חשיבה היסטורית

חשיבה היסטורית :1יחידה

מבוא

פתיחה כללית לקורס וליחידת המבוא .1.1

למה צריך "חשיבה היסטורית"?

כותרתו של קורס זה, "חשיבה היסטורית", מעידה שאין זה קורס רגיל בהיסטוריה, העוסק בלימוד ישיר

לחמת האזרחים כגון: "היהודים בימי הביניים", "ראשית הנצרות", או "ארה"ב ממ –של תקופה מסוימת

למלחמת העולם". במידה לא מבוטלת של צדק, ניתן לומר כי אין זה כלל קורס בהיסטוריה אלא קורס

פילוסופי על תחום ההיסטוריה. מה הצורך בלימוד קורס מסוג זה? -בפילוסופיה: הוא עוסק בעיון הגותי

מדוע לא להסתפק פשוט בלימוד מקיף ככל הניתן של ההיסטוריה?

וטה וראשונית היא: "מדוע לא?" לא מזיק לרכוש מעט הבנה אודות העיון הפילוסופי בתחום תשובה פש

ההיסטוריה, להעשרת הידע שלנו כעוסקים בתחום. זאת בדומה לכך שלא יזיק לסטודנט לפיזיקה ללמוד

העיסוק ההיסטורי אכן איננו זקוק כלל לדיון פילוסופי –במילים אחרות 1קצת פילוסופיה של המדע.

ולטעון –ויש לראות בו העשרה בלבד. ניתן אף להרחיק לכת, כפי שטענו מספר היסטוריונים –תיאורטי

כי עיסוק זה הוא מיותר ואף מזיק:

של החשיבה משות ההכרה ההיסטורית, או אופייההעיסוק הפילוסופי בבעיות כגון מ... "

דיונים ]כאלה[ )...( אני מתמלא ההיסטורית, רק מכשיל את העשייה ההיסטורית. כאשר אני קורא

אלה אנשים שמעולם, מן הסתם, לא ניסו –התפעלות ממקוריותם של הכותבים, שכן על פי רוב

2... ".לעשות בעצמם את המלאכה

הוא אף חיוני ביותר לעיסוק ההיסטורי, הן כסטודנטים והן –לפי דעתנו, לא די שקורס מסוג זה אינו מזיק

טרתו המרכזית של המבוא, היא לבסס את הטענה הזו: להראות מדוע העיסוק כמורים להיסטוריה. מ

ההיסטורי מעלה מתוך עצמו שאלות נוקבות, וזוקק בירור עיוני של מהותה של "החשיבה ההיסטורית".

1ללית חשובה: במשך הקורס, נערוך לא אחת השוואות בין תחום ההיסטוריה לבין המחקר כאן המקום להעיר הערה כ

והם יוצגו באופן –המדעי, והפילוסופיה של המדע. מטבע הדברים, אין באפשרותנו להיכנס לעובי הקורה של הנושאים הללו מעט מכליל וסכמתי.

2 G. R. Elton, The Practice of History (Sydney: Sydney University Press, 1969).

. 3", כרך א' )תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, ה'תשמ"ז(, עמ' חשיבה היסטוריתהתרגום מתוך: אלעזר וינריב, "

ביקורתית. נפתח בחיובית: -ושלילית –מרחיבה -באופן בסיסי, לקורס זה שתי מגמות משלימות: חיובית

קבלה של –ה, בפרט כסטודנטים שטרם קנו מומחיות בתחום, יכול להיות אפיזודי וקטוע לימוד היסטורי

ידיעות כמו "פרטי טריוויה": מתי אירעה המהפכה הצרפתית, מי היה המלך באנגליה בזמן ה"מגנה

כרטא" ובאילו עיסוקים עסקו יהודים בימי הביניים. המטרה החיובית של הקורס היא לכוון את הסטודנט

רים את הראש" ולשים לב לשאלות רחבות אודות תהליכים היסטוריים ולהציע בפניו תיאוריות "לה

על על ההיסטוריה האנושית כולה. המטרה ה"שלילית", -היסטוריוסופיות, המבקשות להציג מבט

הביקורתית, היא להבין את הבעיות הייחודיות לתחום ההיסטוריה בין שאר תחומי הידע האנושי. לקבל

אשר מאפשרים ביקורת על העיסוק ההיסטורי, תוך הבנה מדויקת יותר של האפשרויות והמגבלות כלים

של תחום זה. מעבר לשתי מטרות אלה, קורס זה מבקש להקנות ידע ובהירות אודות מושגים בסיסיים

בהיסטוריה ובחשיבה ההיסטורית ובכך לקדם את התלמיד לעיסוק מקצועי יותר בתחום לימודו.

, הוא מבקש ראשיתמתייחד מקורסים אחרים העוסקים ב"חשיבה היסטורית" במספר נקודות. קורס זה

לשלב בו שתי מסורות שונות של הפילוסופיה של ההיסטוריה: הפילוסופיה הספקולטיבית של

מושגים אותם נסביר –והפילוסופיה הביקורתית של ההיסטוריה –היסטוריה" -ההיסטוריה, או "מטא

שני סוגים אלה של "חשיבה היסטורית" מוצגים לעיתים קרובות בנפרד, או שאחד בהרחבה בהמשך.

מהתחומים מוזכר באופן צדדי. ההצגה המשלבת מאפשרת לנו לקבל תמונה עשירה יותר ה"מרוויחה"

אך בזאת בהכרח אנו נדרשים לצמצם, באופן יחסי, את הפירוט אודות כל אחת בפני –משני הצדדים

ס זה מפנה את המבט בהרחבה לשאלות העולות מתוך המפגש של העיסוק ההיסטורי , קורשניתעצמה.

בהקשרים רבים ומגוונים. לבסוף, הקורס מבקש לגעת בממד –וההיסטוריוסופי עם המסורת היהודית

ההיסטורי בהגותו של הראי"ה קוק. עיסוק בממד זה בהגותו אינו נפוץ, ובפרט שילובו בקורס כולל על

רית, שילוב המאפשר הבנה מעמיקה ובשלה יותר הן של הגות הראי"ה, הן של המסורת חשיבה היסטו

והן של החשיבה ההיסטורית הכללית. –היהודית הכללית בהקשר זה

ולפתוח לכם, סטודנטים בתחום –אנו תקווה כי קורס זה יצליח להשיג ולו את מקצת מטרותיו

ורת ועומק רעיוני. אופקים חדשים, כלים לחשיבה וביק –ההיסטוריה

מה פירוש המילה "היסטוריה"? .1.1

פתיחה נאה לדיון ב"חשיבה היסטורית" היא לשאול את השאלה "מהי היסטוריה"? מה הכוונה במילה

ים לערוך פילוסופיה זו? מעבר לכך שזוהי שאלה מתבקשת עבור העוסקים בתחום, ובוודאי עבור המבקש

, ובכך אנו כבר ורנו את הייחודיות של העיסוק ההיסטורימחיש עבתגם שאלה זו – של ההיסטוריה

. הקורסנכנסים לגופו של

ונצביע על ההבדלים ביניהם. –נבחן, תחילה, מספר שימושים במילה זו בשפת היומיום

,ונסו לשים לב להבדלים במשמעות המילה "היסטוריה" בכל אחד קראו את המשפטים הבאים

מהם:

לא דרך אדם על הירח, עד שעשו זאת ניל ארמסטרונג ובאז היסטוריה,כל ה"מעולם, ב .1

אולדרין."

"ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין עשו היסטוריה, כאשר הם דרכו על הירח." .2

"הנחיתה של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין על הירח, שינתה את פני ההיסטוריה האנושית". .3

ידוש הדרמטי של הנחיתה על הירח. אך את הח –לכאורה, שלושת המשפטים באים לבטא רעיון זהה

כאשר נתבונן באופן בו משמשת המילה "היסטוריה" בכל אחד מהם, נבחין במשמעות שונה.

", או, באופן כל מה שקרה בעבר" –, משמעות המילה "היסטוריה" היא, פחות או יותר 1במשפט מס'

ניתן לומר את המשפט כך: "אם במילים אחרות, 3".למין האנושי כל מה שקרה בעבר" –מצומצם יותר

–נעבור על כל האירועים שאירעו בעבר )למין האנושי(, לפני הנחיתה של ארמסטרונג ואולדרין על הירח

הן הנחיתה על –לא נמצא בהם נחיתה כזו". אם כך, כל מה שקרה בעבר, בכל מקום, הוא "ההיסטוריה"

ותו יום. הירח, והן ארוחת הבוקר שאכל ילד סיני בכפר קטן בא

": "האירוע של נחיתת ארמסטרונג שראוי להיזכראירוע חשוב , פירוש המילה קרוב לביטוי "2במשפט

ועל כן הוא ייזכר לדורות". במלים אחרות, ישנם –ואולדרין על הירח היה אירוע משמעותי ביותר, דרמטי

". לעומת זאת, יש מספר אינם "חשובים –וככל הנראה, רובם –אירועים רבים אשר קרו בעבר. חלקם

מסוים )מועט( של אירועים "חשובים" או "מכוננים". ה"היסטוריה", לפיכך, היא רצף האירועים

ה"חשובים". האירועים שאינם חשובים אינם חלק מההיסטוריה, או שחלקם בה הוא שולי.

ם שנכרכו יחד: "חשוב" אם נבקש להיות מדויקים יותר, ניתן להבחין כאן בין שתי משמעויות, או שני דגשי

: אירוע מסוים, למשל אובייקטיביתו"ראוי להיזכר". את המילה "חשוב" מצד עצמה, ניתן להבין כקביעה

הייתה אירוע "חשוב", מנימוקים רבים. ניתן, לכאורה, להציג את –הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח –

3 הוקינג סטיבן של ספרו, למשל, מפורסםיש משמעות לא מעטה לשאלה האם ההיסטוריה כוללת רק את המין האנושי.

אשר מבקש לתאר את ה"היסטוריה" של ראשית היקום! – ”A Brief History of Time“ רבמקו או –" הזמן תולדות קיצור"

ולקבוע כי הוא –לאירועים אחרים ההשלכות של מאורע זה בתחומים רבים ומגוונים, מתוך השוואה

שהאירוע מותיר על שומעיו: זהו אירוע רושםלהמילים "ראוי להיזכר", לעומת זאת, מתייחסות 4"חשוב".

לזכור את האירוע הזה. "לא ראוי –אשר נחרת בלב, ולא יישכח. לעיתים, אף נוספת נימה נורמטיבית

5נשכח!".

התנועה, ריה" היא כלל לא התייחסות לעבר: ההיסטוריה היא המשמעות של המילה "היסטו, 3במשפט

. אם נחשוב על אדם האומר את המשפט הזה ממש ברגע הנחיתה על הירח, ההתקדמות לאורך הזמן

האומר את המשפט משער, כי החיים האנושיים, מאותו רגע –! לעתיד בעיקרנראה כי המשפט מתייחס

אנו טרם יודעים כיצד –למשל, הביטוי "ההיסטוריה תשפוט" לא יראו אותו דבר. באופן דומה משמש, –

להתייחס למאורע שקרה בזמננו, אך רצף האירועים שיבוא יכריע אם לאירוע זה ישנה חשיבות או לא.

ובכן, מהי היסטוריה?

וממילא, כל ידיעה על העבר היא ידיעה בהיסטוריה? או שאולי –האם היסטוריה היא פשוט "כל העבר"

סטוריה היא אוסף האירועים החשובים והמשפיעים שאירעו? האם ההיסטוריה היא גוף ידע ניטרלי, ההי

ובכך לשמר את זהותנו? –או שבהגדרתה היא משהו שעלינו לזכור כבני אדם, או כבני אומה מסוימת

ואולי היסטוריה היא ההתרחשות בזמן, התנועה?

ואף אם –נוספות. אם ההיסטוריה היא "כל העבר" כל אחד ממובנים אלה, מעלה בתורו שאלות רבות

מדובר על תחום ידע עצום ולמעשה אינסופי. לא ברור כיצד נכון לעשות סדר –היא "כל העבר האנושי"

הידע הזה: נדרשת דרך, מתודה, מאיפה להתחיל וכיצד לחבר את הידיעות השונות. במהלך -בכל ים

עם בעיה זו, על ידי ניסיון להגדיר כיצד "נכון" לחקור הקורס נראה דרכים שונות שהוצעו להתמודד

מעבר לאיסוף אינסופי של פרטי מידע. –היסטוריה

אמנם מצמצמת את התחום, ואף נותנת כיוון –"האירועים החשובים" –המשמעות השנייה שעלתה

ם". על למתודה: היסטוריה איננה איסוף של כל ידיעה על העבר, אלא רק של האירועים ה"חשובי

ההיסטוריון לזהות במכלול האירועים את האירועים ה"חשובים", לנמק את הבחירה בהם וכדומה. אך על

כיוון זה עולות שאלות רבות, לא פחות: מהו אירוע "חשוב"? האם אין זה מושג סובייקטיבי, הנתון

האם הכרעה כזאת –לפרשנות ואף לטעם אישי? כיצד ניתן להכריע כי אירוע מסוים אכן היה "חשוב"

עצמה לא דורשת ידע "היסטורי", וממילא הגענו למעגליות? מעבר לכך, ניתן לערער מן היסוד על

4 בהמשך הקורס נעלה את השאלה אודות הקריטריון לחשיבות.

5כאן המקום להזכיר חלוקה חשובה, בין משפטים "דסקריפטיביים" ו"נורמטיביים": משפט דסקריפטיבי הוא משפט מתאר:

, משפט נורמטיבי הוא משפט המבקש לעורר פעולה, "יש לעשות כך", או: "ראוי לעשות כך". שימת לב "ככה זה". לעומת זאתלהבדל זה מונעת בלבול רב ואי דיוק. בלשון היומיום, אנו לעיתים קרובות מבליעים משמעות נורמטיבית במשפט שהוא

ים בזמן". המשפט כשלעצמו הוא תיאור גרידא בצורתו דסקריפטיבי. למשל: אם האומרת לבנה שקם מאוחר: "רוב הילדים קמ אך מובן כי האם מתכוונת לומר "...ועל כן גם אתה צריך לקום בזמן!". –

לכל אירוע ומקרה יש משמעות, והוא משפיע על –החלוקה בין אירועים "חשובים" ל"לא חשובים"

אם אנו אכן מחפשים אירועים אחרים בסביבתו הקרובה והרחוקה. באופן מעמיק יותר, ניתן לומר כי גם

". האם אירועיםאת מה ש"חשוב", ניתן לשאול האם אנו צריכים לחפש דווקא להציב במרכז הבמה את ה"

-הדבר החשוב בהתפתחויות ובתהליכים האנושיים הוא בהכרח "אירועים"? ניתן לומר, למשל, כי הרגלי

זה או אחר. חיים ונורמות ציבוריות רחבות הן יותר משמעותיות מ"אירוע" דרמטי כ

–ת ציבורירמה הבדילמה זו קשורה בדילמה אחרת, והיא האם תפקיד ההיסטוריון הוא לעסוק בעיקר

ולא בהתרחשויות פרטיות? לכאורה, יש בכך היגיון: לא נראה כי –הכרעות מדיניות, מלחמות ומהפכות

, כי חלק ניכר ההיסטוריון אמור לעסוק בשאלה מה אכל הילד הסיני לארוחת הבוקר. אך מסתבר

בהרגלי חיים, –מהעיסוק ההיסטורי, וודאי בשנים האחרונות, הוא דווקא בנורמות של הציבור הרחב

משפחה, תחומי עיסוק. על כן, ניתן להרחיב את ההגדרה ולומר כי ההיסטוריה עוסקת בנושאים ציבוריים

אך עדיין לא –יומיומיים כולל הרגלים –הן בהכרעות של ההנהגה והן בנורמות ציבוריות רחבות –

האם משורר, למשל, הוא –בהתרחשויות מקומיות חסרות השפעה. אמנם, גם כאן הגבול אינו מובהק

או רק להחלטות –דמות ציבורית או אדם פרטי? האם להתייחס למצבו המשפחתי של ראש הממשלה

הרשמיות?

בין "היסטוריה" ל"כרוניקה" 1.3

ותו וייחודו של העיסוק ההיסטורי היא דרך ההבחנה בין "היסטוריה" אחת הדרכים להבין את משמע

ודרכו ניתן להצביע על מספר נקודות –, מהווה דוגמה קלאסית לכרוניקה הקטע הבא 6ו"כרוניקה".

המאפיינות את כל אחד מהז'אנרים:

ש , וקיד( בשנה זו התפטר הארכיבישוף אידסיג' מן הבישופות בשל בריאותו הרופפת1044" )

לכהונה זו את סיוורד, אב המנזר של אבינגדון. הוא עשה זאת ברשותם של המלך ושל הרוזן

גודווין ובעצה אחת עמהם. רק מעטים מלבדם ידעו על דבר ההתפטרות, כי אז היה מישהו, שאין

הארכיבישוף בוטח בו ושאינו לרוחו, מבקש את הכהונה או קונה אותה. בשנה זו שרר רעב בכל

יה, ומחירי הדגן הרקיעו לשיא שלא נודע כמותו, עד כי מחיר שישית של תבואה היה רחבי אנגל

שישים פני ויותר. ובשנה זו גם יצא המלך לסנדוויץ' עם שלושים וחמש אניות, ואתלסן, הממונה

על תשמישי הקודש, נעשה אב המנזר באבינגדון. ובאותה שנה עצמה נשא המלך אדוארד לאשה

וזן גודווין, עשרה לילות לפני חג הטהרה. את אדית, בתו של הר

6אך אלה רק יסיטו אותנו מהבירור העקרוני –כדרכם של מושגים, ניתן להצביע על אבחנות דקות יותר או מורכבות יותר

שאנו עסוקים בו.

באפריל, והמלך אדוארד העניק את הבישופות 11-( בשנה זו נפטר הבישוף בריתוולד ב1045)

להרמן, הכוהן שלו. בקיץ יצא המלך אדוארד לסנדוויץ' עם אניותיו, והכוח הימי שנאסף שם היה

במרס, 10-זו נפטר הבישוף ליפיניג ב כה גדול עד כי איש מעולם לא ראה כמותו בארץ זו. ובשנה

והמלך נתן את הבישופות ללופריק, בנו.

( בשנה זו יצא הרוזן סווין לווילס, מלווה בגריפית המלך הצפוני, וניתנו לו ערבויות. כאשר 1046)

היה בדרכו הביתה, ציווה שיביאו אליו את אם המנזר של לאומינסטר והוא החזיק בה כל עוד היה

, ואחר כך שילח אותה לביתה. ובשנה זו, לאחר חג הטהרה, הגיע חורף קשה שכולו הדבר לרוחו

אוויר, חורף שאיש לא זכר קשה הימנו, ובני אדם ובהמות נספו -כפור ושלג ושאר פגעי מזג

7וציפורים ודגים גוועו עקב הקור העז והרעב. ".

מאפיינים מסוימים האם קטע זה נראה בעיניך כתיאור היסטורי? האם תוכל להצביע על

המבדילים בינו לבין מה שאנו מצפים מתיאור היסטורי, או מטקסטים היסטוריים אותם למדת?

תיאור ההווה או הכרת העבר? קרבה ופרספקטיבה

בעוד –ההבדל הבולט והפשוט הוא שהכרוניקאי כותב את הדברים תוך כדי התרחשותם, או בסמוך לכך

מהעבר. ההבדל ה"טכני" הזה, מוביל למספר הבדלים משמעותיים בין ההיסטוריון מספר לנו על תקופה

הכרוניקאי וההיסטוריון בצורת העבודה, ובתוצר של אותה עבודה. במבט ראשון, הבדל זה נותן "יתרון"

את האירועים, או שמע ראההמכיר את האירועים וההתרחשויות מקרוב. הוא –משמעותי לכרוניקאי

התרחשותם. ההיסטוריון, לעומת זאת, איננו עד ראיה לאירועים עליהם הוא עדות ישירה וקרובה על

הדבר עליו נשען ההיסטוריון הוא 8ולעיתים קרובות הוא אף איננו יכול למצוא ולחקור עדי ראייה. –מספר

יד של ספרים או מכתבים, -בדרך כלל, שרידים מהעבר: חרסים או שרידי מבנים, כתבי –"מקורות"

– עקיףאו הכרוניקות עצמן שנשמרו. ההיסטוריון, אם כן, מכיר את מושא מחקרו באופן –ומנות יצירות א

9ועל כן קשה לו יותר להשיג מידע אמתי על העבר.

אך הפער בין ההיסטוריון למושא מחקרו עמוק יותר. ההיסטוריון, כמו הכרוניקאי, עוסק רבות במעשיהם

ננה תמיד משימה פשוטה: אנו מכירים את הזולת מבחוץ, ולא של בני אדם. הבנה של מעשה אנושי אי

או אף את עצם המשמעות שלהם בעיניו. האם הרצח הוא –תמיד קל להבין את המניעים של מעשיו

התפרצות זעם או נקמה מתוכננת? שוד מתוך בצע כסף או קנאות דתית? ואולי מטרתו היא בכלל

לא "רצח" אלא הוצאה להורג, התגוננות או תאונה? אנו לאותת למישהו אחר להיזהר? ואולי זה בכלל

7 “Anglo-Saxon Chronicle” (The Abingdon Chronicle), in David C. Douglas and George W. Greenway (eds.), English

Historical Documents, vol. II, 1042-1189 (London: Eyre and Spottiswood, 1953), pp. 112-114. .10הפתוחה, ה'תשמ"ז(. ע' ", כרך א' )תל אביב: האוניברסיטהחשיבה היסטוריתהתרגום מתוך: אלעזר וינריב, "

8 מובן שכאשר מדובר בהיסטוריה קרובה, ההבדל הזה מיטשטש.

9 נתייחס בהמשך לשאלה האם ניתן בכלל להגיע למידע "אמתי" כלשהו בתחום ההיסטוריה.

להתבונן באופן בו הוא עשה את המעשה, בדברים שהוא אמר בהקשרים –נדרשים "לפענח רמזים"

זר, –ככל שהאדם אותו אנו מנסים להבין רחוק מאתנו יותר 10שונים, בערכים שלו ובאורח חייו ועוד.

נתקשה יותר "לפענח" בוודאות את מעשיו. קשיים אלה –מעיר אחרת, ממעמד אחר, מתרבות אחרת

וגם עבור הכרוניקאי. אך קיים הבדל קריטי בינו לבין ההיסטוריון: –נכונים תמיד, גם בחיי היומיום שלנו

לא זו בלבד שהכרוניקאי ראה או שמע ישירות על ההתרחשויות עליהן הוא מספר, הוא אף מכיר מקרוב

הוא מכיר ומורגל בנורמות ובערכים –הן קרו. הכרוניקאי הוא "בן תקופתו" ו"מבפנים" את ההקשר שבו

המקובלים בחברה, בהרגלי החיים, בסגנון הדיבור ובנימוסים של הדמויות אותן הוא פוגש. על כן, אם

הכרוניקאי עד למעשה, קל לו יותר להבין את המניעים המובילים את המשתתפים השונים בדרמה. הוא

ולזהות באופן מדויק –ן בקלות יחסית את הערכים, היצרים והרגשות של בני האדם שסביבו יכול להבי

יותר את משמעות המחוות שלהם. גם כשהוא שומע עדות, או אף קורא מכתב או "מקור", הוא יכול להבין

הן בקלות יחסית את הניואנסים השונים והרמיזות שבדברים. עבור ההיסטוריון, לעומת זאת, הדמויות

כך ההיסטוריון מנסה –במידה רבה זרות: כמו אנתרופולוג, המנסה להבין תרבות אחרת, השונה משלו

להכיר דמויות מתקופה בה העולם התרבותי היה שונה. אנתרופולוגים מסוימים, שהיו מודעים לקושי

סטוריון ניסו לחיות במשך תקופה מסוימת בחברה אותה הם חקרו. בפני ההי –לגשר על פער תרבותי

לא ניתן לחזור אל העבר. –דלת זו חסומה

ניתן לראות "יתרון" דווקא במבטו המרוחק של ההיסטוריון. לכרוניקאי, השקוע –מאידך, במבט נוסף

הוא עדיין איננו יודע דבר על האירועים אשר יקרו בעקבות האירוע –" פרספקטיבהבתוך האירועים, אין "

כי דווקא להיסטוריון, הרואה את הדברים לאחר זמן, ישנה אפשרות שאותו הוא מזכיר. ניתן לומר,

להעריך את האירועים נכונה: מה נותר "בשולי ההיסטוריה", ומה הוביל את מהלכה? המרחק שממנו

באותה התקופה –מביט ההיסטוריון על האירועים אף מאפשר לו להשוות את האירוע לאירועים אחרים

בקיץ יצא המלך שונות. כך למשל, בקטע שקראנו, מציין הכרונקאי כי " במקומות אחרים, או בתקופות

אדוארד לסנדוויץ' עם אניותיו, והכוח הימי שנאסף שם היה כה גדול עד כי איש מעולם לא ראה כמותו

או –" אך האם הוא מסוגל להשוות את הצי של המלך אדוארד לצי של קודמיו או הבאים אחריו בארץ זו..

רות באותה עת? יתרה מזאת, דווקא התמקדותו של ההיסטוריון ב"מקורות" יכולה של ממלכות אח

לאפשר לו להתגבר על הטעיות העומדות בפני הכרוניקאי: הוא יכול להשוות בין מקורות רבים ושונים,

ואף להשתמש באמצעים טכנולוגיים שונים כדי לנתחם. אף ההיכרות הקרובה של הכרוניקאי עם

רגשית, המטה אותו מניתוח קר של האירועים. -ולהפוך למעורבות –להיות בעוכריו הדמויות עלולה

10

ראה בהמשך על הקשר בין ההיסטוריון לשופט.

"ישים היסטוריים" ואיכות ספרותית

מעבר לכך שההיסטוריון מסתכל על העבר והכרוניקאי על ההתרחשות שסביבו, יש ממדים נוספים

מעשה רשימה של המבדילים ביניהם, כפי שניתן ללמוד מהדוגמה שהבאנו לעיל. הכרוניקה היא ל

ובין שניהם, –"עובדות". אי ןשום חוט המקשר בין מינוי הארכיבישוף, לבין מסעו הימי של המלך

קישור של העובדות –לבצורת. בהיסטוריה, אנו מצפים שייעשה שלב נוסף של ניתוח ואף "סינתזה"

מלך פעל כך. באופן המסביר אותן. הכרוניקאי מתאר אנשים ומעשים: הארכיבישוף עשה כך, וה

למשל, על "התפתחותו של מוסד המלוכה" או –ההיסטוריונים, לא אחת, מדברים על דברים אחרים

, 1046"מגמות ביחסו של הממסד הדתי לשלטון החילוני". הם לא מסתפקים באזכור של בצורת משנת

ניתן לומר, .11-אלא מבקשים לבחון, לדוגמה, את ההתפתחות החקלאית והכלכלית של אנגליה במאה ה

אשר אינם נראים לעינו של –"מוסד", "תנועה", "תרבות" –" חדשים ישיםכי ההיסטוריון מציג בפנינו "

". אבחנה זו אמנם קשורה לרעיון ה"פרספקטיבה" שהעלינו לעיל, אך היא כוחות היסטורייםהכרוניקאי: "

לק מתהליך, התרחשות רחבה עומדת לעצמה: גם אדם המסתכל על חייו בהווה יכול לנסות לראותם כח

או זרם. על אדם כזה, נאמר לפעמים כי הוא "חי בתודעה היסטורית".

אופי נוסף של העיסוק ההיסטורי. כאשר אנו -לאותם "ישים" חדשים יש תפקיד נוסף, המפנה אותנו לקו

ים, אלא : לא רשימה של מעשים אשר עשו מלכים ובישופסיפורמדברים על "תהליך", אנו יוצרים למעשה

11-למשל: "המלכים באנגליה ובצרפת, מהמאה ה –תיאור בעל משמעות, שיש בו התחלה, אמצע וסוף

ואילך, החלו לצבור כוח תוך מאמץ לדחוק את רגלי הכנסייה. מגמה זו הובילה בין השאר למשבר שבו

11נסייה הקתולית".מהכ 8-גלו האפיפיורים מרומא לאביניון, וניתן לראות את שיאו בהתנתקות של הנרי ה

–יתרה מכך, כאשר אנו ניגשים לספר היסטוריה, אנו אף מבקשים למצוא בו ממדים ספרותיים מובהקים

גם –שהסיפור יהיה מעניין, שהדמויות יהיו מגובשות ומושכות וכדומה. לא רק בתהליכים הגדולים

ת ספורדיות: לראות לנגד בתולדות חייו של המלך אדוארד אנו מחפשים משהו שחורג מרצף של עובדו

12עינינו דמות, המעוררת הזדהות או דחייה, אשר אנו יכולים להבין את תכניותיה, אמונותיה ותשוקותיה.

דיוק, מדעיות ו"אובייקטיביות"

אשר במובן מסוים הוא קודם לאחרים: הדיוק ה"מדעי". –בנוסף לכל ההבדלים שתיארנו, ישנו ממד נוסף

, אשר הידיעות שהוא מוסר לנו עומדות בסטנדרטים של מומחהלראות, בהיסטוריון אנו רואים, או מצפים

דיוק וביקורת. הכרוניקאי יכול להיות "אובייקטיבי" יותר או פחות, אך מההיסטוריון אנו מצפים לתיאור

מהימן וחסר פניות. מעבר לחוסר ההטיה, אנו מצפים שהמידע ייבדק, יתבסס על נתונים רבים ככל

ר ותוך בחינה ביקורתית של כל מקור. אם נגלה כי היסטוריון מסוים סיפר לנו סיפור אשר מבוסס האפש

נאמר כי הוא מעל בתפקידו. כאשר אנו –על עיוות של העובדות, או על חקירה מרושלת של הנתונים

11 משפט זה הוא לדוגמה בלבד.

12של ההיסטוריון להבין את עולמם הפנימי של דמויות העבר, כפי היכולתאת שאלת –יתר שאת ממד זה מעלה, ממילא, ב

שהעלינו לעיל.

מחה: קוראים ספר היסטורי, אנו מניחים כי ההיסטוריון משתמש בכלים שאינם נגישים לאדם שאינו מו

מגע עם מקורות ראשוניים ומשניים, שיטות כיצד לבחון את מהימנות המקורות ומתודות של ביקורת

באופן כללי.

סיכום

נסכם את ההבדלים שעלו בין "כרוניקה" לבין "היסטוריה". כרוניקה היא מעין רשימה של אירועים

אירועים ומכיר אותם מקרוב, והתרחשויות אשר נרשמת תוך כדי התרחשותם. הכרוניקאי מצוי בתוך ה

הרוח בתרבות בה הוא חי, -ואינו נדרש להכיר אותם דרך מקורות עקיפים. הכרוניקאי אף מכיר את הלכי

ואינו צריך לדלג על פער גדול מדי כאשר הוא מנסה להבין את פשר המעשים. עם זאת, אין הוא מבקש

ת של "כוחות היסטוריים", כגון תהליכים ולא להכניס אותם למסגרת הסברי –אלא לרשום את האירועים

כלכליים או מוסדות. אין לכרוניקאי "פרספקטיבה" המאפשרת לו לבחון את האירועים שהוא רושם לאור

הקשר רחב של השפעות או תהליכים מקבילים. בנוסף לכך, ציינו כי אנו מצפים מהיסטוריה, לעומת

אמצע וסוף. לבסוף הזכרנו את הציפייה שלנו כי בעל משמעות, עם התחלה –כרוניקה, להיות סיפור

אובייקטיבי ומבוסס על נתונים רציניים. חשוב להבהיר כי האבחנה החותכת –ההיסטוריון יהיה מקצועי

שעשינו בין "היסטוריה" ל"כרוניקה" היא במידה רבה הפשטה תיאורטית: בפועל, קשה למצוא דוגמה של

ובמקביל, לא כל תיאור היסטורי מקיים את –מד "היסטורי" "כרוניקה טהורה", אשר אין בה כלל מ

תוקידידס –המאפיינים שהעלינו במלואם. דוגמא קלאסית היא מאחד מאבות ההיסטוריה

(Θουκυδίδης, 460-395 BCE) ,אשר ספרו "תולדות מלחמת פולופונס" נכתב תוך כדי ההתרחשות

את, בחלק ניכר מהמאפיינים האחרים שמבדילים ויחד עם ז –ואף מתוך עדות אישית לחלק מהאירועים

בין "כרוניקה" ל"היסטוריה", הוא בהחלט מתאפיין כ"היסטוריה". מטרת ההבחנה הייתה להמחיש את

וממילא, בסעיף הבא, לראות את השאלות העולות מתוכו. –היסודות המאפיינים את העיסוק ההיסטורי

שאלות יסוד –העיסוק ההיסטורי 1.4

ן במאפיינים של העיסוק ההיסטורי, לאחר שבידלנו אותו מהכרוניקה, נראה כי הוא מעלה אם נתבונ

בעיה ראשונית עלתה כבר בסעיף הקודם: הקושי של ההיסטוריון לדעת את שאלות רבות מעצם טיבו.

ארכיאולוגיים, -הנמצא בעבר. בידי ההיסטוריון "מקורות" שונים, חלקם פיזיים –האמת על מושא חקירתו

מתוך ממצאים אלה הוא מבקש להציג את האירועים, העובדות עצמן. "קפיצה" זו לעיתים קרובות איננה ו

ומעלה שאלות: כיצד אפשר לעבור מ"מקור" לעובדה? האם יש מתודה ברורה למעבר כזה? –קלה כלל

המקורות: חמור מכך. ההיסטוריון, כפי שאמרנו, אינו מסתפק בהצגת רשימת העובדות אותן הוא למד מן

משמעות המקשרת בין ה"עובדות". המעבר מתיאור עובדות -הוא יוצר "סינתזה" ומציע הסבר, או מסגרת

לקראת מתן "הסבר" דורש התגברות על מסוכות לא פשוטות: האם אנו יכולים להבין את מעשיהם של

ן זה נכנסת גם אנשים בעבר? האם אנו יכולים להימנע מ"להסביר" אותם על פי הנורמות שלנו? לעניי

האם ישנה מתודה ברורה של –ה"פרספקטיבה": ראשית, עולה שאלה על הביסוס ל"פרספקטיבה"

בניית "פרספקטיבה היסטורית" או שהיא מעין ניסיון כללי שצובר ההיסטוריון? האם באמת יש יתרון

ניתן –מכך להיסטוריון על אדם מהשורה ב"פרספקטיבה" שבה הוא בוחן אירועים מהעבר? אך יותר

לומר כי דווקא ה"פרספקטיבה", היא המזיקה לעבודת ההיסטוריון: היא מקשה על ההיסטוריון לראות את

הדברים כפי שראו אותם בני התקופה עצמם. לעיל, השווינו את ההיסטוריון לאנתרופולוג, המנסה

ולה למנוע מההיסטוריון להיכנס לתוככי החברה אותה הוא חוקר. ניתן לומר, כי דווקא ה"פרספקטיבה" על

להצליח "להיכנס לתוך נעליהם" של הדמויות אותן הוא חוקר. למעשה, עלתה כאן מחדש שאלת מהותו

– בעיני בני התקופהשל העיסוק ההיסטורי: האם הוא צריך, בעיקר, לתאר את הדברים איך שהם נראו

מאבות ההיסטוריה )או ובשל על האירועים? בפרק הבא, נציג את אחד שיפוט מאוחראו להציג

ודרכו נדון בגישות השונות למדע ההיסטוריה. – לאופולד פון רנקה –ההיסטוריוגרפיה( המודרנית

במבט ביקורתי יותר, ניתן לראות כי בעיותיו של ההיסטוריון אינן מתחילות רק במעבר מה"מקורות"

נו "נקי" ודורש כלי הערכה ושיפוט: ל"עובדות", או מה"עובדות" להסבר. אף איסוף המקורות ובדיקתם אינ

לעיתים המקורות הם רבים ויש לבחור באילו מהם להתמקד. גם כאשר נבחרו מקורות מסוימים,

ואיזה טפל או משני, נשענת על ידיעות קודמות, על גישה –ההחלטה איזה מקור הוא חשוב ומשמעותי

דרת ה"מקור" דורשת שיפוט והערכה: כללית ועל אמונותיו של החוקר. נוסף על כך, לפעמים עצם הג

ואולי מתוך –האם כתב היד שלפנינו הוא מכתב, או מאמר פומבי? האם הוא נכתב באירוניה או ברצינות

כוונה זדונית לשקר? האם מי שחתום עליו הוא אכן מי שכתב אותו?

מקצועית" שאלות אלה מובילות להצבת סימן שאלה רחב יותר על היומרה של ההיסטוריה להיות "

ו"מדעית". שאלה זו עולה אף ביתר שאת כאשר אנו מבקשים להבין ביתר דיוק את טיב ה"הסבר"

: כאשר חוקיםומבוסס על – סיבתיהמתאים לתחום ההיסטוריה. במדעי הטבע, "הסבר" הוא בדרך כלל

א נפילתו של תפוח לארץ( הוא מצביע על הסיבה, שהי –טבע מבקש להסביר תופעה )למשל -מדען

)התפוח נופל בגלל כוח הכבידה לפיו מסות נמשכות זו לזו(. האם גם ה"הסבר" של –טבע -למעשה חוק

חוקיות המניעה את בני האדם ישנהההיסטוריון הוא כזה? האם ניתן להציג סיבה לכל אירוע? האם

רכב? אותנו כאשר אנו מבקשים להסביר אירוע אנושי מו מספקתבמעשיהם? האם הצגה של סיבה וחוק

בשאלות אלה נעסוק בהרחבה ביחידה הבאה, בה נדון ביחסים בין ההיסטוריה לבין המדעים בכלל ומדעי

הטבע בפרט.

הפערים בין העיסוק ההיסטורי לעיסוק המדעי מעלים את האפשרות לקשור את ההיסטוריה לתחומים

ם השופט נדרש : גשופטהאחרים. אפשרות אחת היא לדמות את מפעלו של ההיסטוריון לזה של

פי עדויות וממצאים עקיפים. גם השופט נדרש להבין ולהסביר -להתייחס למאורע שהוא לא נכח בו, על

את מעשיהם של בני אדם. גם השופט מבקש להיות "חסר פניות" ולהכריע ללא הטיה רגשית למי מן

פיהם ניתן לשפוט הצדדים. אך מה הסמכות של ההיסטוריון להיות שופט? האם ישנם ערכים מוחלטים ל

אנשים מתרבויות או מתקופות אחרות? וכמובן, השוואה זו מצריכה להבהיר מה הם הכלים בהם

משתמש השופט ומה ההצדקות להכרעותיו.

אמרנו לעיל, כי ההיסטוריה מציגה בפנינו סיפור, ואנו אף מצפים ממנו להיות מעניין. אם כן, –מכיוון אחר

? אם ההיסטוריון נדרש ספרותיתטוריה לא למדע או לשיפוט אלא ליצירה אולי נכון להשוות את ההיס

אולי ניתן לומר כי אין הוא נדרש אלא להציג סיפור, אשר יהיה עשיר ומבוסס על אירועים –להציג סיפור

אמתיים ולא בדיוניים. צעד נוסף בכיוון זה מוביל לטענה כי אין כלל "היסטוריה" אחת, אובייקטיבית

אשר לכולם ערך שווה. ביחסים שבין ההיסטוריון לשופט –יש אוסף של סיפורים, נראטיבים –ואמתית

ולסופר תעסוק היחידה השלישית.

שאלות רבות אלה מפנות אותנו להרהור נוסף, אודות תכליתו של העיסוק ההיסטורי. למה בכלל לעסוק

ל אחד בדרכו שלו: המדען, המוצא בהיסטוריה? מפעליהם של המדען, השופט והסופר מביאים תועלת, כ

החוק שמגלה המדען מאפשר לו –את חוקי הטבע, מאפשר לנו להבין ולפעול בצורה יעילה יותר בעולם

אז במרחק גדול יותר מכדור –לנבא את התוצאות של תהליכים עתידיים )אם חוק הכבידה הוא נכון

לוגיה שתשפר את חיי האדם )לוויינים(. הארץ השפעתו תהיה חלשה יותר(, ואף לפתח בעקבות כך טכנו

)להביא את הרוצח על עונשו ולמנוע ממנו לרצוח בשנית, –תפקיד השופט הוא לתקן את החברה

מביא לקוראיו הנאה, ואולי גם מעורר אותם למחשבה על חייהם. אך –ולהרתיע רוצחים אחרים(. הסופר

אשר בקשו לטעון: הערך נמצא בהצגת האמת, ואין , היו היסטוריונים 19-מה מועיל ההיסטוריון? במאה ה

האם –צורך לחפש תועלת נוספת. אך האם זו תשובה מספקת? ולאור סימני השאלה שהעלינו

ההיסטוריון מצליח בכלל להציג "אמת"? בפרק השלישי של המבוא, נתייחס למאמרו של פרידריך ניטשה

ן בשאלת המשמעות והערך של העיסוק "במה מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים?" כבסיס לדיו

את התפתחות התחום של –ההיסטורי. אך לפני כן, נציג בקצרה את ה"היסטוריה של ההיסטוריה"

העיסוק בהיסטוריה, ואת הדמויות השונות שפעלו בו. זאת, מתוך שימת לב לחידוש שבעצם העיסוק הזה

זמן אחרות. -וצורת החשיבה הכרוכה בו, לעומת תפיסות

שיבה היסטוריתח : מבוא1יחידה

חלק שני

המתודה של המחקר ההיסטורי המודרני .1.5

לא מובן מאליו.. –עיסוק היסטורי

(, ביקשנו להציף חלק מבעיות היסוד המאפיינות את העיסוק 1.1-1.4בחלק הראשון של יחידה זו )

ק זה, נמשיך את ההיסטורי, ומתוך כך גם לפתוח פתח להרהור על טיבו ומהותו של עיסוק זה. בחל

אך מזווית אחרת: נבקש להציג את התקופה )או –המגמה לעורר מחשבה על יסודות ההיסטוריה

התקופות( בהן הופיע והתפתח העיסוק ההיסטורי באופן שאנו מכירים אותו כיום. הכרת ההקשר

יון אודות יוביל אותנו לד –התפתח עיסוק כזה לא והמסגרת של העיסוק ההיסטורי, כמו גם הזמן בו

הנחות היסוד העומדות בבסיסו. נבקש לשאול: האם ישנה עמדה מסוימת אודות המציאות הכרוכה

בעיסוק ההיסטורי? האם תפיסה מסוימת אודות מקומו של האדם בעולם ובזמן, תשפיע על האופן בו

יסה אנחנו "עושים היסטוריה"? בהקשר זה נעלה לדיון את המתח הקיים בין תפיסה "מיתית" לתפ

"היסטורית". מעבר לשאלות היסוד הללו, ההיכרות עם ה"רגע" של הופעת העיסוק ההיסטורי המודרני

מכילה בתוכה היכרות עם המתודה שאותה גיבשו אבות ההיסטוריוגרפיה המודרנית. מתודה זו נוכחת

פי פילוסופים הן מפי היסטוריונים והן מ –בעיסוק ההיסטורי עד היום, אך גם עלתה כלפיה ביקורת רבה

והוגי דעות. מובן, כי גם לשם הבנה רצינית של הביקורת יש להבין את נקודת ההתחלה, אותה מבקרים.

