שיש לייחס משקל רב לקביעות הבאות במילונים, ולכן נקבע שמין גרב הוא זכר )וכך אושר גם בלא דיון בישיבת המליאה רנד של האקדמיה ללשון(. דיון נוסף בשאלה בוועדת הדקדוק בשנת תשס"ו

ראו ר' סיוון, "מחיי המילים", לשוננו לעם יט, א-ב )תשכ"ח(, עמ' 33–34. אבינרי )י' אבינרי, .3יד הלשון, תל־אביב תשכ"ד, עמ' 99( סובר שהמקור הוא ארמי, ומזכיר את הערוך, המביא מתוך "הלכות גדולות" את המילה גורבא )ח"י קאהוט, ספר ערוך השלם, ב, וינה תרל"ח,

עמ' 348(.ראו דברי ח"א כהן, המובאים בזיכרון הדברים של ישיבת ועדת הדקדוק מיום ז' בתשרי .4

התשס"ו )ישיבה 115; בארכיון האקדמיה(.

123 | ן העברית החיה ורמטיבי ללשו נ קביעת דקדוק

הביא למסקנה זהה, שכן "חברי הוועדה היו בדעה כי דבר לא השתנה או התחדש מאז רב" )מתוך זיכרון הדברים(. הדיון האחרון במין השם ג

נודה באמת: גם אם תישמר מסורת הדקדוק הגורסת שמינו של גרב זכר, לא יהא זה אסון גדול. השם יימנה במניין השמות שתלמידי הבגרות צריכים לשנן את מינם, בצד מגף וסנדל – בניגוד לנעל הנקבית – ועולם כמנהגו ינהג. אין מדובר בפריט קשה במיוחד לשינון, אבל אפשר אולי לנחש שהיכולת לחולל שינוי לשוני בצורה שהיא נחלת רוב גדול של דוברים, והיא כבר רווחת בשימוש יום־יומי, מוגבלת. וכך מתעקשים פוסקי ההלכה הלשונית על פרט לשוני, בניגוד למה שרווח היום ורווח בעבר בעברית החיה )וראו למשל את תיקוני הלשון המתפרסמים שוב ושוב במדור "לשוננו לעם"

בעיתון הארץ(.5

3. גישה נורמטיבית חדשה

עד כה עמדנו על כמה עניינים העומדים בתשתית הפסיקה הנורמטיבית היום. חשוב להדגיש שכל הדברים האמורים, אין בהם כדי לשלול את חשיבותו של החינוך הלשוני ושל קביעת הנורמה. נהפוך הוא: כדי להצליח בעשייה הלשונית ולהשפיע על דמותה של העברית בדורנו ובדורות הבאים, ראוי בעיניי לשכלל את הכלים העומדים לפני פוסקי ההלכה ולהגמיש במעט את העקרונות המשפיעים בדרך כלל על קביעת חוקי הדקדוק. כדרך חלופית מוצע כאן לאמץ גישה חדשה בעלת שלושה רכיבים: סקירה מדעית של לשון הסטנדרד הבינוני־גבוה הנוהג בציבור, ניתוח בלשני סינכרוני ודיאכרוני של תהליכי הלשון המשתקפים בעברית הישראלית וכינון שני מיני תקן: תקן מופתי

ותקן בינוני.

א. כינון קורפוס לעברית המדוברת והכתובהזה כמה עשורים נשמעת הקריאה באקדמיה לכונן סקר לעברית בת ימינו שבפי משכילים.6 מחקר שכזה חשוב לאין שיעור במעשה הפסיקה הנורמטיבית, ובעזרתו יהיה אפשר להשתית את קביעת התקן על עובדות לשון ולא על תחושות אמתיות

למשל בשנת תרצ"ו, תרצ"ז, תש"ב – ראו ברק וגדיש, תשס"ט )לעיל הערה 2(, עמ' 105, 134, .5176; כך מעיד גם אבינרי בשנת תש"ו: "כמעט הכול משתמשים בגרב בלשון נקבה, הן בדיבור והן בספרות" )אבינרי, יד הלשון ]לעיל הערה 3[, עמ' 100(, וגם במאגר הספרות החדשה של

האקדמיה נמצאו עדויות מעורבות.דברי קדרי במליאה 129 בשנת תשל"ז; ראו גם הדיון שנערך במליאה קמט בשנת תשמ"א .6 על עריכת סקר מדעי ללשון הכתובה והמדוברת; וגם מ"צ קדרי, "דחיפותו של סקר על העברית הספרותית החיה", הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 147-127;

מ' בר־אשר, “ארבעים שנות אקדמיה", לשוננו לעם מה, ג )תשנ"ד(, עמ' 108–117.