תמיד אפשר לערער –ההגדרה של "נקודת התחלה" איננה פשוטה 13כמו במקרים רבים בהיסטוריה,

ושתי –ין נקודת זמן ולמצוא נקודה קודמת. עם זאת, בהקשר של העיסוק ההיסטורי המודרני, ניתן לצי

המבטאות את עליית ההיסטוריה לקדמת הבמה. נקודת הזמן היא –דמויות משמעותיות שפעלו בה

Georg Wilhelm Friedrich) גיאורג פרידריך וילהלם הגל , ושתי הדמויות הן 19-ראשית המאה ה

Hegel, 1770-1831) לאופולד פון רנקה ו(Leopold von Ranke, 1795-1886). ין שתי דמויות אלה ב

אך שתיהן השפיעו באופן מכריע על העיסוק בהיסטוריה ועל מעמדו 14קיימים הבדלים רבים ומהותיים,

. בדמותו ובהגותו של הגל נעסוק בהרחבה בחלק השני של 19-של עיסוק זה בעולם הרוח במאה ה

ך ההקשר של תקופתו.מתו –( וכעת נבקש להרחיב בעיקר על פועלו של רנקה 6הקורס )בעיקר ביחידה

13

. 1נדון בכך בין השאר ביחידה 14

במובנים רבים אף ניתן לומר כי המתודה של רנקה הוצגה מתוך ביקורת גלויה על הגותו של הגל.

לאופולד פון רנקה והמתודה של ההיסטוריוגרפיה

הוא החל ללמוד 1814בשנת 15בגרמניה למשפחה לותרנית. (Wiehe)רנקה נולד בעיירה ויהא

פנה לעסוק בהיסטוריה 1817באוניברסיטת לייפציג לימודים קלאסיים, תיאולוגיה ופילוסופיה. משנת

תולדות העמים הלטיניים פרסם את ספרו " 1814-חודית שלו בתחום. בולפתח את המתודה והדרך היי

", בו גם ביטא, כפי שנראה, את שיטתו העקרונית אודות המחקר 1514-1494והגרמאניים בין השנים

, התמנה כפרופסור באוניברסיטת ברלין שם לימד למעלה מחמישים שנה. 1815ההיסטורי. בשנת

בהם הוא הנחיל לתלמידים רבים את המתודה שלו, וכך השפיע בשנים אלה, הוא העביר סמינרים

השפעה מכרעת על המחקר ההיסטורי. הוא פרסם עשרות כרכים של מחקר היסטורי מפורט בנושאים

מההיסטוריה של גרמניה בימי הביניים ובראשית העת החדשה, דרך ההיסטוריה של אנגליה –רבים

רים ובמזרח התיכון בכלל. הוא זכה להערכה ולאותות כבוד וצרפת ועד היסטוריה של העת העתיקה במצ

רבים, בגרמניה ומחוצה לה.

כאמור, מעבר למחקריו ההיסטוריים הרבים, חשיבותו של רנקה היא בכך שהוא הציג מתודה מחקרית

מדויק ושיטתי. -חמורה. בכך, הוא היה מהגורמים הבולטים אשר נתנו למחקר ההיסטורי צביון של מדע

–ראו במקצועם "מדע לכל דבר" 10-ובראשית המאה ה 19-תיו, היסטוריונים רבים במאה הבעקבו

, החלה להופיע ביקורת על תפיסה זו, 10-תפיסה המכונה לעתים "היסטוריוגרפיה קלאסית". במאה ה

עם זאת, 16מחשבה "פוסטמודרניים".-עם עליית זרמי 80-וה 70-ביקורת אשר הלכה והקצינה בשנות ה

קרים, נשענים לא אחת על יסודות אותם הניח רנקה. מה הביא, אם כן, רנקה להיסטוריה? גם המב

הנקודה המשמעותית הראשונה היא הפניית המבט של ההיסטוריונים באופן כמעט בלעדי אל

"המקורות". בפתח ספרו שהוזכר לעיל, כותב רנקה כך:

יומנים, מכתבים, דו"חות דיפלומטיים הם זיכרונות, –הבסיס לעבודה זו, המקורות של תכניה .. "

ודבריהם המתועדים של עדי ראייה. בכתבים אחרים נעשה שימוש רק כאשר הם נבעו ישירות מן

17המקורות שנמנו לעיל או נראו שווי ערך להם מפני שכללו מידע מקורי."

שוניים מפורשים, מקצועיותו של ההיסטוריון, לפי רנקה, היא בכך שהוא טורח בחיפוש אחר "מקורות" רא

אותם הוא בודק ומבקר ביסודיות, ולאחר מכן מבסס עליהם את חיבוריו. גם באופן הכתיבה, רנקה הקפיד

לכל טענה הובאו מקור ואסמכתה המבססים אותה. בכך –להפגין את הביסוס המוחלט של הדברים

ים ספקולטיביים שלא ביקש רנקה להציג את העיסוק ההיסטורי כעיסוק "מקצועי" ולבדל אותו מתחומ

15

הלכה בדרכו של מרטין לותר, מאבות המהפכה הפרוטסטנטית. בהמשך השייך לכנסייה פרוטסטנטית אשר –לותרני

נראה כי לרקע הדתי יש משמעות לשאלות המעסיקות אותנו. 16

המונח "פוסטמודרני" הוא מונח עמום ומשמש לעתים קרובות להכללה של תופעות רבות, שונות ואף מנוגדות. מכיוון

לא ניכנס לדיון במורכבות זו. שאיננו עסוקים כעת ישירות ב"פוסטמודרניזם",17

Fritz Stern, (ed.), The Varieties of History (London and Basingstoke: Macmillan, 1970), p 57. . 11התרגום מתוך וינריב, "חשיבה היסטורית", עמ'

הוא גם קבע מה היא –נתפסו בעיניו כמבוססים. אך רנקה לא רק קבע רף של דיוק לעבודת ההיסטוריון

בעיניו המטרה והתכלית של העיסוק ההיסטורי, במשפט מפורסם שזכה לפירושים שונים:

ת הבאים. להיסטוריה נועד התפקיד לחרוץ משפט על העבר, להורות לקח להווה לטובת הדורו"

18"כל תכליתו היא להראות מה קרה בעליל.יומרותיו של חיבור זה אינן כה נעלות:

היכולת לשפוט ולהכריע על –רנקה מתנער ממה שנראה בעיניו "יומרה" של אלה העוסקים בהיסטוריה

להסיק מסקנות מהעבר על ההווה. עם זאת, הוא מציג מטרה אחרת, –מעשי העבר, ואולי חמור מכך

ר ניתן לראותה כיומרנית לא פחות: להציג את העבר "כפי שאירע בעליל", כהווייתו, באופן אש

אובייקטיבי. כפי שנראה ביחידות הבאות, גם מטרתו של רנקה "להראות את העבר כפי שהוא" ניתנת

לפרשנויות שונות, המשפיעות על צורת המחקר ההיסטורי. עם זאת, ניתן לומר כי מגמתו הכללית של

. איסוף מדעי הטבעקה וממשיכיו היא ברורה: להפוך את ההיסטוריה ל"מדע", באופן המתקרב לרנ

באופן שהוא כביכול "נקי", ללא –קפדני של נתונים, ניתוחם ובדיקתם, והצגת הממצאים העולים מהם

יון הכנסה של השיפוט האישי או של מטרות חיצוניות כמו חינוך ולימוד לקח. מה שמעניין את ההיסטור

ותו לא. –הוא רק חשיפת האמת אודות העבר

הוא אינו "מעדיף" את הכוח החשמלי על כוח הכבידה, –כשם שהפיסיקאי אינו שופט את מושאי חקירתו

כך גם ההיסטוריון: אם הוא מתאר מלחמה, למשל, הוא איננו יכול לצדד –או את הפרוטון על האלקטרון

מר כי המלחמה היא "מיותרת" או "חשובה". אין מתפקידו של באחד הצדדים. הוא אף אינו יכול לו

התיאור שלו צריך להיות ניטרלי, בין אם הוא עוסק –ההיסטוריון לשבח או לגנות את "גיבורי" סיפורו

בעריץ אכזר, או בגיבור אמיץ. אך השלילה של ממד השיפוט בעיסוק ההיסטורי אינה מסתכמת, לפי

אלא גם ביחס לתקופות שלמות. הוא ביטא זאת במשפט –ועים קונקרטיים רנקה, רק ביחס לדמויות ואיר

:1854מפורסם אחר, בהרצאה משנת

אני סבור כי כל תקופה קרובה לאלוהים וכי ערכה אינו במה שנובע ממנה, אלא בעצם עובדת "

את קיומה )...( לכל דורות האנושות זכויות שוות לפני אלוהים, וכך צריך ההיסטוריון לראות

19."הדבר

אל להיסטוריון להכריע כי תקופה אחת היא חשובה ומשמעותית יותר מחברתה, או כי ערכה של תקופה

ההיסטוריון צריך לנהוג 20אחת הוא בכך שהיא הניחה את התנאים להופעת התקופה שבאה אחריה.

אודות מה "ללא משוא פנים", ולחקור את כל התקופות בשווה, כאשר כל מטרתו היא להציג את האמת

18

".בעצםשם. יש המעדיפים לתרגם את הביטוי "מה שקרה 19

Goeffrey Barraclough, History in a Changing World (Oxford: Basil Blackwell, 1957), p. 5 . 13וינריב, שם, עמ' –העברית

20שנה כתקופה אשר כל ערכה הוא בהיותה בין שני עידני 1000-למשל, עצם המונח "ימי הביניים", המציין תקופה של כ

חריו. התקופה הקלאסית של יוון ורומא, ותקופת הרנסנס והנאורות שא –פריחה

שקרה באותה התקופה. אמנם, אם נתבונן בדברים הללו של רנקה, ניתן לראות כי מונחת בהם עצמם

הנחה מטפיזית ואולי אף תיאולוגית. בטרם נדון בכך, נמשיך לפרט מעט אודות המתודה "הקלאסית"

ומעמדה לאחר רנקה.

תלמידיו נברו –היסטורי נרחב ושיטתי כפי שציינו, השפעתו של רנקה הייתה רבה, והיא הובילה לעיסוק

בארכיונים ובגנזכים בחיפוש אחר "מקורות", והציגו מחקרים מדויקים ומנומקים. שיטות המחקר נעשו

מסודרות ומקצועיות יותר. כך הלכו והתגבשו פקולטות להיסטוריה, המופרדות )ואף עוינות( מפקולטות

, היסטוריונים לא מעטים ראו את עבודתם 19-ף המאה האחרות במדעי הרוח, כגון פילוסופיה. לקראת סו

שני היסטוריונים בשם שרל לנגלואה 1898כחלק ממגמה זו, כתבו בשנת 21כ"מדע, לא פחות ולא יותר".

(Charles-Victor Langlois, 1863-1929) ושרל סניובו(Charles Seignobos, 1854-1942) ספר

שלבים המאפיינים את הגישה –את שלבי העובדה של ההיסטוריון "מבוא לחקירה היסטורית", בו פירטו

הקלאסית, ומהווים במידה רבה בסיס לספרי מבוא למחקר היסטורי עד היום. השלבים שהם הציגו הם

)הערות ההסבר הם של כותבי הקורס, ולא של לנגלואה וסניובו(:

איסוף המקורות .1

של רנקה. עם זאת, כפי שנראה והוא מבטא את גישתו –שלב זה הוא המובן ביותר

בהמשך, גם שלב זה לא יהיה מוגן בפני ביקורת.

ביקורת חיצונית של המקורות .1

ב"ביקורת חיצונית" הכוונה לבדיקה האם המקור שבפנינו הוא אמין או מזויף. למרות השם

כגון החומר של –"חיצונית", הכוונה היא, בדרך כלל, לא רק להיבטים 'חיצוניים' לטקסט

המקור, צורת האותיות, המקום בו הוא נמצא, מתוך השוואה לאישיות של הכותב ולתקופה

22אלא גם לבדיקה האם התוכן עצמו מעיד על זיוף. –המשוערת של הדברים

ביקורת פנימית של המקורות .3

21

.16. האימרה מצוטטת אצל וינריב, שם, עמ' (J. B. Bury, 1861-1927)אמרה של ההיסטוריון ג'ון ב. ברי 22

הוא –דוגמה מפורסמת לקטע אשר נחשד בזיוף בגלל תוכנו, )אם כי אין מדובר ב"מקור ראשוני" אלא בספר היסטורי(

אביוס(, מצויה העדות הבאה על פועלו של ישו הנוצרי ותלמידיו:ה"עדות הפלאביאנית". בספרו של יוסף בן מתתיהו )פל את שקיבלו, הבריות של רבם והיה פלא מעשי עושה היה שכן. איש לו לקרוא מותר אם, חכם איש, ישוע היה זמן ובאותו"

-על לתלייה דינו ספילאטו פונטיוס וכשהוציא. המשיח היה הוא. ההלינים מן וגם רבים יהודים אחריו משך והוא, בהנאה האמת ביום אליהם נתגלה שכן. תחילה שאהבוהו אלה[ אותו מלאהוב] פסקו לא, אצלנו[ במעלה] הראשונים האנשים של מסירתם פי

, ) המשיחיים גזע פס לא היום ועד. אחרות נפלאות רבבות[ו, ]זה דבר עליו ניבאו אלוהים שנביאי לאחר, חי שוב והוא השלישיהאם תוכל להסביר אילו יסודות בתוכן הדברים ובסגנונם מעידים כי מדובר ".שמו על כך הנקרא(, הכריסטיאניים: ביוונית

בזיוף?

יש לברור בזהירות מה המידע שניתן לדלות ממנו: מה –לאחר שהוכרע כי המקור אמין

או אירוניה, או מתוך כוונה לשקר. 23ומה נאמר מתוך התרברבות, –ת היסטורית נאמר כעדו

, אשר עוסקים 17-שני סוגים הביקורת נעזרים ב"מדעי עזר", אשר התפתחו עוד מהמאה ה

יד עתיקים( או אפיגרפיה )חקר -במחקר של מקורות עתיקים, כגון פליאוגרפיה )חקר כתבי

יאולוגיה. כתובות על מצבות( וכלל ממצאי הארכ

גילוי העובדות על סמך המקורות .4

(, גם לאחר שהמקורות עמדו לביקורת מדוקדקת, המעבר מהמקור 1.4כפי שכבר נאמר )

וככל –ל"עובדה" איננו פשוט. קשה, למשל, להכריע ממקור בודד כי אירוע מסוים התרחש

ש מקרים בהם שיש יותר עדויות הוודאות שלנו בקיומה של ה"עובדה" מתחזק. מובן כי י

המקורות סותרים זה את זה, או שהעדות שלהם עמומה, ועל החוקר לבחון את כולן

ביסודיות בטרם יכריע אודות ה"עובדה".

עריכת סינתזה של העובדות, או פירושן .5

לאחר שההיסטוריון "אסף" את העובדות, הוא נדרש למיין אותן, ולהציג אותן באופן מאורגן

ניובו ביקשו להציע שיטות שונות של מיון עובדות, כגון חלוקה לעובדות ושיטתי. לנגלואה וס

הקשורות במנהגים חומריים או במנהגים אינטלקטואליים, עובדות על מוסדות ציבוריים

וכאלה העוסקות בנורמות כלכליות. הם אף כיוונו את ההיסטוריון החוקר אילו שאלות יש

לב זה הוא השלב בו הם התקשו יותר מכל, לשאול על העובדות העומדות לפניו. אך, ש

כמתבקש מהרוח ה"מדעית" של ההיסטוריונים באותה עת. הם הודו כי שלב זה דורש "דמיון

ההיסטוריון צריך להעלות בדמיונו את האירועים בכדי שיוכל לארגן אותם לתמונה –יוצר"

24אחת כוללת.

העלאת הסינתזה על הכתב .6

רך להרחיב על שלב זה, וביקשו להדגיש בו בעיקר את הפן לנגלואה וסניובו לא ראו צו

הכתיבה צריכה להיות "מדעית" ונקייה, ללא תערובת של ממדים ספרותיים או –השלילי

אומנותיים, העלולים להעיב על תיאור הדברים כהווייתם.

23

אשר –העת העתיקה מלכי של קרבות סיפוריהכתובות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות המתארות דוגמה ידועה היא

רבת. נוטות, למשל, להפריז בתיאור עוצמת צבא האויב ותיאור תבוסתו הצו24

היוסטוריונים אחרים באותה תקופה אף ניסו להציג מתודה המתעלמת מהצורך בדמיון יוצר וניסו 'לדלג' על השלב

הסינתטי. יש לציין כי במובן מסוים אף מדעי הטבע דורשים דמיון ויצירתיות: כל תיאוריה חדשה דורשת מקוריות, האופן בו נבנה ניסוי דורש יכולת דמיון ועוד.

סה את דרך שיטתית זו, למרות שיש בה "חור" מסוים שגם הכותבים הכירו )בשלב הסינתזה(, ביס

התחושה כי ההיסטוריה מציעה מדע, המתאר באופן אובייקטיבי ואמין את העבר. לעליית הרוח

האובייקטיביסטית בהיסטוריה הייתה השפעה רבה על תחומים מחוץ למחקר ההיסטורי ה"טהור". נקודת

י היא המתח בין תוצאות המחקר ההיסטור –מתח מרכזית, אשר נתייחס אליה בהרחבה בהמשך הקורס

לבין המסורת והאמונה.

חשוב: אילו התנגשויות עלולות לקרות בין מחקר היסטורי לצורת חשיבה מסורתית, לאמונה

דתית או לאידיאולוגיה לאומית? האם אתה מכיר התנגשויות כאלה?

10-המתודה ההיסטורית הקלאסית במאה ה

על המתודה ה"קלאסית". בעייתיות , החלו להופיע סימני שאלה, תהיות ואף ביקורת חריפה 10-במאה ה

ובמובן מסוים, דווקא בגלל המתודה החמורה שלו. –מסוימת נראתה כבר ממחקריו של רנקה עצמו

רנקה כאמור ביקש להישען על "מקורות", כאשר בעיניו ה"מקורות" הרלוונטיים היו כמעט אך ורק מקורות

תרים "מקורות" כאלה? האם האירועים כמו מסמכים או מכתבים. אך האם מכל מאורע נו – כתובים

מותירים אחריהם "מקורות" באופן שוויוני? חלק ניכר ממחקריו של רנקה עסקו בתחום הפוליטי

מסמכים, הסכמים, מכתבים רשמיים או –והדיפלומטי. תחום זה אכן מותיר אחריו "מקורות" רבים

והפוליטית הרשמית, ישנן התרחשויות דעת יודע כי במקביל להתרחשות הדיפלומטית-אישיים. אך כל בר

רבות אשר לא הותירו את אותה כמות של "מקורות", כגון כלכלת השוק או חיי המשפחה. אף ניתן

ישנן ארצות אשר היו מפותחות יותר מבחינת קרוא וכתוב )או דפוס(, –להצביע על הטיה תרבותית

ביל לארצות אלה התקיימו ופעלו תרבויות וממילא הן יותירו להיסטוריון מסמכים רבים יותר. אך במק

אשר לא הותירו מסמכים כתובים. ניתן לומר, אם כן, כי עצם בקשת הביסוס על נתונים מדויקים עלולה

המחקר ההיסטורי ידגיש את אותן תקופות או אירועים אשר –להביא להטיה של "חיפוש מתחת לפנס"

אשר קשה יותר למצוא עליהם נתונים ו"מקורות". דבר הותירו מסמכים רבים, ויתעלמו מאירועים חשובים

כאשר –זה חמור במיוחד לאור תפיסתו העקרונית של רנקה כי "כל התקופות שוות בפני האלוהים"

בפועל דווקא המתודה שלו עלולה להבליט תרבויות או תקופות מסוימות.

ובים. ניתן, לכאורה, להמשיך הפתרון המתבקש, הוא פנייה ל"מקורות" נוספים, מעבר למקורות הכת

ולהחזיק במתודה ההיסטורית הקלאסית, אך להרחיב את תחום המקורות העומדים לרשות ההיסטוריון.

, היא הרחבת התפיסה של הדברים 10-אכן, אחת ההתפתחויות החשובות במחקר ההיסטורי במאה ה

הוא שריד של מבנה או של מזון, בין אם –היכולים לשמש כ"מקורות". כיום ברור כי כל שריד של העבר

כולם משמשים "מקורות" היסטוריים אשר ניתן ללמוד מהם על העבר. בתקופה זו, גם –עצמות או כלים

הארכיאולוגיה התפתחה והפכה לשיטתית יותר, וממצאים מתקופות עתיקות נעשו נגישים יותר

הובילה להופעה של "מקורות" ,10-להיסטוריונים. ההתפתחות הטכנולוגית שהלכה והתעצמה במאה ה

חדשים, שלא היו מוכרים כלל בדורו של רנקה, כמו גם לאמצעים חדשים לחקירת ה"מקורות" הקלאסיים:

25תצלומים וסרטי קולנוע או טלוויזיה מאפשרים מבט שונה לחלוטין, לפחות על העבר הקרוב.

תצלומי אוויר 26ממצאים מהעבר,מיקרוסקופים משוכללים ושיטות כימיות מאפשרות להסיק מסקנות על

משפיעים על הבנת תוואי שטח, ועוד.

ההיסטוריון, אם כן, כבר פחות משועבד לחומרים הכתובים, ונראה כי המחקר יכול להתקרב לאידיאל של

רנקה ולהתייחס לכל אירוע או תקופה באופן שווה, בלי הטיה. אך סימני השאלה וקולות הביקורת על

(Carl L. Becker, 1873-1945)א פסקו. שני היסטוריונים אמריקאים, קרל בקר המתודה הקלאסית ל

ביקרו את השיטה הקלאסית בחריפות, בסדרת (Charles A. Beard, 1874-1948)וצ'רלס בירד

ולא –מאמרים שיצאו בין שתי מלחמות העולם. ראוי לציין כי שניהם היו היסטוריונים במקצועם

ו במחקר היסטורי אשר במידה רבה נשען על המתודה הקלאסית, למרות והם המשיכ –פילוסופים

הביקורת שהם עצמם העלו.

כפי שראינו, גם לנגלואה וסניובו הודו כי שלב ה"סינתזה" הוא בעייתי מבחינת ה"מדעיות" שלו, אך בירד

ת שאין ובקר הרחיבו את הסדק הזה וערערו את השיטה כולה. לדבריהם, כל סינתזה נשענת על תבני

והיא מושפעת מעולמו של ההיסטוריון: מערכיו, מהמקובל בתקופתו ואולי אף –למצוא אותה ב"מקורות"

ממזגו האישי. ההיסטוריון למעשה "כופה" תבנית משלו על האירועים. גם שלב הכתיבה, אשר על פי

ירד: המתודה הקלאסית נתפס כהעברה גרידא של הידע אל הנייר, עורר את חשדם של בקר וב

ההיסטוריון תמיד צריך לבחור מה להעלות על הכתב, מתוך כל הידיעות שהוא אסף והניתוחים שהוא

ערך. בחירה זו, גם אם היא נעשית מטעמי קיצור, מושפעת לבסוף מטעמו או ערכיו של ההיסטוריון.

מהנחות אך הביקורת לא נעצרה בשלב הסינתזה. הבחירה באלו עובדות להתמקד מושפעת, לדבריהם,

ראשוניות של ההיסטוריון אודות התקופה אותה הוא חוקר. ה"סינתזה" איננה מגיעה רק בסוף, לאחר

אלא היא מנחה את בחירת המקורות. עבודת ההיסטוריון, אם כן, –שכל העובדות כבר מונחות ומבוררות

ם מעורבים זה בזה, כלל אינה יכולה להתבצע על פי השלבים המוגדרים של לנגלואה וסניובו: כל השלבי

לדברי בירד, חזונו של רנקה 27וכולם מושפעים מעולמו הערכי של החוקר ומהתקופה בה הוא שרוי.

לפי בקר, ההיסטוריה נכונה רק באופן יחסי, 28אודות הצגת העבר "כפי שהיה בעליל" הוא "חלום נאצל".

25

חישבו כיצד תיראה עבודת ההיסטוריון בעתיד, לאור המידע הרב המופק כיום. 26

, המאפשרת באופן כימי לקבוע במידה רבה של דיוק את 1949בשנת 14ראוי לציון הוא הפיתוח של שיטת תיארוך פחמן

גילם של ממצאים שונים. 27

ם, אשר הוצגה כמענה למיקוד של רנקה ותלמידיו בהקשר זה ניתן להוסיף, כי ההתרחבות של ה"מקורות" ההיסטוריי

אף מחריפה את הבעיה: בפני ההיסטוריון עומדים מספר בלתי נדלה של עדויות ואפשרויות חקירה –בחומרים כתובים ובדיקה, והכרעתו באלו מקורות ושיטות חקירה לבחור נעשית משמעותית וקריטית לתוצאות המחקר.

28 Charles A. Beard, “That Noble Dream”, in: Fritz Stern (ed.) The Varieties of History (London and Basingstoke:

Macmillan, 1970), pp. 315-328.

בקר ובירד הכינו את 29צמו"."כל אדם הוא הוא ההיסטוריון של ע –לפי צורכי הדור של ההיסטוריון

הקרקע לתיאוריות ביקורתיות שיופיעו בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר ניתן לכלול אותן תחת

השם "פוסטמודרניות". תיאוריות אלה לא רק ילוו את העשייה ההיסטורית אלא יצמיחו "היסטוריונים

לאסית. חדשים", אשר כבר מהנחות היסוד אינם מקבלים את המתודה הק

ייתכן וניתן לענות על חלק מתהיותיהם של בקר ובירד, ולא להגיע למסקנות הרלטיבסטיות הקיצוניות

וודאי שלא צריך לקבל את כל הביקורת הפוסטמודרנית. ביחידה הבאה, ניכנס באופן –שהם הביעו

ן תחומי הידע שיטתי יותר לשאלת האפשרות לראות את ההיסטוריון כמדען, ונדון בדומה ובשונה שבי

של עליית ההיסטוריה תהליך ההיסטוריהשונים לבין ההיסטוריה. אך כעת ברצוננו להפנות את המבט ל

ולאחר מכן ערעור על יסודותיו ובמובנים מסוימים דחיקתו מהמעמד אליו זכה. תהליך זה מעורר –כמדע

מה גרם לעליית קולות שאלות היסטורית משלו: מדוע עלה ה"ההיסטוריציזם" בתקופה בה הוא עלה?

הביקורת? האם יש כאן רק בירור אינטלקטואלי, או שיש סיבה אחרת לכך שההיסטוריה עולה לגדולה?

.10-וה 19-הרבה מעבר למאות ה –שאלות אלה מובילות אותנו למבט רחב יותר

על פי מירצ'ה אליאדה –היסטוריה ומיתוס .1.6

-פיסה ההיסטורית המודרנית לבין תפיסות קדםבסעיף זה נבקש להציג יסודות המבחינים בין הת

מודרניות, של מיתוס. הרעיונות העיקריים שנביא מבוססים על מחקריו של ההוגה, חוקר הדתות

, כפי שהוצגו בספרו "המיתוס של (Miracea Eliade, 1907-1986) מירצ'ה אליאדהוההיסטוריון הרומני

30השיבה הנצחית".

, כפי שעלתה במובהק מדברי רנקה, ביקשה להציג את ההיסטוריה "כפי כזכור, המגמה ההיסטוריציסטית

בלא לשפוט אותה מתוך מערכת ערכים חיצונית לה או לבקש ללמוד ממנה על –שהיא אירעה בעליל"

ההווה והעתיד. כך, כל אירוע מוצג כאירוע שאירע בעבר ותו לא: בנקודת זמן מסוימת הוא "התחיל",

וחלף לבלי שוב. כך גם הדמויות המתוארות בהיסטוריה: נפוליאון בונפרטה –" בנקודה אחרת הוא "נגמר

. התפיסה ההיסטורית הזו 1811במאי 5-הלנה ב-ומת באי סנט 1769לאוגוסט 15-נולד בקורסיקה ב

–שנראית אולי מובנת מאליה, מבוססת, כדברי ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, על מודעות חדשה

כפי שנפרט, מירצ'ה אליאדה טען כי תפיסה כזו 31זיל של הזמן, שדבר לא פטור ממנו.תפיסת הממד הנ

29

http://www.historians.org/about-aha-and-membership/aha-history-and-archives/presidential-addresses/carl-l-becker

30 , מצרפתית: יותם ראובני, )ירושלים: כרמל ה'תש"ס(.ארכיטיפים וחזרה –המיתוס של השיבה הנצחית מירצ'ה אליאדה,

31. אל ירושלמי והגותו נחזור 116עובד ה'תשמ"ח(, ע' -אביב: עם-יב, )תל, מאנגלית: שמואל שבזכוריוסף חיים ירושלמי,

, העוסקות בהקשר היהודי ובשאלת יחסי ההיסטוריה והזיכרון.5-ו 4בהרחבה ביחידות

הצגת האירועים ההיסטוריים ללא כל הקשר חיצוני, מציעה 32מעוררת אימה: "אימת ההיסטוריה".

למעשה אפשרות של היסטוריה חסרת משמעות: מדוע דמות מסוימת מופיעה ונעלמת? מדוע

על במת ההיסטוריה ולאחר מכן נכחדו? התשובה היסודית שמציבה הגישה ציוויליזציות שלמות עלו

ההיסטוריציסטית היא פשוט: "כך אירע". היא אמנם יכולה להציע נתונים רבים, למשל, על צבאו של

נפוליאון ועל הצבאות של הקואליציה שלחמה נגדו, ובכך להסביר את ניצחונותיו ותבוסתו. אך כפי

ההיסטוריון מציג בכך שיפוט ערכי ונושא משמעות. אין איזו סיבה מטפיזית, אין –שרנקה עצמו אמר

ערכית, המצדיקה את נצחונו של נפוליאון או את תבוסתו. בספרו, מנגיד אליאדה לצורת -עקרונית

הקדם –החשיבה ההיסטוריציסטית, בהקשר זה, את החשיבה המיתית של החברה ה"ארכאית"

בה תפיסות וצורות פולחן שנהגו בחברות רבות ושונות בעת העתיקה, אליאדה סוקר בהרח 33מודרנית.

או באזורים אליהם לא חדרו רעיונות מודרניים ומתוך הדוגמאות הרבות הוא מבקש להציג יסודות

החורזים את התפיסה המיתית, המבחינים אותה מזו ההיסטורית. בפסקאות הבאות, נבקש להציג

הוא מציע בין שתי צורות התפיסה. מקום מיוחד תקבל תפיסת בתמציתיות את האבחנה העקרונית ש

הנוצרית( כפי שהיא מבוטאת בעיקר בתנ"ך. יש לציין כי על הגותו של –הזמן היהודית )ובעקבותיה

אליאדה וכן על הנתונים שהוא הציג עלתה ביקורת לא מעטה בשנים האחרונות, אך נראה כי לא ניתן

לות מדבריו.להתעלם מהשאלות העקרוניות העו

תפיסת העולם ה"אנטי היסטורית" של האדם הארכאי

לפי אליאדה, ישנו קו חורז המאפיין את החברות הארכאיות: "התקוממות" כנגד הזמן הקונקרטי,

ונוסטלגיה לשיבה מחזורית אל "זמן מיתי", אל ה"ראשית" שמעבר להיסטוריה. בעיניו, –ההיסטורי

ובמובן מסוים, –השונה מזו של האדם המודרני 34קה אלטרנטיבית,חברות אלה נושאות למעשה מטפיזי

שונה מהמחשבה המערבית שלאחר הופעת הפילוסופיה היוונית. לאדם הארכאי הייתה )ובמובנים

היא עודנה קיימת( השקפה אחרת אודות שאלות כגון: "מה יש?", "מה ממשי ומה אשלייתי?" –מסוימים

35"קיומם של אילו דברים הוא בעל משמעות?". ם בעלי ערך?" אווכן שאלות כמו: "אילו דברים ה

אליאדה טוען, כי לפי המבט של האדם הארכאי כל המציאות המוכרת והגלויה, ה"חילונית", היא חסרת

הדומם, הצומח או החי –ערך ואף במידה רבה חסרת ממשות. האובייקטים שבעולם המקיף את האדם

ם "משתתפים" באופן כלשהו במציאות שהיא נשגבה מהם: העולם של אם ה רקמקבלים ממשות וערך –

הוא נצחי, בלתי –האלוהות או ה"קדושה". הפסל שבלב המקדש נתפס כנושא בתוכו תכונות אלוהיות

32

. 118אליאדה, שם, ראה למשל עמ' 33

בהשפעת –דה רבה במחקר כיום מקובל להימנע משימוש במונח "ארכאי", המביע עמדה שיפוטית או היררכית )במי

גם אנו ננקוט בביטוי זה בסקירה של הגותו. –התפיסה ההיסטוריציסטית...(, מכיוון שאליאדה עצמו משתמש בו 34

בדרך כלל, תיאוריה או השקפה אודות היסודות המהותיים של המציאות והקיום. –מילולית: "מעבר לפיזיקה" –מטפיזיקה 35

שאלות –ם של החשיבה המודרנית המאוחרת היא ההפרדה בין שני סוגי השאלות הללו ניתן לטעון כי אחד המאפייני

ובמידה רבה –"ניטרליות" אודות היש ושאלות "ערכיות". הדמות המזוהה עם חלוקה זו היא הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום בעקבותיו, גם עמנואל קאנט.

נהר, סלע או עץ: הם בעלי ערך מכיוון –פגיע, מעניק כוח. כך גם אובייקטים טבעיים שנתפסו כקדושים

ועל כן הם ראויים לסגידה. –האנושית, הזמנית והפגיעה שהם "חורגים" מהמציאות

לעניינינו, חשוב יותר היחס לפעולות האנושיות. לפי אליאדה, בעיניים ארכאיות המעשה האנושי גם הוא

חסר ערך וממשות, אלא אם כן הוא מצליח לשחזר, או להשתתף, במעשה מיתי. אליאדה מדגיש את

ה האנושי צריך לשחזר בשביל "לזכות" בממשות: על פי התפיסה , אשר המעשארכיטיפיםחשיבותם של

–ולמעשה, מחוץ לזמן, לפני ההיסטוריה –המיתית, ישנם מעשים מסוימים אשר נעשו ב'זמן בראשיתי'

והפעולות האנושיות נדרשות להתאים את עצמן למעשים אלה. הערך והממשות מוקנים למעשה האנושי

י )מעשה של אלים או גיבורים קדומים(. אמרה הודית המבטאת זאת אנוש-רק אם הוא מבטא מעשה לא

דוגמה מרכזית שמביא אליאדה היא מעשה 36כך עושים בני האדם". –קובעת כי: "כך עשו האלים

הבריאה עצמו, אותו מבקשים בני החברה הארכאית לשחזר בהזדמנויות שונות. למשל, כאשר שבט

את ערכו של המעשה בעצם ההשתלטות על השטח והשגת בחר להתיישב באזור חדש, הוא לא ראה

הוא ראה צורך לעגן זאת באמצעות ריטואל אשר קישר את מעשה ההתיישבות עם –אזורי מחיה חדשים

מעשה הבריאה. כשם שהאל או האלים הכניסו סדר בכאוס שקדם לעולם, כך גם השבט משתלט על

אין מדובר במעשה סמלי, או במעין "מזכרת" חשוב להבין כי 37השממה ומכשיר אותה להתיישבות.

למציאות קדומה: בעיני האדם המיתי, אין הוא עושה אלא את מעשה האלים. מעשה אחר איננו קיים.

דוגמה מובהקת אחרת היא טקסי נישואין: האדם הארכאי אינו מסוגל לקבל מציאות שבה "סתם" זוג

כגון, לסיפור על –ד יהיה מקושר למיתולוגיה אנושי מחליט לחיות יחד ולהקים משפחה. ה"טקס" תמי

"נישואי" השמים והאדמה. הטקס הארכאי ימחיש את התפיסה לפיה הבעל אינו אלא ביטוי ל"שמים"

מיסטי בין -והקשר ביניהם מקבל את ערכו רק בשל שייכותו לקשר המטפיזי –והכלה אינה אלא "האדמה"

לם הארכאי כלל אינו מכיר פעולות "חילוניות" גרידא: באופן רחב, טוען אליאדה, העו 38האדמה לשמים.

כל יציאה לציד או דיג, הכרזת מלחמה או הסכם שלום בין שבטים, נעשו במידה כלשהי כריטואל, הקושר

דוגמה חשובה נוספת היא הרפואה הקדומה: הצמח אותו מניח ה"רופא" על 39אותן לארכיטיפ מיתולוגי.

ביולוגיות, אלא בגלל היותו גילום של פעולת האל או -ונותיו הכימיותהפצע אינו פועל לבדו, מתוקף תכ

דת, הנתפס כבעל תכונות מאגיות, ולהנחת הצמח תתלווה -האלים. על כן לרוב הרופא צריך להיות כהן

40אמירה של לחש או עשייה של טקס.

על פי מה הקשר של כל אלה לשאלת העיסוק ההיסטורי? בתפיסה המיתית, כפי שתיארנו אותה

אליאדה, אין ערך וממשות למעשה האנושי הספציפי, הנעשה בזמן ומקום מסוים. ערכו הוא רק בגלל

36

. 16מובא אצל אליאדה, שם, עמ' 37

.16שם, עמ' 38

.18שם, עמ' 39

.31שם, 40

. 34שם,

זמנית. במילים אחרות, ל"היסטוריה" במובן של רצף האירועים המתרחשים -השתייכותו למציאות על

ן מתמעט אין ממשות עצמית. כל "אירוע" הוא למעשה חזרה מעגלית על ארכיטיפ קבוע, ועל כ –בזמן

מאד הערך של תיעוד וזיכרון: בתפיסה המיתית, אין ולא יכול להיות הבדל משמעותי בין המעשים שלי

או של סבא שלו. אף אם עשיתי מעשה חשוב, כמו הובלה של השבט –למעשים של סבא שלי

–י הם לא נתפסים כמעשה חדש, כשינו –להשתלטות על אזור מחיה חדש, או לניצחון במלחמה קריטית

אלא כחזרה על מעשה האלים המיתי. אמנם, יש מקרים אשר יהיו חשובים דיים בכדי להותיר רושם

41אך עד מהרה הם עצמם "יופקעו" מההיסטוריה ויסופרו כמיתוס, אשר אין לו "זמן היסטורי". –ולהיזכר

, או המעגלייםמיתוסים פן נוסף של "שלילת ההיסטוריה" בעולם הארכאי, אותו מדגיש אליאדה, הוא ה

בפרט בהסתכלות על –. בעולם הטבע, ניתן להצביע על תופעות בולטות של מחזוריות השיבה הנצחית

גרמי השמיים: חילופי היום והלילה, מחזור הירח, עונות השנה החוזרות. יחד עם זאת, האדם חווה גם

אי שמלחמה גדולה, או בצורת ווד –אירועים חד פעמיים, השונים זה מזה: אין יום הדומה לחברו לחלוטין

קשה, אינם מחזה מחזורי במובן הפשוט של המילה. תפיסות מיתיות רבות, ביססו את עולמן על היסוד

ובכך ביטלו, למעשה, את המשתנה והמתחדש. הסיפור המיתי הוא לא אחת סיפור על מחזור –המעגלי

גם בתנ"ך היא פולחן האל הבבלי ולידה מחדש. דוגמה המוזכרת –מוות –אינסופי: מעגל של חיים

ולאחר מכן שב לחיים. הסוגדים לתמוז היו "משתתפים" –אשר 'מבלה' חצי מהשנה בשאול 42"תמוז",

סופדים לו ומקוננים על מותו. מיתוסים ופולחנים דומים היו נפוצים ברחבי המזרח התיכון –במעגל זה

אשר חלחל גם ליוון ורומא. מיתולוגיות 43ם,כגון המיתוס על איזיס ואוזיריס במצרי –שנים רבות

ומתחיל –מפותחות מספרות על מחזורים מתמידים של אלפי שנים בהם העולם חוזר למצבו הראשוני

מעגל חדש. המעגליות, לפי אליאדה, היא למעשה הניסיון להפוך את הזמני והמשתנה לנצחי וקבוע: שום

מה שהיה )באינסוף המחזורים הקודמים( –חדש לחלוטין הפיך לחלוטין, שום דבר איננו-דבר אינו בלתי

הוא שיהיה )באינסוף המחזורים הבאים(. אליאדה ממחיש את רעיון המחזוריות דרך טקסי "ראש

השנה הקודמת נמחקת, –השנה". לדבריו, טקסים אלה מבטאים באופנים שונים רעיון של "ביטול הזמן"

הכהן נדרשים לחדש את הזמן בכדי שתתחיל השנה החדשה. "נשרפת" או "מגורשת לשאול", והמלך או

כביכול, אין מה לזכור מהשנה שחלפה, וודאי לא להמשיך –בתפיסה כזאת אין רצף בין שנה לשנה

ולפתח. בלשונו:

41

כלומר, –אפשר להזכיר בהקשר זה כי אגדות ילדים רבות מתחילות במילים "היה היה, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה..."

היסטורית". -הן מופקעות מהזמן ומהמקום הקונקרטי, ומתוארות כמציאות "א42

ראה יחזקאל, ח' י"ד. 43

י, האל אוזיריס נרצח בידי אחיו אשר ביתר את גופתו ופיזרה ברחבי מצרים. אשתו של אוזיריס, איזיס, לפי המיתוס המצר

אשר –אך רק באופן חלקי. גם כאן, הפולחן ביטא את המוות והתחייה המחזוריים –אספה את חלקיו והצליחה להחיותו נקשרו גם למעגלי הגאות והשפל של הנילוס.

הסירוב לשמר את זכר העבר, גם העבר המידי, מעיד לדעתנו על אנתרופולוגיה ייחודית. "

)...( חייו האדם הארכאי לקבל את עצמו כישות היסטורית בסירובו שלמדובר, אם לתמצת,

של האדם הארכאי )...( אמנם מתנהלים בזמן, אבל אינם נושאים בעול הזמן הזה, אינם קולטים

אינם לוקחים כלל בחשבון את המאפיין המכריע ביותר –ההפיכות, ובמילים אחרות -את אי

44."ה מתמשךבהוובמודעות לזמן )...( האדם הפרימיטיבי חי

"האדם ההיסטורי" המודרני לעומת ה"אדם הארכאי"

–האדם המודרני, ה"היסטורי", המבקש לדחות את המיתוס, את הריטואלים המחזוריים ואת המעגליות

–מבקש בכך לקבל אחריות ועצמאות. הוא "מעביר" את הערך והממשות מהמעשים המבטאים ארכיטיפ

ומוביל –יים ארכאיות: מעשה אנושי, הנעשה מתוך בחירה רציונלית דווקא למה שהיה חסר כל ערך בעינ

את מה –להתפתחות ושיפור של חיי האדם. יתרה מזאת, המודרניות במהותה "מקדשת" את החדש

שלא היה מעולם, ואיננו שחזור של שום אירוע קדום. המבט ההיסטורי המודרני צומח, לפי אליאדה,

–ם לא רוצה לשחזר את מעשה האלים, אלא לעשות את המעשה שלו מתוך עליית תודעת החירות: האד

מעשה שכולו אנושי. באופן רדיקלי יותר, האדם המודרני מבקש לקחת את "תפקיד האלים" לעצמו: לא

אלא האדם הוא ה"בורא" את עולמו: –האלים הם הבוראים את העולם, והאדם רק משתתף עמהם

ת, התודעה של האדם הארכאי מבוססת על חולשה וכניעה. דוגמת מפתח, משפר ויוצר. בעיניים מודרניו

הרפואה שהובאה לעיל ממחישה זאת: כל עוד האדם איננו בטוח ביכולותיו לרפא, איננו מבין את המצב

הוא נזקק לגייס את האלים לשם הריפוי. –הביולוגי ועומד למעשה חסר אונים מול הפציעה או המחלה

לא שחזור של בריאת העולם: בעיניים ארכאיות, -יפוי" כזה יישען על אזכורלא אחת, טוען אליאדה, "ר

. כך גם בהקשר של המערכות הרחבות המקיפות את או מחדשניתן לתקן את העולם, אלא רק לבור

שהרי הן מבטאות ארכיטיפ שמימי. גם –שיפור או שינוי -האדם: המערכות החברתיות, למשל, אינן ברות

מהמלך, מהמעמדות –מו נותן לסבל כתוצאה מהמציאות החברתית הקיימת אם האדם מוצא את עצ

הוא אינו מבקש לשנות את המציאות ולכונן חברה חדשה, מתוקנת. כך גם –השונים, ממלחמות קשות

ועל כן לא יובילו לניסיון –לגבי תנאי הטבע: הבצורת הקשה או עליית הנהר על גדותיו הם מעשה האלים

45לשלוט בו.להבין את הטבע ו

מיתי. האדם -היסטורי כנעלה על זה הארכאי-אך אליאדה איננו ממהר לראות את המבט המודרני

ומתיימר לקחת על עצמו אחריות מלאה –המודרני מבקש לעמוד זקוף אל מול "אימת ההיסטוריה"

יים לא ו"ליצור את עולמו בעצמו". אך האם הוא באמת מסוגל לכך? האדם המודרני אמנם הוביל שינו

44

.78אליאדה, שם, עמ' 45

את שאפשרה זו היא "היסטורית" לתפיסה המעגלי מהמיתוס היציאה – כיוונית-חד סיבתיותטעון לל הכוונה אין

הוא ,טכנולוגית מבחינה למשל, להתפתח האדם הצליח כאשר: הפוכה סיבתיות לתאר בהחלט ניתן. האנושית ההתפתחות כרוכה, מודרנית", היסטורית" תודעה: הדברים בין הקשר על היא הטענה. המיתית מהתודעה בהדרגה" להשתחרר" היה יכול

.בטבע לפעול ובכוחו עצמאותו, האדם חירות של ברעיון

את ההיסטוריה, ליצור עולם כרצונו. לא אחת, מעשה אנושי לנהלאך קשה לומר שהוא הצליח –קטנים

מביא לתוצאות והשלכות שהאדם לא יכול היה לשער: ממציא מנוע –יוזמה חברתית, פיתוח טכנולוגי –

הקומוניזם ככל הקיטור לא יכול היה לשער את השינויים הנרחבים של "המהפכה התעשייתית", ואבות

הנראה לא שיערו את מעשי הזוועה של סטאלין ומאו. נוסף על כך, דווקא המציאות המודרנית מביאה

תאגידי ענק המשפיעים על מדיניות ואורח החיים –למודעות את ההשפעה הרבה של "כוחות גלובליים"

ות. ה"אדם הקטן", מוצא את של מדינות ויחידים, משברים כלכליים, התפשטות של רעיונות, סמלים ואופנ

חייו כבן חורין. לעיתים חש הציבור כי גורלו -עצמו נתון להשפעה זו בלא יכולת אמתית לקבוע את מסלול

וכיצד להשפיע על החלטותיהן. –נתון בידי קבוצות כוח קטנות, שאין לו כלל מושג מה המניעים שלהן

דומה אודות העבר: התפתחויות קריטיות, אשר המידע שמביאים ההיסטוריונים מציג בפני האדם תמונה

משפיעות על חיי האדם עד היום, נעשו כביכול "מאליהן", "בידי ההיסטוריה". המהפכה החקלאית,

למשל, או המעבר מסחר חליפין לשימוש בכסף, אינן תוצאה של בחירה מסוימת או הכרעה מודעת.

בלא רוח החירות והעצמאות –ימת ההיסטוריה" האדם המודרני, טוען אליאדה, מוצא את עצמו חי עם "א

-היסטורי אפשרות "לחלץ את עצמו מהזמן", כמו בטקסי ראש-שאליהן חתר. אף אין בידי האדם המודרני

השנה הארכאיים, המאפשרים "התחלה מחדש" מתוך זמן מיתי, בראשיתי. אליאדה טוען "בשם" האדם

-חודשת" של העולם ושל עצמו, בעוד האדם המודרניהארכאי, כי דווקא הוא מצליח להשתתף ב"בריאה מ

וגם זאת, כפי שראינו, לא תמיד עולה בידו. באופן –היסטורי איננו אלא יוצר היסטוריה בתוך הבריאה

עמוק יותר, השלילה של הזמן המיתי, מבטלת למעשה את היכולת למצוא עוגן של משמעות מחוץ לזרם

אך הוא חי –אמנם היה חסר ממשות וערך לעומת האלים פוסק. האדם המיתי -ההתרחשויות הבלתי

נצחי, המקיף אותו ונוכח בחייו. האדם ההיסטורי אשר ביקש -מתוך תודעה של השתתפות בעולם אלוהי

אוטונומיה וקיום עצמי, נותר במידה רבה בעולם שכולו זמני ומתחלף. המבט ההיסטוריציסטי, חושש

וניהיליזם. עלול להביא את האדם לייאוש –אליאדה

ובעיקר, על –אליאדה הציג בפנינו, אם כן, שתי תפיסות מטפיזיות על העולם, מקומו של האדם בו

גם בחברות –משמעות היחס לזמן. מובן כי בפועל לא נמצא חלוקה "טהורה" של שני המודלים הללו

ל התפתחות ושיפור ארכאיות ניתן למצוא יסודות מסוימים של מודעות לזמן ההיסטורי ושל מאמצים ש

גם המודרנה לא כוננה תודעה היסטורית אשר אין בה כלל יסודות מיתיים, –של תנאי החיים. במקביל

בין כאלה המשמרים יסודות מיתיים –ריטואלים מחזוריים או ניסיונות "לברוח מההיסטוריה"

יתרה 47מיתוס קדום.ובין כאלה אשר נוצרו מתוך המציאות המודרנית, בלא קשר גלוי ל 46מסורתיים,

יסוד "מיתי" אשר מקנה לה –מכך, ניתן אף למצוא בליבה של הגישה ההיסטוריציסטית, הניטרלית

46

, אשר נותרו גם בחברות מודרניות וחילוניות עוגן מסוים של מעגליות. השנה במעגל חגיםהדוגמה הפשוטה ביותר היא 47

נתק מחייו הממשיים, ה"היסטוריים", ונכנס למציאות האדם למעשה מת –חישבו למשל על צפייה בסרט קולנוע

מקום: בשעה של צפייה "עובר" האדם לעתים שנים רבות, נודד בין יבשות וכו'. -אלטרנטיבית של זמן

משמעות. ראינו בדבריו של רנקה עצמו, כי ההצדקה ליחס השוויוני והניטרלי לתקופות ואירועים שונים

דורות האנושות זכויות שוות לפני לכל )...(כל תקופה קרובה לאלוהים היא במובן מסוים תיאולוגית: "

בקרבה של כל רגע –". גם רנקה, אם כן, מבקש למצוא את המשמעות מעבר להיסטוריה ... אלוהים

היסטורי לאלוהים שמעבר לזמן. אין כאן המקום להרחיב על התיאולוגיה הלותרנית, עליה התחנך רנקה

אך למרות 48ה זו למתודה ההיסטוריציסטית.בילדותו, אך ניתן להצביע על קשרים בולטים בין תיאולוגי

היסטורית -מיתית לבין זו המודרנית-נקודות ההשקה בין התפיסות, האבחנה בין התודעה הארכאית

נראית ברורה וחדה. עם זאת, יש חריגה אחת בולטת מהחלוקה הדיכוטומית הזו, אשר אליאדה עצמו

ה"עברית". התרבות היהודית, או בלשונו של אליאדה, –מצביע עליה

מקראית -ייחודה של תפיסת הזמן ה"עברית"

המסורת ה"עברית", מציגה בעומק העת העתיקה תפיסה השונה באופן מהותי מהתפיסה המיתית של

הקורות לבני אדם בזמן ובעולם הממשי ואף במידה התרחשויות הזמן. כמעט כל המקרא הוא תיאור של

-פעמי, שקרה לקבוצת בני-יאת מצרים, למשל, הוא מאורע חדלא מבוטלת של רצף. אירוע מכונן כמו יצ

ואחריה ההיסטוריה –במקום מסוים ובזמן מסוים. היא באה אחרי אירועים קודמים –בני ישראל –אדם

כך גם הדמויות 49לא תחזור. –ממשיכה לאירועים נוספים, אחרים. יציאת מצרים עצמה, כאירוע

ואינן חוזרות באופן גלוי –מן ובמקום וכל דמות פועלת באופן שונה המקראיות ופעולותיהן: הם חיים בז

על מעשים ארכיטיפיים. אליאדה מביא כדוגמה חריפה את סיפור העקדה: לדבריו, מעשה של הקרבת בן

המעשה היה ביטוי לתפיסה מיתית, לפיה 50בכור הייתה מקובלת כריטואל קבוע ברחבי המזרח הקדום.

ובכדי שכוחו לא ייגמר, יש להשיב לו את הכוח בקורבן הבכור. –ן לאדם ולעולם האל נותן את כוח הפריו

זהו למעשה מעגל מתמיד, מובן מאליו לאלה הנוהגים בו. אך סיפור העקדה הוא אחר לחלוטין: הוא איננו

אלא –אין עוד סיפור כזה בכל התנ"ך. הוא איננו מובן מאליו –פעמי -ריטואל חוזר אלא מעשה חד

כניסיון שאיננו מתיישב עם "ציפיותיו" של אברהם, למרות שיצחק אכן היה מעין "מתנה שמימית" מתואר

נולד בנס לאחר עקרות וזקנה. למעשה של אברהם יש ערך משל עצמו, לא כביטוי של ארכיטיפ חוזר. –

הוא כמובן עם זאת, מובן שהתיאור המקראי איננו "היסטורי" במובן המודרני של המילה: ההבדל הקריטי

51אלוהית. התגלותאלא בעיקר סיפור של –בכך שהמקרא איננו סיפור של היסטוריה אנושית גרידא

48

האל )הנוצרי( ועל הנוכחות של האל -מרטין לותר, נאבק במונופול שלקחה לעצמה הכנסייה הקתולית על דבר –בתמצית

אין אנשים אשר נעשו קרובים יותר –וגיה שלו למעשה שללה מן היסוד את הרעיון של תיווך בין האל לאדם בעולם. התיאולהאל קרוב לכל המאמינים בשווה. המבקש למצוא את דבר האל אינו צריך לפנות –לאל ודרכם עובר השפע אל האדם

ללא צורך בפרשנות –במפורש את דבר האל , המבטאים (Sola Scriptura)קדושים, אלא ישירות לכתבי הקודש -לאנשים

חיצונית. 49

יציאת מצרים, ולרעיון ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו זכירתבהמשך נתייחס לכך שהתורה בהחלט מצווה על

כאילו הוא יצא ממצרים". 50

דברים י"ד, ל"א. ראה למשל: –ניתן לראות את ההתייחסות לכך גם במקרא באזהרות כנגד קרבן המולך 51

אך אליאדה מבדיל בינן לבין ההתגלות במובן ה"עברי", המתרחשת בתוך –גם בתרבויות המיתיות יש ממד של התגלות

.97ההיסטוריה. ראה שם עמ'

במובנים רבים, הממד ה"היסטורי" של התנ"ך הוא תולדה של ההבדל בין האמונה ה"עברית" לבין

במיתולוגיה האל, כמו אודותאין כלל סיפורים –התודעה המיתית. האל במקרא הוא מעבר לעולם ולזמן

עולמית, מה שיש הוא רק תיאורים של -אין תיאור על עולם שמימי המנותק מההיסטוריה האנושית –

התגלות: דיבור אלוהי מפורש )נבואה( או התערבות "מעשית" בהיסטוריה. על כן אין "מעשים אלוהיים"

, להיסטוריה יש פשר אלא יש דיבור אלוהי אליו נדרשים להקשיב. מתוך כך –שניתן לשחזר שוב ושוב

–ברור: היא סיפור אודות היחסים בין עם ישראל ואלוהיו. מכך נובע ממילא כי יש בהחלט שיפוט ערכי

ישנן דמויות של "רשעים" ושל "צדיקים", ישנן תקופות בהן העם כולו חוטא ועוזב את אלוהיו וישנן

הסבר לאירועים: כאשר הולכים השיפוט הזה מהווה –תקופות של שיבה ל"ישר והטוב". יותר מכך

הישר מצליחים, וכאשר עוזבים אותה נענשים ונופלים. זהו במובנים רבים ה"מסר" החורז את -בדרך

כברכה המיועדת לצדיקים. בניגוד מובהק –הכישלון בא כעונש על חטא, וההצלחה –סיפורי המקרא

מוצג –ה לכבוש את ממלכת ישראל מודרני, סיפור בו מגיע מלך מממלכה שכנה ומנס-לתיאור היסטורי

לחלוטין מתוך הקשר ערכי, כתגובה אלוהית למעשי העם.

העובדה שהסיפור ה"היסטורי" במקרא איננו מופשט מערך ומשמעות, אלא נידון במסגרת של תוכן

מובילה להבדל חשוב נוסף. המקרא איננו מבקש כלל לתאר –מסוים )הקשבה / אי הקשבה לדבר האל(

ואיננו מתיימר להביא בפנינו את כל המידע האפשרי אודות תקופה –ם באופן "אובייקטיבי" את הדברי

םה-לוא)מלך פלוני( ה ...ידבר רמסוימת. במקומות רבים בספר מלכים, למשל, נאמר במפורש: "וית

המקרא עצמו "מודה", אם כן, כי ישנן עובדות רבות שלא נכנסו 52.."..הימים-ידבר רספ-לע, תביםכ

ואחרים המתוארים בתכלית –לספר. גם בסיפורים ש"נכנסו": ישנם כאלה המתוארים בהרחבה ובפירוט

הקיצור. סיפור על אדם פרטי, אשר לא הייתה לו לכאורה כל השלכה ציבורית יכול להיות מתואר

מות ויש מלח –בעוד אירועים "חשובים", כגון מלחמות, מסופרים לעתים בקיצור נמרץ –בהרחבה רבה

53גדולות אשר לא מוזכרות כלל.

אך גם איננה "מודרנית". –היסטורית" -יוצא מכך, כי תפיסת הזמן ה"עברית" איננה "מיתית", או "אנטי

להפך, יש עמדה ברורה של –אין ניסיון לברוח מההתרחשות שבזמן הקונקרטי אל "זמן מיתי" מעגלי

ה בה: האדם אינו יכול להצדיק את האסונות הימצאות בתוך ההיסטוריה ולקיחת אחריות על הנעש

חטאיו. אך דווקא בשל כך -העוברים עליו דרך מיתוס, אלא נדרש לראות בהם תוצאה של מעשיו

אלא "כך ראוי היה לקרות", לפי –ה"היסטוריה" הזו ספוגת משמעות: לא נאמר כי "כך אירע" ותו לא

–לפי אליאדה –חירות עם נוכחות אלוהית, היא קריטריון אלוהי, מוחלט. ה"מטפיזיקה" הזו, המשלבת

52

כ"ט. שם ט"ו ז'. -ראה למשל: מלכים א' י"א מ"א. שם י"ד י"ט ו 53

אבן )האובליסק השחור והמונולית מכורח( שנמצאו בחפירות -תדוגמה מפורסמת היא "קרב קרקר", אשר תועד במצבו

ארכיאולוגיות בעירק ובטורקיה. הכתובות מתארות קרב חשוב שבו מלך אשור שלמנאסר השלישי נלחם ב"קואליציה" של מלכים, אשר בה לאחאב מלך ישראל היה תפקיד נכבד ומרכזי. בספר מלכים לא מוזכר על "מלחמת עולם" זו דבר.

האפשרות לצאת ממעגל הארכיטיפים בלא ליפול ל"אימת ההיסטוריה". לפי השקפתו, את הממד הזה

אם כי הוא עצמו מביא דוגמאות לנקודות מהותיות, –ביהדות המשיכה הנצרות, אולי אף ביתר שאת

-אבות התפיסה המודרנית 54יסטוריה".שבהן חזרה הנצרות אל המעגל המיתי ו"עזבה את הה

Ἡρόδοτος, ~484-425)אובייקטיבית של ההיסטוריה אינם )רק( ה"עברים", אלא היוונים: הרודוטוס

BCE) ובעקבותיו תוקידידס(Θουκυδίδης, ~460-395 BCE),55 אשר החלו לבקש לתאר את

-המתאים לרוח הפילוסופיתבאופן –ההתרחשויות שאירעו בתקופתם, באופן אובייקטיבי ככל שניתן

מדעית של יוון.

היא –נקודה משמעותית נוספת של מתח בין ה"היסטוריה" במובנה המקראי לבין המובן המודרני

–. המקרא לא רק מתאר אירועים והתרחשויות חשובות בחיי העם זיכרוןבשאלת היחס בין היסטוריה ו

ואליהם –נזכר במקרא מאה שבעים ושניים פעמים לזכור. ירושלמי מציין כי הפועל "זכר"מצווה הוא אף

אין עוד עם אשר עבורו הזיכרון היא מצווה 56נוספים ציווים רבים של הציווי השלילי המקביל: "לא תשכח".

כך. עצם הקריאה "זכור!" מכילה בתוכה את היחס המורכב של ה"עברים" -דתית, וודאי לא מרכזית כל

אין כלל צורך לזכור. הזיכרון –ם באופן מעגלי, כמו בעולם המיתי לזמן: מצד אחד, אם הדברים חוזרי

הוא עדיין –נצרך מכיוון שהאירוע חלף ולא ישוב. מאידך, הציווי לזכור מניח כי למרות שהאירוע חלף

–משמעותי מאד לחיים בהווה. התביעה לזכור מבטאת ציפייה מהאדם לחרוג מה"ממד הנזיל של הזמן"

אל קיום של משמעות. ה"זיכרון העברי" לא הצטמצם בזכירה של –אירועים חולפים מהזרם המתמיד של

אירועים מכוננים אותם העם הצטווה לזכור: התנ"ך משמר ו"זוכר" את הרצף של הקיום ההיסטורי של

ועד –מהאבות, דרך ההתגבשות לעם במצרים וביציאה ממנה, כיבוש הארץ ותקופת השופטים –העם

גם במובנה הרחב –כאורה, יש קרבה בין הזיכרון לבין ההיסטוריוגרפיה. אך חובת הזיכרון ימי המלכים. ל

רחוקה מאד מהמאמץ )היווני או המודרני( לתאר את האירועים כהווייתם. אין כלל חובה לזכור את –

וקא וכאלה שלא. חשוב להדגיש שאין הכוונה דו –העבר כולו, על כל פרטיו: יש דברים שראויים להיזכר

סיפורים מקראיים רבים דווקא מזכירים לעם תקופות של חולשה –לברירה של סיפורי גבורה לאומית

57וכישלון.

54

לסיפורו של ה"תמוז" או של איזיס ואוזיריס. –המת וקם לתחיה –ניתן, למשל, להצביע על קשר ברור בין סיפורו של ישו

ייסוריו, צליבתו )אשר משולבים –לידתו של ישו, הפסחא –מעגל השנה הנוצרי מבוסס במידה רבה על סיפור זה: חג המולד . והתחייה –לעתים בהשתתפות פיזית בייסורים(

55כאשר את ספרו המתאר את מלחמות יוון ופרס –הרודוטוס מכונה "אבי ההיסטוריה", והוא גם שנתן למקצוע זה את שמו

העוסק במלחמות הפנימיות בין –הוא כינה "היסטוריות". תוקידידס חי דור אחריו, ובספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" רציונליים. -ים, והמעשים המתוארים נבחנים מתוך שיקולים פוליטייםכבר אין כלל תיאור של אל –אתונה לספארטה

56מופנות לא כציווי לאדם אלא כקריאה כלפי –. חלק לא מבוטל מהפעמים, כפי שירושלמי עצמו מציין 11ירושלמי, שם, עמ'

האל, אשר "נדרש" לזכור את עמו, את הברית וכדומה. 57

העם נוצר מתוך מצב של שפלות –ד מצרים )אשר כונה בפי חז"ל בפירוש "גנאי"( הדוגמה המשמעותית ביותר היא שיעבו

דברים כ"ד, כ"ב(. דוגמה רדיקלית לא פחות –ועבדות, וזיכרון זה אמור להנחות את חייו )"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.." כ"א(. -היא סיפור "פלגש בגבעה" )שופטים י"ט

האם עבודתו של ההיסטוריון המודרני עוזרת ל"זיכרון" הלאומי או דווקא פוגעת בו? האם הנטייה

או –על קשר ורציפות לאובייקטיביות ולתיאור מלא של האירועים מועילה לעם לזכור את עברו ולשמור

שהיא דווקא "מוחקת" את האירועים הייחודים והמשמעותיים, ולמעשה "משכיחה" אותם? האם יש

או שהוא נדרש דווקא להיות מנותק מכל הקשר –להיסטוריון תפקיד, להיות "סוכן הזיכרון" של האומה

געות לעיסוק ההיסטורי היכול להטות את מחקרו מהאובייקטיביות הנדרשת? חלק מהשאלות הללו נו

בבד עם -גם בלא קשר לאופי הייחודי של המורשת היהודית: עליית ההיסטוריציזם באה בד –באופן כללי

עליית הלאומיות המודרנית, והמתח בין "תפקידו הלאומי" של ההיסטוריון לבין "ייעודו המדעי" מלווה את

יחודי של העם היהודי נותן לדיון בהקשר העיסוק ההיסטורי המודרני מיסודו. אך מובן כי המטען הי

. 5-ו 4בשאלות יסודיות אלה נעסוק בכיוונים שונים ביחידות 58ישראלי משמעות נוספת.-היהודי

סיכום

בחלק זה ביקשנו לדון מעט אודות הנחות היסוד המטפיזיות המנחות את העיסוק ההיסטורי. פתחנו

בעיקר מתוך מפעלו של ליאופולד פון 19-ה בפירוט המתודה ההיסטורית כפי שזו התפתחה במאה

מיתי, כמכיל -רנקה. לאחר מכן הצגנו את התזה של מירצ'ה אליאדה, המבקש להציג את העולם הארכאי

ומתוך כך, לקבל פרספקטיבה על צורת החשיבה –העולם, האדם והזמן –תפיסה שונה של המציאות

–, הצבענו על הייחודיות של המורשת היהודית והנחות היסוד של ההיסטוריוגרפיה המודרנית. לבסוף

ועל השאלות היסודיות שהיא מעלה אודות תפקידו וייעודו של ההיסטוריון.

58

כל .ואילך שני בית מימי היהדות של" היסטורי"ה באופי שחל השינוי אודות היא יהודיה בהקשר נוספת ייחודית שאלה

אך האם יסודות אלה נותרו גם בימי בית שני או לאחר החורבן? –הדוגמאות שהבאנו אודות הייחודיות העברית הן מהמקרא ם רבים העם היהודי חי "מחוץ נראה כי בעולם היהודי יש מתח מובנה נוסף, בין הממד ההיסטורי לעובדה שבמובני

להיסטוריה" מאז שגלה מארצו.

חשיבה היסטורית מבוא :1יחידה

חלק שלישי

"כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" 1.7

פרידריך ניטשה וההקשר של המאמר

"כיצד מועילה ומזיקה –מחיבורו של פרידריך ניטשה להשלמת המבוא, נבקש להביא מספר יסודות

.Friedrich W) פרידריך ניטשה 59ההיסטוריה לחיים?".

Nietzsche, 1844-1900) היה הוגה דעות סוער ופורה, אשר

–לא נוכל במסגרת זו לגעת בהגותו המורכבת ורבת הפנים

ונתמקד רק בחיבור זה, אשר עוסק ישירות בעניינינו: ביקורת

בשיאה של 1874,60יסטוריציזם. החיבור נכתב בשנת הה

וניטשה –המגמה ההיסטוריציסטית שהובילו רנקה ותלמידיו

תרבות על האווירה -למעשה כותב אותו כביקורת

האינטלקטואלית של גרמניה באותן השנים. בדברינו נבקש

להתמקד בנקודות העקרוניות שהוא העלה אודות העיסוק

אשר מעוררות מחשבה –התרחש סביבו ההיסטורי האינטנסיבי

גם לנו כיום, כלומדי היסטוריה.

בפרקים הקודמים של המבוא כבר התחלנו לראות מדוע העיסוק

איננו מובן מאליו. ראינו –וזה המודרני בפרט –ההיסטורי בכלל

, בעיקר 10-את הביקורת שעלתה על המתודה ה"קלאסית" של המחקר ההיסטורי בתחילת המאה ה

סימני השאלה של קרל בקר וצ'רלס בירד. ראינו גם את התזה הרחבה של מירצ'ה אליאדה, אשר דרך

מיתית". מתוך כך, ערכנו גם דיון קצר על -בחן את התודעה ההיסטורית אל מול תפיסת העולם ה"ארכאית

זם התודעה ההיסטורית ה"עברית", ייחודה אל מול התפיסה המיתית וההבדלים בינה לבין ההיסטוריצי

59

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה –", בתוך: "דמדומי שחר כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחייםפרידריך ניטשה "

(. 1978 –אביב -לחיים", מגרמנית: ישראל אלדד. )שוקן: ירושלים ותל60

תקופות: כתבים מוקדמים, 1-כאשר כתב את החיבור. נהוג לחלק את כתביו של ניטשה ל 19ניתן לראות כי ניטשה היה בן

וכתבים בשלים, בהם בעט במקורות אלה ופיתח –בהם היה נתון להשפעת הפילוסופיה של שופנהאואר ודמותו של ואגנר ם, קיים דיון אלו מן היסודות . כמו בכל הכתבים המוקדמימוקדמיםדרך עצמאית. החיבור שלפנינו הוא מאחרוני הכתבים ה

ומאלו יסודות הוא התנער. –והרעיונות המובעים בחיבור זה מתאימים גם להגותו של ניטשה הבוגר

פרידריך ניטשה

–המדעי. התייחסותו של ניטשה הצעיר שונה, מכיוון שהוא מבקש לנתח את העיסוק ההיסטורי עצמו

ולמצוא בו יסודות וערכים שונים. עם זאת, מובן כי ניתן למצוא נקודות השקה בין –תוך כדי פריחתו

בפרקים לבין השאלות שעלו –הביקורת שמעלה ניטשה על ההיסטוריציזם לאור הניתוח שהוא עורך

הקודמים.

ההיסטוריה והחיים

ניתן לראות כבר משמו של החיבור, כי ניטשה אינו יוצא מתוך נקודת המבט המקובלת של המחקר

השאיפה לידע אובייקטיבי מדויק ובהיר ככל האפשר. הדבר המעניין את ניטשה הוא "החיים", –המדעי

קריטריון אשר ינחה את ניטשה בניתוח של תחום והאופן בו העיסוק ההיסטורי משפיע על "החיים" הוא ה

האומר כי: ".. 61הוא מצטט את גתה, –זה. בפתיחת חיבורו הוא מציג את נקודת המבט הזו במפורש

לדבריו, אין לחתור 62שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שירבה או יחיה במישרין את פעילותי".

ש ידיעות אשר "ראוי לשנוא", מכיוון שהן מהוות "גודש ומותרות של ואף י –ללא הרף לאיסוף של ידיעות

ההכרה". מכאן נגזר היחס לידיעות בתחום ההיסטוריה:

כמובן, שאנו זקוקים לה, להיסטוריה, אך אנו זקוקים לה באופן אחר ממה שזקוק לה זה " ...

גבוה על הצרכים הדעת, ויהא אשר יהא מבט הביטול שהלז מטיל מ-הבטלן המפונק המשוטט בגן

המגושמים אשר לנו ועל דחקינו נטולי החן. משמע, אנו זקוקים לה למען החיים ולמען המעשה

החיים ומן המעשה... נשרת את ההיסטוריה רק במידה שזו משרתת -מן-ולא למען נחת הנסיגה

ובם את החיים. אך ישנה מידה יתירה של עיסוק בהיסטוריה והערכתה, המביאה לידי ניוונם וסיא

63...".של החיים

ולדעתו עודף ידיעות עלול לבטא –ניטשה, אם כן, אינו מקבל את החתירה המדעית לידע רב ככל הניתן

בריחה מהחיים הממשיים. אך הבעייתיות שהוא מוצא בעיסוק ההיסטורי איננה רק בכך שהוא, כמו כל

לעיסוק בהיסטוריה, אשר נוגעת ישנה משמעות ספציפית –תחום ידע, עלול "להציף" את האדם בידיעות

לזהותו ומהותו של האדם.

61

מאנשי הרוח החשובים של גרמניה: משורר, סופר (Johann Wolfgang von Goethe, 1749-1832), תהג פון וולפגנג יוהאן

פקידים פוליטיים ואף עסק במחקר מדעי. ומחזאי, הוגה דעות, אשר גם כיהן בת62

. 15ניטשה, שם, עמ' 63

שם.

לתפיסתו של ניטשה, ה"יסוד ההיסטורי" הוא מהיסודות הבסיסיים המבחינים בין האדם לבין הבהמה:

ליסוד 64בעוד האדם "תלוי ללא הרף בשרשרת העבר". –הבהמה "שוכחת" בכל רגע את הרגע שקדם לו

זה ישנו ממד חיובי מובהק:

רק על ידי הכוח להשתמש )...( באשר הוא אדם חושב, שוקל, משווה, מפריד, מלכד ..( ). רק"

להיסטוריה, רק על ידי כך האדם נעשה –במה שעבר בשביל החיים ולהפוך שוב את מה שהיה

65."אדם

האושר קשור במהותו לשכחה. על כן –הפרד בסבל האנושי -אך, טוען ניטשה, יסוד זה גם כרוך ללא

כל לעתים בקנאה על הבהמה, או על הילד, אשר אין להם עול של עבר וממילא הם האדם מסת

"מאושרים". גם כאשר האדם המבוגר זוכה לאושר, חוויה זו כרוכה, לדברי ניטשה, בניתוק מ"התודעה

לדבריו, לא רק בשביל להיות מאושר נדרש האדם לדעת –ההיסטורית". אבל ניטשה לא מסתפק בכך

עצם יכולתו להמשיך ולחיות: לשכוח, אף לשם

–רק הדבר האחד הוא שהודות לו האושר נעשה אושר: סגולת השכחה, או, בביטוי למדני יותר "

. מי שאין ביכולתו, על ספו של הרגע תודעה היסטוריתהיכולת להרגיש לעת משך האושר ללא

: לעולם לא יעשה דבר לעולם לא ידע אושר מהו, וגרוע מזה)...( ליישב עצמו תוך שכחת כל עבר

הגורם אושר לזולת. שערו בנפשכם דוגמא קיצונית, בן אדם שאין לו כלל וכלל סגולת השכחה,

שיהא נדון לראות בכל מקום התהוות בלבד: אדם אשר כזה לא יאמין עוד בקיומו שלו עצמו, לא

לכל . )...( תבכל ניתז לנהר נקודות נעות, ויאבד בזרם זה של התהוו-יאמין בעצמו, יראה הכל

אדם שירצה להרגיש אך ורק באורח היסטורי, יהא דומה למי שנאלץ )...( פעולה שייכת שכחה.

גרה בלבד, מהעלאת גרה חוזרת ונשנית.-להימנע משנה, או לבהמה שנידונה לחיות מהעלאת

-ישנו שיעור של העדר)...( וכל בגדר הנמנע הוא לחיות בכלל בלי שכחה.-אך מכל)...(

ו שנה, ת ניזקת ואובדת בסופו של של העלאת גרה, של חוש היסטורי, בו החי

66" .דבר, בין שהמדובר באדם, בעם, או בתרבות

לידע ההיסטורי ישנה השפעה 67הידע ההיסטורי, אם כן, אינו זהה לידיעות הנקנות מתחומי מדע אחרים.

ות שעברו. ידע כזה נותן באשר הוא למעשה ידע על פעולות אנושי –ישירה על הפעילות האנושית

פרספקטיבה: כאשר אדם בא לעשות מעשה, לפעול, מתוך ידע היסטורי, הוא משווה את המעשה שלו

מקבל מהם השראה או מפיק מהם לקחים. ה"תודעה ההיסטורית" אף –למעשים אחרים שנעשו בעבר

פריצת גדר. אך היא המגדירה מעשה מסוים כהמשך למסורת ואחר כמרד ו –מקנה משמעות למעשה

64

. 16שם, עמ' 65

.10שם, 66

. 17-18שם, 67

ראוי לציין כי ניטשה מבקר בספרים אחרים אף את הנטייה המדעית הכללית.

עודף פרספקטיבה מטשטש את המעשה הקונקרטי ומחליש את יכולת האדם לפעול: לכל מעשה ניתן

–וחמור מכך, בפרספקטיבה "רחבה מספיק" כל מעשה הוא חולף ועובר –לערוך אינסוף השוואות

יסטורי, ונראה כחסר משמעות. האדם מוכרח לנקוט במידה מסוימת של "שכחה", של ניתוק מהיסוד הה

–יש לשים לב, כי ניטשה מכליל תחת עקרון זה לא רק את הפרט הבודד 68בכדי לפעול במלוא כוחו.

אלא גם את "העם" ו"התרבות". עצם היכולת לפעול, גם כאשר מדובר –אשר אינו יכול להכיל עודף מידע

בט, ו"לשכוח" את על היכולת לתחום את המ –היסטורי" -בציוויליזציה שלמה, מבוסס על "יסוד בלתי

קיומה של פרספקטיבה המעיבה על המעשה הממשי:

היסטורי וההיסטורי שניהם כאחת דרושים לבריאותם של פרט, -היסוד הבלתי"

69."של עם ושל תרבות

שלושה "סוגי היסטוריה"

לאחר הקביעה הכללית אודות משמעות ה"היסטוריה" לחיים האנושיים, פונה ניטשה לנתח את העיסוק

סטורי ומוצא שלושה סגנונות שונים של "היסטוריה". כצפוי לפי דברינו עד כה, ניטשה אינו עורך ההי

חלוקה לפי דגשים שונים במתודה המחקרית המנחה את ההיסטוריון, אלא לפי ההקשרים ההדדיים של

חיים. וכיצד הוא משפיע על מהלך ה –צורת העיסוק בהיסטוריה עם החיים: מתוך איזו נטייה הוא מגיע

עם זאת, חלוקה זו תתבטא גם במתודה המחקרית המעשית.

שלושת סוגי ההיסטוריה לפי ניטשה הם:

"היסטוריה "ביקורתית. 3 70עתיקות"-היסטוריה "אספנית. 2 היסטוריה "מונומנטאלית" .1

נפרט מעט על כל אחד מה"סוגים" הללו, היחסים הדדיים ביניהם ואופני ההשפעה שלהם על "החיים".

68

(:שיחות הר"ן, אות כ"וראוי להזכיר בהקשר זה את דבריו של רבי נחמן מברסלב בשבח השכחה )

לא, שכחה הייתה לא אם כי גדולה מעלה בהשכחה יש בעיני אבל. בעיניהם גדול חסרון היא השכחה העולם אצל " לעבודתו עצמו את להרים לו אפשר היה לא שעבר מה כל זוכר היה אם', ה בעבודת דבר שום לעשות אפשר היה

נשכח השכחה ידי על עכשיו אבל. עליו שעוברים הדברים כל מאד האדם את מבלבלים היו גם. אפן בשום יתברך כלל מבלבל ואינו כלל עוד בדעתו חוזר ואינו לחלוטין והולך נפסק, והלך שעבר מה שכל הדרך ואצלו. שעבר מה

'וכו והלך עבר שכבר במה עוד עצמו

מאד הדעת וערבוב רבים בלבולים להאדם יש רב פי על כי' ה בעבודת מאד הגדול טובה עצה דרך הוא זה וענין שכבר ממה דעתו את ומעקמים ומערבבים הבלבולים כל עליו באים שאז, התפילה בשעת בפרט ועבר שחלף ממה וכך וכיוצא זה בענין עשה טוב לא כי באשר וכיוצא ביתו ועסקי שלו ומתן המשא מענין בלבולים לו יש לפעמים עבר שפגם בהפגמים וכיוצא בתפילה או בתורה עבודתו בעת אותו שמבלבלים ויש הדבר בזה וכיוצא לעשות צריך היה

כן על בעצמו אדם לכל ידוע כאשר מאד הרבה בזה וכיוצא יתברך נגדו כהגן עשה לא זה שבענין באשר מקדם ויסיח, לגמרי מדעתו אותו ויסלק ביריע הדבר ועובר שחולף ומיד שתכף לזה מאד גדולה טובה עצה היא השכחה

ואיתא מאד גדול דבר הוא כי היטב הדבר והבן כלל זה בענין במחשבתו עוד לחשב יתחיל ולא לגמרי מזה דעתו השכחה ידי על כי הראשונה כשעה תמיד לומדיה על חביבה התורה שתהא כדי השכחה נתן זה שבשביל בספרים ..."עליו וחביב כחדשות אצלו הוא מדל שכבר מה אפילו ולומד ובא כשחוזר

69 . 19ניטשה, שם,

70 .(antiquarian)בתרגום לעברית נותר השם הלועזי "אנטיקווארית"

"היסטוריה מונומנטאלית"

". היסטוריה זו היא היסטוריה מונומנטאליתהסוג הראשון של "היסטוריה" אשר ניטשה מגדיר הוא "

אדם המבקש לעשות מעשים גדולים ומרשימים: מדינאי המבקש –"עניינו של האדם הפועל והחזק"

סרי החולם לשנות את העולם. מו-מופת או אידיאליסט-לפתוח במלחמה הרואית, אמן הרוצה ליצור יצירת

מכיוון שאין בסביבתם מי שיבין לרוחם. –אנשים מסוג כזה, אומר ניטשה, נזקקים לדמויות מופת מהעבר

ימים וארוכי -חי קצרי-"בעלי –הם רואים את בני תקופתם, העסוקים בהרגלים אפורים ובקטנוניות

ומפנים את מבטם להיסטוריה. הם –י פחדים", המתנגדים לכל מעשה מונומנטאלי המשאיר חותם נצח

מחפשים בעבר דמויות אשר כבר עשו ופעלו, דמויות אשר התעלו מעל קטנות היומיום, גם במחיר

יימחה. התועלת המרכזית, לפי ניטשה, שמפיק אדם כזה מאותה -והותירו רושם בל –הקרבת חייהם

הניגוד שבו הוא נתקל מהחברה היא הביטחון שהמעשה הגדול הוא אפשרי: –הסתכלות בהיסטוריה

האנושית וגם החולשה הפנימית שלו, מובילים אותו להטיל ספק באפשרות להגשים את חלומו. אך כאשר

הוא מתעודד וחוזר לו המרץ –הוא לומד על דמויות בעבר אשר פעלו ועשו דברים דומים בתנאים קשים

ם נשתמש בדברי גתה, היא "מרבה ומחיה את או א –לפעול. במובן זה, אכן ההיסטוריה "מועילה לחיים"

הפעילות".