ן נ ו ג נת עי | 124

או בדויות )ראו להלן דברי בר־אשר(. בעזרתו יהיה אפשר להעמיד סקירה מדעית של לשון הסטנדרד הבינוני־גבוה הנוהג בציבור ולהבחין בין צורות שנשתרשו בקרב רוב ציבור הדוברים לבין צורות המשוקעות ברובדי לשון תת־תקניים בלבד. ראויבעיניי להרחיב את הסקר שהוצע ולהעמיד קורפוס רחב היקף שיתעד את העברית מראשית ימיה כשפת מדינה )ואף קודם לכן – בהמשך לתיעוד במילון ההיסטורי( ועד ימינו. ברי שאין הכרח להעמיד את מעשה ההכוונה הלשונית רק על ממצאי הלשון הנוהגת בפי משכילים, והיבטים שונים – בלשניים ותרבותיים – ראוי שיישקלו גם הם במעשה הפסיקה. ועם זאת טוב יהיה אם יעמדו עובדות הלשון לפני הפוסקים,

כדברי בר־אשר:

אין ספק שיש צורך חשוב – מדעי וגם תרבותי – לברר מה טיבה של הלשון, או טיבן של הלשונות, המהלכות בתוכנו. פגם חמור הוא שהיסקים הנוגעים לעברית החדשה יתבססו על התרשמויות אישיות או על בירור של מקצה קטן ומצומצם שלה בלבד. צורך הוא לנו שייעשה מחקר מקיף וקפדני לפי תכנית מבוררת ומגובשת מראש ובדוקה לכל היבטיה. פעמים אתה חש בתוך האקדמיה עצמה באזלת היד בבירור הנתונים בלשון החיה. עתים שחבר אומר “כך נוהגים

כולם", והמילה "כולם" כוללת את מנהגו שלו בלבד...7

ב. ניתוח בלשני סינכרוני ודיאכרוניהקורפוס שיכונן עשוי לאפשר תיאור כמותי ואיכותי של תופעות לשון בעברית הישראלית. התחקות אחר השפה המתועדת בכתב ובהקלטות רשמיות ולא רשמיות מראשית ימיה של המדינה ואילך תסרטט תמונה מקיפה של הלשון המדוברת והכתובה בנסיבות שיח שונות. בעזרתה נוכל להבחין בין פריטי לשון שנורמת הלשון המופתית בהם מעולם לא קנתה אחיזה בקרב כל ציבור הדוברים המשכיל, לבין פריטי לשון שבעבר נהגו בדרך כלל כתקן, וברבות השנים, בתהליך פעיל של שינוי לשוני, התערער מעמדן של הצורות התקניות. ראוי בעיניי שהתופעות הנבדקות ינותחו ניתוח בלשני, שתוצג החוקיות החדשה בהן ושייבחנו ההניעות השונות המעורבות במעשה השינוי כגורם מזרז או מעכב. כמו כן יש כאמור להביא בחשבון היבטים סוציולינגוויסטיים הנוגעים לרקעם של הדוברים שתועדו. גם עדויות מקבילות בטקסטים מרובדי לשון עתיקים צריכות להיבדק בכובד ראש, ויש לשאול אם מדובר בתהליך לשוני המשתקף גם

בתקופות קדומות.

בר־אשר, שם, עמ' 115. בהמשך בר־אשר מדגיש שממצאי הסקר הזה אינם כרוכים בהכרח .7בנורמה שתיקבע, ולא כל מה שמשמש בחיים יכול לעלות לדרגה של תקן מחייב.

125 | ן העברית החיה ורמטיבי ללשו נ קביעת דקדוק

ניתוח מעמיק של העדויות עשוי לזרוע אור גם על ניצניהן של תופעות לשוןחדשות העומדות בשעריו של הסטנדרד הישראלי ושאין אנשי החינוך ופוסקי הלשון רוצים שיקנו אחיזה בלשון המהלכת כיום. כך אפשר יהיה לעשות את חלופותיהן התקניות – אם יימצאו הצורך ומשאלת הלב – יעד לחינוך לשוני, ומנחילי הלשון יוכלו לנסות וללמד את הדוברים איך להימנע מהשיבושים בטרם יהיו לנחלת הכול.