אך מיד ניטשה מצביע על שתי הגבלות מוכרחות בכדי שאכן היסטוריה, במובן זה, "תועיל לחיים".

יתר בהשוואה בין העבר המונומנטאלי למעשה הנדרש בהווה:-ראשית, היא צריכה להיזהר מדיוק

ה רב הוא השוני שהכרח להתעלם ממנו, מה כשבאים להפיק השפעת חיזוק ממעשה שהיה, מ"

רבה האלימות שחייבים להשתמש בה כדי לדחוס בכוח לתוך מסגרת כוללנית את ייחודו של מה

71". שהיה, וכמה מן הזוויות החדות והקווים האינדיבידואליים יש לשברם לטובת התיאום!

בנסיבות –ה: תמיד יהיו הבדלים רואים כי לא ניתן כלל להשוות אירועים זה לז –אם נכנסים לפרטים

התקופה, בדמותו של האדם הפועל, באנשים שבסביבתו, באמצעים העומדים לרשותו. ככל שנכנסים

72מתפוררת כל אפשרות להשוות בין אירועים או ללמוד מהם לקח כלשהו. –לעיון היסטורי מדוקדק

כל פרט אשר יכול להעיב –ם מהעבר עיסוק "מונומנטאלי" בהיסטוריה מוכרח, אם כן, "לוותר" על חלקי

יימחק או יודחק. –על ה"מונומנט", או על המוטיבציה לפעולה

הבעיה השנייה מגיעה, במובן מסוים, מתוך אותו "ויתור" הכרחי על הדיוק ביחס לעבר. ההיסטוריה

דול המונומנטאלית הנותרת לאחר "ויתור" זה נקראת בפי ניטשה "תוצאות כשהן לעצמן": המעשה הג

שהרי הם המעיבים על יכולת ההקבלה ועל –והמרשים, בלי כל התהליכים והמרכיבים אשר יצרו אותו

יצירת המוטיבציה לפעולה. אך ידיעה היסטורית כזו, כאשר היא מגיעה לא לידי "האדם הפועל והחזק"

71

. 18שם, 72

לעיל. 1.5היזכר בדבריו של רנקה אודות ה"יומרה" ללמוד לקח להווה מההיסטוריה, בפרק

פי ניטשה, לכלי היא עצמה הופכת, ל –אלא לידי אנשים "המוניים", הרוצים למנוע מהאדם הגדול לפעול

–לעצירת החיים והחלשתם. הדגם האידיאלי שמציב העבר משמש כוח מונע לכל ניסיון של יצירה חדשה

אשר היא תמיד בתחילתה חלקית, מתהווה ודורשת סבלנות. הרעיון המונומנטאלי עצמו, מכיוון שהוא

ן מקום לניתוח מורכב ובגלל שהוא אינו נות –מציג את התוצאה ללא המאמצים והקשיים שהתלוו לה

דמויות המופת 73מאפשר לבטל כל יוזמה, שהרי "הדבר הגדול כבר ישנו". –המצביע על הבדלים וגוונים

אם כן, 74מהעבר משמשות בכדי לזלזל במעשי ההווה ולבטלם: "הניחו להם, למתים, לקבור את החיים".

וכפי –ופי של האנשים העוסקים בה בשביל שהיסטוריה תועיל לחיים, היא צריכה גם להיות מותאמת לא

שנראה גם ב"סוגי ההיסטוריה" האחרים.

"עתיקות-אספנית"היסטוריה

המוטיבציה השנייה לעיסוק בהיסטוריה, לפי ניטשה, היא של האדם "המשמר והמכבד", אשר ניתן

שיו שורשי. הוא מלא יראת כבוד ואהבה לעברו, אשר בו הוא מוצא את שור-לכנותו האדם המסורתי

עתיקות, כל דבר "פריך -ועל כן הוא עסוק בשימור כל שריד וזכר של העבר. בדומה לאספן –ומקורו

קדושה, ונאסף בקפדנות. היסטוריה כזו "מועילה לחיים" בכך שהיא -ומיושן" זוכה אצלו לכבוד ולהילת

רטיים והקצרים נותנת תחושה של יציבות והמשכיות. הידע ההיסטורי מאפשר לאדם לצאת מחוג חייו הפ

ארץ מסוים, או אומה: -משפחה, עיר או חבל-בין אם זו שושלת –ולחוש השתייכות לתופעה ארוכת שנים

–הוא תופס את חומת העיר, את השער המבוצר, את תקנות המועצה, את החגיגה העממית "..

ותו, הנאתו, נעוריו עטור ציורים, והוא מגלה את עצמו בכל אלה, את כוחו, חריצ-כלו הם יומן

75..."דעתו, כסלו ומומו

העתיקות" מקנה ביטחון לפעול ולעשות: כמו שאבותינו -בדומה להיסטוריה המונומנטאלית, גם "אספנית

כך נוכל גם אנחנו. אך שלא כמו זו –הצליחו לחיות, התמודדו עם קשיים והתגברו עליהם

רשימים ודמויות מופת. אמנם גם אלה ה"מונומנטאלית", היסטוריה זו אינה מתמקדת דווקא במעשים מ

ולעתים –חלק מהעבר, אך החשיבות מוקנית לעצם תחושת הרצף עם העבר, ועל כן כל פריט חשוב

הפריטים ה"עממיים" עונים דווקא באופן הולם יותר לצורך ה"אספני".

טהורה": -מדעיתיכולה להיות " לאגם כאן, לפי ניטשה, בכדי שההיסטוריה ה"אספנית" תועיל לחיים היא

שדה ראייתם הוא תמיד מוגבל ביותר. את –חוש העתיקות של אדם, של קהילה, של עם שלם "

על -מרבית הדברים אין הוא קולט כלל, והמעט שהוא רואה אותו, הוא רואהו קרוב ומבודד יתר

73

.31שם, 74

שם, שם. 75

.31שם,

כן הוא מידה שווה של חשיבות, ועל –המידה. אין הוא יכול למדוד אותו ועל כן הוא מייחס לכול

76...".מייחס לפרט חשיבות מופלגת. ואז נעדרים מענייני העבר השוני הערכי והפרופורציות

צבירה עיוור, גיבוב ערימות בלי הרף מכל -או אז מבחינים אמנם במחזה מבחיל של טירוף"...

ומה שהיה בגדר נטייה חשובה, צורך מעודן, הוא –פעם. האדם עוטה ריח עובש -מה שהיה אי

כל. לעיתים הוא -מכל-הכל-נושנות ותאוות-תאוות)...( עתיקות להנמיכו אלי-ח בעזרת שגיוןמצלי

סריקי -לפה וזולל בהנאה אף אבקם של כל בוקי-שוקע כה עמוק שבסוף הוא מסתפק בכל הבא

77."ביבליוגראפי

לת לבחון הרצון לאסוף כל פריט מידע או זכר לעבר, רק בגלל שהוא "עבר", מונעת לפי ניטשה את היכו

ומכאן נגרמים עיוותים. העבר לא נתפס כהווייתו, שהרי בזמן שהאירועים –את הדברים בפרופורציות

התרחשו הם לא היו "אוסף של פרטים היסטוריים" בעלי חשיבות זהה, אלא לכל אירוע ודמות היו יחסים

יתרה מכך, 78 ת.הדדיים עם דמויות אחרות, ולכל אחת הייתה השפעה שונה ומשקל שונה בהתרחשו

העיסוק ההיסטורי ה"אספני" עלול להתנוון ולאבד את הרגישות אף לאופי של האירועים והדמויות אותן

עבר, בלי שימת לב לגוונים הייחודיים של -כך מתאמץ לשמר: כל העניין נותר באיסוף של פריטי-הוא כל

, גם כאן חושש ניטשה שאותה כל סיפור. נוסף על כך, כמו בדבריו על ההיסטוריה ה"מונומנטאלית"

תכונה עצמה ה"מועילה לחיים" תוביל דווקא להרס החיים. הנטייה ההיסטורית העוסקת בעבר ובשימורו,

לעצם החיים בהווה: –עלולה לדבריו לגרום ליחס שלילי לכל תנועה של התחדשות ושינוי ולמעשה

לם אין היא מעריכה כראוי את ללם. משום כך לעוכי הנה כל חכמתה לשמר חיים ולא לחו" ...

כל החלטה תקיפה אלי הדבר ) = סוחרת העתיקות( וכך מונעת זו האנטיקווארית )...(המתהווה

פוגע ומן ההכרח שיהיה החדש, משתקת את איש הפעולה, אשר תמיד, באשר הוא פועל, הוא

עתה את אלה דברים שביראת כבוד. העובדה שמשהו הגיע לכלל זקנה, מולידה-פוגע, באי

מסורת קדומים של אבות, –אלמוות. כי דבר עתיק כל כך -התביעה שדבר זה יהיה בהכרח בן

הן ייראה הדבר בגדר חוצפה ואולי אף רשעות )...(יתר פוליטית -אמונה דתית, מורשה של זכות

ספרות שכאלה של הערצות ויראת כבוד את-להוציא ישן אשר כזה מפני חדש ולהציב כנגד ציבורי

79.. ".הספרות היחידות של המתהווה והווה

-עיסוק יתר בעבר, בפרט כאשר רואים אותו באופן "קפוא" וחסר פרופורציות פנימיות, יוצר תכונת

שבו הדברים עודם מצויים בהתהוות. הערצת הישן והמאמץ לשמרו מפתחת אופי –התנגדות להווה

76 .34שם,

77 . 35שם,

78ניכר כי הדברים הללו מכוונים באופן כמעט ישיר לרנקה והאסכולה שלו. ראה בפרקים הקודמים את הדיון על שאלת

ה"פרספקטיבה" והיכולת לשפוט בין העובדות השונות. נדון בכך גם ביחידות הבאות. 79

. 35-36שם,

גם אם כל ערכו הוא רק בכך שהוא ישן. מכיוון –שמרני אשר נרתע מכל שינוי אשר עלול לפגוע בישן

המבט על ההווה אף הוא חסר את היכולת להעריך –שהעבר נתפס באופן חסר מורכבות ופרופורציה

התרחשות אשר נמצאת רק בשלבי התהוות ואין בה "מוצר מוגמר". הבעיות שעלו לגבי שני "סוגי

הביקורתי. –שלישי ההיסטוריה" הראשונים, הן המעלות את הצורך בסוג ה

"ביקורתית"היסטוריה

אלא ליחס של שיפוט ביקורתי כלפי –במושג "ביקורתי" מתכוון ניטשה לא לביקורת עצמית של החוקר

דמויות העבר ומעשיהן. בחינת העבר "עם סכין ביד" כלשונו, בכדי להצביע על כל המומים והבעיות

ובנים הראשונים שלה. להראות כי דמויות המופת המצויים בבסיס כל תופעה "היסטורית", בשני המ

ה"מונומנטאליות" אינן ראויות למעשה לכבוד וההערצה שאנו נותנים להן, בגלל פגמיהן המוסריים,

ומוסדות והרגלים חברתיים עתיקים אינם ראויים ל"קדושה" המיוחסת להם, –חולשותיהם וטעויותיהם

וגם הוא –מוצדק בעייני ניטשה רק בגלל ה"תועלת לחיים" עקב הריקבון שעומד ביסודם. גם עיסוק זה

עלול דווקא להזיק להם. התועלת היא באפשרות לחמוק מהסכנות שהעלו שני "סוגי ההיסטוריה"

אשר באופנים שונים גרמו להרס ההווה בשם העבר. הביקורת מאפשרת להשתחרר מהעבר –הקודמים

העבר לחנוק את מאמצי החיים של ההווה. הנזק הוא -ולוכך למנוע מע –ואף לבעוט בו במידת הצורך

בכך שגישה ביקורתית כזו משליכה לבסוף על האופן בו בוחנים את ההווה: אם העבר שממנו הגענו הוא

או –גם אנחנו, ככל הנראה, פגומים בטבענו. תובנה כזו יכולה להוביל לשני כיוונים –כל כך פגום ושלילי

האנושיים, וממילא לאבד את המוטיבציה לפעול, או לבקש להתנתק לחלוטין לחוש סלידה כלפי החיים

ממה שהונחל לנו מהעבר ולנסות ליצור "טבע שני" מנותק וחדש. אך לפי ניטשה, אפשרות זו יוצרת

כלל אנשים חלושים, בעלי סכסוך פנימי. גם ה"היסטוריה הביקורתית", כמו קודמותיה, איננה -בדרך

העבר מעוות את יכולת השיפוט וגורם לראות באופן שלילי -להשתחרר מעול טהורה: הצורך-מדעית

תופעות מורכבות ולדון אותן לחומרה.

עתיקות" -"מונומנטאלית", "אספנית –אם כן, ניטשה מצא שלושה "סוגים" של התבוננות בעבר

אופן שונה. לכל ו"ביקורתית", אשר כל אחד מהם בא מתוך צורך שונה ועל כן הוא "קורא" את העבר ב

אך גם אפשרות ממשית להזיק להם. שלושתם אינם –אחד מהם ישנו מקום שבו הוא מועיל לחיים

וניסיון להפכן לכאלה יפגע בתועלת שהם מביאים. –יכולים להיות "מדעיים טהורים"

התוצאות של עליית ההיסטוריציזם

, פונה ניטשה לבקר את המצב בתקופתו. לאחד שסיים לבחון את "סוגי ההיסטוריה" והשפעתם על החיים

בעיניו, היחס הבריא וה"טבעי" בין ההיסטוריה לחיים התעוות לחלוטין. ה"חיים" לא קובעים יותר את

מכיוון שהופיעה –הקריטריון לפיו מכריעים כמה לעסוק בעבר ומהו אופי העיסוק הרצוי. זאת, לפי ניטשה

שה ה"מדעית" איננה חסה על החיים ודוגלת בסיסמה: "תחי התביעה להפוך את ההיסטוריה ל"מדע". הגי

כך מגיעות לאדם המשכיל אינספור ידיעות היסטוריות, ללא כל התחשבות 80האמת, יאבדו החיים".

בצרכי חייו. לפי ניטשה, מצב זה הורס את נפשו של האדם המודרני:

האדם המודרני. הידיעה ועתה, הבה נצייר בנפשנו את התהליך הנגרם על ידי כך בנפשו של "

אכזב, החומר הזר וחוסר ההקשר -ההיסטורית זורמת בלי הרף אליה ולתוכה ממעיינות לא

)...(נדחקים פנימה, הזיכרון פותח את כל שעריו ואף על פי כן אינו פתוח לרווחה די הצורך.

ייעכלו, בסופו של דבר, נמצא האדם המודרני סוחב עמו מטען כבד ביותר של אבני מדע אשר לא

לעת מקימים שם בקרבו "ויתרוצצו", כלשון האגדה. בהתרוצצות זו מתגלה אופיו -ואשר מעת

האופייני ביותר של אדם מודרני זה: אותו ניגוד משונה ביותר שבין צד פנימי שאין צד חיצוני

קדם. הידיעה -ניגוד שלא ידעוהו עמי –התואם אותו וצד חיצוני שאין צד פנימי התואם אותו

נקלטת בגודש ללא רעב, אכן אף בניגוד לצורך, אינה פועלת עוד כמניע מעצב ומחדש, הדוחף ה

חוצה, כי אם נשארת חבויה באיזה עולם שפנימי של תוהו ובוהו, שהאדם המודרני ההוא מכנה

81..."אותו מתוך גאווה מוזרה כ"פנימיותו" המיוחדת לו

עלם מהאופן בו משפיעות הידיעות ההיסטוריות ההיסטוריציזם, המבקש לראות בהיסטוריה מדע ולהת

וודאי לא להפוך אותו –אכן "מזיק לחיים". האדם אינו מסוגל לעכל את המידע שהוא מקבל –על האדם

נעשים מתוך ניתוק –עולמו ה"חיצוני" –לכוח חיובי הדוחף אותו לפעולות וליצירה. כך מעשיו ופעולותיו

וא נעשה חלש ונטול מנוחה. ניטשה מרחיב על המצב בגרמניה מהידיעות הממלאות את תודעתו, וה

ולבסוף מסכם את הנזקים של ההיסטוריציזם: –והניוון הפושה בה, לדעתו

82הלעטה יתרה של תקופה בידיעה היסטורית נראית לי עוינת ומסוכנת לחיים מחמש בחינות:"

מי והחיצוני, דבר המחליש את בעטיו של גודש שכזה נוצר אותו ניגוד שדובר בו, בין הפני (1)

בעטיו של גודש כזה תקופה באה לידי דימוי שהיא מחוננת בסגולה נדירה ביותר, (1)האישיות.

בעטיו של גודש כזה מתערערים יצריו של (3) הצדק, במידה רבה יותר מכל תקופה אחרת.-בחוש

דש כזה מכה שורשים ו של גובעטי (4) .עם, ונמנעת התבגרותו של פרט לא פחות מזו של הכלל

האמונה בזקנתה של האנושות, משמע שכיום אתה בגדר –שהיא מזקת בכל עם –האמונה

רוח מסוכן של אירוניה כלפי עצמה, -בעטיו של גודש זה נקלעת תקופה למצב (5) 83אפיל ואפיגון.

רוח מסוכן ממנו, של ציניות. ברם, בו היא הולכת ומבשילה לקראת מעשיות -ומתוכה למצה

85. ".המשתקת את הכוחות החיוניים ובסופו של דבר הורסת אותם כליל 84 מפוקחת ואנוכיות,

80

“Fiat veritas, pereat vita” )לטינית(. 81

. 39שם, 82

המספור אינו במקור. 83

חקיין, או תלמיד חסר כל מקוריות. –פרי אשר הבשיל מאוחר )ונותר על העץ לאחר שכבר נגמר הקטיף(. אפיגון –אפיל 84

הן בקשר לאירוניה והן בקשר לאנוכיות. –זו דוגמה די מובהקת לניסוח אשר ניטשה המאוחר היה מתנער ממנו

ההיסטוריציזם הוא מעין מחלה תרבותית קשה ומסוכנת, הפוגעת בפרט, –מובן אם כן, כי בעיני ניטשה

בעם ובכל התרבות הנגועה בה. בסיום ספרו, מציע ניטשה את התרופה למחלה זו:

המזור ואת סמי המרפא כנגד המחלה ההיסטורית, כנגד הגודש -את צרי ... ומכירים הם"

ההיסטורי: אך מה שמותיהם?

-הבלתי –ובכן, אל תתמהו, שמותיהם של רעלים הם. הסמים שכנגד להיסטוריה מכונים

היסטורי אני קובע לסגולה לשכוח, ולהיסגר -את המונח בלתי )...( היסטורי-היסטורי ועל

ם מצומצמים. את המונח "על היסטורי" לכוחות המסיחים את המבט מן בתחומם של אופקי

. המדע אמנות ודתהמשמעות, אל -ההתהוות אל מה שמעניק להוויה את תכונות הנצח והתמד

עוצמות וכוחות יראה בכוחות ההם, בעוצמות ההן, –הוא אשר על רעלים ידבר -שהרי הוא –

בגדר עיון אמתי ונכו, משמע עיון מדעי הרואה בכל יריבים: כי בעיניו רק עיון זה בדברים הוא

מקום רק את מה שהתהווה, רק את ההיסטורי, ובשום מקום אינו רואה את מה שהוא בגדר

86. "הוויה, בגדר נצחי...

בכדי שההיסטוריה תפסיק "להזיק לחיים" באופן בו היא עושה זאת לאור אופייה ה"מדעי", יש להשתמש

ושימוש בצורות חשיבה –מההיסטוריה: "צמצום אופקים" והתעלמות מידע היסטורי ב"רעלים" של ניתוק

המנוגדות לתפיסה ההיסטורית: האמנות והדת. רק כך תוכל, לפי ניטשה, לחזור לבסוף ולהשתמש

עתיקות או ביקורתית. -בשלושת הסוגים שלה: מונומנטאלית, אספנית –בהיסטוריה באופן מועיל

סיכום

שנו להציג את הביקורת של ניטשה אודות העיסוק ההיסטורי שנעשה בימיו. ראינו את בפרק זה ביק

המבקשת לשפוט את הנושא מתוך ההשפעה של המחקר ההיסטורי –נקודת המבט הייחודית שלו

כוח. ראינו את שלושת "סוגי -על היכולת לפעול באופן בריא ומלא –והידע שהוא מפיק על החיים

ג, ואת הנזקים והתועלות שהוא מצא בכל אחד מהם ולבסוף ראינו כיצד הוא ההיסטוריה" שהוא הצי

מיישם זאת ביחס להיסטוריציזם המדעי והשפעתו על נפש האדם ועל התרבות.

85

. 45שם, 86

גם היחס החיובי ליסודות דתיים נצחיים הוא מנוגד להלך מחשבתו של ניטשה המאוחר.. 96שם,

חשיבה היסטורית :1יחידה

חלק א' –לשאלת העיסוק בהיסטוריה

ההיסטוריון כמדען

מבוא ליחידה 1.1

פתיחה

את השאלות המקיפות את העיסוק בהיסטוריה. בפרט, הכרנו את ביחידה הקודמת, התחלנו להכיר

, והובלטה בדמותו של לאופולד פון רנקה, להציג את המחקר ההיסטורי 19-המגמה שהופיעה במאה ה

והבאנו מספר קולות של ביקורת שעלו על מגמה זו. ביחידה זו, נבקש לערוך השוואה –כ"מדע לכל דבר"

לבין פעולתו של ההיסטוריון, –הטבע -בעיקר בתחום של מדעי –המדען מעמיקה יותר בין פעולתו של

ודרך כך להעמיק את הבנתנו אודות אופיו של העיסוק בהיסטוריה. בפתח דברינו נאמר כי ההגות בנושא

זה התפתחה מאד בעשורים האחרונים, והנושא "הותקף" מזוויות רבות ושונות, אשר קשה להקיף את

מסוג זה, המבקש להתייחס גם לסוגיות חשובות נוספות הכרוכות בעיסוק בפרט בקורס –כולן

", של הסבר במדע ובהיסטוריהההיסטורי. החלטנו כי חלק מרכזי מהיחידה, יינתן למאמר יסודי אחד: "

. מאמר זה, כפי שנראה, אינו עוסק בכל הצדדים של ההשוואה בין מדע והיסטוריה, קרל גוסטב המפל

ולל בתוכו את קשת ההתייחסויות הרחבה של הוגים שונים לנושא. להפך: המאמר מציג והוא אף אינו כ

חשוב )בצורת ההסבר( קיים דמיון מהותי בין ההיסטוריה אחד, המבקשת להראות כי בממד אחתתזה

למדע. בחרנו במאמר זה, עקב חשיבותו ומרכזיותו: מאז שהתפרסם, הוא עורר פולמוס ודיון רחב בין

בקריו, וניתן לומר כי לאחר פרסומו לא ניתן לעסוק ברצינות ב"חשיבה היסטורית" ללא הכרת תומכיו ומ

טענותיו. עם זאת, כמובן, לא נימנע מלדון בסימני השאלה והקשיים שמעוררת התזה הזו, וכן להציג

תמונה רחבה יותר של שאלת ההשוואה בין מדע להיסטוריה.

נסה להצביע על השוני בינו לבין עיסוקים אנושיים אחרים. בפרט, נפתח בהתבוננות בעולמו של המדען, ונ

תחילה –נבחן את האופי של כל אחד מהם, ואת היחסים ביניהם –" הסבר" ו"תיאורנדון בשני מושגים: "

אותו נלמד –בעבודה המדעית, ומתוך כך גם בהיסטוריה. לאחר מכן, נפנה למאמרו של המפל

ליו דיון קצר. היחידה, אם כן, איננה מבקשת לסכם עבור הלומד את כל בשלמותו, ולאחר מכן נערוך ע

זיל –הדעות בתחום, אלא היא מהווה בסיס והזמנה ללימוד ועיון מעמיק ונרחב יותר, בבחינת "ואידך

גמור".

*על תפקידו, אופיו וייחודו של המדע

תיאור והסבר, עובדות וחוקים

חלקם קטנים, כמו –" דבריםהוא נתקל בריבוי עצום של " האדם חי בעולם ונפגש בתופעות רבות.

הרים ועמקים, ימים, נהרות וגרמי השמיים שמעליו. –החפצים הפשוטים שסביבו, וחלקם גדולים יותר

חיים וכמובן גם בני אדם אחרים. אך -צמחים, בעלי –חלק מה"דברים" שהוא רואה הם יצורים חיים

": אירועים, פעילות או ב"התרחשותהאדם נתקל ב –ויים במצב סטטי האדם אינו רואה רק "דברים", המצ

אבנים שהורמו נופלות לאדמה, המים מתייבשים בחום השמש, הים גועש, הנהרות סוערים וגרמי

או נובלים. בעלי החיים מתנועעים, –השמיים נמצאים בתנועה מתמדת. הצמחים גדלים ופורחים

אדם כבר מכיל מגוון רב של -זה עם זה. מפגש עם בני מחפשים מזון ומתרבים, ואף מתקשרים

אדם נופלים כמו אבנים, מתקררים או מתחממים מתוך -התרחשות פיזית: גם בני –התרחשויות מורכבות

החיים והצמחים. אך מעבר לשתי -פעילות "ביולוגית" בדומה לבעלי –תנאי הסביבה וכדומה. נוסף על כך

עלים, או נוכחים באירועים והתרחשויות, הייחודיות למין האנושי: הם ה"קומות" הללו, בני האדם גם פו

מדברים וכותבים, מבטאים רגשות, מקדמים ערכים, משתתפים בפולחן דתי או במסגרת אידיאולוגית,

יוצרים יצירות אומנות, מקימים מוסדות פוליטיים וחברתיים, וגם פושעים בצורות שונות.

באופנים רבים. אדם העומד מול הים, –ולבטא את התייחסותו –שמולו האדם יכול להתייחס לתופעות

–ולחפש בו דגים. אך הוא יכול גם לראות בו מחזה אסתטי מרהיב –לדוגמה, יכול לראות בו מקור למזון

ולסגוד –משכנם של אלים -ולצייר אותו, או לכתוב עליו שירה. הוא יכול לזהות את הים כאל, או כמקום

והוא יכול לראות אותו כתופעה פיזיקלית, ולנסות לנתח את הסיבות –רוך מולו טקסי פולחן לו, או לע

לעליית הגלים ולמחזורי הגאות והשפל. בכל האופנים הללו, וברבים נוספים, האדם יכול להתייחס לכל

רה הרועה באחו. מה מייח –תופעה שמולה הוא עומד ד את בין אם זו אבן או אדם, סערת גשמים או פ

הדת, למשל? -צורת ההתייחסות המדעית? מה מבדיל בין המדען לבין האמן או איש

שאלה זו איננה כה פשוטה, וגם עליה נערכים לא מעט דיונים. הוגים רבים ביקשו להציע קריטריון מסוים,

אך לא נמצאה הסכמה מוחלטת וסופית אודות הקריטריונים. –בו ניתן להגדיר את הפעילות המדעית

אחת למצוא, מצד אחד, עיסוקים אשר אינם נראים "מדעיים" ובכל זאת עומדים גם הם -ניתן לא

ומצד שני, דוגמאות לעיסוק אשר נראה "מדעי", אך אינו מקיים את הקריטריון –בקריטריון שהוצע

ן לא אך כפי שכבר הבהרנו בראשית הקורס, אין אנו עסוקים כאן בפילוסופיה של המדע, ועל כ 87 במלואו.

ואין צורך להתעכב –* בפרק זה יובאו דוגמאות שונות ממדעי הטבע. הדוגמאות נועדו להמחשה בלבד, להבהרת הרעיונות

עליהן, או להיבהל במידה ולא מכירים את הנושא.

נוכל לבחון את כל ההשגות האפשריות על הקריטריונים אותם נציג, ונבחן את הדברים באופן בסיסי

ואינטואיטיבי.

מאפיינים מסוימים של המדע עלו כבר ביחידת המבוא. ראשית, המדען איננו אמור לערב במחקרו את

קטיבי, אשר אין לו קשר מהותי את ערכיו או את רגשותיו. הוא נדרש להציג ידע אוביי –עולמו הפנימי

בכך שאדם פלוני או אלמוני אמר אותו: חוקי הכבידה אינם קשורים לאופיו של ניוטון, לאמונתו הדתית או

מאפיין נוסף, 88לשייכותו הלאומית. אין כל חשיבות לכך שגילה אותם נוצרי אנגליקני ולא מוסלמי מפרס.

לאחר קריאת תיאוריה 89ה יש, ולא מה ראוי לעשות.הוא אומר מ –הוא שהמדען איננו קורא לפעולה

אשר מבקשות לגרום לי –בשונה מתיאוריה מוסרית, או תורה דתית –מדעית אינני נדרש לעשות דבר

90לשנות את אורח חיי ומעשיי.

מאפיין נוסף, אשר גם הוא עלה ביחידה הקודמת, אך נבקש להקדיש לו תשומת לב נוספת ביחידה זו,

הידע עליהם נשען המדען. איש המדע מבקש להישען על נתונים אמפיריים ברורים -קורותהוא סוג מ

ומדידים, ובלשון פחות פורמלית: על "עובדות מוצקות" בלבד. כל קביעה שאיננה ניתנת לבחינה ואישוש

באמצעים אמפיריים תיחשב ל"לא מדעית". מאפיין זה כאן מוביל אותנו לשלב הראשון בעבודת המדען:

בהרת כל העובדות הרלוונטיות הכרוכות בתופעה אותה הוא חוקר. לדוגמה, חוקר העוסק בתופעת ה

מה הייתה כמות הנוזל, מה הטמפרטורה –את המקרה לתארהרתיחה של נוזל מסוים, נדרש קודם כל

שבה הוא היה נתון בתחילה, באיזה אופן הוא חומם, מה קרה לו בעקבות כך וכדומה. שלב זה ייקרא

" או לשאלות דומות ומפורטות מה קרה?". תפקידו של התיאור הוא לענות לשאלה "תיאוריחידה זו "ב

"מתי זה קרה?", "כמה זמן התרחש התהליך?", "היכן הוא קרה?" "מה המרכיבים השונים –יותר, כגון

–ות שלו?". אחד העקרונות של עבודה מדעית טהורה, הוא תיאור מדויק ונקי ככל האפשר של העובד

דבר המתקשר לשני המאפיינים הראשונים שהזכרנו: יש לתאר את העובדות ללא "דעות קדומות"

וכן להציג את העובדות ללא עירוב של קריאה –ובניתוק מעמדתו הדתית או המוסרית של החוקר

91נורמטיבית כלשהי.

הוא –העיקרי אך המדען איננו מבקש רק לתאר את התופעה. השלב הבא, שהוא במידה רבה השלב

המים רתחו למה –" מדוע זה קרה?להתרחשות. ההסבר נועד לענות על השאלה " הסברמתן

87

מהו הסבר מדעי, ורק מתוך כך הוא עורך את ההשוואה –מפל עוסק גם בשאלה זו במידה לא מבוטלת, מאמרו של ה

להיסטוריה. 88

ניתן לומר כי למקומו ואמונתו הייתה חשיבות לכך שרעיונותיו התקבלו והשפיעו, אך זהו נושא אחר, השייך להיסטוריה של

המדע.89

ות המזוהה עמה היא הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום., והדמ”ought“למשפט ”is“אבחנה זו מוכרת כהבדל בין משפט 90

אבחנה זו מעלה השגות לא מעטות: ישנן תיאוריות מוסריות אשר בקשו לתאר את עצמן כמדע לכל דבר, ומצד שני ניתן

לומר כי קבלה של תיאוריות מדעיות מסוימות )בפרט כאלה העוסקות בטבע האדם( איננה יכולה שלא להשפיע על התנהגותו של האדם.

91נעיר בקצרה כי עמדה "מדעית" זו איננה מובנת מאליה, והיא אף נמצאת תחת מתקפה: האמנם המדען יכול להתנתק

מערכיו ומעולמו האישי במחקרו? האם אין השפעה לדת ומוסר על תוצאות המחקר?

הארץ סביב השמש? אפשר אף לומר, -מסתובב כדור האבן נופלת לקרקע? למה בטמפרטורה הזו? למה

המדען עומד מול תופעה 92אל נוכח התופעות שמולנו. פליאהמה –כי המדע מתחיל מהשאלות הללו

-מדוע היא מתרחשת? כיצד ניתן להסביר אותה? איסוף העובדות ותיאורן המדויק הוא רק צעד –ותוהה

ביניים, כדי להצליח לענות על שאלות אלה. עצם בקשת ההסבר מבדילה בין העיסוק המדעי לעיסוקים

איש המוסר אנושיים אחרים: הצייר, למשל, כלל לא מבקש להסביר את הנוף שמולו. ניתן אף לומר כי גם

אם כך, התקדמנו מעט בהגדרת 93אלא, כאמור, להניע אנשים לפעול. –אינו מתכוון להסביר תופעות

המדע: הוא עיסוק במציאות מתוך ניסיון למצוא הסבר לתופעות, מתוך הישענות על עובדות ברורות

ומדויקות, וללא שיתוף של עמדה סובייקטיבית.

כל הסבר שניתן לתופעה, לאחר שאספנו את כל הנתונים אך עדיין ההגדרה שלנו חסרה. האם

העובדתיים, ייחשב מדעי? נראה שלא. תחושת הפליאה של האדם אל מול הטבע הופיעה הרבה לפני

שהאדם ניסח תיאוריות מדעיות, וודאי במובן המודרני של המושג. הדרך העיקרית שבה האדם ענה על

אדמה, למשל, הוסברו כזעם האלים. פריחת האביב -ידות: רעמים או רעהמיתוספליאתו היא באמצעות

הוסברה לעיתים כתחייתו של אל אשר מת בחודשי החורף. מובן כי בדרך כלל הסברים אלה גם לא נעשו

אך נראה כי הניגוד הוא עקרוני יותר: לא כל הסבר קביל בתור –מתוך איסוף קפדני של נתונים אמפיריים

טבע. הדבר המסביר את הרעם הוא לא -, חוקיחוקיםר תופעות דרך הסבר מדעי. המדע מבקש להסבי

הסטטי )הגורם לברק(, חוקי תנועת האוויר -טבע, כמו חוקי החשמל-אלא חוקי 94סיפור אודות אלים,

הקול. -המתחמם וחוקי גלי

טבע, הוא מתכוון לומר כי -טבע"? כאשר המדען מבקש להצביע על חוק-מה משמעותו של המושג "חוק

–. אין זה תלוי בשרירות רצונו של האל או האלים תמיד ,בהכרח ים המדוברים, התופעה תקרהבתנא

–וזה גם לא נתון לבחירתו של האדם. אם נחמם מים למאה מעלות, בלחץ אוויר של אטמוספירה אחת

אוויר, היא תמיד תגיע -הם תמיד ירתחו ויהפכו לגז. אם נפיל אבן מאותו הגובה, ובאותה התנגדות

קרקע בדיוק באותה המהירות. ההישענות על חוקים קבועים ובלתי משתנים היא המאפשרת לאדם ל

–בידע המדעי לתועלתו. האדם יכול להיות בטוח שכאשר הוא ייצור את התנאים המתאימים להשתמש

ידי חוקים מאפשר גם לבחון מה יקרה כאשר התנאים ישתנו: אם -בנוסף, ההסבר על 95התופעה תקרה.

אני יכול –י להרתיח מים הן כשחיממתי אותם על אש, והן כשחיממתי אותם באמצעות השמש הצלחת

להסיק כי החוק הקבוע אינו תלוי במהותו של מקור החום, אלא בטמפרטורה אליה הגיעו המים בלבד.

הם ירתחו –למשל, כירה חשמלית –ממילא, אני יכול להניח כי גם כאשר נחמם אותם באמצעי אחר

92

כדברי אריסטו. 93

השאלה "מה אירע" ו"מדוע אירע" בכדי שהוא יוכל איש המוסר נדרש להתמודד עם –. באופן רחב יותר 3ראה הערה

להציג את שיפוטו המוסרי. 94

פירוש המילה היוונית "מיתוס" הוא "סיפור". 95

שאינם נותנים את אותה הוודאות. –בהמשך נתייחס לחוקים בעלי אופי סטטיסטי

אופן. על כן, האדם יכול להשתמש בחוק שהוא מצא בכדי לנבא תופעות עתידיות, ואף לפתח באותו

-האוויר, הוא יכול היה להבין כיצד ניתן לבנות כלי-טכנולוגיה חדשה: לאחר שהאדם הכיר את חוקי לחץ

ללי הביניים. כפי שנראה, הרעיון של הסבר באמצעות חוק כ-טיס, דבר שהיה נחשב לדמיון מופרך בימי

יהיה יסוד מרכזי בתזה שיציג ק.ג. המפל במאמר אותו נלמד.

בטרם נחזור לעולמו של ההיסטוריון, נשים לב לעוד נקודה משמעותית במחקר המדעי, והיא המתודה

הטבע? כיצד הוא מצליח להראות כי הסיבה היא זו -המעשית שלו. כיצד מצליח החוקר למצוא את חוק

כלל, באמצעות סדרת -, ובדרךניסוייקריות לכך, היא באמצעות עריכת ולא אחרת? אחת המתודות הע

ניסויים. החוקר מעלה השערה אודות חוק מסוים, והוא עורך ניסוי אשר יבדוק את תוקפו: אם ההשערה

התוצאה תהיה אחרת. בכדי לדייק יותר, –התוצאה אמורה להיות אחת, ואם היא מוטעית –נכונה

ר, יש לערוך סדרה של ניסויים, אשר ישללו את האפשרות כי התוצאה נגרמה ולזכות בוודאות רבה יות

מסיבה אחרת. החוקר ינסה לחזור על אותה הפעולה בתנאים שווים ככל האפשר, כאשר הוא משנה בכל

כך שהוא יוכל לדעת מה הם הגורמים האמתיים של לתוצאה שאותה הוא רואה, ואלו –פעם גורם אחד

ככל שהתפתח המדע המודרני, נוצרו לשם כך מעבדות מקצועיות, 96אליה.תנאים אינם קשורים

המאפשרות לערוך ניסויים באופן מבוקר ומדויק ביותר. אמנם, לא כל תופעה ניתן לבדוק באמצעות ניסוי:

-געש, או עדר של פילים. דרך חשובה נוספת היא באמצעות מחקר-איננו יכולים להכניס למעבדה הר

איננו מייצרים מקרים "נקיים" במעבדה, אך אנו מחפשים במציאות שני מקרים )או שדה. במחקר כזה,

יותר( אשר יתפקדו באותו האופן: ננסה למצוא שני מקרים אשר הם דומים במרבית התנאים, אך נבדלים

וכך נוכל להכריע מה השפעתו של גורם זה. מובן כי גם כאן, ככל שיהיו –זה מזה בגורם אחד מובחן

ו יותר נתונים, על מקרים רבים ומגוונים, נוכל להסיק מסקנות מדויקות יותר. בידינ

נסכם את הדברים. פתחנו בכך שהאדם נפגש בעולם בתופעות רבות, והוא מתייחס אליהן באופנים

רבים. ניסינו להצביע על מספר מאפיינים המבחינים את העיסוק המדעי מאופני התייחסות אחרים של

יבו. אמרנו כי המדען מבקש לענות במדויק על השאלה "מה קרה?" ויותר מכך על האדם לעולם שסב

השאלה "מדוע זה קרה?". את התשובה לשאלה הראשונה כינינו "תיאור" ולמענה לשאלה השנייה קראנו

חושיות, -"הסבר". הדגשנו כי המדען מבקש לתאר תופעות בהסתמך על עובדות וראיות אמפיריות

כאשר הן התיאור והן ההסבר נדרשים לעמוד בקריטריון של –עות חוקים כלליים ולהסביר אותן באמצ

אובייקטיביות. לבסוף, ראינו כי העקרונות הללו באים לידי ביטוי במתודה המעשית של עריכת ניסויים

שדה, המאפשרים להפריך )ואולי גם לאשש( השערות מדעיות. הדגשנו את -או במחקרי –במעבדה

96

גלילאו גליליי. ההשקפה המקובלת הייתה כי דוגמה ידועה, אשר במידה רבה כוננה את המתודה הזו, היא הניסויים שערך

אם גוף הוא כבד יותר, הוא נופל במהירות רבה יותר. בכדי לבחון את הטענה עלה, לפי המסופר, גלילאו למגדל פיזה וזרק שני כדורים, זהים בגודלם אך שונים במסה שלהם, ממרפסת המגדל. העובדה כי שני הכדורים נפלו באותה המהירות,

המסה איננה גורם בקביעת מהירות הנפילה. )למעשה את מחקריו הוא ערך בעיקר במישורים משופעים, ויש הוכיחה כי המפקפקים בקיומו של סיפור המגדל, אך העיקרון המדעי הוא זהה(.

שניתן לערוך ניסויים רבים יותר )או להשוות בין נתונים רבים יותר במחקרי שדה( ניתן העובדה כי ככל

להגיע לתוצאות מדויקות וודאיות יותר של המחקר.

תיאור והסבר בהיסטוריה

תיאור והסבר. אם אנו מבקשים להשוות את עבודת –הצבענו, אם כן, על שני יסודות בעבודת המדען

ן, מתעוררות שאלות רבות: ראשית, ניתן לשאול האם מטרת ההיסטוריון זהה ההיסטוריון לזו של המדע

או אולי רק לתאר? ואם ההיסטוריון –לזו של המדען? האם ההיסטוריון גם הוא נדרש להציג הסבר

האם ההסבר שהוא ייתן יהיה מאותו סוג כמו זה של המדען, ויתבסס על חוקים –מבקש להסביר

האם הוא עסוק גם במציאת החוקים, או רק –יון כן משתמש בחוקים כלליים כלליים? במידה וההיסטור

בהחלה של חוקים שנמצאו בידי מדענים מתחומים אחרים? מעבר לכך, ניתן לשאול גם על שלב התיאור:

האם ההיסטוריון יכול לתאר אירוע היסטורי כשם שמדען מתאר תופעה בטבע? האם אין מגבלות

ואולי ישנם דווקא יתרונות הייחודיים לתחומו? בנוסף, –דת ההיסטוריון מהותיות המקשות על עבו

מה הדרך של ההיסטוריון להגיע אל התיאור או ההסבר שלו –נשאלת שאלת הכלים, המתודה המעשית

אודות האירועים, והאם דרך זו שונה באופן עקרוני מדרכו של המדען?

קודת הנחה כי היסטוריונים עסוקים )גם( במתן מאמרו של המפל עוסק בשאלת ההסבר: הוא יוצא מנ

הסברים, והוא מבקש לבחון האם הסבר של היסטוריון בנוי באותו אופן כמו הסברו של המדען. בטרם

נפנה למאמר, נבקש להציג את העמדה השוללת את הצורך ואף את הלגיטימציה במתן הסברים

טוריה. בהיסטוריה, ודרך כך נעיר מספר הערות על התיאור בהיס

תיאור בלבד –מייקל אוקשוט

כפי שראינו בתחילת הקורס, ישנם מספר מובנים למילה "היסטוריה". מובן אחד שהזכרנו הוא "כל מה

שאירע בעבר". היו שביקשו לראות את תפקידו של ההיסטוריון, בהעלאה על הכתב של "מה שאירע",

נתו של רנקה, שאמר כי מטרתו היא להציג את באופן שבו הוא אירע. במובן מסוים, זו אף הייתה כוו

, ביקש (Michael Oakeshott, 1901-1990) מייקל אוקשוטהדברים "כפי שהם קרו בעליל". הפילוסוף

ולגזור ממנו שלילה גורפת של מתן הסברים. לדידו, אופייה –לקחת את העיקרון הזה צעד קדימה

ים ומקושרים האירועים זה בזה, וכל ניסיון לבודד , בו מלוכדרצףהמהותי של ההיסטוריה היא בהיותה

-אירוע מסוים מהמכלול ההיסטורי מהווה פגם בעיסוק ההיסטורי. בתוך רצף הזמן, כל אירוע הוא חד

אשר נמצא בנקודה –הוא לעולם לא יחזור, ואף לא ניתן לדמות אותו לאף אירוע אחר –פעמי וייחודי

. יתרה מכך, כאשר עורכים השוואה בין שני מקרים או יותר אחרת וממילא בתוך הקשר אחר לחלוטין

–ומבקשים לראות בהם מוטיב חוזר, או כאשר אנו טוענים כי אירוע א' היה הסיבה לכך שקרה אירוע ב'

אנו בהכרח עוזבים את נקודת המבט של העבר, ואת תיאורו כפי שהוא, ומתחילים "להפיל" על העבר את

-F. W. Maitland, 1850)א ציטט היסטוריון בריטי מפורסם בשם מייטלנד נקודת המבט של ההווה. הו

שאמר כי "בהיסטוריה, ההכללה היחידה היא שאין הכללות". תפקידו היחיד של ההיסטוריון, לפי (1906

אוקשוט, היא לתאר את העבר באופן "מלא", המתאים לרציפות של האירועים במציאות. אין צורך

מדוע מאורע א' גרם למאורע ב', אלא פשוט לתאר את השתלשלות האירועים בזה להסביר באופן חיצוני

וככל שהתיאור הוא עשיר ומפורט יותר, כך הוא שלם יותר. כאשר ההיסטוריה מוצגת –אחר זה

ברציפותה, היא מובנת בלא צורך בהסבר נוסף. במילים אחרות, התיאור הוא עצמו ההסבר. ניתן

שוט באמצעות הדימוי של סרט קולנועי: כאשר הסרט עשוי ללא קפיצות, להבהיר את דבריו של אוק

ברצף, אנו מבינים מה קורה, בלי שמישהו עוצר ומסביר לנו מה גרם למה. כך, אם ההיסטוריון מציג

אין צורך וערך בתיאוריות נוספות. –בפנינו תיאור מלא ומפורט של ההתרחשויות

תיאור. אוקשוט קורא תיגר על ההכללה ועל נתינת הסברים. אך גישה זו מובילה אותנו לדון בשאלת ה

האם ניתן בכלל לתאר את העבר באופן רציף ונקי ומלא ללא כל שיפוט או ניתוח? הוגים רבים סבורים כי

מלחמת ששת הימים שחר. נדגים זאת דרך ניתוח המשפט הבא:" -תביעה זו איננה אפשרית, ואף חסרת

לא השווינו בין שני אירועים בעלי –לכאורה, משפט זה מהווה תיאור גרידא ".פרצה בכ"ו באייר התשכ"ז

מוטיב חוזר, ולא ערכנו שום ניתוח סיבתי. אך מעט התבוננות במשפט מראה כי הוא איננו עומד

מבט מאוחרת, שיש בה שיפוט, הכללה -בקריטריונים של אוקשוט: הוא יכול להיאמר רק מתוך נקודת

ע. הדבר הבולט ביותר הוא הכינוי "מלחמת ששת הימים": ראשית, שמה הרשמי ואולי אף הסבר מובל

של המלחמה נקבע כחודשיים לאחר סיומה. בזמן המלחמה, ואף לאחריה, לא ידעו כי היא תיקרא בשם

בכ"ו באייר, איש לא ידע בכלל כי היא תימשך ששה ימים! נדרש, –זה. יתרה מכך, בתחילת המלחמה

אוקשוט, לתקן את המשפט ולומר: "בכ"ו באייר פרצה מלחמה" )ובהמשך התיאור אם נלך בדרכו של

להזכיר את סיומה בב' בסיוון(. אך גם בכך אין די. המונח "פרצה" מלחמה, מצביע על נקודת זמן מסוימת

נשק, למצב של לוחמה. אך הקביעה של נקודה כזו אף -שבו עברו הצדדים ממצב של שלום או שביתת

פרספקטיבה. נניח כי המשפט מתכוון, למשל, ליציאת מטוסי הקרב של צה"ל למבצע "מוקד" היא דורשת

לתקיפת בסיסי חיל האוויר המצרי. האם באותו הרגע ניתן היה לקבוע בוודאות כי "פרצה מלחמה"? ניתן

להעלות על הדעת תרחישים רבים שבהם למרות המראת המטוסים לא הייתה מתרחשת מלחמה,

)למשל: במטוסים הייתה מתגלה תקלה והם היו שבים על עקבותיהם, המצרים היו –היום לפחות באותו

מגיבים בזמן והאירוע היה נותר כקרב אווירי בודד בלבד, המצרים היו נכנעים באותו היום וכלל לא הייתה

הקביעה מהו הרגע בו –נערכת מלחמה וכו'(. מעבר לכך, גם כאשר האירועים התרחשו כפי שהם

רצה" המלחמה איננה מוכרחת. מדוע לדבר על המראת המטוסים ולא על החלטת הממשלה, אשר "פ

, 66-67תקריות צבאיות ודיפלומטיות שונות אירעו בשנים –אירעה כמה ימים לפני כן? ובמט רחב יותר

אך 97וניתן לראותן כרצף אחד עם המלחמה, ולהצביע על רגע פריצתה בנקודת זמן מוקדמת הרבה יותר.

97

: האם לא ניתן לומר כי למעשה, מיד אחריה נפתחה "מלחמת ההתשה", וניתן לשאול –כך גם ביחס לסיום המלחמה

מעשה הייתה כאן מלחמה אחת ארוכה? לתהליך" -בהקשר זה, ישנם הוגים אשר הבחינו בין שני אופני התייחסות לאירועים: כ"אירוע שינוי" וכ"אירוע תהליך". "אירוע

שינוי", לעומת זאת מבטא מעבר ממצב למצב, ואין טעם ופשר לחלק -חלקים. "אירוע-הוא מתמשך, וניתן לחלק אותו לתת

חמור מכך, אם ניקח את דבריו של אוקשוט ברצינות, כלל לא ברור מדוע מותר להשתמש במילה

אשר יש לה מובן רק לאור ההיכרות שלנו עם מלחמות נוספות, אחרות, שנערכו בהיסטוריה. –"מלחמה"

ין בעצם המילה "מלחמה" אנו כבר קושרים בין האירועים של אותם הימים לבין אירועים שונים לחלוט

אשר אירעו בזמנים ומקומות אחרים. ניתן להבין, כי באופן דומה ניתן לפרק משפטים "תמימים" רבים

בין אם אלה משפטים אודות "מהפכה", "משבר כלכלי" או "גל –ידי היסטוריונים -מאד שנאמרים על

הגירה".

ק התרחשויות מקומיות אך נניח לרגע שניתן "לנקות" את הספרות ההיסטורית מכל ביטוי כזה, ולתאר ר

ובאיזו נקודה נסיים? לא נוכל, –ופרטיות ברצף בזה אחר זה. באיזו נקודת זמן נתחיל את תיאורינו

למשל, לכתוב ספר אודות ההיסטוריה של תקופת הרנסנס, או ההיסטוריה של המהפכה התעשייתית.

ה גם היא על פרספקטיבה וסוף, בנוי-אמצע-האפשרות לראות תקופה כזו כמערך שלם, שיש לו התחלה

ושיפוט. ניאלץ לבחור בנקודות זמן מקריות או טכניות, כמו ראשית המאה וסופה. אך גם בכך לא יסתכמו

הקשיים. אוקשוט מציע לתאר רצף מלא ועשיר של אירועים. אך באותו הזמן מתרחשים אירועים רבים

א' מניחה פרשנות וסיווג של העובדות. במקביל, ולעתים, עצם ההכרעה להציג את אירוע ב' אחרי אירוע

כך למשל, ניתן לספר על הקדמת בחירות לאחר תיאור של מיתון כלכלי, וניתן לספר עליה לאחר תיאור

של פרשת שחיתות של ראש הממשלה. אפילו סדר הדברים, או מידת ההרחבה שכל נושא מקבל,

ענו חלק ממבקריו של אושקוט, אם אנו מבוסס על ניתוח של התהליכים וסיבותיהם. במילים אחרות, ט

ומאבדים את –באמת עוסקים בתיאור מפורט בלא שום פרספקטיבה, הרי אנו חוזרים אל הכרוניקה

אותה הרציפות אשר ביקש אושקוט להציג.

הביקורת שהעלינו איננה מראה רק את הבעייתיות בדברי אוקשוט, אלא את הקשיים הכרוכים בתיאור

אין זה מובן מאליו כי הוגים אחרים, אשר "התירו" להיסטוריון להכניס ממדים נוספים ההיסטורי בכלל.

מלבד התיאור, פתרו בכך את סימני השאלה הכרוכים בתיאור עצמו. בפרט, עולה מתוך הדברים הפער

שבין שלב התיאור בעולמו של המדען ושלב זה אצל ההיסטוריון. במקרים רבים, תיאור העובדות

צל המדען הוא פשוט ולא נתון למחלוקת, כגון: "כדור נחושת במסה של מאה גרם נזרק מגובה והנתונים א

אשר בנה –". דבר זה בולט בעיקר כאשר הניסוי נעשה ביוזמת החוקר Xשל עשרים מטר ונפל במהירות

אותו מראש באופן מסוים. עבור ההיסטוריון, עצם התיאור כבר מכיל מעלה סימני שאלה רבים, אשר

הסכמות. -כולים לעורר איי

רים רבים, ניתן להתייחס לאותו האירוע בשני האופנים. כך למשל, ניתן לתאר קרב מסוים כ"ניצחון" במערכה כוללת אותו. במק

)אירוע שינוי( ומצד שני לבחון אותו לגופו ולנתח את המהלכים השונים של הקרב )אירוע תהליך(. כך גם המלחמה כולה יכולה "מלחמת שלושים השנה הייתה נקודת שינוי בהופעת המדינה –)למשל להיחשב כ"אירוע שינוי" בפרספקטיבה רחבה יותר

המודרנית"(.

ניתן להציג שני כיוונים עיקריים שהציבו אלטרנטיבה ומענה לאושקוט. גישה אחת היא גישתו של המפל

וסיעתו, המקשים להכניס ללב ההיסטוריה את ההסבר, במודל המדעי. גישה אחרת, מציג וויליאם דריי

(W.H. Dray, 1921-2009) דריי התנגד מסיבות שונות, לדרכו אשר המפל מתייחס אליו מעט במאמרו .

של המפל. הוא ביקש להציג דרך שניתן לראותה כקרובה יותר לרוחו של אושקוט, אך אולי מתקבלת

יותר על הדעת: גם הוא סבר כי ההיסטוריונים אינם צריכים לעסוק בשאלות של "מדוע קרה הדבר?",

בר רחב וכולל יותר של "מה קרה?". בכדי וודאי לא להסבירן באמצעות חוקים. אך הם כן נדרשים להס

אלא עלינו להציג "מושגים –להבין מה קרה, איננו יכולים להסתפק, כדברי אושקוט, ברצף אירועים בלבד

כורכים". מפאת קוצר היריעה לא נוכל להרחיב אודות רעיון זה, רק נאמר בתמצית, כי "מושגים כורכים"

נו את הקושי להסתדר בלעדיהם בביקורת על אושקוט: הם במידה רבה אותם המושגים אשר הראי

מושגים כמו מלחמה, מהפכה, תהליכי "שקיעה" או "פריחה" של מוסדות, וכדומה. נפנה כעת למאמרו

של המפל. נקדים מספר מילים על אודותיו, ולאחר קריאת המאמר, נעלה מספר שאלות העולות מתוך

דבריו.

הסבר במדע ובהיסטוריה –קרל המפל

–, נולד בגרמניה ורכש את השכלתו (Carl Gustav Hempel, 1905-1997) קרל גוסטב המפל

באוניברסיטאות של גטינגן, היידלברג וברלין. הוא התקרב –מתמטיקה, לוגיקה פיזיקה ופילוסופיה

ולקבוצת אינטלקטואלים שנקראה "החוג (Rudolf Carnap, 1891-1970)לפילוסוף רודולף קרנפ

שם –, בעקבות עליית הנאצים, הוא עזב את גרמניה, ולבסוף השתקע בארה"ב 30-י". בשנות ההווינא

אורח באוניברסיטה העברית -הוא אף היה פרופסור 70-לימד במספר אוניברסיטאות. בשנות ה

בירושלים.

הסבר במאמר שנקרא, מציע המפל תחילה שני מודלים כלליים להסבר במדע: את האחד הוא מכנה "

" ". אין צורך להיבהל מהמושגים: במילה "דדוקטיביהסבר הסתברותי" ואת השני "נומולוגי-קטיבידדו

הוא צריך להציג טיעון תקף, המסיק מסקנה בצורה –מתכוון המפל לכך שהסבר צריך להיות הגיוני, לוגי

ידה, ולפיו הסבר במילה "נומולוגי" מתכוון המפל בדיוק לעיקרון עליו דיברנו ביח 98נכונה מתוך הנחות.

חוק(. אם כן, המודל הראשון של הסבר –)"נומוס" ביוונית חוקים כלליים מדעי צריך להיות מבוסס על

98

דוגמה לטיעון תקף:

תמותה.-בני האדם הם בני כל .א אדם.-ג'ורג' הוא בן .ב

מסקנה: ג'ורג' הוא בן תמותה. )המסקנה אכן אמתית בהכרח אם ההנחות נכונות( .ג

תקף: שאינודוגמה לטיעון

תמותה.בני אדם שהם בני יש .א ג'ורג' הוא בן אדם .ב

מסקנה:

ג'ורג' הוא בן תמותה. )גם אם ההנחות נכונות, אין המסקנה הכרחית(. .ג

מדעי לפי המפל בנוי מטיעון תקף, המבוסס על חוקים כלליים. במודל השני, הוא בוחן הסברים אשר אין

רע תמיד ובהכרח יתקיים, אלא שהוא אלא "חוק" הסתברותי. אין קביעה כי המאו –בהם חוק כללי הכרחי

יתקיים בהסתברות מסוימת. למשל: שבעים אחוזים מתוך בני האדם הבריאים אשר ימצאו בקרבת אדם

החולה במחלה פלונית, יידבקו במחלה. כאן המסקנה אינה הכרחית וממילא גם משמעות ההסבר

פשרות יישומם בתחום משתנה מעט. לאחר שהוא מציג את שני הדגמים הללו, הוא בוחן את א

ההיסטוריה. הוא מציג שתי גישות עיקריות המערערות על האפשרות ליישם את מודל ההסבר שלו

בהיסטוריה, אך הוא מבקש להפריך אותן, ולהראות מדוע דגמי ההסבר שלו תקפים גם בתחום זה.

קרל גוסטב המפל: "הסבר ומדע בהיסטוריה" 1.1

דל()מופיע גם בנפרד במו מאמרו של ק.ג. המפלקראו בעיון את

קרל גוסטב המפל

חשיבה היסטורית חלק א' / ההיסטוריון כמדען –לשאלת העיסוק בהיסטוריה :1יחידה

חלק שני

שאלות בעקבות המפל 1.3

מבט כללי –מאמרו של המפל

לאחר שקראנו את מאמרו של המפל, נבקש לדון בו בקצרה ולהעלות מקצת מן השאלות שהוא מעורר.

החברה בכלל וההיסטוריה בפרט, והם עוררו -לפילוסופיה של מדעידבריו של המפל הציבו אתגר גדול

כאשר אנו מבקשים להסביר, יש דרך שבה –המפל טען 99הטבע.-דיון ער גם בין הפילוסופים של מדעי

"מדוע האירוע התרחש?", יש דרך מסוימת הגורמת לנו –אנו עושים זאת. כאשר מתעוררת בנו תמיהה

עוד, אני מבין מדוע האירוע התרחש". לפי המפל, לשם כך אנו משתמשים לומר: "הבנתי, אינני תוהה

מכיוון שיש חוק כבידה, לפיו –כלליים, או לפחות הסתברותיים: מדוע נופל התפוח לארץ? –בחוקים

לאחריו אנו אומרים "הבנו את התופעה". לדבריו, –מסות נמשכות זו לזו. חוק זה מהווה הסבר מספק

גם לגבי הסבר בהיסטוריה. –חרת אין למעשה דרך א

ואכן, כפי שהראינו בביקורת על דברי אושקוט, כמעט בלתי אפשרי להציג תיאור היסטורי "נקי", שאין בו

כאשר קוראים ספרי היסטוריה, רואים כי היסטוריונים נוקטים ללא הרף –ממד הסברי מסוים. יתרה מכך

אופיו הקשה של בגלל...", "מפני שהתרחשה בלשון המצביעה במפורש על מתן הסבר: "המלחמה

נתונים, אירועים –, ננקטו צעדים...", וכדומה. ההיסטוריון מביא תיאור מסוים של עובדות לכןהמלך...", "

והם אמורים להסביר את האירוע המדובר. הביטויים שהגדשנו, –קודמים, קווי אופי מסוימים וכדומה

התרחש ולכן –: קרה מאורע א', והתקיים תנאי ב' טיעוןבפנינו מצביעים על כך שההיסטוריון מציע

מאורע ג'. אף כאשר לא נאמר ביטוי מעין זה, לעתים ההסבר נשען על טיעון סמוי. נבחן את הדוגמה

הבאה:

משפט א':

"היה פקק ארוך, ואיחרתי לעבודה". -

99

-במדע. יש מקרים שבהם אנו יכולים לתת הסבר דדוקטיבי אינו מספיקלמשל, נטען כנגדו כי מודל ההסבר שהוא נותן

נו מוצאים אדם מת, ומגלים כי הוא נטל רעל קטלני כמה נומולוגי תקף ומבוסס ובכל זאת ההסבר יהיה מוטעה. כך למשל, אשעות לפני כן. ניתן להציג הסבר במודל המפליאני: כל אדם שנוטל את הרעל הזה מת תוך מספר שעות, אדם זה נטל את

ההסבר לכך שהאדם מת היא לקיחת הרעל. אך מה נעשה אם לאדם זה יש גם קליע רובה בראשו? ההסבר מתגלה –הרעל עה.. כמוט

משפט ב':

"נסעתי ברכב בצבע אדום, ואיחרתי לעבודה". -

טות, כי בעוד משפט ב' מציג שתי עובדות בלבד, משפט א' מציג הסבר, למרות שאין בו מובן לנו בפש

שהיה פקק מכיוון" –איחרתי לעבודה?" מדועביטוי מפורש המציין זאת. משמעות המשפט היא: "

ארוך". בהתאם, את משפט ב' לא נוכל להציג כטיעון, עם הנחות ומסקנה. לעומת זאת, אם ננתח את

דקנות, ניתן להראות כי הוא מסתיר בתוכו טיעון, למשל באופן הבא:משפט א' בדק

כאשר יש פקק ארוך )ולא צפוי( מתארך זמן ההגעה של נהגים ליעד. .1

יגיע ליעדו בשעה מאוחרת –נהג שהתארך זמן ההגעה שלו, אך יצא מביתו בשעה קבועה .1

מהרגיל.

היה פקק ארוך )ולא צפוי( .3

)יצאתי מהבית כרגיל( .4

מסקנה:

יחרתי לעבודה.א .5

3( לשני סוגים: הנחות 1-4אם נתבונן בטיעון זה לאור דבריו של המפל, ניתן לחלק את רשימת ההנחות )

, לעומת זאת, מציינות חוקים. הטיעון משלב בין החוקים 1-ו 1מציינות את תנאי הראשית. הנחות 4-ו

לבין התנאים ומגיע למסקנה העובדתית.

ים בטיעון זה הם כלליים או הסתברותיים?למחשבה: האם, לדעתך, החוק

דוגמה זו ממחישה נקודה נוספת: לא זו בלבד שהוא איננו מנוסח בשפה רשמית של טיעונים, ישנם

חלקים בהסבר )או בטיעון( שאינם מוצגים במפורש. בשפת היומיום, אנו משערים כי חלק מההנחות

כך 100ים, ואיננו רואים צורך לשטוח את כולן.מובנות מאליהן מתוך ההקשר או הידע המוקדם של השומע

יכולה להיות מובנת 4נראה כמעט טריוויאלי, והעובדה המובאת בהנחה 1למשל, החוק המובא בהנחה

מתוך ההקשר.

הסבר המופיעה בספרי ההיסטוריה: היא למעשה טיעון, -ניתן לנתח כל טענת –באופן דומה, אומר המפל

סקנה. המפל עצמו הבהיר, כי בהסבר של ההיסטוריון, כמו בשפת היומיום ומ –המורכב מתנאים, חוקים

בדרך כלל לא כל התנאים והחוקים מוצגים במפורש. ההסבר אינו מוצג במלואו, ולמעשה יש לפנינו –

"שרטוטי הסבר". כפי שראינו, היסטוריונים אכן משתמשים בלשון המצביעה על נתינת הסבר המבוסס

להציג את כל חלקי הטיעון במלואם. ניתן לחזק עוד את דבריו של המפל דרך האופן על חוקיות, אך בלי

בו היסטוריונים מתווכחים, או מבקשים להפריך זה את הסברו של זה. לעיתים קרובות, האופן בו

100

.enthymeme –טיעון מסוג זה נקרא "החבר", ובלעז "אנתיממה"

. למשל, אם היסטוריון א' טוען כי נגד-דוגמתהסבר בהיסטוריה היא דרך הצגת -מבקשים להפריך טענת

מקשה עליו היסטוריון ב' כי באותה עת התרחש משבר –לי בגרמניה גרם לעליית הנאציזם המשבר הכלכ

נגד מצביעה על -כלכלי גם בארצות הברית, ולא עלתה בו שום תנועה דומה. המתודה של הצגת דוגמת

נגד בשביל -ועל כן מספיקה דוגמת –כך שאנו מצפים מטענת הסבר שתהיה מבוססת על חוק כללי

החוק. כך למשל בדוגמה שלנו, ניתן לומר כי החוק אותו מבקש היסטוריון ב' להפריך הוא: להפריך את

שנאה דיקטטורית". ומכיוון שבארה"ב המשבר הכלכלי -משברים כלכליים גורמים לעליית תנועת תמיד"

החוק אינו נכון. במילים אחרות, הוא מצפה מההסבר של חברו להתבסס –גרם לעליית תנועה כזו לא

ל חוק כללי. ע

אם כן, גם מהקשבה לשפת היומיום, וגם מהאופן בו מתנהלים דיונים בין היסטוריונים, ניתן לראות שיש

בהיסטוריה. נפנה כעת –הטבע, ובפרט -ההסבר של המפל גם בתחום שאינו מדעי-בסיס למציאת מודל

גם מודל של הסבר לדון במספר שאלות העולות אודות טענה זו של המפל. נזכיר, כי המפל הציג

סטטיסטי, אשר אינו מבוסס על חוק כללי, אלא על חוק הסתברותי. ניתן לומר, כי חלק ניכר מה"חוקים"

ויש לכך השלכות לא מבוטלות. אך לצורך הדיון –המשמשים להסבר בהיסטוריה הם חוקים מסוג כזה

נומולוגי. -נתמקד בשאלות העולות על המודל הדדוקטיבי

ודות יישום המודל ההמפליאני בהיסטוריה סימני שאלה א

הוק" וחוקים כלליים מדי-חוקי "אד

אין "תנאי –לעומת חלק ממדעי הטבע –כפי שהוזכר גם בחלק הראשון של היחידה, בהיסטוריה

מעבדה". המציאות היא מורכבת ורבת משתנים, ולכל אירוע ישנם מאפיינים ייחודיים המבחינים אותו

כיצד עובדה זו משפיעה על סוג החוקים בהם ניתן להשתמש כחלק מהסבר? 101מאירועים אחרים.

ומפריכים זה את טענותיו –כאמור, היסטוריונים מתווכחים זה עם זה על הסיבות של אירועים מסוימים

הנגד )אם אין ברצונו לזנוח את -נגד. כיצד יכול לענות ההיסטוריון המותקף על דוגמת-של זה בדוגמאות

היא לתקן מעט את החוק שהובא בהסבר. –המקובלת גם במדעי הטבע –ל(? אחת הדרכים הסברו כלי

ניתן להציע חוק "מדויק" יותר, לשני כיוונים אפשריים: או חוק מצומצם ומפורט יותר, אשר כולל את

-אך אינו כולל את דוגמת הנגד, או דווקא חוק כללי יותר, אשר מבהיר מדוע דוגמת –האירוע המקורי

גד כלל אינה דוגמת נגד. נבהיר את הדברים דרך הדוגמה שהבאנו לעיל.הנ

שני ההיסטוריונים חלוקים בסיבה לעליית הנאצים לשלטון. היסטוריון א' טוען כי המשבר הכלכלי

הנגד של ארה"ב. היסטוריון א' יכול לענות -בגרמניה גרם לכך, והיסטוריון ב' מפריך אותו דרך דוגמת

הבאות: באחת משתי הדרכים

101

הסברי.-כפי שראינו, אושקוט פיתח את התובנה הזו לעיקרון אנטי

הוא יכול להוסיף עוד תנאים, המבחינים את גרמניה מארה"ב. למשל, ההפסד הצורב של גרמניה .1

"בכל מדינה שבה יש משבר כלכלי חמור, –במלחמת העולם הראשונה. אם ננסח זאת כחוק

שנאה דיקטטורית". כעת, דוגמת הנגד -תעלה לשלטון תנועת –והיא עברה מפלה צבאית קשה

כי היא לא עברה מפלה צבאית קשה בתקופה –יננה מפריכה את החוק מארה"ב כבר א

המדוברת.

הוא יכול להרחיב ולהכליל את החוק, כך שארה"ב כבר לא תהווה דוגמת נגד. למשל, לומר כי .1

"בכל מדינה בה –המשבר הכלכלי בגרמניה הוביל לשינוי פוליטי משמעותי. אם ננסח זאת כחוק

רחש שינוי פוליטי משמעותי". כעת, מכיוון שגם בארה"ב אירע מת –יש משבר כלכלי חמור

הדוגמה כבר לא מפריכה את החוק. –מהפך פוליטי

הטבע, ובמידה רבה הם אף מאפיינים את המתודה -כפי שאמרנו, "תיקונים" מעין אלה נעשים גם במדעי

היסטורי, ניתן לראות בעיה המדעית: כל דוגמה גורמת לנו לדייק יותר בחוק. אך לאור אופיו של התחום ה

יש חשש שה"תיקונים" יובילו –בשני הכיוונים. מכיוון שאירוע היסטורי הוא ייחודי, ואיננו ניסוי במעבדה

לריקון של ההסבר מתוכנו. בדרך הראשונה, המפרטת יותר אודות הנסיבות, עלול החוק להתברר כחוק

נגד -הסבר. אם יוצגו להיסטוריון א' דוגמאותהוק", התפור בדיוק למידותיו של המאורע הדורש -"אד

נוספות, מתעורר חשד כי הוא יגיע לבסוף להסבר מסוג כזה: בגרמניה אירע משבר כלכלי, אך היא גם

צבאית, המשטר הקיים היה חלש ובנוסף התרוצצו בה -הובסה במלחמה, הייתה בה מסורת של כוחנות

ייתכן והוא כבר לא ייתקל –. כעת, אם נבקש לנסח חוק אידיאולוגיות קיצוניות עוד בטרם המשבר הכלכלי

נגד, אך כבר אין כאן למעשה חוק של ממש. ה"חוק" שננסח, יתאים אך ורק לגרמניה, ובדיוק -באף דוגמת

הוא למעשה לא מסביר דבר. –החוק נותר כללי, אך דווקא בשל כך –בתקופה המדוברת. בדרך השנייה

מדוע –י" ניתן להכניס תופעות רבות, כך שלמעשה לא ענינו על השאלה להגדרה "שינוי פוליטי משמעות

נגד רבות יותר, ההגדרה תהיה כוללנית -עלו הנאצים לשלטון בגרמניה? גם כאן, ככל שניתקל בדוגמאות

וממילא מסבירה פחות. –יותר

ן כמו הסברים דיון זה מעלה את התהייה, האמנם ההסבר בהיסטוריה באמת נשען על חוקים, באותו אופ

שלהם שונה, ואף התפקידבחוקים כחלק מההסבר, אולי משתמשיםהטבע. גם אם נסכים שאנו -במדעי

שולי ביחס לתפקיד המכריע שלהם במדעי הטבע.

מהיכן לקוחים החוקים של ההיסטוריה?

ולמעשה, אודות טיבה של החקירה –שאלה משמעותית נוספת אודות מודל ההסבר של המפל

היא מהיכן לקוחים החוקים שבהם משתמש ההיסטוריון. נניח כי אנו מקבלים את –ית בכלל ההיסטור

המודל של המפל ומצפים מכל הסבר להציג חוק כללי )או הסתברותי(. מהיכן אנו לומדים את החוקים

הללו? במדעי הטבע, התשובה ברורה: אנו לומדים את החוק בדיוק באותו המקצוע שבו אנו מעלים את

לה. זהו למעשה אחד התפקידים העיקריים של המדעים: לנסח חוקי טבע. כאשר אנו שואלים שאלה השא

אודות תנועה של גופים, אנו מתחילים לחפש חוק במכניקה, וכאשר אנו מבקשים להסביר תגובה של

ר חומר מסוים אנו פונים לכימיה. אך האם גם ההיסטוריון עוסק במציאת "החוקים של ההיסטוריה"? כאש

ההיסטוריון אינו 102מסתכלים על עבודתם של מרבית ההיסטוריונים, נראה כי התשובה לכך שלילית.

מהיכן לקוחים החוקים עליהם –אלא בתיאור והסבר של העבר. אם כן –עסוק בניסוח של חוקים

מסתמך ההיסטוריון?

-סטוריונים במדעיאם נבקש להישאר קרובים לתחום המדעי, ניתן לחפש את מקורות החוקים של ההי

החברה, כגון: סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה. מדעים אלה אכן מספקים חוקים מסוימים האמורים

להסביר את ההתנהגות האנושית כפרט וכחברה, במצבים שונים. הפסיכואנליזה, למשל, יכולה לספק

ו "תסביך אדיפוס" או בהתבסס על "חוקים" כמ –הסבר להתנהגותו של מלך לאור יחסיו עם אביו ואמו

הדחקה. הכלכלה יכולה להסביר מדיניות מסוימת לאור חוקים של התנהגות -חוקי פעולתם של מנגנוני

מחסור. יש לציין כי אכן ישנם היסטוריונים הפונים במפורש לדרך זו, ומבקשים ליצור -רציונלית בתנאי

כלכלית. -פסיכואנליטית, או היסטוריה-היסטוריה

, ישנם היסטוריונים רבים אשר לא משתמשים ראשיתחוקים מעורר לא מעט שאלות. אך מקור זה של

וודאי היסטוריונים מהעת –)לפחות לא במפורש( בחוקים אלה. יתרה מכך, היסטוריונים בדורו של רנקה

פעלו וכתבו לפני שהופיעו מדעי החברה, לפחות באופן שבו אנו מכירים אותם. האם נאמר כי –העתיקה

וריונים אלה מעלו ומועלים בתפקידם, וכי ראוי להציג רק היסטוריה המנומקת במפורש על ידי היסט

שאלה שקיימים אודות מדעים אלה -חוקים מבוססים ממדעי החברה? שאלה זו מתעצמת לאור סימני

החברה ישנה מחלוקת מתמשכת אם הם ראויים בכלל לשם "מדע". הוגים -עצמם. על חלק ניכר ממדעי

, אשר היה קרוב לחוגו של המפל, טענו כי (Karl R. Popper, 1902-1994) קרל פופר, כמו מסוימים

הפסיכואנליזה, למשל, איננה מדע. החוקים שמספקים מדעים אלה, כך נטען, אינם מבוססים דיים באופן

תוקף –אמפירי, ויש לראות בהם השערות בלבד. מובן כי אם אנו מתבססים על השערה ולא על חוק

הסבר שלנו נחלש מאד. ה

דבר, ניתן לשאול: האם החוקים שהם מספקים הם -החברה כמדע לכל-אך גם אם אנו מתייחסים למדעי

האדם המוכרים לנו כיום, -או שהם נכונים רק לגבי בני –חוקים נצחיים, התקפים לכל התנהגות אנושית

מניין לנו כי טבע האדם –ירי חמור או בעבר הקרוב. גם אם נמצאו חוקים מסוימים המבוססים באופן אמפ

הוא קבוע? אולי החוקים שמצאנו מבוססים על תנאים מסוימים הקשורים בעידן המודרני, ובתקופות

האדם פעל באופן אחר לחלוטין? האם ניתן להשליך, מהחוקים שמצא פרויד במרפאתו בווינה –קדומות

102

היסטוריונים, או -עבודת המטא –בהמשך נצביע על שני כיוונים שונים שבהם ניתן לענות על שאלה זו תשובה חיובית

צבעה על חוקים של נורמות חברתיות. ההיסטוריוסופים, ובה

שתלווה –שורה לשאלה נוספת, רחבה יותר על התנהגותם של קיסרים ברומא העתיקה? נקודה זו ק –

אותנו גם בהמשך הקורס: האם מציאת חוקים של ההתנהגות האנושית אינה מובילה אותנו לעבר מבט

דטרמיניסטי? אם ההסבר ההיסטורי מציג טיעון לפיו, בתנאים הנתונים, אירוע מסוים היה מוכרח

הכריע באופן חופשי. ניתן לראות בכך ערעור על חירותו של האדם ל –להתרחש

החברה: שאלת הצורך -בעיה נוספת כרוכה בשימוש של היסטוריונים בחוקים הלקוחים ממדעי

ואיננו בהכרח מומחה לסוציולוגיה או לכלכלה. כיצד –במומחיות. ההיסטוריון הוא מומחה להיסטוריה

לבסס על כך מדע? ישנם, הוא יכול, אם כן, להסתמך על חוקים שאותם הוא מכיר באופן חובבני בלבד, ו

כמובן, היסטוריונים שהם גם מומחים בתחומים נוספים, או שהם משתפים פעולה עם מומחים כאלה. אך

החברה, זו -מדעי צריך להתבסס על חוקים הלקוחים מתחומים ממדעי-אם אנו סבורים כי הסבר היסטורי

מש בחוקים אלו, הוא אף מוכרח הופכת להיות תביעה הכרחית: לא זו בלבד שהיסטוריון מוכרח להשת

אחרת הסבריו אינם קבילים. הבעיה חמורה עוד יותר, מכיוון שבמדעי החברה –להיות מומחה בתחום

ולעיתים מנוגדים –עצמם, אין הסכמה גורפת על החוקים: ישנן אסכולות שונות, המציעות עקרונות שונים

ור? קושי נוסף העולה מיצירת תלות בין באיזו מן האסכולות על ההיסטוריון לבח 103ממש זה לזה.

ההיסטוריה למדעים אחרים, הוא שתביעה כזו תגרום לחלוקת ההיסטוריה לפי תחומי מומחיות:

מובן כי אין 104היסטוריונים כלכליים, היסטוריונים פסיכואנליטיים, היסטוריונים פונקציונליסטים וכדומה.

יפייה שיהיו גם היסטוריונים כוללים, אשר יעשו סינתזה היסטוריונים כאלה, אך יש לנו צ גםבעיה שיהיו

ויתנו לנו תמונה שלמה. אך על אילו חוקים יתבססו ההיסטוריונים הללו?

הניסיון ו"השכל הישר", הוא –מקור אחר של "חוקים" שניתן לומר כי עליו מתבססים נימוקי ההיסטוריון

אצבע", המבוססים על -על חוקים, או "כלליבחיי היומיום שלנו אנו מסתמכים רבות היומיומי.

האינסטינקטים שלנו, על לימוד מניסיוננו, על החינוך שקיבלנו וכן מקריאה של ספרות, עיתונות וכדומה.

אנו יודעים לזהות מצבים מסוימים כמצב של סכנה ולדעת מה התגובה הנכונה. אנו "יודעים" כי יחס

ויחס אחר –ביל לתגובה מסוימת )רתיעה, או כעס חוזר( מסוים שלנו לזולת )למשל, הבעת כעס( יו

מה מסתבר שיקרה: –)למשל, הבעת אהבה(, לתגובה אחרת. אנחנו משערים בלי הרף, במצבים רבים

מה יקרה בגלל הפקק בכביש, מה יקרה עקב עליית מפלגה מסוימת לשלטון, מה יקרה כי לא שילמנו את

יתים קרובות, ורק באמצעותם אנו מצליחים לתפקד. אך ברור כי החוב. החוקים הללו קולעים למטרה לע

הם מבוססים על אינספור התנסויות והשפעות, ונועדו לחיי –קשה מאד לנסח חוקים כאלה באופן מדעי

היומיום המורכבים ולא למעבדה.