ג. תקן מופתי ותקן בינוניאנשים רבים שהתקן יקר ללבם עשויים להירתע מקביעת תקן חדש המשקף שינויים מערכתיים ובוטים בהשוואה למערכת הלשון המסורתית. אחת הדרכים להתמודד עם המצב הזה היא לקבוע תקן מדורג, ברוח התקן הכפול שקבעה האקדמיה בכללי התעתיק. בתקן המדורג יהיה תקן מופתי, שבו יתקיימו כללי הדקדוק הקלסיים ונקודת המוצא לקביעתו היא פילולוגית, ובצדו יעמוד תקן בינוני – שיהא יפה לתקשורת בין־אישית טבעית, לא נמלצת, או אפילו לדיבור בציבור שהדובר חש בו בנוח. תקן שכזה יהיה ברוח הלשון העברית, ובקביעתו ישמשו שיקולים בלשניים וניתוח המציאות הלשונית.יהיו שיקשו: מדוע לקבוע תקן? הרי כך נוהג הציבור ממילא, ואין זה מתפקידה

של האקדמיה למרק את מצפונו הלשוני של הדובר.התועלת הגדולה בעיניי איננה בהיתר בדיעבד לשינויי לשון, אלא דווקא בסימון ברור של יעדים לחינוך לשוני. פריטי הלשון שיימצאו בתקן הבינוני והמועדים לשינוי, הם אלה שעליהם כדאי וצריך להוסיף ולהיאבק, שכן בהם עדיין יש סיכוי לשמר את דמותה המקורית של העברית. לעומתם, פריטי לשון שמקומם בתקן המופתי בלבד צריכים להיות מוכרים לדוברים לכל הפחות בהיכרות סבילה, אך נראה שלא יעמדו רב בחזית הלימוד וההטמעה. נשוב לרגע לדוגמת הגרב שנידונה לעיל. אם נניח לגמצד אחד, ומן הצד האחר נטה אוזן לשמוע ולראות שינויי לשון שעודם בהתהוות, כגון השם שרביט שמינו נמצא בתהליכי שינוי, למשל “שרביט כסופה", “שרביטות

כסופות",8 נוכל להשפיע יותר על העברית בדור הבא.ויהיו שיאמרו: והרי האקדמיה ללשון אינה מתערבת בלשון הדיבור, אלא היא קובעת הלכות ללשון התרבות בלבד.9 אמירה זו אמנם מחזקת את זכות קיומה של הפסיקה הנורמטיבית כנגד טענות הסבורים שאין מקום להתערבות ולפסיקה, אך

כך אני שומעת תדיר מפי ילדים, והדבר מתועד הרבה גם במרשתת, גם בכתיבה שאינה מיוחסת .8לילדים רכים בשנים. בלשון הילדים נמצא גם שרביות )מ' סגל, המגדל נפרק: חידושי מילים של ילדים וניתוחם, תל־אביב תשע"א(, אבל בינתיים לא מצאתי עדויות לכך שהשימוש חרג

מתחום שיבושי הילדים.למשל, ז' בן־חיים, “לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם ד )תשי"ג(, עמ' 3–85; .9

ח"א כהן, “הוראת העברית – מעשה של חינוך", העברית סא )תשע"ג(, עמ' 167–172.

ן נ ו ג נת עי | 126

היא נושאת עמה קשיים לא מבוטלים. אם אמנם כך המצב, על כורחה האקדמיה קובעת שני מיני תקנים: תקן גבוה ללשון התרבות, שבו היא קובעת הלכות, ותקן אחר ללשון הדיבור: תקן ריק, חלול, שאליו יוצקים הדוברים את חוקי הלשון המשמשים בפועל. האומנם הדובר הסביר יכול לקיים באופן גורף מערכת צורות כפולה של לשון התרבות בשיח רשמי או רשמי למחצה )למשל שיעור בבית הספר או שיחת מסדרון בין מרצה לתלמידו, כדברי חיים א' כהן10( ושל לשון הדיבור היום־יומי, שבה אין כל הכוונה? אין ספק שלשון הדוברים משתנה על פי נסיבות השיח, המדיום והמשלב הנבחר. השינויים הללו עשויים להתבטא בעיקר באוצר המילים ובתחביר, וכן בגבולות בין מילים )למשל בהקפדה על חיטופים מסוימים בצורות הנסמך, או על ביטוי בכ"פ רפים לאחר וכל"ב(. ואולם בדברים רבים הנוגעים לתצורתן של מילים, ואולי גם לב ברגיל, לנטייתן, ספק אם תתקיים מערכת כפולה מותאמת משלב. מי שאומר שלב בלשון הרצאה, מי שמטה לקוחות בדיבורו היום־יומי, יאמר כך ספק אם יאמר שכנראה גם בלשונו הרשמית, ומי שיודע אך ורק צורת הפעיל בדיבורו הרגיל, יתקשה לדייק בתנועות בנסיבות רשמיות יותר. לכן בהתנערות מהניסיון להורות וללמד כדי להשפיע על שפת הדיבור הרגילה, זאת המשמשת בין הורה לילדיו, בין חברים ובין