103

מה יוצאת דופן בהקשר זה )גם בה יש חילוקי דעות, אך באופן פחות רדיקלי(, וגם בהקשרים אחרים.-הכלכלה היא במידת 104

זרם בסוציולוגיה, המזוהה למשל עם הסוציולוג אמיל דורקהיים. –פונקציונליזם

דה כי היו שטענו כי הסברי ההיסטוריון נשענים גם הם על "חוקים" כאלה. דבר זה מתיישב עם העוב

הסבר": הם נשענים על חוקים שאמורים להיות "מובנים -כלל "שרטוטי-הסברי ההיסטוריונים הם בדרך

מאליהם", "אינטואיטיביים" או לפחות כך הם נתפסים בעייני ההיסטוריון. כמו כן, קשה לנסח אותם באופן

היסטוריונים: לכל פורמלי כחוק, בגלל מורכבותם. ניתן להסביר בכך גם חלק ניכר מהמחלוקות בין

אצבע" שונים. -היסטוריון יש רקע שונה, וממילא גם "כללי

נראה כי מודל ההסבר של המפל איבד חלק ניכר –אך אם אלה החוקים שבהם משתמש ההיסטוריון

בין ההיסטוריה לשאר המדעים. אך אם –ואולי אף זהות –ממשמעותו. המפל ביקש להראות קשר

ל "כללי אצבע", קשה מאד לומר כי הוא מדעי, גם אם ניתן לנסח אותו על פי ההסבר ההיסטורי נשען ע

כך גם לא נוכל להתייחס –של המפל. כשם שלא נתייחס לידע היומיומי שלנו כ"מדע" התבנית

להיסטוריה. גם כאן, מזווית אחרת, עולה שאלת המומחיות: האם יש להיסטוריון מומחיות מיוחדת, מלבד

אם ההסברים שהוא נותן הם "יומיומיים", במה הם שונים מהסברו של אדם רגיל, ידיעותיו הרבות?

שאיננו היסטוריון? לשאלה זו נחזור בפרק הבא, כאשר נדון בסוגים אחרים של "מומחיות", השונים מזו

הטבע.-המאפיינת את מדעי

אחת היא לבסוף, נצביע על שתי דרכים שבהם ההיסטוריה עצמה היא המכוננת של החוקים. דרך

היסטוריה, או ההיסטוריוסופיה. הוגים וחוקרים שהלכו בדרך זו, ביקשו להצביע על חוקיות, או -המטא

לפחות עקרונות מנחים, של ההיסטוריה עצמה. מכיוון שנקדיש לתחום זה יחידה בפני עצמה, לא נרחיב

י גישות אלה, בהיסטוריה, עליו כעת. רק נעיר כי דווקא דרך זו יכולה להתאים מאד למודל של המפל: לפ

והוא שמביא לנו לבסוף את –אנו מחפשים ללמוד מתוך הפרטים את החוק הכללי –כמו בכל מדע

ההסבר למקרים הפרטיים.

הדרך השנייה היא שונה לחלוטין, והיא מצויה בעבודה של היסטוריונים רבים. חלק מעבודת ההיסטוריון

נומולוגי. מדובר על -פי שונה מהחוקים של המודל הדדוקטיביהיא אכן למצוא כללים, אך הם בעלי או

מנהגים, מוסכמות, נורמות: לכל חברה יש מערך של מעשים הנחשבים רצויים ואף – חוקים חברתיים

לאומית בישראל, למשל, גיוס של גברים -מחויבים, ומעשים הנחשבים שליליים ודחויים. בחברה הדתית

בעוד שבחלקים מסוימים בחברה החרדית מעשה כזה נתפס –מתבקש צעירים לצה"ל הוא מעשה רצוי ו

–כשלילי, ברמות שונות. בשני הציבורים הללו, הליכה לקולנוע בשבת נחשבת למעשה אסור לחלוטין

בעוד בחברה החילונית בישראל זהו מעשה מקובל. כללים אלה יכולים להוות בסיס להסבר. אם נשאל:

?", התשובה: "כי הוא בא ממשפחה חרדית" נראית כמו הסבר הגיוני. כך "מדוע פלוני לא התגייס לצבא

התשובה: "מכיוון שהאוכלוסייה בסביבתו נהייתה דתית –גם, אם נשאל: "מדוע הקולנוע נקלע לקשיים?"

יותר" תיראה הגיונית. באופן דומה, ההיסטוריון יכול למצוא או לזהות את הנורמות והכללים המאפיינים

ולהסביר באמצעותה אירועים והתנהגות. אך יש לשים לב לפער בין –אותה הוא חוקר את החברה

האדם יכול –טבע לפיו "חרדים לא הולכים לצבא" -הכללים הללו לבין חוק במובן ההמפליאני: אין חוק

לבחור להפר את הנורמה המקובלת, ותמיד יש כאלה שיעשו זאת. יתרה מכך, חוקים אלה הם במובהק

הם יכולים –: הם מותנים בחברה מסוימת, בהקשר מסוים ובתקופת זמן מסוימת כלליים-אינםשחוקים

לאפיין קבוצת אנשים קטנה מאד בתקופה קצרה. קיים דיון נרחב האם נכון לקשור בין הסברים

כיצד, אך לא נוכל להאריך בכך במסגרת זו. –המבוססים על נורמות לבין המודל ההמפליאני, ואם כן

סיכום

בפרק זה ביקשנו לדון בסימני שאלה המתעוררים לאור המודל של המפל עליו למדנו. ראינו כי גם אם אנו

נפרד מההיסטוריה, ואף כי הסבר זה מבוסס על חוקים -מקבלים את הרעיון כי ההסבר הוא חלק בלתי

שונים לחוקים אין זה פשוט לקבוע מהם החוקים הללו ומהיכן יש לקחת אותם. ראינו מקורות –מסוימים

וביקשנו להראות את –היסטוריה והנורמות המקובלות -החברה, "השכל הישר", המטא-כאלה: מדעי

האם אכן –הקשיים שמעוררים מקורות אלה, בעיקר שני הראשונים. סימני שאלה אלה מעלים תהייה

ובפרט מדעי האמנם המדעים, –הסבר היסטורי צריך להיות מבוסס על חוקים? או באופן רחב יותר

עבודה -או שאולי אופייה הייחודי מצריך כלי –הטבע, הם המודל לפיו צריכה להתנהל גם ההיסטוריה

אחרים?

ביחידה הבאה, נדון במספר תחומים אחרים, שאינם "מדע", שאליהם ניתן לדמות את עבודת

ההיסטוריון, ונעמוד על המשמעויות הכרוכות בכך.

חשיבה היסטורית :3יחידה

חלק ב' –לשאלת העיסוק בהיסטוריה

ההיסטוריון מחוץ לגבולות המדע

פתיחה 3.1

, ועל הניסיון 19-ביחידה הראשונה למדנו )בין השאר( על ההתפתחות של המחקר ההיסטורי במאה ה

מדעית למחקר זה. הכותרת של היחידה הקודמת הייתה -של רנקה ובני דורו להציג מתודה שיטתית

, ובה ביקשנו לבחון באופן מפורט יותר את היחס שבין עבודת ההיסטוריון לעבודתו "ההיסטוריון כמדען"

תיאורהטבע. הצבענו על שני חלקים המאפיינים את עבודת המדען: -של המדען, בעיקר בתחום של מדעי

, המבוסס על חוקים כלליים. מאפיין נוסף בו נגענו, אשר הסברמדויק המבוסס על נתונים אמפיריים ומתן

. התמקדנו במאמרו של ק. ג. המפל, אשר מהווה האובייקטיביותיתן לראותו כיסודי יותר, הוא עיקרון נ

דוגמה בולטת לניסיון לקשור בין התחומים: המפל ניסה להראות מדוע גם עבודתו של ההיסטוריון

מני מבוססת למעשה על אותם המאפיינים, למרות ההבדלים הסגנוניים. הצבענו על מספר קשיים וסי

שאלה אודות מקומו של ההסבר באמצעות חוקים במחקר ההיסטורי, עליו מתבסס מודל ההסבר של

המפל. בנוסף, הצגנו את עמדתו של אושקוט, אשר ראה את עצמו נאמן לרנקה דווקא בכך שהוא ביקש

לנקות את ההיסטוריה מכל ממד הסברי: לדבריו, על ההיסטוריון יש להציג תיאור מלא ורצוף של

הטבע, ולהשוות את עבודתו של -, נבקש לצאת מהמסגרת של מדעיביחידה זואירועים ותו לא. ה

ההיסטוריון לתחומים אחרים של דעת ועשייה אנושית, ואולי ללמוד דווקא מהם יותר על טיבה של

העשייה ההיסטורית.

–אדם -עברו על בני כאשר אנו עוסקים בהיסטוריה, אנו עוסקים במעשים של בני אדם, או באירועים אשר

-מכילה שני מאפיינים בולטים המעוררים תהייה על ההשוואה עם מדעי 105בעבר. כבר הגדרה פשוטה זו,

אדם את אותה המתודה ואת אותם -להחיל על בני ניתןהאם – בני אדםהטבע: ראשית, מדובר במעשי

הבין בני אדם, או להשתמש בהם בכדי ל כדאיהטבע? האם -הכלים המחקריים המאפיינים את מדעי

באירועים שעברו ואינם. עיסוק זה מעורר גם – עברשאולי ישנן מתודות טובות יותר? שנית, מדובר ב

העבר יכולה להיות זהה לזו של מי שחוקר את -הוא שאלות לא מעטות, וכלל לא מובן כי פעולתו של חוקר

105

יות שונות של המושג "היסטוריה", אך לצורך הדיון כעת נסתפק בה.בפתיחת הקורס ערכנו דיון אודות משמעו

כמו –אדם -העוסקים במעשי בני החוקים או הנתונים של ההווה. יש לציין, כי ישנם תחומים נוספים

כמו גיאולוגיה. לכן, חלק מהשאלות –ותחומים אשר עוסקים בעבר –פסיכולוגיה, כלכלה ואנתרופולוגיה

אשר נעלה ביחידה זו אינם ייחודיים להיסטוריה, ונוגעים גם לתחומים אחרים. עם זאת, כפי שנראה,

נים הללו. זהו מאפיין ייחודי של ההיסטוריה, ישנה משמעות לכך שההיסטוריה משלבת את שני המאפיי

אודות –והוא מציב סימן שאלה אודות המוטיבציה המניעה את העיסוק בהיסטוריה, או בניסוח אחר

התכלית שלו: אולי העיסוק במעשי בני אדם בעבר נובע ממוטיבציה שונה לגמרי מזו של המדען, ועל כן

חידה זו נתרחק בהדרגה מעולמו של מדען הטבע: תחילה, בי 106גם דרכי עבודתם צריכות להיות שונות?

תחום אשר נחשב לחלק מהמדע, אך מכיוון שעיסוקו ממוקד בחברות –נפנה אל עולמו של האנתרופולוג

אנושיות, התפתחו בו מתודות ועקרונות ייחודיים. לאחר מכן, נצא מתחומו של המדע, אך נישאר בתחום

ק את הקשר בין פעולת ההיסטוריון לפעולתו של השופט. לבסוף, נפנה נבדו –החמור של בירור העובדות

ונבקש לבחון את הממד הספרותי של –אל הספרות, אשר איננה מתיימרת כלל להציג עובדות

ההיסטוריה, ואת משמעותו. אך תחילה, נערוך דיון פילוסופי קצר סביב הבעיות הכרוכות בעיסוק בעבר.

"כינון"? "גילוי" או –עיסוק בעבר 3.1

כאשר אנו מתארים את עבודת ההיסטוריונים, אנו משתמשים לעתים במושג "גילוי": היסטוריון פלוני

-את התכנית אסטרטגית של ברית גילהעובדה חדשה אודות חייו של נפוליון, ואחר טוען כי גילה

וכל שיש לעשות הוא –המועצות בימי סטאלין. מצורת ביטוי זו נשמע, כאילו אירועי העבר קיימים עדיין

לגלות אותם. אך האם אכן כך הם פני הדברים? כאשר אנו אומרים כי קולומבוס גילה את אמריקה, ברור

אך היא לא הייתה ידועה לאנשים –והיא עדיין קיימת –לנו מה הכוונה: היבשת הייתה שם תמיד

כאשר מספרים לנו כי באירופה. כאשר קולומבוס הגיע אליה, הוא באמת "גילה" אותה. כך גם

אסטרונומים גילו כוכב לכת חדש. אך מה בדיוק "גילה" ההיסטוריון? הרי נפוליון מת מזמן, וגם ברית

המועצות כבר איננה קיימת! היכן נמצאות העובדות שעליהן מדבר ההיסטוריון?

"ריאליסטים" ו"אנטי ריאליסטים"

הריאליזם איננו 107.ריאליזםבדות לכל דבר" מכונה הגישה אשר תתייחס ל"עובדות" היסטוריות כאל "עו

ישנם תחומים נוספים שבהם מתנהל דיון אודות הממשות של דברים אשר אינם –נוגע רק להיסטוריה

קיומו את לקבל יסכימו לא, הריאליזם על החלוקות הגישות 108עובדות מוחשיות, כמו מתמטיקה ומוסר.

106

.1.7, סעיף 1עיין בדברים של ניטשה אשר הבאנו לעיל ביחידה 107

אונטולוגית של המושג, אשר אין לה קשר, למשל, ל"ריאליזם פוליטי". כינוי אחר לגישה -מדובר על המשמעות הפילוסופית

בין גישה זו לבין תפיסתו המטפיזית של אפלטון אודות קיומן וממשותן של ה"אידאות". זו הוא "פלטוניזם", לאור הקשר108

קיים איפה? עליהם מדברים המתמטיקאים אשר הדברים כל קיימים היכן: המתמטיקה אודות לשאול ניתן, למשל כך

הציווי או" צדק"ה האם? איפשהו קיימים המוסריות הקביעות או הערכים האם: מוסרל בנוגע ,דומה באופןאו, "? 8" המספר הם המספרים! כן: תאמר למתמטיקה ביחס ריאליסטית גישה? עליהם יחשוב לא אדם-בן אף אם גם, נמצאים" תרצח לא"

מוסריות עובדות! כן: יאמר המוסרי הריאליסט, במקביל. לספור התחילו האדם שבני לפני גם קיימת אשר, ממשית מציאות השאלה כי להעיר יש .דעתו על אותו עלהי לא אדם אף אם גם קיים" הצדק" ועיקרון ,תלוי ובלתי ביאובייקטי באופן קיימות

109הוא מה שקיים עכשיו, באופן מוחשי ופיזי. –מה שקיים .שכזה תלוי-ובלתי מופשט עובדות-עולם של

גישות אלה נדרשות להציג הסבר אלטרנטיבי: אם כן, על מה אנחנו מדברים כאשר אנו עוסקים בכל

ריאליסטים" -אם הם כלל אינם קיימים כשלעצמם? ניתן להכליל את ההסברים ה"אנטי –אותם ה"דברים"

החוקר שותף –ה"עובדות" המדוברות אינן קיימות כשלעצמן – " ולא גילויכינוןתחת הכותרת של "

ליצירה שלהן. אך הסברים אלה יכולים להיות שונים ואף מנוגדים זה לזה: כיוון אחד, אשר ניתן לכנותו

–"סובייקטיביזם", יטען כי ה"דברים" המדוברים אינם אלא עולמו הסובייקטיבי של האדם המאמין בהם

דבר ממשי בעולם. כיוון אחר, אשר מכונה לעיתים "אינסטרומנטליות", יטען כי והם לא מייצגים שום

למרות שאין הם קיימים באופן –ה"דברים" הללו הם כלים הסבריים העוזרים לנו להתמצא במציאות

חשוב 111דרך המסייע לנו להתבטא בצורה פחות ארוכה ומסורבלת.-או שהם מעין קיצור 110תלוי,-בלתי

יש תחום לכל. שווה באופן התחומים בכל – ריאליסט"-"אנטי או – ריאליסט להיות הכרח אין כי, להבהיר

-ולכאן: אדם יכול להיות ריאליסט בהיסטוריה אך אנטי לכאן הייחודיים הנימוקים ואת, שלו הייחודיות את

הרבה גווני ישנם –ריאליסט במוסר, וכדומה. כמו כן, יש להדגיש כי הצגנו את הגישות באופן כללי ביותר

ביניים, ובתוך כל אסכולה ישנן מחלוקות פנימיות רבות.

נחזור להיסטוריה. הריאליסט הרדיקלי יאמר כי, באופן כלשהו, ההיסטוריון אכן "מגלה" עובדות, ממשיות.

אך הוא יכול –ריאליסט" הרדיקלי יאמר, כי לא ניתן לדבר על "עובדות" אשר אינן קיימות בהווה -ה"אנטי

, הוא יאמר כי אין ההיסטוריון מספר אלא סובייקטיביסטיתמכך מסקנות שונות: אם יבחר בדרך להסיק

או את מערכת האמונות שלו ושל קבוצה מסוימת שהוא שייך אליה. לעיתים קרובות, –את עולמו האישי

מבט, -ודתהתיאור ההיסטורי אינו אלא סיפור מסוים, נק –משתמשים הוגים כאלה במונח "נרטיב" )ספר(

אשר בני אדם מספרים בכדי להעניק משמעות לחייהם ולמעשיהם, אך לא ניתן לעגן אותו ב"עובדות".

לפיה ישנם סיפורים רבים אפשריים, ולא ניתן –לעיתים קרובות עמדה זו נכרכת עם עמדה רלטיביסטית

אות את ממצאי ריאליסט", היא לר-דרך אחרת לחלוטין שבה יכול ללכת ה"אנטי 112להכריע ביניהם.

ובאופן רחב יותר, את –המסביר את המקורות והממצאים שיש בידינו בהווה ככלי תיאורטיההיסטוריון

כפי. ולמשש לראות ניתן אותה, ברורה פיזית עובדה הוא החוקרים שמגלים מה כל לא שהרי – עצמו המדע על גם מתעוררת

הטבע חוקי על גם. טבע-חוקי הוא לגלות סיםמנ טבע-מדעני אשר העיקריים הדברים אחד, למשל, שעברה ביחידה שלמדנו . המדע של הפילוסופיה את מעסיקה אכן זו ושאלה –?" רשום הוא איפה, שגיליתם החוק נמצא היכן: "לשאול ניתן109

–ריאליסטים -מוחשי איננה הציר היחיד שעליו מתעוררות מחלוקות בין ריאליסטים לבין לא-החלוקה בין מוחשי לבין לא

יומין עוסק דווקא בשאלת מידת הממשות של הדברים המוחשיים. אך אין כאן המקום להרחיב על סוגיה זו -סופי עתיקדיון פילו לכל צדדיה.

110כך למשל, ניתן לומר כי תיאוריה כוללת, כמו תורת היחסות, איננה "קיימת" אלא היא כלי זמני המארגן את החוקים

הידועים לנו, עד שנמצא כלי אחר. 111

אלא שהיא תהיה מסורבלת –, לדוגמה, פילוסופים שניסו להראות כי ניתן לעשות מתמטיקה גם בלי שימוש במספרים היו

הרבה יותר. 112

ניתן לומר כי ישנה דרך לשפוט ולדרג את ה"משמעויות" השונות, ולקבוע מי מהן –יש להעיר כי קישור זה איננו הכרחי

אמתית או מוצדקת יותר.

אין הוא קובע "עובדה", אלא מציג אפשרות 113העולם האנושי המוכר לנו כיום. בדומה למדען התיאורטי,

א נכתב?", "מהיכן הגיעו סבירה ונוחה לענות על שאלות כמו: "מאיפה הגיע המסמך הזה, ומדוע הו

ואולי גם: "מה הוביל להקמת המדינה הזו?". בדרך זו, –המבנים אשר גילינו בחפירה הארכיאולוגית?"

יש מקום רחב לדיון ובירור בין גישות הסבריות שונות: מי מסביר באופן משכנע יותר, מי מצליח להסביר

ריאליסטיות" שהצגנו, אינן -רכים ה"אנטיתופעות רבות יותר, וכדומה. ראוי לשים לב, כי שתי הד

מתיישבות במלואן עם אופי עבודתם של מרבית ההיסטוריונים: ראשית, ההיסטוריונים מבקשים להציג

משתמע כי הם עוסקים –כאמור בתחילת הסעיף –את דבריהם כאמת אובייקטיבית, ומסגנון דבריהם

או למוסדות הקיימים לפנינו ודורשים הסבר. ב"עובדות". שנית, הם אינם מתייחסים בהכרח לממצאים

שהם החליטו איזו תקופה אחריהם מחפשים ממצאים ונתונים –לעיתים קרובות הפעולה היא הפוכה

מעוררת –לפחות בגרסתה הרדיקלית –לחקור. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהעמדה הריאליסטית

העבר כאל עובדות ממשיות? נפנה, אם כן, לבחון נחת מסוימת: כיצד ניתן להתייחס אל אירועים מ-אי

קצת יותר את משמעות העיסוק ב"עבר".

"אין"? –העבר

עבר ואיננו. תנועת –כשמו –, העבר מחדניתן לשים לב למתח בין שני צדדים ביחס האנושי ל"עבר".

. ידועה האמרה ולכן אין טעם לעסוק בו 114היה", –כיוונית: נוהגים לומר כי "מה שהיה -הזמן היא חד

–ערכית -מדובר, אמנם, בקריאה נורמטיבית 115כהרף אין". –עדיין, ההווה –אין, העתיד –"העבר

יתר בעבר( הוא חסר טעם ואף מזיק, ומשעבד את האדם לדאגות שווא. -העיסוק בעבר )או לפחות: עיסוק

בר אכן "אין", הוא איננו שהע –אך טענה נורמטיבית זו נשענת, במידה זו או אחרת, על עמדה מטפיזית

מכיוון אחר, נשמעה הטענה כי אין לנו וודאות בקיומו של עבר 116ממשי ועל כן העיסוק בו הוא מיותר.

Bertrand Arthur William)ראסל ואין לנו צורך לוגי בהנחתו. הפילוסוף הבריטי ברטראנד –ממשי

Russell, 1872-1970):למשל, אמר ,

נמנע שהעולם נוצר לפני חמש דקות בלבד, בדיוק כפי שהיה אז, מאויש מבחינה לוגית, לא מן ה"

ממשי מכל וכל. אין קשר לוגי הכרחי בין אירועים שהתרחשו -באוכלוסייה ש"זכרה" עבר בלתי

בזמנים שונים; לפיכך, שום דבר הקורה עכשיו או שיקרה בעתיד לא יפריך את ההשערה,

הכרות של העבר אינן תלויות אפוא המכונות שהעולם נוצר לפני חמש דקות. ההתרחשויות

113

.6ראה הערה 114

בתלמוד, למשל, מופיעה לא אחת הטענה "מאי דהווה הווה" ) ראה למשל: יומא ה ע"ב, פסחים צו ע"א, סנהדרין ט"ו

ע"ב(.115

, אך לא נמצאה בין כתביו. מופיעה בספרי מוסר וחסידות בדורות האחרונים. וראה עזרא-אבן אברהם' לראמרה מיוחסת ה

. 381יהודה", בעריכת הרב שלמה אבינר, כרך ה' )ספר דברים(, עמ' -ב צביאת דברי הרב צבי יהודה קוק, "שיחות הר116

סיני?(, והיא -)האם, למשל, ניתן להתעלם ממעמד הר –יש להעיר כי טענה זו איננה נאמרת, למעשה, באופן גורף

ין אירועים אשר מכיוון שהם בעבר זמניים", לב-מבחינה באופן זה או אחר בין אירועים אשר רלוונטיים להווה, אולי אירועים "על הם באמת "אין".

לוגית בעבר; אפשר להעמידן על תכנים עכשוויים שלהלכה יכולים להיות מה שהינם גם אלמלא

117."התקיים העבר

שרידים ומקורות. –כזיכרון, או בסימנים שהוא "הותיר" בשטח –העבר, לפי טענה זו, חי למעשה במוחנו

", אלא דרך סימנים אלה, ואין לנו סיבה להתעקש על קיומו. אין לנו שום גישה ל"עבר עצמו

, דווקא העבר נתפס אצלנו כמציאות העובדתית והיציבה. מאותה הסיבה של כיוון תנועת הזמן, מאידך

"את הנעשה אין –שינוי -אחת המשמעויות היסודיות של המושג "עבר" היא בהיותו מציאות שאינה ברת

יד נתפסים כפתוחים למספר אפשרויות, אשר ניתן להשפיע ולשנות את לרוב, ההווה והעת 118להשיב".

היו הוגים בעלי השקפה דטרמיניסטית, אשר סברו כי 119אך העבר הוא כבר נתון, "עובדה". –מה שיקרה

120אך קשה למצוא הוגים הסוברים לכיוון ההפוך, כי העבר נתון לשינוי. –גם העתיד הוא קבוע מראש

ה לומר כי תוכנה של ההשקפה הדטרמיניסטית היא הכפפה של העתיד אל יתרה מכך, ניתן למעש

-האל לשנות את "חוקי-העבר. אפשר להמחיש זאת מכיוון נוסף, דרך דיונים תיאולוגיים שנערכו על יכולת

חלקו ביניהם בשאלה האם –הן ביהדות והן בדתות אחרות –דעות שונים -המשחק" של העולם. הוגי

מעטים יותר סברו כי גם חוקי –מבין אלה אשר סוברים שכן 121ע את חוקי הטבע.האל יכול לשנות לפת

המתמטיקה והלוגיקה יכולים להשתנות, אם כי דעה זו גם נשמעת. אך כמעט ולא היו הוגים אשר העלו

לבטל אירוע אשר –על דעתם את השאלה, האם האל יכול לשנות "עכשיו" אירועים אשר קרו בעבר

אירוע אחר, כך שאנו יכולים לקום בבוקר ולגלות, למשל, שבית קומו ליצור )בעבר!(התקיים בעבר ובמ

המקדש מעולם לא נחרב. השקפה כזו מערערת לחלוטין את כל תפיסת המציאות שלנו, אולי אף יותר

מערעור על טענות לוגיות בסיסיות!

מצויים –"עובדה" בהווה מכיוון אחר, יש הטוענים כי גם הדברים אשר אנחנו מתייחסים אליהם כאל

בעצם בעבר הקרוב: לפני שנייה, או "לפני חמש דקות בלבד". איננו מסוגלים להתייחס להווה הרגעי

-כהרף אין...(, ותמיד אנחנו "מוסיפים לו קצת עבר". נוסף על כך, לפי הידע הפיזיקלי –)שהרי ההווה

האור החוזר מהגופים אל עינינו. ומכיוון שעובר ביולוגי שלנו אודות האור והראייה, אנחנו רואים באמצעות

117

Bertrand Russell, The Analysis of Mind (London: Allen and Unwin, 1921) pp. 159-160. . יש לציין כי 364(, עמ' 1987)תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, חשיבה היסטורית אליעזר וינריב, –מצוטט ומתורגם ב

בכך טענה ספקנית אחת מיני רבות, ולא ייחס לכך חשיבות רבה. ראסל עצמו רואה118

היה, ואת הנעשה אין להשיב..( –בשפת היומיום, לעיתים הטיעונים אותם הצגנו כמנוגדים משתלבים זה בזה )מה שהיה

מכיוון ששניהם יכולים להוביל לאותה מסקנה נורמטיבית של הסרת דאגה. –119

המשפט, כיסא על דקה לפני ישבתי אם: שונה זמן בהטיית משפטים של האמת בערך הבדלה דרך זאת לראות ניתן

)אם קמתי כשקרי להתגלות יכול" כיסא על אשב אני" או" כיסא על יושב אני" המשפט אך, תמיד נכון יישאר" כיסא על ישבתי" .במקרה השני( –במקרה הראשון, ואם כלל לא אתיישב –

120מעבר לכך כי הוא עצמו אינו טריוויאלי בהשקפה –בה, לפיו אדם יכול להפוך "זדונות לזכויות" הרעיון של מושג התשו

עוסק בשינוי ערכו ומשמעותו של המעשה שנעשה בעבר, אך באופן פשוט לא בשינוי המעשה עצמו. –האנושית 121

ראה למשל דברי הרמב"ם ניתן, למשל, להסביר את הניסים כחוק טבע סמוי, אשר נקבע כבר מששת ימי בראשית.

ב"שמונה פרקים", פרק ח'.

עד שהאור מגיע מהגוף אל העין, הדברים אשר אנחנו רואים "עכשיו" הם –גם אם קטן ביותר –זמן

שנייה שבו האור עבר מהגוף אל העין. הערה זו אודות -הגופים כפי שהם היו "בעבר", לפני אותו חלקיק

אך מה נאמר על אור הכוכבים, המגיע אלינו אחרי מאות ואלפי השנייה אולי נשמעת קטנונית, -חלקיק

כך גם לגבי 122הם תופעות מהעבר, וחלקם כבר אינם קיימים. –אור? הכוכבים שאנו רואים בעינינו -שנות

כאשר אנו שומעים רעש, אנחנו מתייחסים אל האירוע כאילו הוא קורה "עכשיו". אך –חוש השמיעה

הזמן בין אורו של הברק לקולו של הרעם, ממחישה לנו כי הקול -של פערהתופעה היומיומית המוכרת

המגיע לאוזנינו הוא תוצאה של אירוע אשר התרחש לפני מספר שניות. תופעות אלו ואחרות, מחלישות

שהרי אם כך, כל מה שאנחנו מכנים כ"ממשי", בגלל קיומו –את הטענה כי מה שעבר "איננו ממשי"

ש להדגיש, כי הערות אלה אמנם מרככות את הטענות הספקניות ביחס לעבר, אך בהווה, מוטל בספק. י

הן אינן מבטלות אותן לחלוטין, בפרט ביחס לאותם הנושאים המעסיקים את ההיסטוריונים. הרי

אלא בעיקר באותו עבר –ההיסטוריונים אינם עוסקים באותו עבר אשר אנחנו יכולים לפגוש באורח ישיר

מה שמצוי 123לנו ישירות, ולעיתים קרובות הוא אף לא נמצא בזיכרון של אף בן אדם. אשר איננו נגיש

וממנו הוא מבקש ללמוד על "העובדות". לא אחת, –בפני ההיסטוריון הוא רק המקור, או השריד מהעבר

ולעיתים, תיאוריות היסטוריות שונות אף יגדירו את המקור –המקור איננו מצביע ישירות על העובדה

את התיאוריה ההיסטורית הזו, לא ניתן לראות בשום דרך, והטענה כי היא מעשה 124צמו באופן אחר.ע

יצירה של ההיסטוריון איננה כה מופרכת.

–מצד אחד, עולם שהיה ואיננו, המצוי מחוץ לטווח ידינו –אם כן, ראינו את המתח המצוי ביחס ל"עבר"

אות ותחושת היציבות שלנו. במקביל, ראינו שתי גישות ומצד שני, עולם ממשי, אשר עליו נשענת הווד

" של עובדות ריאליות, או במשהו אחר, אשר השם גילויהאם הוא עוסק ב" –יסודיות למחקר ההיסטורי

". אם נחזור כעת לדיון אודות היחס בין ההיסטוריון לבין המדען, נראה כי לא כינוןהכללי שניתן לו הוא "

בין הסוגיות: במבט ראשון, אמנם, תיאוריית הגילוי היא המתאימה לתפיסה ניתן ליצור הקבלה פשוטה

ה"מדעית" של ההיסטוריה, בעיקר באופן בו תפסו אותה רנקה וממשיכיו. אך ראינו כי גם חלק מתפיסות

הכינון נשענות על השוואה בין היסטוריה לבין תיאוריות מדעיות, וכן הערנו על דילמות דומות המלוות את

עצמו. עם זאת מובן, כי ככל שהתפיסה של ההיסטוריה היא יותר סובייקטיביסטית, היא מרחיקה המדע

הטבע, המתיימרים לאובייקטיביות. סימן השאלה אודות העובדתיות של העבר -אותה יותר ממדעי

משליכה גם על התכלית והמוטיבציה לעיסוק בהיסטוריה: אם ההיסטוריון אכן מגלה את העובדות

122

עליו מסתכל אשר, הארץ מכדור אור-שנות מאה המרוחק בכוכב יצור על נחשוב: הבא המחשבה ניסוי את לערוך ניתן

באופן דומה, אם הייתה אפשרות להציב מראה ! הראשונה העולם מלחמת בתקופת הארץ כדור אתלמעשה רואה הוא. עכשיו כיום! –במרחק חמישים שנות אור מכדור הארץ, היינו יכולים לראות בה בעינינו את המלחמה ענקית

123 ליחסים המורכבים שבין היסטוריה וזיכרון תיוחד יחידה נפרדת.

124הדבר בולט בארכיאולוגיה, כאשר מבנה, שריד או כתובת יכולים, לדוגמה, להיראות בעייני חוקר מסוים כבעלי ערך

ובעייני חוקר אחר כבעלי ערך "חילוני" )ארמון, כלי עבודה וכו'(. מתוך כך, המקור –מקדש, כלי פולחן, כתובת דתית( מקודש ) עצמו ילמד דברים שונים לחלוטין על ה"עובדות ההיסטוריות" של התקופה הנחקרת.

ניתן להצדיק את פעולתו מתוך החתירה האנושית הכללית לידע ולאמת. אך אם אין הוא יכול כפשוטן,

המטרה לשמה הוא "מכונן" את ההיסטוריה –לגעת ב"עובדות", אלא הוא עסוק באופן מסוים של כינון

תרומה פרקטית שההיסטוריון מביא –הופכת לגורם משמעותי. אם אנו מחפשים מטרה תועלתנית

, ייתכן והתרומה המשמעותית שלו תבוא דווקא אם הוא יתרחק מהמודל של מדעי הטבע. לאחר לאנושות

"טעימה" זו מהפילוסופיה של מושג הזמן ההיסטורי, נפנה להשוואה בין ההיסטוריון לבין האנתרופולוג.

ההיסטוריון כאנתרופולוג –היכרות והזדהות עם חברה אנושית זרה 3.3

משמעותי לא פחות הוא –יסטוריה אינו מתמצה בכך שהיא עוסקת בעבר כפי שפתחנו, הייחוד של הה

אלא בני אדם, דבר הדוחף –העיסוק במעשי בני אדם. ההיסטוריון אינו חוקר חלקיקים או כוכבי לכת

חוקר והוגה אשר פיתח 125.האנתרופולוגיהאותנו להשוואה עם תחום נוסף העוסק במעשי בני אדם:

, ודברינו (Clifford James Geertz, 1926-2006) קליפורד גירץ, הוא אסכולה מרכזית בתחום זה

יישענו במידה רבה על המתודה שלו. תחילה נערוך היכרות קצרה עם המתודה האנתרופולוגית הזו, דרך

ולאחר מכן נפנה להשוואתה למחקר –"קרב התרנגולים הבאלינזי" –הדוגמה של מאמר ידוע של גירץ

ההיסטורי.

תרנגולים הבאלינזי" והמתודה האנתרופולוגית של קליפורד גירץ "קרב ה

(Bali)גירץ עסק רבות בחקר של תרבויות רחוקות, וידוע במיוחד מחקרו אודות התרבות של האי באלי

באינדונזיה. הוא לא הסתפק בישיבה בספריות וקריאה של נתונים אודות האי ותרבותו: לשם הבנת

הכפר -רץ ואשתו )אנתרופולוגית אף היא( בעצמם לאי וחיו ביחד עם בניהחברה הבאלינזית, נסעו גי

הוא דן 126תקופה ממושכת, וניסו עד כמה שניתן להתערות בחברה אותה חקרו. במאמר המדובר,

התרנגולים, אשר היווה יסוד חשוב בתרבות של בני האי, אך נאסר על ידי שלטון -במשמעותו של קרב

רוט את ההקשר הרחב של הקרבות הללו, והאופן בו הנפשות הפועלות המרכזי. לאחר שהוא מתאר בפי

הוא מספר על מקרה אחד, כאשר הוא ואשתו נכחו בקרב –התייחסו לקרב ולפעולות נוספות שנכרכו בו

ולפתע הגיעה המשטרה. ברגע שנראו השוטרים, החלו כל המשתתפים והנוכחים לנוס לכל עבר, –כזה

הכפר שמו לב כי זוג -ן כמעט אינסטינקטיבי למנוסה הכללית. כאשר בניוגירץ ואשתו הצטרפו באופ

וגירץ מעיד כי מאותו הרגע –החוקרים הזרים נס בבהלה מאימת השוטרים, הדבר עורר אצלם צחוק רב

"הקרח נמס" בינם לבינו, והם החלו לתת בו אמון רב יותר ולשתף אותו באופן מלא ופתוח יותר בחייהם.

וא ערך וההיכרות העמוקה עם בני הכפר, גירץ עורך ניתוח של משמעותו הסמלית של מתוך המחקר שה

125

= אדם(, ולמעשה άνθρωπος –האדם )יוונית: אנתרופוס -המשמעות המילולית של "אנתרופולוגיה" היא מדע

באסכולה נתמקד ואנו, באנתרופולוגיה ואסכולות תחומים-תתי מספר ישנםהאנתרופולוגיה עוסקת בחקר של חברות אנושיות. אחת. מרכזית

126קליפורד גירץ, "משחק עמוק: הערות על קרב התרנגולים הבאלינזי" בתוך: פרשנות של תרבויות )אסופת מאמרים( תרגם:

(. 1990ר )ירושלים: כתר יואש מייזל

Geertz, Clifford. "Notes on the Balinese Cockfight" in: The Interpretation of Cultures, Basic Books, 1973.

קרב התרנגולים המהווה הסבר לחשיבות שלו לבני האי. במסגרת זו לא נתייחס להסבר זה, אלא לשיטת

המחקר של גירץ. עבור גירץ, מקרה זה מהווה דוגמה מובהקת למתודה ולהנחות היסוד אשר צריכות

"להיכנס לנעליים" של בני –האנתרופולוג: בכדי לתאר חברה, יש להבין אותה "מבפנים" להנחות את

החברה, להזדהות עמם ולהסיר עד כמה שניתן את המחיצות שבין החוקר והנחקרים. הסיפור על

המנוסה ותוצאותיה מעיד, כי בכדי להגיע למצב אידיאלי של "הבנה מבפנים", אין די בהקשבה, איסוף

יש צורך גם בצעד של בני החברה הנחקרת, ועל כן על –אף השתתפות מעשית בחיי החברה נתונים ו

החוקר לשאוף לכך שבני החברה ירגישו כי הוא חלק מהם, ו"יפתחו את הדלתות" בפניו.

יסוד המנחות את האנתרופולוגיה של גירץ. ראשית, הוא מתייחס לחברה -ניתן להצביע על מספר הנחות

החברה היא מכלול שלם, אשר לא ניתן להבין את המעשים והאירועים הנעשים בתוכה :הוליסטיבאופן

לא יכולה –באופן מבודד ותלוש. בחינה של מעשה מסוים, ללא היכרות רחבה עם מערך ההקשרים שלו

להביא להבנה של ממש אף של המעשה הבודד, וודאי שהיא אינה מאפשרת לטעון טענה רצינית אודות

הדבר החשוב במחקר של בני אדם, לפי מתודה זו, –ואולי חשוב יותר לעניינינו –. שנית התרבות כולה

". לבני אדם יש מערך שלם של אמונות, משמעויות עולמם הפנימיהוא הבנה של מה שניתן לכנות "

ולא ניתן להבין את החברה האנושית בלי היכרות של ממש עם עולם זה. תנאי נוסף הכרוך –וסמלים

התרבותי שבין החוקר והנחקר. כאשר החוקר פונה הפערההנחות שאמרנו, הוא הבנה כנה של בשתי

להכיר חברה זרה, הוא נדרש להבין )או להניח( כי עומד לפניו עולם מושגים וערכים השונה לחלוטין מזה

החיל ולא לניסיון ל –המוכר לו. רק גישה כזו תוביל אותו להקשבה אמתית להלך הרוח של בני החברה

ניתן ליצור בבד, גירץ מניח כי -עליהם את הנורמות והערכים המוכרים לו מהחברה בה הוא חי. בד

ולהיפגש עם עולם והבנה בין בני אדם, למרות הפער התרבותי: אדם יכול לצאת מד' אמותיו תקשורת

אחרת אין טעם למחקר. –אנושי חדש

קליפורד גירץ

ל גירץ דרך האופן בו בני אדם מתייחסים זה לזה בחיי במובן מסוים, ניתן לחזק את גישתו המחקרית ש

–היומיום. ראשית, באופן טבעי בני אדם נוטים לרוב להרגיש בנוח עם אנשים הקרובים להם תרבותית

כגון כאלה אשר באו מאותו המוצא, ולהם אותה השפה, הדת וההרגלים. הגיוני לטעון, כי תחושה נוחות

בצורה מלאה יותר את מי שקרוב לו תרבותית. מביןהשאר, על כך שהאדם נוחות זו, מבוססת, בין -או אי

לימוד והסבר טכני אודות התרבות הזרה יכול להועיל, אך אין תחליף להיכרות ממשית, "מבפנים".

אפשר לראות כי פעמים רבות אנו מרגישים שמי שמבין אותנו "באמת" הוא –בנוסף, ביחסים בין יחידים

ואנשים זרים אינם מסוגלים להבין –אמת, אולי אפילו קרוב משפחה -ו זמן רב: ידידרק מי שמכיר אותנ

דוגמאות אלה ממחישות את החשיבות של הממד ה"פנימי", הדורש היכרות 127את מעשינו באופן מלא.

והזדהות, בהבנה של בני אדם.

טבע, כגון זו שראינו ה-ראוי לשים לב למשמעותם של ההבדלים שבין מתודה זו לבין המתודה של מדעי

אדם. לעומת מחקר -ביחידה הקודמת. עד כה, הדגשנו בעיקר את הקשיים הנוגעים למחקר של בני

הטבע שבו ניתן לערוך ניסויים ולנסח חוקים, המורכבות של חיי בני האדם ומעשיהם מעוררת ספק לגבי

בני אדם ולהתגבר על הפער הקושי להכיר –לב לממד זה -היכולת לייצר מדע מדויק. גם כאן יש שימת

האישי והתרבותי. אך מצד שני, יש כאן ממד הפוך: דווקא בגלל שבני האדם שאנו חוקרים אינם חלקיקים

–אנו יכולים להבין אותם. את "התנהגות" החלקיק, ואף את התנהגות החיה – כמונוהם בני אדם –

מים טענו כי האפשרות שלנו להחיל חוקים איננו מסוגלים להבין, אלא רק להסביר "מבחוץ". הוגים מסוי

האפשרות להבין -מאי –כלליים נשענת על הריחוק שלנו מהאובייקט הנחקר, ובמילים אחרות -טכניים

אדם, לעומת זאת, יש לנו גישה ישירה )גם אם לא פשוטה( -אותו "מבפנים". כאשר אנו עוסקים בבני

סברו אותם –הטבע במלואה -המתודה של מדעילהבנה כזו. הניסיון להחיל על תחומים הומניים את

אדם כמונו. נקודה זו יוצרת שינוי קריטי -מפספס את היתרון שיש לנו בבואנו להכיר ולהבין בני –הוגים

במתודה: בעוד החוקר במדעי הטבע נתבע להיות "מרוחק" ממושא מחקרו, וזהו אחד המאפיינים לכך

וללא 128עם מושאי מחקרו, להזדהות וקירבהנתבע דווקא כעת החוקר –שעבודתו היא "אובייקטיבית"

מובן, כי על מתודה זו עלתה גם ביקורת, הן 129הזדהות כזו, הוא אינו יכול להגיע להבנה מלאה שלהם.

בתוך חוגי האנתרופולוגים וודאי מחוצה לה. אך אנו נפנה כעת אל חקר ההיסטוריה, ונבחן באיזו מידה

127

אדם מקצועי מצליח להבין אותנו באמצעות כלים מחקריים ולא –פעולת הפסיכואנליטיקאי, מהווה לכאורה דוגמה נגדית

–שנים. אך ניתן לראות כי גם בה, ההבנה נבנית על סמך יחסי אמון, המאפשרים שיחה והקשבה -מתוך ידידות ארוכת ובלעדיהם לא ניתן להפעיל את הכלים המחקריים.

128 ,Giambattista Vico)המקור של עיקרון ההזדהות מיוחס לפילוסוף וההיסטוריון האיטלקי )איש נפולי( ג'מבטיסטה ויקו

1668-1744). 129

שהרי גם האנתרופולוג מבקש להציג –"אובייקטיביות" נכתבה במירכאות עקב ריבוי המשמעויות של מושג זה המילה

תמונה אובייקטיבית של התרבות אותה הוא חוקר. אדרבא, לשיטתו דווקא מחקר שאיננו מבוסס על הזדהות וקרבה אינו יכול ומוכרים לו מתרבותו שלו. –ליה דפוסים הזרים לה להגיע לתיאור "אובייקטיבי" של אותה התרבות, והוא ישליך ע

ונראה גם מספר קשיים מהותיים הנוגעים –ו של גירץ נכונות גם בו הטענות של אנתרופולוגים מסוג

למתודה הזו. סימני השאלה שבהם נדון נוגעים בעיקרם להחלת המתודה בהיסטוריה, אך חלקם נוגעים

גם למתודה עצמה, במקור האנתרופולוגי.

ההיסטוריון כאנתרופולוג

ני אדם. ישנם אף היסטוריונים העוסקים בניסיון כמו האנתרופולוג, גם ההיסטוריון עוסק במעשיהם של ב

בתקופת זמן תחומה: ממלכת –להציג תמונה מלאה, עד כמה שניתן, של תרבות או חברה מסוימת

עבור היסטוריונים כאלה, ההשוואה 130שני, איטליה בימי הרנסנס וכדומה.-יהודה בימי בית

מים אינם כה ברורים: הרי אם אנו קוראים ולפעמים הגבולות בין התחו –לאנתרופולוגיה היא מתבקשת

אפשר לראות זאת כקריאת היסטוריה, שהרי עברו –היום, למשל, את מחקרו של גירץ על האי באלי

עשרות שנים מאז כתיבתו... יתרה מכך, האנתרופולוג אשר בא לתאר תרבות, אינו יכול להסתפק

תבר שגם תיאורו של היסטוריון המתאר חברה, ומס –בתיאור "רגעי", אשר אין בו עומק היסטורי מסוים

יהיה דומה במידה כלשהי לזה של האנתרופולוג. אך ההשוואה שאנו רוצים להציג נוגעת לכלל המחקר

גם להיסטוריונים אשר אינם עוסקים ישירות בתרבות אחת מסוימת: אלה הממוקדים בחייו –ההיסטורי

ים החורגים מחוגה של תרבות אחת, כמו מאבק או ובהחלטותיו של אדם מסוים, או המתארים תהליכ

מלחמה בין תרבויות שונות.

ראשית, אם נקבל את הנחות היסוד של האנתרופולוג, נראה כי הן רלוונטיות כמעט לכל ניתוח היסטורי:

סמלי שבו הוא נעשה. -שהרי לפי תפיסה זו, לא ניתן להבין מעשה אנושי במבודד מההקשר התרבותי

וונטית גם כאשר אנו חוקרים את החלטותיו של מנהיג בודד, וגם כאשר אנו עסוקים הנחה זו רל

בהתנגשות בין שתי ציוויליזציות. לפי תפיסה זו, גם אם נצליח להציג חוקים סיבתיים מסוימים, המסבירים

לא עשינו את תפקידנו במלואו, אם לא –הכרעות של מנהיגים או התנהגות של מדינות המצויות במאבק

–חתרנו להבין את מערך האמונות, הערכים והסמלים של התרבויות שבהן אנו עסוקים. ההנחה השנייה

לפיה כאשר חוקרים בני האדם, יש להתמקד בהבנת העולם הפנימי שלהם, משמעותית לא פחות.

כאמור, ולא בגופים פיזיקליים. –החוקר צריך לזכור כי הוא עוסק בבני אדם כמוהו, אשר להם עולם פנימי

נדרשת קרבה והזדהות, ולא ניתוח "חיצוני". –דבר זה מוביל לשינוי מתודולוגי

בנוסף, ניתן להצביע על דמיון רב בין מחקר אנתרופולוגי של תרבות רחוקה בהווה, לבין מחקר היסטורי

גים של תרבות מהעבר הרחוק: בשני המקרים אנו נדרשים להתגבר על פער תרבותי, ולהבין מערכת מוש

אנגלי –שונה מזו שבה אנו חיים. היסטוריון אשר חוקר את התרבות שבה הוא חי, אך בתקופה קדומה

עוסק בחברה אשר התקיימו בה מערכת תרבותית וסמלית –החוקר את אנגליה בימי הביניים, לדוגמה

-ברה הכפריתשונה מזו המוכרת לו בימינו. ייתכן אף לומר, כי קיים דמיון רב בין המאפיינים של הח

130

למעשה, כפי שנראה להלן, חלק מהכתיבה ההיסטורית הזו התפתחה בהשפעת האנתרופולוגיה.

-האופי של חברה החיה אזורים מרוחקים מהציוויליזציה המערבית-מסורתית שאותה הוא חוקר, לקווי

–מבוטל בעולמם של האנגלים בימי הביניים -מודרנית כיום: אמונה בכישוף, למשל, הייתה מרכיב לא

אנתרופולוג, גם יסוד אשר כמעט ואיננו קיים בתרבות של אנגליה כיום. על כן, נראה כי בדומה ל

ההיסטוריון נדרש להניח ביסוד עבודתו את הפער שבין התרבויות, ולא "להשליך" על החברה בעבר

פרשנות המתאימה לחברה בהווה.

במאה העשרים, אכן הופיעו היסטוריונים אשר נושאי

החקירה שלהם דומים לאלו של האנתרופולוגים.

האנאלת האסכולה המזוהה עם מגמה זו מכונה אסכול

(Annales),131 שאותה ייסדו בצרפת ההיסטוריונים

,Marc Léopold Benjamin Bloch)מרק בלוך

-Lucien Febvre, 1878)ולוסיין פבר (1886-1944

אסכולה זו הדגישה את הצורך לעסוק בחיי 132.(1956

האדם כמכלול חברתי שלם, אשר ההיסטוריון נתבע

יסטוריונים להתייחס לכל צדדיהם. הם אף זלזלו בה

והפנו –בפרט בתחום הפוליטי והדיפלומטי –אשר התמקדו באירועים דרמטיים או בהחלטות בודדות

את מבטם של ההיסטוריונים דווקא לתחומים אשר העסיקו את האנתרופולוגיה: הנורמות והסדרים של

אצל האדם אשר ניתן למצוא אותם –חיי היומיום, מערכת האמונות והרגשות של האנשים בחברה

הפשוט, יותר מאשר בחצרות המלכים ובמסמכי הדיפלומטים. לדבריהם, יש לפתח כלים בכדי לחקור את

האסכולה עוררה פולמוסים לא מעטים, וגם בתוכה עברו שינויים בין 133"המנטליות של התקופה".

ימץ לפחות אך ללא ספק היא הצליחה להשפיע באופן רחב על המחקר ההיסטורי כולו, אשר א –הדורות

134יסודות מסוימים מתוכה.

אך כבר הצגה ראשונית זו של קווי הדמיון בין ההיסטוריה לאנתרופולוגיה, מעלה מיד על פני השטח את

ההבדל הקריטי שביניהן. הרי דרך עבודתו של האנתרופולוג היא מפגש חי, ממשי, עם האנשים בחברה

ומיום, להיות שותף בפעילויות וטקסים שונים ואף שאותה הוא חוקר. הוא יכול לראות אותם בחיי הי

גם בני החברה יכולים לשוחח עם החוקר ולשתף –לטעום את המאכלים שלהם. בנוסף, כפי שראינו

אותו בעולמם ובמחשבותיהם, וכך יכולים להיווצר קשרי אמון, המאפשרים קרבה והזדהות. נראה כי

131

.Annales d'histoire économique et sociale -שמה של האסכולה ניתן לה בעקבות כתב העת המרכזי שהוציאו חבריה 132

, והוא אף הצטרף למחתרת ה"רזיסטנס" כנגד הכיבוש הגרמני של צרפת בעת מלחמת העולם מרק בלוך היה יהודי

השנייה והוצא להורג בידי הנאצים. 133

-, אשר נעסוק בו ביחידה העוסקת במטא(Zeitgeist)מושג זה קשור לרעיונו של הפילוסוף ג.ו.פ. הגל אודות "רוח הזמן"

היסטוריה. 134

היום )גם הוא עבר מספר שינויים עם השנים(, ובמידה מסוימת גם האסכולה עדיין קיימת. כתב העת ממשיך להופיע עד

מרק בלוך )מימין( ולוסיין פבר

ון: הוא אינו יכול לחזור בזמן ולהימצא בתוך החברה אותה צורת עבודה זו סגורה לחלוטין בפני ההיסטורי

הוא חוקר. הוא אינו יכול לראות את הדמויות שבהן הוא עוסק, לא לקחת חלק ממשי בפעולותיהם

וודאי שלא לשמוע את הדמויות משוחחות על עולמן הפנימי. כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות –ומעשיהם

לגישור, בינו לבין מושא מחקרו אשר בעבר. האם, -ניתן-ער שאינודווקא בפני ההיסטוריון עומד פ –

לפיכך, מעמידה האנתרופולוגיה בפני ההיסטוריה תביעה בלתי אפשרית? אם הפער התרבותי הוא גדול

עולה חשש כי –והדרך לגשר עליו היא באמצעות היכרות בלתי אמצעית עם ההוויה התרבותית הזרה –

זירה את סימני השאלה הספקניים המלווים אותנו מתחילת הקורס: כיצד ההשוואה לאנתרופולוגיה מח

העבר? אמנם, ניתן לרכך מעט -יכול ההיסטוריון המודרני להבין "באמת", "מבפנים", את עולמם של אנשי

את ההסתייגות, ולהצביע על גשרים מסוימים שההיסטוריון יכול ליצור עם עולם העבר: בנוגע לתקופות

ההיסטוריון יכול לפגוש דמויות אשר נותרו בחיים, לראיין אותם ולשמוע את עדותם "מכלי קרובות יחסית,

והיסטוריונים אכן עושים זאת לעיתים קרובות. ההיסטוריון גם יכול להיעזר ביומנים או מכתבים –ראשון"

ת ומסמכים יחד עם נתונים אשר ניתן למצוא מתוך כרוניקו –אישיים, וכן בשרידים ממשיים של התקופה

נתונים אלה אכן משמשים את ההיסטוריונים מסוגם של 135דומים, המעידים על אורח החיים היומיומי.

אסכולת ה"אנאל". אך מובן כי המידע המצוי בידי ההיסטוריון הוא חלקי וקטוע ביחס לזה שמקבל

התקופה", הוא אם היסטוריון מבקש לתאר את "המנטליות של –האנתרופולוג. הקושי אינו רק כמותי

נדרש למידה לא מבוטלת של פרשנות ואף "דמיון יוצר", בכדי לגשר על הפער שבין המידע והתיאורים

שהגיעו לידיו לבין חדירה לעולם הפנימי של בני התקופה עצמם. האנתרופולוג מעיד על מה שראו עיניו

בדומה לעדות של –ות על הדעת ושמעו אוזניו, ולכן גם טענות אודות "מנטליות" ועולם פנימי הן מתקבל

אדם על העולם הפנימי שלו עצמו. הטענה של ההיסטוריון, לעומת זאת, נשמעת ספקולטיבית הרבה

יותר. אפילו כאשר ההיסטוריון שומע עדות ישירה של אדם על התחושות והאמונות שלו בעת התרחשות

ת או סמוך לה: ייתכן והאדם זו עדות פחות אמינה מעדות של אדם בעת ההתרחשו –מסוימת בעבר

עצמו אינו זוכר במדויק, או שהוא מפרש את זיכרונותיו לפי השקפת עולמו הנוכחית. בנוסף, ישנן תקופות

כגון תרבויות אשר לא –אשר קשה מאד למצוא לגביהן עדויות ישירות אודות "עולם פנימי" ו"מנטליות"

עיקר בנושאים טכניים או פורמליים. דבר זה הותירו מסמכים כתובים, או שהכתבים שהשתמרו הם ב

התמקדות רק באותן התקופות המספקות לנו עדויות מסוג זה, ונתינת –עלול להוביל להטיה מחקרית

משקל יתר לתקופות כאלה על חשבון תקופות אחרות.

135

היא הרישומים המפורטים אשר ערכו חוקרי האינקוויזיציה, בהם ניתן למצוא עדויות –אם כי מצמררת –דוגמה טובה

בסיס למספר מחקרים היסטוריים בעלי גוון חייהם. רישומים אלה אכן היוו-ישירות של תושבי הכפרים על אמונותיהם ואורחות

מהדור – (”Emmanuel Le Roy Ladurie, “Montaillou)אנתרופולוגי, כגון הספר "מונטיו" של ההיסטוריון עמנואל לרואה לדירי

המתאר במפורט את אורחות חייהם ועולמם הפנימי של בני כפר אחד שבו השתמרה –השלישי של אסכולת ה"אנאל" קתרית )זרם אשר הכנסייה הקתולית הוקיעה כ"מינות"(. האמונה ה

מסקנה אפשרית מתוך הסתייגויות אלה, היא קריאה להתרחקות מסוימת של ההיסטוריון

הוא אינו יכול להיפגש –וגיה. ניתן אף לטעון, כי למרות שאכן ההיסטוריון עוסק בבני אדם מהאנתרופול

עמם ולהבינם, ועל כן הוא אינו יכול להעיד על עולמם הפנימי. גם אם היעד שאליו חותר ההיסטוריון

–זה אדם איננה שלמה בלי הבנה מסוג -ה"אנתרופולוגי" הוא מוצדק, ותמונת העולם שלנו אודות בני

בנוסף, עולה הטענה כי הבלעדיות שנותנת 136ניתן להשגה, ועל כן עלינו לוותר עליו.-אולי יעד זה בלתי

לממדים הסמליים המייחדים ומבחינים בין –וההיסטוריה המושפעת ממנה –האנתרופולוגיה

האדם. התרבותיות, איננה מוכרחת: ישנם כלים פוריים נוספים שבהם ניתן להבין ולהסביר את בני

הערעור יכול להגיע בשני גוונים: אפשרות אחת היא לעזוב לחלוטין את המתודה של הבנה "פנימית"

ואולי אף סיבתי, ולא להתיימר –ולחזור למדעי הטבע. יש לעסוק בהיסטוריה באופן "חיצוני" –והזדהות

י הטבע למקצועות אדם. לפי קו מחשבה זה, ההבדל העקרוני שהעלינו בין מדע-לחדור למוחם של בני

אינו רלוונטי להיסטוריה. –הומניים

כיוון אחר הוא להישאר עם העיקרון של הבנת בני האדם מתוך הזדהות והבנה של שיקול הדעת הפנימי

אך לתת משקל מועט לממדים הסמליים, הייחודיים לכל חברה, ולהדגיש את הממדים –שלהם

ה יסודית יותר אודות הדרך האנתרופולוגית שראינו. כפי . כיוון זה מוביל אותנו לשאלהאוניברסליים

שניתן היה להבין כבר מתיאור המתודה של גירץ, היא מכילה מתח מסוים בין שני קטבים: מחד, היא

נשענת על הטענה כי בני האדם אותם אנו חוקרים הם בני אדם כמונו, ועל כן אנו מסוגלים )ונדרשים(

תרבותי, ושוללת את האפשרות להבין -היא מדגישה את הפער הביןלהבין אותם "מבפנים". מאידך,

לא –חברה זרה באמצעות מושגים המתאימים לחברה שלנו. אם נקבל את טענת הפער באופן רדיקלי

השקה בין -ברור כיצד החוקר יכול בכלל להבין את החברה הזרה: אם הפער הוא מוחלט ואין נקודות

ים להבין את התרבות הנחקרת, גם אם ישהה שם כמה שנים. אך אם התרבויות, לחוקר לא יהיו כלל כל

נטען כי ישנן נקודות השקה כאלה, אולי הן מספיק רחבות בכדי שנוכל להסביר ולנתח את החברה גם בלי

להשתמש במתודה של גירץ, התובעת שהות ארוכה והשתתפות פעילה בחיי החברה הנחקרת: "כולנו

יר חלק ניכר מהפעילות של החברה הזרה, על סמך מה שמוכר לחוקר בני אדם", ועל כן ניתן להסב

מעולמו שלו. פיתוח נוסף של שאלה זו, יפנה את המבט לעבודת ה"תרגום" של האנתרופולוג. הרי בסופו

ובאופן אשר –תרבותו -של דבר, האנתרופולוג חוזר לארצו, והוא כותב את עבודתו בשפה המוכרת לבני

. בכדי להצליח בכך, הוא נדרש "לתרגם" את העולם שאותו הוא פגש ל"שפה" של אמור להיות מובן להם

איננה יכולה להיות נקייה ומדויקת –לא פחות מתרגום של ספרות –התרבות שלו. עבודת תרגום זו

לחלוטין: יצירה אחת ניתן לתרגם במספר אופנים, המושפעים מעולמו האישי של המתרגם. כאן, שוב,

הלגיטימציה לתרגום נובעת מהנחה אודות קיומם של יסודות המשותפים לכלל החברות ניתן לטעון כי

136

כפי שהערנו בפתיחת הקורס, האפשרות לתאר את כל העבר ההיסטורי במלואו איננה אפשרית, כך שיש צורך בבחירת

מתודה מסוימת לברירת הנושאים שבהן יעסוק ההיסטוריון.

האנושיות. במילים אחרות, דווקא מתוך קבלת העמדה כי בני אדם הם מושא מחקר ייחודי, אשר רצוי

עולה האפשרות לא להדגיש את הפער הבין תרבותי, אלא דווקא את –וראוי להבין אותו מתוך הזדהות

בין בני אדם. כיוון אפשרי של דמיון כזה הוא בטענה כי כל בני האדם פועלים באופן רציונלי. סימני הדמיון

שאלה אלה אודות המתודה האנתרופולוגית, משליכים ישירות על ההקבלה להיסטוריה. אפשר לטעון, כי

-ם היא עלכאשר אנו בוחנים הכרעות של מנהיג, ואף "הכרעות" של חברה שלמה, הדרך הנכונה להבינ

ידי השאלה: "מה אני הייתי עושה במקומו/במקומם?" בשאלה זו אנו מתעלמים במכוון מהפער התרבותי,

ובוחנים את האדם לפי מה שנראה בעינינו כצעד ראוי או מתבקש לכל אדם. מובן כי כיוון זה מעלה גם

ההיסטוריון לעבודת הוא שאלות רבות, אשר נדון בהן בסעיף הבא, אשר יעסוק בהשוואה של עבודת

השופט או הבלש.

ידע אחרים: למשל, -ניתן להעיר כי ניסיון לבחון את החברה בכלים של רציונליות, מעורר קשר לתחומי

הכלכלה עוסקת בניתוח של התנהגות רציונלית במצבי מחסור. האם ניתן להשתמש בכלים שפתחו -תורת

המשחקים בוחנת תגובות במצבים של -, תורתכלכלנים בכדי לנתח תהליכים היסטוריים? באופן דומה

והיא יכולה לספק כלים לניתוח של הכרעות של פרטים ושל מדינות. אך יש –עימות בין סוכנים רציונליים

לשים לב, כי תיאוריות אלה מבקשות לנסח חוקים של ההתנהגות הרציונלית, ובכך הם מקרבים אותנו

מחדש למדעי הטבע.

–במסגרת ההשוואה בין ההיסטוריה והאנתרופולוגיה היא בנוגע לגבולות המחקר נקודה אחרונה שנעלה

במרחב ובעיקר בזמן. כאשר הגיעו גירץ ואשתו לאי באלי, גבולות החקירה שלהם היו ברורים באופן

יחסי: התרבות אותה הם חקרו היא התרבות של האי, בתקופה המדויקת שבה הם נכחו בו. מובן כי ישנם

בים יותר גם עבור האנתרופולוג, בהם עולה השאלה איפה מסתיימת תרבות אחת ומתחילה מצבים מורכ

ארץ שבו יש פער תרבותי משמעותי בין הכפר לעיר, או אזור שמתקיימים בו מספר -תרבות אחרת: חבל

זרמים של אותה הדת וכדומה. אך כאשר מבקשים להשליך את המתודה האנתרופולוגית על -תת

במשך זמן, ולא –כי עולות שאלות קשות יותר. ההיסטוריון, לרוב, עוסק בתקופה ההיסטוריה, נראה

ב"רגע". לא אחת, החברה שאותה ההיסטוריון חוקר עוברת שינויים מסוימים בתקופה המדוברת, בפרט

אם מדובר בחברה המצויה באינטראקציה עם חברות שכנות. השינויים על פני הזמן משפיעים גם על

חב: תרבויות מתפשטות ומתכווצות, כובשות או נכבשות ולעיתים פשוט נודדות מאזור אחד הגבולות במר

לאזור אחר. במקרים רבים, אם כן, אין בפני ההיסטוריון תרבות אחת מובחנת, אשר ניתן לסכם את

המערך הסמלים והאמונות הייחודי לה. אם אנו מקבלים את הטענה האנתרופולוגית הרדיקלית במלואה

אין להבין חברה, ואף מעשים ופעולות של יחידים, אלא מתוך הבנת מערך הסמלים והאמונות כי –

לא ברור כיצד יש לעסוק בתהליכים כאלה, בהם אין מערך אחד מובחן. יש לציין –הייחודי של התרבות

של מצב כי במידה רבה, הדבר המעניין אותנו בלימוד היסטוריה הוא דווקא תהליכי השינוי, ופחות תיאור

סטטי, והיסטוריונים העוסקים בתרבות מתעניינים לא אחת בתהליכי שינוי תרבותי. שאלות אלה אינן

בלתי פתירות, אך הן מצריכות "ריכוך" מסוים של העמדה האנתרופולוגית כאשר מעבירים אותה למחקר

ההיסטורי.

סיכום

ין ההיסטוריון, ובחנו את משמעותם. הצגנו בסעיף זה עסקנו בקווי הדמיון והשוני שבין האנתרופולוג לב

את המתודה הייחודית של האנתרופולוגיה, לפי האסכולה המזוהה עם קליפורד גירץ, והדגשנו את

מערך –הממדים העקרוניים של התייחסות הוליסטית לחברה, התמקדות בהבנת ה"עולם הפנימי"

נות והצורך להבין את החברה הזרה הסמלים והאמונות שבתרבות, הפער שבין חברות מתרבויות שו

מתוך קרבה והזדהות. מתוך כך פנינו אל ההיסטוריה, והצגנו מספר נקודות דמיון בין התחומים: העיסוק

בבני אדם, החשיבות של הבנת המערך התרבותי הכולל, והפער התרבותי שבין העבר לבין תקופתנו.

היסטוריה "אנתרופולוגית", אשר החלה לעסוק ציינו כי נקודות קרבה אלה אכן הובילו להתפתחות של

כגון חיי היומיום, אורח החיים של האדם הפשוט ו"המנטליות של התקופה". –בנושאים שהוזנחו לפני כן

לאחר מכן, העלינו מספר סימני שאלה על אפשרות השימוש בכלים אנתרופולוגיים בהיסטוריה, לאור

ניתן לפגוש אותה באורח בלתי אמצעי. לשאלות אלה העובדה כי החברה הנחקרת נמצאת בעבר, ולא

תרבותי -הוספנו שאלות על המתודה האנתרופולוגית עצמה, המצויה במתח שבין הדגשת הפער הבין

אך גם –לבין האפשרות לגשר עליו ולהצליח להבינה. שאלות אלה הפנו אותנו מחדש אל המבט המדעי

קרון של רציונליות אנושית כללית. העוסק בניתוח מעשים לפי עי –אל הסעיף הבא

מובן כי חדירת מגמות "אנתרופולוגיות" הביאה ברכה רבה למחקר ההיסטורי, והעשירה אותו בממדים

רבים. היא אף מהווה אפשרות חשובה להצדקת מחקר היסטורי שאיננו מבוסס על סיבתיות רגילה,

עות, ולא רק לתאר. עם זאת, ניתן לומר ובכל זאת הוא מצליח לתת הבנה ומשמ –המצויה במדעי הטבע

רקכי הזלזול של אסכולת האנאל בהיסטוריה פוליטית ודיפלומטית אינו במקומו: לא ניתן אמנם להסתפק

אך גם לא ניתן להתעלם ממנה, או להתייחס אליה רק כפרט במכלול תרבותי. –בהיסטוריה כזו

גם אם הן –, ישנה חשיבות והשפעה עצמית להחלטות של מנהיגים, ולתוצאות של אסטרטגיה מדינית

אינן מלמדות אותנו במישרין על "המנטליות של התקופה". אפשר להוסיף גם כי ההיסטוריה הזו מעניינת

את בני האדם: הרצון ללמוד מדילמות ומעשים של דמויות מהעבר הוא אחת המוטיבציות הברורות

החוקרים לעסוק בכך ולהביא על כך מידע מדויק וזו סיבה מספיק חשובה עבור –לעיסוק בהיסטוריה

ומפורט.

חשיבה היסטורית המדע לגבולות מחוץ ב / ההיסטוריון חלק – בהיסטוריה העיסוק לשאלת :3יחידה

חלק שני

ההיסטוריון כשופט? –לשאלת הרציונליות של הדמויות בהיסטוריה 3.4

מעשים לעומת אירועים –פתיחה: האדם כסוכן רציונלי

וודאי מהדומם או 137זו קביעה כמעט טריוויאלית. האדם, בשונה מהחיה, –בני אדם הם יצורים תבוניים

מינו. כיצד עובדה זו -מסוגל לנתח, לחשוב ולהבין את העולם שסביבו וגם את עצמו ובני –הצומח

ל אדם? בשאלה זו, ובמאפיינים נוספים ש-משפיעה על המחקר ההיסטורי, העוסק במעשים של בני

המעשה האנושי, נעסוק בסעיף זה. נפתח בדיון קצר אודות המושג "רציונליות" והמשמעויות השונות

אדם. לאחר מכן, נדון בהשלכות של הנושא על המחקר -שהוא מקבל כאשר מחילים אותו על בני

לו ונציג כיוון פילוסופי אשר יבקש להדגיש את הממד הרציונלי של המעשה האנושי, ולתת –ההיסטורי

את מרכז הבמה של המחקר ההיסטורי, מתוך השוואה לדרכים הפילוסופיות אשר פגשנו עד כה. לאור

זאת, נערוך השוואה בין מחקרו של ההיסטוריון לעבודתו של השופט. לבסוף, נציב כדרכנו מספר סימני

שאלה המתעוררים על דרך זו.

. המדען רואה אל מול עיניו אירועיםר ביחידה הקודמת, דיברנו על תפקידו של המדע לתאר ולהסבי

והוא מבקש להסבירם. תחת הכותרת "אירועים" הכנסנו גם את הפעולות –התרחשות, שינוי או תגובה

הייחודיות למין האנושי: כשם שהמדען רואה את נפילת האבן או את תנועת הכוכבים, כך הוא רואה את

ים או משתתפים בפולחן דתי. אך ייתכן כי חשוב האדם מדברים, נאבקים, מקימים מוסדות פוליטי-בני

": כאשר אדם עומד על גג של בניין גבוה, ולפתע נושבת רוח פרצים מעשיםלהבחין בין "אירועים" לבין "

זהו "מעשה". אם –נתייחס לכך כאל "אירוע", אך אם האדם החליט לקפוץ מהגג –והוא נופל מטה

אראה בכך אירוע שקרה לי, שלא כמו במצב –צור ברמזור התקלקלו לי הבלמים ברכב ולא הצלחתי לע

שבו החלטתי בעצמי "לחתוך" את הרמזור. כאשר אנו מדברים על "מעשים", אם כן, אנו מתכוונים כי

הוא הכריע איזה מעשה לעשות, ורק מתוך כך הוא –האדם פועל מתוך מידה מסוימת של שיקול דעת

ם בבני אדם, הדבר המרכזי שמעניין אותנו הוא המעשים שהם כלל, כאשר אנו עוסקי-עשה אותו. בדרך

ראוי לשים לב לשתי קטגוריות שונות שבהן יש חשיבות להבחנה 138ולא אירועים אשר קרו להם. –עשו

137

צל בעלי חיים, ואולי אף בהתנהגות של צמחים. אך לא נוכל אפשר למצוא רמות שונות של תבוניות או רציונליות גם א

לעסוק כאן בשאלות מורכבות אלה, ומובן כי לאדם ישנם מאפיינים ייחודיים. 138

ולא כעיסוק מרכזי. –ניתן לומר כי דווקא אירועים אלה מושכים את תשומת הלב, אך זאת בתור קוריוז

הנורמטיבית והדסקריפטיבית. המערכת הנורמטיבית עוסקת בשיפוט –זו בין "אירועים" ל"מעשים"

אין "מישהו" שעשה את –"אירוע", אין לכאורה מקום לשיפוט ערכי ובהטלת אחריות: אם מדובר ב

המעשה, ועל כן אין כלל מקום לדון אם המעשה הוא ראוי או פסול. לא ניתן להטיל את האחריות על

המעשה ותוצאותיו על אדם מסוים, ולכן אין מקום לא להענקת שכר או פרס, ולא לענישה. לעומת זאת,

ואף לפעול בהתאם, –לחיוב או לשלילה –ו" שאותו ניתן לשפוט אם מדובר ב"מעשה", יש "מישה

ולהעניק לו את הגמול הראוי לו. בקטגוריה הדסקריפטיבית איננו עוסקים בשיפוט, בהערכה או בקריאה

אנו שואלים את עצמנו "מה אירע?", ובכל זאת, יש הבדל בין תיאור והסבר של אירוע לבין –לפעולה

כאשר אנו מתארים מעשה, שיקול הדעת שנקט הפועל הוא חלק מהתיאור, תיאור והסבר של מעשה.

והנימוקים שהוא בחר הם חלק מרכזי מההסבר. בכדי להבהיר את הנקודה, נרחיב מעט על היחסים שבין

"סיבה" ו"נימוק".

בין סיבות לנימוקים

. אנו יכולים לומר (reason) נימוקלבין (cause) סיבהבלשון היומיום איננו מבחינים באופן מדויק בין

משפט כמו: "הסיבה שבחרתי במשרה הזו, היא כי מקבלים בה שכר גבוה". אמרנו "סיבה", אך למעשה

הוא גורם אשר נכנס למערכת השיקולים שלי, ואני –השכר הגבוה לא "דחף" את אותי לבחור במשרה

ים מסוימים ביקשו להדגיש את הכרעתי להתחיל לעבוד במשרה המדוברת. זהו הנימוק שלי למעשה. הוג

הפער בין המושגים, אשר שפת היומיום נוטה לטשטש. לדבריהם, יש הבדל קריטי בין טיעונים

המבוססים על נימוקים, לבין טיעונים המבוססים על סיבתיות. נבחן למשל את הדוגמה הבאה:

טיעון א':

אני רוצה מאד לקבל שכר גבוה .1

במשרה פלונית מקבלים שכר גבוה .1

מסקנה:

בחרתי במשרה המדוברת .3

טיעון ב':

צלזיוס 1000-מים רותחים ב .1

צלזיוס 1000-המים בסיר חוממו ל .1

מסקנה:

המים רתחו .3

האם הוא נראה לכם מהותי או טכני? –חישבו על ההבדל בין שני הטיעונים

ה מסוימת שני הטיעונים נראים הגיוניים או סבירים, למרות ששניהם אינם מלאים, והם דורשים השלמ

של מידע: בטיעון א', למשל, נצפה למידע על השכר במשרות אחרות, ואולי גם הגדרה מדויקת יותר

למושג "שכר גבוה". בטיעון ב', נבקש לדעת מהו לחץ האוויר שבו נתון הסיר, וכדומה. אך ברור כי יש

–על סיבתיות. בטיעון ב' המבוסס על נימוק למעשה, לבין טיעון ב', הנשען –הבדל מהותי בין טיעון א'

לאחר שנשלים את המידע החסר, יש לפנינו נביעה ישירה של המסקנה מההנחות. בטיעון א', לעומת

. גם אם זו המשרה עם השכר הכי גבוה במשק, ובשאר 3לבין משפט 1-ו 1אין רצף בין משפטים –זאת

למסקנה. ראשית, יתכן כי יש בעיה עדיין אין רצף או נביעה ישירה –המשרות אף מקבלים שכר "נמוך"

אולי אינני יודע כלל על קיום המשרה, או על השכר שמקבלים בה. אולי קיבלתי את כל –הכרתית

המידע, אך אינני מצליח להבין אותו כראוי מסיבות שונות. שנית, ייתכן כי ישנם שיקולים נוספים

ודה הקרובה לבית, ועל כן אבחר במשרה המשפיעים על החלטתי: אני רוצה שכר גבוה, אך רוצה גם עב

אחרת. ייתכן אף כי אני רוצה מאד שכר גבוה, אך מאמין כי יש בעיה מוסרית או דתית בקבלת שכר גבוה

כל המידע נמצא בידי, –לבסוף, קיימת תופעה של "חולשת הרצון" 139כזה, ועל כן אתעלם מהרצון הזה.

וקט בפעולה הרצויה. המים מטיעון ב', לעומת זאת, אינם ואין לי שום נימוק אחר, ולמרות זאת אינני נ

טבע מסוים שקובע את נקודת הרתיחה של מים. הם אינם -צריכים לדעת כי חיממו אותם, או שיש חוק

יכולים לבחור להתעלם מהחוק ולהעדיף לפעול לפי חוק אחר, או לא לשנות את מצבם מתוך "חולשת

הרצון".

על ההבדל שבין "סיבה" ל"נימוק": סיבה איננה מתייחסת לקיומו של הניתוח של הטיעונים מצביע

. נימוק, לעומת זאת, איננו רלוונטי אלא (agent)" סוכןלקיומו של " –"מישהו", או בשפה מקצועית יותר

המקבל מידע, מנתח אותו, מעריך אותו אל מול הרציות וההעדפות –כאשר אנו עוסקים ב"סוכן" כזה

–אך הנימוק אינו מוביל ישירות לפעולה 140יצד לפעול. הסיבה גורמת ישירות לתוצאה,שיש לו ומכריע כ

הוא עובר דרך ה"מסננת" של הסוכן, הכוללת את היכולות הקוגניטיביות שלו, עולם הערכים שלו והאופי

אדם, אם כן, יש להתייחס אל הנימוקים אשר הנחו את -שלו. בכדי לתאר ולהסביר מעשים של בני

אחרת החסרנו יסוד מהותי בדבר שאותו ביקשנו לתאר. אם –, ולא )רק( לסיבות חיצוניות מעשיהם

–הסברנו "מעשה" באמצעות סיבות בלבד, התעלמנו מהאופן בו בני אדם פועלים כסוכנים רציונליים

ניתן לראות את הקשר שבין נקודה זו לבין הסעיף הקודם, בו 141ומההבדל העקרוני שבין סיבה לנימוק.

139

על היחסים שבין רצון לבין הערכים המוסריים שהאדם מקבל, כגון: האם אפשר נקודה זו נוגעת לשאלות פילוסופיות רבות

ואולי גם רמות שונות של מחויבות מוסרית? –לרצות "באמת" משהו אך להאמין שהוא פסול? האם יש רמות שונות של רצייה ועוד.

140מדובר בסיבה ישירה, אלא בפתיחה של במקרים רבים יש פער בין מה שאנו מכנים "סיבה" לבין התוצאה, אך למעשה אין

א' גרם לב', וב' גרם לג'... עד שמגיעים לסיבה הקרובה, שהיא גורמת ישירות לתוצאה. –שרשרת סיבתית 141

ולהציג, למשל, את תחושתו –ישנם הוגים שונים, אשר ביקשו לערוך רדוקציה של העולם האנושי למערכת סיבתית גרידא

ובוחר מתוך שיקול דעת כפיקציה של התודעה, כאשר למעשה הוא נדחף לפעולותיו כמו כל גוף אחר של האדם כי הוא מכריע אך נעיר כי גם לפי גישות –בטבע. טענות אלה נוגעות לסוגיות סבוכות של "בעיית הגוף והנפש", החורגות מתחום הדיון

התודעה –אדם, יש להתייחס לממד "פנימי" -סקנו באנתרופולוגיה. גם כאן עולה כי כאשר בוחנים בניע

המצביע על סיבות ותוצאות. בטרם נפנה –של הסוכן ומערכת השיקולים שלו, ולא רק לממד "חיצוני"

ין משמעויות שונות לדיון על סוכנים רציונליים בהיסטוריה, נפרט מעט יותר על מושג הרציונליות, ונבחין ב

)או "סוגים שונים"( של מושג זה.

"סוגים שונים" של רציונליות

הסעיף הקודם ביקשנו להבהיר את ההבדלים שבין תיאור של אירועים, וההסבר שלהם באמצעות -בתת

לבין תיאור הפעולה של סוכנים רציונליים, הנובעת מתוך נימוקים. מתוך כך, הצגנו את הרעיון –סיבות

בלא להיכנס לאבחנות פנימיות ולמשמעויות שונות –"סוכן רציונלי", ואת המושג "רציונליות" עצמו של

משמעויות –של מושגים מורכבים אלה. נערוך כעת סקירה קצרה על ארבעה "סוגים" של רציונליות

רומנטלית, ונבחן את היחסים ביניהם: רציונליות מעשית, רציונליות אינסט –שונות הניתנות למילה זו

רציונליות הכרתית ורציונליות של תכליות.

רציונליות מעשית .1

הרמה הבסיסית ביותר שבה ניתן לדבר על "רציונליות", היא זו הנוגעת למעבר מההחלטה למעשה. אדם

ופעל בצורה הפוכה, לא ניתן לומר עליו כי פעל באופן רציונלי. אם –אשר החליט לפעול בדרך מסוימת

אביב )בלא שהופיע גורם חדש אשר שינה את דעתו(, נראה כי -ונסע לתל –לנסוע לירושלים אדם החליט

משהו בסיסי ברציונליות שלו השתבש: אנו נחשוש כי הוא איבד את שפיות דעתו, או שהיה נתון תחת

השפעת אלכוהול או סמים. לרוב, אנו רשאים להניח כי בני אדם אינם נמצאים במצבים כאלה, והפעולות

שבהם מתקיים –שלהם מתאימות להחלטות שלהם. אמנם, ישנם מצבים פרוזאיים יותר, לא מבוטלים

אדם החליט משהו, אך מתקשה –פער בין ההחלטה לביצוע: הזכרנו לעיל את המושג "חולשת הרצון"

לעמוד בהחלטתו. מושג זה מעורר קשיים פילוסופיים לא מעטים, ויש כאלה אשר פקפקו בו, וטענו כי

בתהליך ההחלטה, או בהכרת תנאי –למעשה החולשה לא הופיעה בשלב היישום אלא בשלבים קודמים

המציאות וכדומה. עם זאת, קשה להתעלם מקיומם של מצבים בהם נראה כי מה שמסביר את מעשי

האדם הוא חולשה כזו. מצבים יומיומיים עוד יותר הם פעולה מתוך הסח הדעת, אך אלה לרוב מקרים

142מעותם מבוטלת, כאשר אנו עסוקים בניתוח או מחקר על בני אדם.שמש

רציונליות אינסטרומנטלית .1

היא רציונליות –הרמה המשמעותית יותר של רציונליות, שהיא גם הפרשנות הנפוצה כיום למושג

אינסטרומנטלית: התאמת אמצעים למטרות. לבני אדם יש מטרות, יעדים או תכליות שהם רוצים להשיג,

הם בוחרים את האמצעים המתאימים בכדי להשיגם. ברציונליות כזו אנו משתמשים –ם הם רציונליים וא

האדם אינו יכול להתעלם מכך שהם פועלים -ל בניכאלה, יש להסביר מדוע נוצרה ה"פיקציה" הזו, ובכל מקרה תיאור מלא ש

לאור ה"פיקציה" הזו וחשים כי הם אלה המכריעים על מעשיהם. 142

אפשר לציין כי מקרים מסוימים של פעולה מתוך הסח הדעת, וגם פעולות של "חולשת הרצון", ניתנות לפרשנות

מודע של הפועל. -כביטוי לתת –פסיכואנליטית

באופן יומיומי, לגבי במטרות "קטנות" ופשוטות: אם אני רוצה לתלות תמונה על הקיר, אני מבין שלשם

רים. אך יש ללכת לארגז הכלים ולקחת פטיש ומסמ –כך צריך לתקוע מסמר בקיר, ובכדי לעשות זאת

רציונליות כזו משמשת גם למטרות "גדולות" ומורכבות יותר: אם מישהו רוצה להיות רופא, הוא מבין כי

לשם כך הוא נדרש ללמוד רפואה, ולשם כך הוא צריך לקבל ציון גבוה במבחן הפסיכומטרי ובמבחני

אף יותר, ניתן לדבר הבגרות, ובכדי לעשות זאת הוא נדרש לצעדים מקדימים רבים נוספים. באופן רחב

אשר המדינאים והמנהיגים נדרשים לבחור את האמצעים –טווח של ארגונים ומדינות -על יעדים ארוכי

הנכונים הנדרשים כדי להשיגם.