עמיתים לעבודה, מושפעת גם לשון התרבות.ראוי להדגיש: קביעת התקן בזיקה ללשון הסטנדרד הגבוה מקובלת בשפות אחרות בעולם, והלשון הרווחת בפי קבוצות המשכילים בקהילת הדוברים משקפת את הלשון הנחשבת “נכונה" וראויה, מבלי להידרש למקורות השפה. דומה שרק בשפות מעטות, ובהן עברית, ערבית, איסלנדית וסינהלה, קביעת התקן מושתתת על ניתוח טקסטים עתיקים.11 תפיסה זו אינה זרה גם לחלוצי העשייה הנורמטיבית בעברית. נביא כאן

מדבריו של עלי איתן:

לא הבלשנים או המתקנים או חוקרי המקורות הם הקובעים את לשון ימינו, אף על פי שידיעת המקורות וחקירת דרכי הלשון מספקת חומר חשוב ליוצרים. מישל בריאל בספרו הקלסי על תורת המשמעות בלשון )סמנטיקה( שואל: "מי יהיה השופט?" ומשיב בדבריו של של הבלשן השבדי נורין )Noreen(: זה לא יהיה היסטוריון הלשון, שאינו עוסק אלא בעבר; ולא הבלשן, שתפקידו רק לתאר את חוקי הלשון, אך לא לחוקקם; ולא הסטטיסטיקן, שעניינו רק רישום השימוש. למי אפוא ניתן את האיצטלה? היא ראויה לממציא הצר את הצורות שבהן משתמשים אחר כך כלל האנשים, לסופר, לפילוסוף, למשורר. אנחנו ההמון מלבישים את מחשבתנו בלבוש שהם יצרוהו. אנחנו משתמשים

שם. .10 J. Myhill, “A Parameterized View of the Concept of ‘Correctness’ ”, Multilingua 23, .11

4 (2004), pp. 389–416

127 | ן העברית החיה ורמטיבי ללשו נ קביעת דקדוק

בלבוש זה ומבלים אותו. בעצמנו אנחנו יכולים לתרום אך מעט להתפתחות הלשון, וגם זאת בהדרכת המורים. עלינו להסתפק במה שאנו תלמידים, ואין

לתלמידים להורות.12

4. מהתאוריה למעשה

הועמדו כאן כמה היבטים העשויים להתוות דרך לכינון תקן חדש וכולל של העברית הישראלית. קשה לחזות כיצד ייראה התקן החדש שייקבע, שכן סרטוט שכזה יוכל להיעשות רק על יסוד עדויות ועל יסוד חשיבה בלשנית כוללת, וכל דוגמה שאביא כאן תהיה בבחינת אנקדוטה לא מבוססת. ובכל זאת אנסה להמחיש את כוונתי

בשתי דוגמאות:נתבונן בהגיית ו' החיבור: סביר שמדגם טקסטים בנסיבות שיח מגוונות יעלה שהגיית ,a ים( לא תתועד כלל, וגם ההגייה בתנועת ו' החיבור בתנועת o )למשל ואנייה, וחדשתימצא בשיעור זניח או לא תימצא כלל, למעט מקרים יחידים )וחצי, למשל(. דגימת טקסטים דבורים ומחקר שדה משלים יוכלו להאיר מה שיעור הגייתה של ו' החיבור

בתנועת u בנסיבות שיח שונות.בדיון על העדויות הללו תיבחן ההתפתחות הפנימית בלשון העברית לרבדיה השונים )האם נמצא ערעור דומה במקורות קדומים? האם מדובר בתהליך שינוי פעיל או במציאות הנוהגת בעברית הישראלית המדוברת מראשית ימיה?( ויישקל מקומה של

כל צורה בתקן הבינוני בצד התקן המופתי, שבו אין כל חידוש.חכמי הלשון יידרשו גם למבנה הדקדוק: אם תיקבע ההגייה ve בנסיבות הללו, כיצד תנוקד ו' החיבור? ניקוד בשווא עשוי לסתור כלל בסיסי במערכת הלשון, שכידוע אינה מקבלת רצף של שווא בראש מילה ואחריו שווא או חטף. אפשר לשקול ניקוד מפושט בתקן הבינוני, למשל בצירי או בסגול,13 או אולי לקבוע במקרים מסוימים ה על דרך ניקוד שונה לשם העצם, למשל בחולם במקום בחטף קמץ )למשל אניאהלים( – קביעה שתחייב החרגה מכללי חוק החיטוף. מדובר במערכת המזכירה לוח שחמט, כדימויו המפורסם של דה־סוסיר, והכרעות שכאלה מחייבות דיון בלשני מעמיק מתוך ראייה מערכתית, ולא אנקדוטלית, ועל יסוד הבנה לשונית וראייה

נכוחה של המציאות הנוהגת. e ועוד דוגמה: בעברית המדוברת נשמעים לעתים פעלים בבניין הפעיל בתנועתיל, מפיל )לא נורמטיבי(, בתחילית בגזרת עו"י ופ"נ, למשל הקים, מקים )נורמטיבי(, הפ

מ' גוטשטיין וע' איתן, "היסודות לתיקוני הלשון", לשוננו לעם ג, ד )תשי"ב(, עמ' 9. .12ברוח הניקוד המפושט )אך הנורמטיבי( שמציע מרדכי מישור: מ' מישור, "הניקוד שלנו על .13

פרשת דרכים", לשוננו לעם נה, ג-ד )תשס"ה-תשס"ו(, עמ' 121–136.

ן נ ו ג נת עי | 128

יש )לא נורמטיבי(. הדיון בסוגיה הזאת צריך להישען ואפילו בפועל השלם, למשל הלבעל עובדות הלשון ועל ניתוחן. על יסודן ייקבע עד כמה ההגייה הזאת רווחת, אם מדובר בחילוף חופשי בין גזרות, ואם בסטנדרד הבינוני גבוה נמצא גם הבין )ומבין(, או שמא מדובר בעיקר במעבר מגזרת פ"נ לגזרת עו"י. כמו כן תיבחן תפוצתה של

התנועה e בפעלים השלמים בבניין הפעיל.ניתוח בלשני סינכרוני יתחקה אחר השינויים האלה בגישה כמותית ואיכותית וייתן דעתו גם על היבטים סוציולינגוויסטיים )למשל, מי הדוברים ומה רקעם(. ניתוח דיאכרוני יבחן את הממצאים על פי תיעוד העברית המדוברת בחמישיםהשנים האחרונות ולאורם של המקורות: כיצד נקלטו הצורות הללו בראשית ימיה של המדינה? האם יימצאו דוגמאות לחילופים כאלה ברבדיה הקדומים של העברית יל ודומיהם, שכבר יע, הטיל–הט )נזכיר למשל חילופים מעין הלאה–הלאה, הזיע–הז

מצאו את מקומם בקביעות האקדמיה(?כמו כן ראוי שיידונו עניינים נוספים, ובהם עניינים הנוגעים לתהליכי לשון ולאסתטיקה לשונית: מה מקום הצורות הללו על רקע תופעות אחרות של מרכוז תנועות בעברית המדוברת? האם ראוי לקבוע תקן בינוני חדש בסוגיה הזאת, כנגד מעשה החינוך הלשוני עד כה? עד כמה גדול השינוי המערכתי בכללי הלשון בהשוואה למעתקים קדומים בתנועת התחילית בבניינים, למשל במעתק המיוחס לחוק ההידקקות, כגון

*הפעיל < הפעיל, *נפעל < נפעל?

סיכום

הצגתי כאן כמה מחשבות הנוגעות לעשייה הנורמטיבית בלשון העברית הישראלית. ההצעות הללו מזמינות חשיבה נוספת על התקן העברי, והן גם מחייבות היערכות מורכבת באשר לכינונו של קורפוס לעברית המודרנית הכתובה והמדוברת. נראה לי שנוסף על ידיעה מעמיקה של רובדי הלשון הקדומים נדרש מעשה הפסיקה הנורמטיבי להיכרות מעמיקה עם הלשון העברית המדוברת בימינו ועם תהליכים של שינוי לשוני ושל התפתחות שחלו בעברית המודרנית ועדיין חלים בה. בעזרתה אפשר יהיה לצפות

מבעוד מועד שינויי לשון בהתהוות ולגבש עמדה עקרונית וחינוכית באשר לטיבם.