האם ניתן להניח באופן גורף כי בני האדם פועלים מתוך רציונליות אינסטרומנטלית? כאן התשובה

התאמה בסיסית של אמצעים למטרות –הדוגמאות היומיומיות מורכבת יותר. מצד אחד, כפי שעולה מ

היא מאפיין אנושי בסיסי. בדומה לרציונליות המעשית, אדם מבוגר אשר לא יודע איזה כלי לבחור כדי

לתקוע מסמר בקיר, ייחשב בעינינו כחריג ואנו ניטה לייחס זאת למחלה )כגון דמנציה( או שיכרון. אך ככל

הקביעה כי בני האדם –ה יותר, והצעדים הנדרשים להשגתה אינם כה פשוטים שהמטרה מורכבת ורחוק

יודעים תמיד לבחור את האמצעים המיטביים להשגת מטרותיהם נעשית פחות מתקבלת על הדעת:

היכולת לזהות את כל האמצעים הנדרשים דורשת ראייה ארוכת טווח ויכולת ניתוח, שאיננה נחלת כל

קרובות ישנן מספר דרכים להשיג את המטרה הנכספת, ונדרש שיקול דעת אדם. יתרה מכך, לעיתים

מורכב כדי לבחור בין האפשרויות שונות את הדרך המיטבית. ישנם אף מקרים רבים שבהם האדם נדרש

ודאות, המקשים עוד יותר על בחירת הצעדים המיטביים להשגת מטרתו. קשיים מסוג -לפעול בתנאי אי

אינסטרומנטלי, אלא מצביעים על -הנחה שבני האדם פועלים באופן רציונליזה אינם מערערים על ה

מגבלות "טכניות" מסוימות של יכולות החישוב והניתוח האנושיות. אך ניתן ללכת צעד נוסף, ולפקפק

ולהצביע, למשל, על כך שבני אדם מושפעים מהטיות המחלישות ואף מבטלות את השיקול –בהנחה זו

בטענות מסוג זה נעסוק בהמשך הסעיף, כאשר נציג את סימני השאלה אודות הרציונלי מיסודו.

הפרשנות הרציונלית.

רציונליות הכרתית .3

תחום נוסף שבו ניתן לדבר על רציונליות הוא בהכרת המציאות. בסעיף הקודם, היה ניתן להבין כי האדם

פועל, בתחומים רבים האדם אך ב 143יודע כל הנתונים הנוגעים למטרה המבוקשת והאמצעים להשגתה.

אנו מקבלים רשמים מהעולם, 144אינו מחזיק בידיעה וודאית וברורה אלא ב"סברות" )או "האמנות"(:

האם דרך גיבוש –ולאורם אנו מגבשים את הסברות שלנו על מה שקיים ומתרחש בו. ניתן לשאול

הסברות שלנו היא רציונלית? האם ישנה דרך רציונלית אחת לגבש את ההאמנות שלנו אודות העולם?

143

לומר כי האדם השיג את כל הידע האפשרי לו. ניתן, וודאות-יא של במצב גם 144

משהו )להאמין ב. אמונה היא (belief)לבין "האמנה" (faith)בדיון פילוסופי מבחינים לעתים קרובות בין "אמונה"

ך לענייניו משהו )מאמין שעכשיו זורחת השמש(. ישנן גם הגדרות נוספות למונחים אלה, אשבאלוהים(, לעומת האמנה היא אמת", בלשון הלוגיקה(. -"האמנה" היא פשוט מחשבה אודות המציאות שאני חושב שהיא נכונה )"מעניק לה ערך

רציונליות הכרתית הוא התעלמות בוטה מהעובדות. אדם שמאמין כי הוא עשיר -המקרה הפשוט של אי

היא כללית מאד והמאפיין אך הגדרה זו 145רציונלי.-גדול למרות שאין לו כלל רכוש, ייחשב בעינינו כלא

שהיא נותנת לרציונליות הכרתית הוא שלילי בלבד. בנוסף, המקרים של התעלמות בוטה וברורה

לעיתים העובדות אינן נוכחות באופן ברור מול עיני האדם, או שהעובדות –מהעובדות הם נדירים

הגדרה חיובית ומלאה מאפשרות פרשנויות שונות כאשר באים לגבש לאורן סברות. האם ניתן להציע

יותר לדרך שבה יש לגבש סברות באופן רציונלי? כאן התשובה היא פחות טריוויאלית מאשר במקרים

משמעית. היו שטענו, -הוגים שונים הציעו דרכים כאלה, אך הדעות חלוקות, ואין הסכמה חד –הקודמים

בעוד אחרים טענו כי –בהן החזיקללאדם נימוקים טובים ישלמשל, כי סברות רציונליות הן כאלה אשר

. מובן כי הגדרות אלה דורשות הסבר מדויק יותר כנגדהלאדם נימוק טוב איןסברה היא רציונלית כל עוד

למשמעותו של "נימוק טוב", ונראה כי בכל מקרה מדובר בהגדרה של ספקטרום ולא בהגדרה בינארית:

רציונליות פחות", ברמות שונות, ולא רק חלוקה פשוטה לפי שתי הגישות ישנן סברות "רציונליות יותר" ו"

ל"רציונלי" לעומת "לא רציונלי". הדבר בולט במיוחד כאשר אנו מגבשים סברות אודות מציאות שיש בה

ודאות, או לגבי העתיד. לדוגמה, אדם רץ כדי להגיע בזמן לאוטובוס, ולבסוף האוטובוס איחר. -תנאי אי

ולכן בפעם הבאה הוא כבר לא –הסברה כי האוטובוס מאחר באופן קבוע לאור מקרה זה הוא גיבש את

ירוץ. האם זו סברה רציונלית? ומה נאמר כאשר מקרה זה חזר פעמיים, או שלוש? האם ניתן לציין מספר

מדויק של פעמים שבהם האוטובוס מאחר, אשר בו הסברה הופכת לרציונלית? נראה כי ישנו גבול מסוים

ה איננה רציונלית )אם קבעתי את עמדתי לאור איחור אחד בלבד, לדוגמה(, אך מעליו שבו נגיד שהסבר

146ישנו ספקטרום של סברות שאפשר לדרג אותן ברמות שונות של רציונליות.

האם ישנה מידה מסוימת של איסוף ראיות שהיא כבר –ניתן לשאול שאלה דומה אודות הגבול העליון

שאנו זהירים יותר בקבלת הסברות שלנו, ולא מקבלים אותם ללא בדיקה איננה רציונלית? לכאורה, ככל

יתר של ראיות תיראה לנו לפעמים -אנו יותר רציונליים. אך בפועל, בדיקת 147רצינית של הנימוקים,

אובססיבית ולא סבירה. דבר זה נוגע ל"עלויות" של בדיקת הנימוקים, ונתייחס לכך בהמשך, כחלק

רציונלית של המעשים האנושיים. בנוסף, לגבי רציונליות של הכרה, כמו לגבי מהביקורת על הפרשנות ה

רציונליות -הרציונליות האינסטרומנטלית, ניתן לדבר על הטיות, הגורמות לבני אדם לגבש סברות לא

וגם בכך נעסוק בהמשך הסעיף. –באופן עקבי

מתוך ההנחה הזו, נראה כי אנו אדם כסוכנים רציונליים ולחקור אותם-אם אנו מבקשים להגדיר בני

בני אדם אינם –נדרשים להניח כי יש להם מידה מסוימת של רציונליות הכרתית. יש לכך הצדקה

145

על לא אך – עשיר היה הוא כאילו לפעול שונות מסיבות יבחר אך, הכלכלי למצבו היטב מודע העני שבו מצב כמובן ייתכן

צמן., אלא על גיבוש ההאמנות והסברות עמדובר כך146

על הניסיון אחרים נוסעים לשאול – למשל, נוספיםמכיוונים נתוניםניתן גם לומר כי סברה מנומקת תדרוש בדיקה של ה

שלהם, או לדבר עם נהג האוטובוס, וכדומה.147

בדיקה של הנימוקים "בעד" לפי הדרך הראשונה, או של הנימוקים "נגד" לפי הדרך השנייה.

פועלים, בדרך כלל, מתוך התעלמות מופגנת מהעובדות. אך כפי שראינו, נושא הרציונליות ההכרתית

ההגדרות פחות מוסכמות, הן אינן – מכיל בתוכו מורכבות רבה יותר מזו האינסטרומנטלית או המעשית

בינאריות וקשה יותר לקבוע עמדה ברורה על מידת הרציונליות ההכרתית של כלל בני האדם.

רציונליות של תכליות .4

לאדם, כפי שתיארנו אותו עד כה, יש מטרות שאותן הוא מבקש להשיג. אם הוא רציונלי, הוא מגבש את

האמצעים המיטביים להשגת המטרה. לבסוף, הוא פועל באופן הסברות שלו באופן מנומק, ומתאים את

מעשי בהתאם להחלטתו התבונית. אך מה לגבי המטרות עצמן? האם ישנה רציונליות בבחירת

האם ניתן לומר מה –התכלית? האם אפשר לקבוע כי מטרות מסוימות אינן רציונליות? בניסוח אחר

נלי, ולאורה להתאים את כל האמצעים הנדרשים? התכלית שאליה האדם צריך לשאוף באופן רציו

הוגים מסוימים, ערערו לחלוטין על הרעיון של תכלית רציונלית אחת: לדבריהם, הרציונליות היא

148אלא התשוקה, ואולי האמונה. –אינסטרומנטלית או הכרתית בלבד, ואת התכליות לא קובעת התבונה

ניתן להצביע באופן תבוני על התכלית הראויה לאדם באשר פילוסופים והוגי דעות רבים אחרים, סברו כי

רציונלי, או לפחות לא מספיק -הוא. ממילא, אדם אשר יבחר תכלית אחרת, ייחשב בעיני הוגים אלה כלא

רציונלי. אך בין הפילוסופים והוגי הדעות הללו עצמם אין הסכמה מהי התכלית הזו: האם התכלית היא

הירה, עשיית מעשים מוסריים או אולי פשוט חיים של הנאה מתמשכת? השגה שכלית ב 149דבקות באל,

בין כך ובין כך, גם אם ישנה תכלית כזו, קשה לומר כי בני האדם חיים את חייהם בפועל לאור אותה

התכלית האחת העליונה שאותה מצאו הפילוסופים. מרבית בני האדם לא שמעו את דברי הפילוסופים,

150דווקא החלו לפעול כך, מה גם שהפילוסופים כאמור חלוקים ביניהם.הם לאו –ואם הם שמעו

אין להסיק מכך כי כאשר החוקר בוחן את מעשי האדם, הוא יכול להסתפק רק בהנחה של "סוגי

המעשי, האינסטרומנטלי וההכרתי. נבהיר זאת באמצעות דוגמה: נניח כי אדם –הרציונליות" הקודמים

ים כי הייתה לו מטרה להתעשר. האם התכלית הזו מספיקה בכדי להסביר את מסוים שדד בנק, ואנו יודע

מעשהו? לפי "סוגי הרציונליות" שראינו עד כה, כל שעלינו לבדוק הוא אם מעשה זה היה האמצעי

המיטבי להשגת המטרה, וכי הוא לא נעשה מתוך התעלמות מהעובדות. אך גם אם זו הייתה הדרך

אין בידינו הסבר מספק. שהרי ייתכן כי לאדם יש מטרה להתעשר, אך גם המיטבית להשיג את מבוקשו,

למשל, לחיות חיים מוסריים, ויש להסביר מדוע הוא העדיף את התכלית הראשונה על –מטרה נוספת

במילים אחרות, פעולה אחת יכולה לקרב את האדם להשגת תכלית אחת ולהרחיק 151התכלית השנייה.

לאור העובדה כי קשה להצביע על תכלית אחת יחידה המנחה את חיי אותו מתכלית אחרת. דווקא

148

תפיסה כזו הוא דיוויד יום, אותו כבר הזכרנו בקורס, אשר טען כי "התבונה היא שפחת התשוקות".פילוסוף המזוהה עם 149

מושג אשר כשלעצמו יכול לקבל פירושים שונים ומנוגדים. 150

ניתן לדבר על רובד עמוק יותר, של תכלית שאיננה בהכרח מודעת לאדם, ובכל זאת הוא חותר אליה. טענה כזו איננה

ך שבני אדם לא שמעו על התכלית ואף מצהירים אחרת. אך דבר זה אינו נוגע ליחידה זו. מתערערת מכ151

אין כאן המקום לדון אם יש מקרים מסוימים שבהם גנבה היא מוסרית.

האדם, עולה צורך לשקול את התכליות השונות ולהסביר מדוע נבחרה פעולה המקדמת השגת תכלית זו

ולא אחרת. יוצא מכך, כי אם האדם הוא אכן "סוכן רציונלי", ומעשיו מוסברים לאור הרציונליות שלו, יש

ולא רק במציאת הכלים להגשמתן. אם אנו –יונליות העוסק בדירוג התכליות עצמן צורך ב"סוג" של רצ

רוצים לטעון כי הרציונליות של האדם מנחה אותו גם ביחס לתכליותיו, עלינו לומר כי יש לו סולם עדיפויות

ואולי איזו חשובה יותר ואיזו פחות, –עקבי: כל התכליות מסודרות על סולם, ולכל אחת מקום אחד ברור

אף לתת "משקל" לכל תכלית.

מובן כי יצירת רשימה מדויקת שכזו היא משימה קשה ואולי בלתי אפשרית לביצוע, בוודאי אם אנו

עוסקים בבני אדם אשר אינם מולנו ואיננו יכולים לראיין אותם. קשה במיוחד להשוות מטרות ויעדים

להתוות קווים כלליים לסולם הערכים של האדם מתחומים שונים לחלוטין. עם זאת, אנו יכולים לנסות ו

לאור הצהרות מפורשות שלו, עדויות נוספות על החלטותיו ומעשיו, ולאור התרבות שבה הוא –שמולנו

חי. נקודה זו מקשרת אותנו לסעיף הקודם, אשר עסק בחקר התרבות האנתרופולוגי.

ם" נוגעת למספר מישורים, אשר לכל אחד נסכם את הדברים. הקביעה כי בני אדם הם "סוכנים רציונליי

האדם עושה בפועל את מה –מהם יש משמעות שונה ומורכבות משלו. המישור הראשון הוא המעשי

אך הצבענו על סימני שאלה הנוגעים –שהוא החליט. ראינו כי הנחה זו היא בסיסית ומתקבלת על הדעת

התאמת אמצעים למטרות. ראינו כי כאשר –ל"חולשת הרצון". המישור השני הוא האינסטרומנטלי

רציונליות מסוג זה היא הנחה מובנת מאליה, וככל שהמטרה מורכבת ורחוקה –המטרה קרובה וברורה

הדברים מורכבים יותר. לאחר מכן נגענו ברציונליות ההכרתית, העוסקת בגיבוש סברות לאור –יותר

לל רמות שונות של התחשבות בעובדות. בשני העובדות, וראינו כי יש לראותה כמעין ספקטרום הכו

הסוגים האחרונים, הזכרנו את קיומן של הטיות, המציבות סימן שאלה יסודי יותר על היכולת להשתמש

בהן בבואנו לנתח את בני האדם. לבסוף, הצבענו על כך שהחוקר נדרש לעסוק גם במערכת התכליות

את מעשיו באופן מלא. נפנה כעת חזרה אל ההיסטוריה של האדם, ולא רק באמצעיו, אם ברצונו להסביר

ונראה את ההשלכות של הדברים למחקר ולמתודה של ההיסטוריון.

הרציונליות של הדמויות בהיסטוריה

שני הוגים הדגישו את הצורך לשים לב לדרך קבלת ההחלטות של הדמויות שבהן עוסק המחקר

ויליאם דריי , ותלמידו (Robin George Collingwood, 1889-1943) רובין ג'ורג' קולינגוודההיסטורי:

אשר עמו כבר נפגשנו ביחידה הקודמת. קולינגווד היה מהראשונים להציב את ההבחנה שבין –

"אירועים" שלהם פן חיצוני בלבד, לבין המעשה האנושי, אשר לא ניתן לתארו ללא חדירה לעולם

וממילא, –ההיסטורי צריך להתמקד ב"מעשים" המחשבה של הפועל. לפי תפיסתו, עיקר העיסוק

את הנימוקים( של הדמויות שבהן הוא עוסק. –ההיסטוריון נדרש לבחון את המחשבות )ובלשוננו

ההיסטוריון צריך "לחשוב מחדש", יחד עם הדמויות ההיסטוריות, על הפעולות שאותן הם נוקטים, ולתאר

ולא אחרת. למעשה, לפי קולינגווד, ההיסטוריון אינו את מערכת השיקולים שהובילה אותם לפעול כך

צריך לערב "הסבר" אחר בסקירתו: כאשר הוא תיאר את הפעולה ואת מערכת השיקולים שהובילה

אליה, הוא עשה את תפקידו במלואו.

לגלות מחשבה זו פירושו מיניה וביה להבינה. לאחר שווידא ההיסטוריון את העובדות, אין לו "

ך נוסף של חקירת סיבותיהן. כאשר הוא יודע מה אירע, כבר ידוע לו ממילא מדוע צורך בתהלי

152"אירע הדבר.

דבריו של קולינגווד עוררו הד רב, שכלל גם ביקורת רבה: כיצד יכול ההיסטוריון לחדור למחשבתם של

בני אדם מהעבר? האם הוא ניחן ביכולות מסתוריות כלשהן? האם הוא נדרש להשתמש בכלים

כולוגיים או פסיכואנליטיים? מאידך, דבריו של קולינגווד מתיישבים עם היסודות שהנחנו בראשית פסי

היחידה, לפיהם מחקר של בני אדם שונה ממחקר של גופים פיזיקליים: בני אדם דומים זה לזה ועל כן

דרכו אך גם מתוך הזדהות וקרבה. ויליאם דריי, תלמידו של קולניגווד, המשיך את –מבינים זה את זה

הסתייג ממנה בנקודות מסוימות. הוא ביקש להפוך את גישתו הכללית של מורו למתודה שיטתית, אשר

תהווה תחליף לדגם ההסבר של ק.ג. המפל. דריי כבר השתמש במפורש במושג "רציונליות", ולמודל

ההסבר האלטרנטיבי שלו הוא קרא "הסבר רציונלי".

ננו יכול לחדור למוחו של האדם שאותו הוא חוקר ולשחזר את מחשבותיו. לפי דריי, ההיסטוריון אכן אי

ה"הסבר" שההיסטוריון נדרש לתת למעשיו של האדם אינו מתיימר לקבוע כי הם אכן נעשו מתוך שיקול

ולא של סיבתיות –הדעת המדובר. אך לדבריו, ההסבר צריך להיות דרך מערכת של נימוקים תבוניים

וריון לשאול את עצמו: מה היה עושה אדם רציונלי באותה הסיטואציה? אילו נימוקים חיצונית. על ההיסט

היה ראוי שיעלה במחשבתו אדם רציונלי, ומה ההכרעה שהוא היה צריך לקבל? ההסבר למעשה ייבנה

על סמך התשובות לשאלות הללו, ואם נבקש לנסח אותו באופן סכמתי הוא ייראה )באופן קצת פשטני(

כך:

ג'. -ות שבהן היה נתון הפועל היו א', ב' והנסיב .1

בנסיבות כאלה, פועל רציונלי יבחר בפעולה מסוג ד', לאור הנימוקים התבוניים. .1

לכן:

האדם המדובר עשה את פעולה ד'. .3

ראוי לשים לב לדמיון והשוני שבין מודל ההסבר של דריי לזה של המפל: שניהם מתחילים מהנסיבות,

המעשה אשר נעשה בפועל. אך בעוד –קרון מסוים, אשר אמור להוביל למסקנה ועליהן הם מחילים עי

152

R.G. Collingwood, The Idea of History (Oxford: The Clarendon Press, 1946) p.215

.100' מובא בוינריב, חשיבה היסטורית ע

אצל המפל מדובר בחוק כללי )או הסתברותי(, אצל דריי מדובר על בחירה רציונלית. אין כאן חוק כללי,

לעשות, אם אנו מבקשים לפעול באופן תבוני. במילים אחרות, אם אנו מצליחים ראויאלא קביעה מה

ואם לא הצלחנו להצדיק אותו, עלינו להודות כי –המעשה, אנו מצדיקים אותו ומזדהים אתו להסביר את

לא הבנו אותו. דריי מכניס לעבדות ההיסטוריון, אם כן, ממד מובהק של הערכה: ההיסטוריון למעשה

זכות מידה רציונליות. אם הן מצליחות "ל-את הדמויות שלו, ובוחן אם הן פעלו כראוי, לפי אמות שופט

הן נותרות מחוץ להישג –ההיסטוריון "זוכה" באפשרות להסביר את מעשיהן. אם הן "חייבות" –בדין"

הרציונליות, הנחשבת לתכונה –ידו. יש להדגיש, כי ההערכה המדוברת היא הערכה בכלים כלליים מאד

ערכים אישית כלשהי. -אנושית, ולא למערכת-כלל

הטבע, בלא -יתרונות חשובים. הוא מבחין בין ההיסטוריה לבין מדעי למודל ההסבר של דריי ישנם מספר

להפוך את ההיסטוריה לשרירותית: בשונה ממודל ההסבר של המפל, הוא מתאים להבחנה היסודית

ולהבחנה הנגזרת מתוכה, בין מעשים אנושיים לבין אירועים גרידא. הוא גם –שבין נימוקים לבין סיבות

אדם הם מושא מחקר שונה מכל מושא מחקר אחר, מכיוון שאנו יכולים -בני מתכתב עם התפיסה לפיה

חדירה מסתורי -להבינם ולהזדהות עם מעשיהם. בד בבד, הוא נותן כלי ניתוח אשר איננו נשען על כוח

לנבכי נפשו של הזולת, אלא על חשיבה רציונלית שהחוקר יכול לעשות בעצמו, לאור הנתונים. בנוסף, אם

אנושית מאפשרת גשר הגיוני -ות אשר העלינו בסוף הסעיף הקודם, הרעיון של רציונליות כללניזכר בבעי

אפשרית בחברה אשר הייתה ואיננה. -ואיננה דורשת היטמעות בלתי –בין תרבויות שונות

אך לאחר שדריי העלה את מודל ההסבר שלו, שמו לב מבקריו למספר קשיים, ואולי אף כשלים, הקיימים

ידי בחינת הדברים דרך "סוגי הרציונליות" שאותם ראינו לעיל. -. ניתן לראות את הקשיים עלבמודל זה

הדגם של דריי מציג תמונה פשוטה של רציונליות, אשר נותנת תשובה ברורה לשאלה "מה היה ראוי

לעשות לאור הנסיבות?", אך כפי שכבר ניתן לשער, מציאת תשובה כזו איננה תהליך כה פשוט.

נליות המעשית, הפשוטה יותר, היא כצפוי פחות בעייתית עבור המודל של דריי. לאור הדיון הרציו

כלל כי הדמות שבה הוא עוסק -שערכנו, ניתן לצדד בתפיסתו של דריי, לפיה ההיסטוריון יכול להניח בדרך

ואם היא לא פעלה כך, זוהי פעולה אשר לא ניתן –פועלת בהתאם להחלטות שהיא עצמה קיבלה

הבינה "מבפנים". אם הדמות שבה הוא עוסק לא הייתה נתונה לשיגעון או תחת השפעת סם, אפשר ל

–לצפות כי מעשיה מתאימים לשיקול דעתה. עם זאת, כפי שציינו לעיל, עולה הבעיה של "חולשת הרצון"

אדם מבצעים את החלטותיהם. אמנם, במודל ההסבר של דריי אנו מבקשים להסביר -לא תמיד בני

וממילא, נראה כי הוא אכן פעל לפי החלטתו. אך כבר נקודה זו מעלה את –עשה שהאדם כבר עשה מ

הכשל היסודי במודל של דריי: הוא למעשה לא עונה לנו על השאלה "למה זה קרה?". הקביעה כי

אינה אומרת כלל כי המעשה היה צפוי, שהרי ייתכן כי למרות מערכת השיקולים –המעשה היה ראוי

א ההיסטוריון, לאדם בפועל הייתה "חולשת רצון" והוא לא היה פועל. זאת בשונה ממודל ההסבר שמצ

של המפל, אשר בו המסקנה נובעת באופן לוגי מההנחות. כשל בסיסי זה יתלווה גם ל"סוגי הרציונליות"

–מה -תהאחרים. עם זאת, יש לשים לב כי דווקא ה"כשל" הזה, מותיר את פעולות האדם חופשיות במיד

אנו מסבירים את המעשה הראוי, אך איננו "מכריחים" את הפועל להיכנע למערכת חוקית מסוימת.

הרציונליות האינסטרומנטלית כבר מעוררת שאלות רבות יותר. לגבי פעולות יומיומיות וטריוויאליות, אכן

רות. אך בדרך כלל אלו יכול ההיסטוריון לומר כי הדמויות שבהן הוא עוסק יודעות להתאים אמצעים למט

ולגביהם כלל לא מתעוררת השאלה הדורשת הסבר. –הנושאים אשר פחות מעניינים את ההיסטוריון

153איננו שואלים מדוע אדם אשר ביקש לתלות תמונה על הקיר הלך לארון לקחת פטיש ומסמרים.

ים אחרים. גם אם אנו השאלות המעסיקות אותנו הן, למשל, אודות החלטות גורליות של מדינאים ומנהיג

להתאים את האמצעים המיטביים למטרות שהם הציבו לעצמם, האם ניסורשאים להניח כי הפועלים

ניתן לקבוע כי הם הצליחו בכך? האם אנחנו יכולים לקבוע כי הם ערכו כראוי את הניתוח והחישוב של

צעי אחד, דרך אחת האם יש בהכרח אמ –האמצעים בכדי למצוא את האמצעי המיטבי? חמור מכך

וודאות, -ברורה להגיע למטרה הנכספת? חלק נכבד מהפעולות החשובות בהיסטוריה אף נעשו בתנאי אי

הניתוח שלנו אודות הרציונליות ההכרתית 154ובתנאים כאלה קשה לקבוע מהם האמצעים הנדרשים.

בועות, ונותר רק להכריע מחמיר את הבעיה: המודל של דריי מניח כי העובדות, ה"נסיבות", הן ברורות וק

באופן רציונלי כיצד לפעול. אך כפי שראינו, קשה לתת קריטריון רציונלי למידת האיסוף הרצויה של ראיות

ונתונים, וקיים פער מתמיד בין העובדות ה"אובייקטיביות" לבין הסברות שמצליח האדם לגבש. סביר

ין האפשרות לקבוע מהי ה"סברה" הראויה להניח שבני אדם אינם מתכחשים לעובדות ברורות, אך עדי

וממילא קשה עוד יותר לקבוע מהו המעשה הראוי. הדיון –במקרים מורכבים איננה כה פשוטה

ברציונליות התכליתית, הבהיר כי אם ברצוננו להניח כי לפנינו "סוכן רציונלי", איננו יכולים להתעלם

רוך את תחשיב התכליות של כל אדם היא משימה משיקול דעת גם בנוגע לתכליות עצמן, אך להצליח לע

מורכבת עד מאד. באופן עמוק יותר, נקודה זו מערערת את האפשרות ליצור גשר רציונלי אוניברסלי בין

מכיוון שאם איננו מבינים באופן מלא את תכליותיהם, אין טעם בניתוח של האמצעים. –אדם -בני

של דריי, לפי האדם הוא יצור רציונלי, אך הם מצביעים על סימני השאלה הללו מקבלים את הנחת היסוד

קשיים הנובעים ממושג הרציונליות עצמו, המקשים לקבוע מהו המעשה הראוי בכל מערכת של

"נסיבות". ממילא, הם מראים את הפער העמוק שבין מודל ההסבר של המפל, אשר בו ההסבר מציג את

לבין המודל של דריי, שבו כלל לא ניתן הסבר כזה: יש פער – המאורע כצפוי, ונובע באופן לוגי מההנחות

153

כגון אם מדובר במלך או אציל אשר אינו רגיל בפעולות מעין אלה. אך במקרה כזה גם –אלא אם מדובר בצעד יוצא דופן

ההסבר האינסטרומנטלי המקומי לא ייתן מענה. 154

ם גם וודאות, ולעיתים ניתן להסביר באמצעות-כיום ב"תורת המשחקים" מפתחים מודלים רציונליים לפעולה בתנאי אי

אירועים היסטוריים. אך לרוב קשה להשליך על פועלים מהעבר מודל מורכב אשר פותח שנים רבות לאחר מותם.

תהומי בין המעשה שההיסטוריון מזהה כראוי, לבין הקביעה כי כך אכן ינהג האדם בפועל. אך ניתן ללכת

האם נכון בכלל להניח כי האדם הוא "סוכן רציונלי"? –צעד נוסף, ולערער על הנחת הרציונליות עצמה

סוכן רציונלי"? האמנם האדם הוא "

הוגים וחוקרים לא מעטים, טוענים כי התייחסות לאדם בתור "סוכן רציונלי", איננה משקפת את טבעו.

הרציונליות )או התבונה( היא אמנם גורם חשוב ומכריע בזהותו של האדם, אך היא איננה גורם בלעדי.

–ות נפש אחרים בעת המעשה מעבר לבעיית "חולשת הרצון", אשר נוגעת ליחסים של התבונה עם כוח

יש לשים לב לבעיות המלוות את תהליך קבלת ההחלטות עצמו. חוקרים רבים הצביעו על כך שישנן

הטיות, המסיטות את האדם מההסקה ה"רציונלית", הן בתהליך התאמת האמצעים למטרות, והן בהכרת

לו הטיות המלוות את האדם א –המציאות. אין מדובר במקרים נדירים של הסח הדעת או אבדן שפיות

באופן קבוע, יומיומי.

הטיה מסוג אחד מכונה "הטיה הנעתית", כלומר מצב בו הסברה של האדם מושפעת מרצונו או תשוקתו,

פי -אדם נוטים לעיתים קרובות לקבוע את סברותיהם לא על-". בניWishful Thinkingהמוכר בשם "

כדי להתאימן לרצונם. כך גם כאשר נדרשים להתאים "לכופף" את העובדות ב –המידע, אלא להפך

אמצעים למטרות: אם יש צעד מסוים שאיננו רצוי, אנו נוטים לעיתים להמעיט בחשיבותו להשגת המטרה

או להעצים במחשבתנו את המחיר הכרוך בו. מקרה בולט של חשיבה מסוג זה, היא כאשר בני אדם –

ובדות ברורות המערערות על אמתותה. בני אדם רבים כבר גיבשו דעה מוצקה, ומתחילות להגיע ע

וממשיכים לדבוק בטעותם. –מתקשים להודות בטעות, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי עצמם

כאלה הנוגעות לקריאה מוטה של הנתונים. החוקרים מצביעים –הטיות מסוג אחר הן הטיות "הכרתיות"

על הטיות רבות כאלה, נזכיר כמה מתוכן:

אנו מייחסים תדירות רבה יותר לאירועים הזמינים לנו, מעבר למשקלם האמתי הטיית זמינות: (1)

מקבל משקל גדול יותר –במציאות. כך למשל, דבר שאירע לנגד עינינו כעת, או שהוא טרי בזיכרוננו

טו אנשים יי –שווא -מעובדות וודאיות אחרות, אשר רחוקות יותר מאתנו. לדוגמה, אם אירעה אזעקת

אנשים לוקחים ברצינות רבה יותר את –אמת -נפש לאזעקה הבאה, ולאחר אזעקת-להתייחס ביתר שוויון

האזעקות הבאות. המקרה האחרון יטה את ההתייחסות יותר ממשקלו האמתי בסטטיסטיקה. כך גם

ה לגבי זמינות במרחב: אנשים מפתחים סברות אודות כלל האוכלוסייה לפי ההיכרות שלהם עם הסביב

-כאשר בני( הטיית ייצוגיות: 2)הקרובה, גם כאשר ידוע להם כי החברה בה הם חיים איננה מייצגת.

–אדם מתייחסים לקבוצה גדולה, הם נוטים ליצור לעצמם מודל ייצוגי, "סטריאוטיפ", המאפיין את כולה

ינה מבוססת על בלי להתחשב בכללי סטטיסטיקה פשוטים ובסיסיים ביותר. בניית הדגם הסטריאוטיפי א

155בדיקה יסודית שהוא אכן מייצג באופן משמעותי את הקבוצה, ולעיתים היא חוטאת לחלוטין לאמת.

ולהפך. הדבר –דבר זה איננו נוגע רק לתרבויות רחוקות, אלא גם, למשל, ליחסים של גברים כלפי נשים

חוזרים, אשר האדם מסווג אלא גם ביחס למצבים ואירועים –אדם -נכון לא רק ביחס לקבוצות של בני

גם –אדם "מטילים עוגן" על מידע מסוים שהם קיבלו -בני( עיגון: 3) אותם ו"צובע" אותם בגוון מסוים.

כאשר הגיע מידע חדש אשר מצריך לעדכן אותו. אנו נותנים קדימות למוכר לנו על פני החדש, וכך

לקשור בקשר סיבתי אירועים קרובים, בלי אנו נוטים מסובב: -( היפוך סיבה4)מתקבעים ל"קונספציה".

או אם יש בכלל קשר סיבתי בין האירועים. –לבחון מה הסיבה ומה המסובב

נקודה נוספת, אשר ניתן לקשור לנושא ההטיות, הוא הבדלי אופי ביחס ללקיחת סיכונים. הרציונליות

תים ישנה יותר מדרך אחת האינסטרומנטלית מתאימה בין אמצעים למטרות, אך כפי שכבר הערנו, לעי

וודאות כאשר אדם מתכנן את -להגיע אל אותה המטרה. בנוסף, בדרך כלל יש רמה מסוימת של אי

אך עם סיכון גבוה, לבין מסלול –העתיד. על כן, האדם צריך לעיתים קרובות לבחור בין מסלול רווחי יותר

ע באופן רציונלי איזה מסלול הוא עדיף? עם פחות רווח אך גם פחות סיכון. האם ניתן לקבו –"סולידי"

יש "שונאי סיכון", המעדיפים דרך בטוחה ככל האפשר, –לבני אדם שונים ישנן העדפות שונות בנושא זה

גם אם הם מפסידים אפשרויות רבות לרווח, ויש "הרפתקנים", אשר יכנסו לסיכונים גדולים גם בשביל

בנוגע למידת איסוף הנתונים: יש אדם –רציונליות ההכרתית רווח קטן. ניתן לראות כי הדבר נוגע גם ל

אשר רוצה להיות בטוח, ולכן משקיע רבות באיסוף נתונים, בעוד אחרים יסתפקו במספר ראיות מצומצם

ויבקשו לחסוך את ה"עלות" הכרוכה באיסוף הנתונים. נבהיר את הנקודה האחרונה על ידי –יותר

דוגמה.

יק בבוקר, זהו נימוק טוב לסברה שהוא עדיין בתיק בצהריים. מובן כי אין זה אם הכנסתי את הארנק לת

ייתכן כי הוצאתי אותו ושכחתי להחזיר, שהוא נפל מהתיק, או נגנב. אם בדקתי לפני שעה –נימוק מכריע

זהו נימוק טוב יותר, כי הוא מצמצם את טווח הזמן שבו הארנק –את התיק וראיתי כי הארנק עדיין נמצא

היה יכול לצאת מהתיק. לפי הגיון הדברים זה, האדם הרציונלי, הרוצה להיות בטוח כי הארנק במקומו,

צריך לבדוק כל כמה שניות את התיק, או ללכת עם היד בתוכו. אך מרבית בני האדם הסבירים אינם

-פועל באורח לאאדם אשר ינהג כך ייראה בעינינו אובססיבי, ואולי אף נאמר כי הוא –נוהגים כך, להפך

שתי הגישות 156" של בדיקת הראיות והנימוקים.עלותרציונלי! מדוע? אחת התשובות לכך היא בעיית ה"

שהבאנו לעיל כאשר דנו על הרציונליות ההכרתית, תבעו מאתנו לאסוף נתונים אם ברצוננו לגבש סברות

155

חברות על מחילים אנו כי יכולים לטעון, גירץ של מסוגו האנתרופולוגים: האנתרופולוגיה אודות, הקודם לסעיף קשור הדבר

עד שנתערה באופן עמוק בחברה הזרה. – ראויכ אותם מבינים ואיננו, סטריאוטיפים מוכרות לא156

, לומר ניתן. בסברה להחזיק הנימוקים את באמת משפר אינו הנוסף הבירור בהם מצבים ישאפשר לתת תשובה אחרת:

הפגם היא מכך וההתעלמות, ממש של מידע תוסיף לא עכשיו נוספת בדיקה – דקות שתי לפני התיק את בדקתי שאםאחרת מה אכפת לי לנסות ולהשיג עוד מידע, גם אם ערכו –דרך כלל נדרש גם ההסבר של ה"עלות" אך ב. ברציונליות

מזערי?

ים טובים כנגד. אך לאיסוף זה יש לבדוק אם יש נימוקים טובים בעד, או לבדוק אם אין נימוק –רציונליות

משאבים אשר ניתן להקדיש לדברים –מחיר: הוא דורש השקעה של זמן, ולעיתים של משאבים נוספים

יש פעולות רבות אשר לא נעשה –אחרים. אם נבקש לפעול רק מתוך סברות אשר ביררנו אותם כראוי

אדם השואף לסברות 157הזדמנות.כלל, כי עד שנאסוף את הראיות כבר יעבור הזמן ונאבד את ה

יהיה למעשה משותק, חסר יכולת לפעול. איסוף הראיות עצמו, אם כן, אינו שלב –רציונליות באופן מלא

האדם צריך לנהל את עצם איסוף –"נקי", אשר לאורו מגבש האדם את האסטרטגיה באופן רציונלי

כאן נראה שהדבר מושפע מאופיו של הנתונים שלו, ולהחליט כמה הוא משקיע בבירור המציאות. גם

אם הוא "שונא סיכון", הוא יעדיף לחכות עד לרמת וודאות גבוהה, ואם הוא "הרפתקן", הוא לא –האדם

הודאות נמוכה. -יהסס לפעול, גם כאשר רמת

יש לשים לב, כי הטענה אודות צורך לגבש אסטרטגיה גם לגבי איסוף הנתונים, מערערת עמוקות על

י האדם הוא "סוכן רציונלי". אין "נקודה ארכימדית", שבה האדם מקבל נתונים באופן נקי, התפיסה כ

ולאור המסקנות שהוא השיג בה הוא מצליח לפעול גם בתנאים מורכבים –ומגבש צעדים באופן תבוני

יה ועל כן האסטרטג –הוודאות מצויה, במידה מסוימת, עוד מהרגע הראשון -של אי וודאות ו"סיכון". אי

איננה נשענת על רציונליות גרידא )אם כי הרציונליות יכולה לכוון ו"לתקן" אותה(, אלא על יסודות קמאיים

בין אם זו התנסות שהאדם צבר מימי הילדות, ובין אם אלו דברים שהוטבעו בגנים של האנושות, –יותר

בתהליך אבולוציוני.

סטורי. ראשית, היא מערערת על מודל ההסבר להצבעה על ההטיות יש מספר השלכות על המחקר ההי

האדם הם סוכנים רציונליים. תהליך קבלת ההחלטות, אשר -של דריי, אשר יצא מנקודת הנחה כי בני

נראה כתבוני, מושפע מההטיות שהזכרנו. גם אם ישנה אפשרות לקבוע מה המעשה הראוי, באופן

האדם מתנהגים בפועל הוא גדול מאד. ככל -הפער בין קביעה זו לבין האופן בו בני –טהור -תבוני

שהמציאות מורכבת יותר, קשה למצוא תשובה אחת ברורה לשאלת המעשה הרציונלי הראוי. על כן,

כאשר אנו בוחנים דמויות היסטוריות, קשה להסתפק בהסבר המבוסס על פעולה רציונלית. שנית, גם

טיית הזמינות, אשר גורמת לו להקיש מהמוכר כגון בה –ההיסטוריון עצמו עלול להיכשל באופן ההטיות

לו מעולמו אל העבר. אירוע אשר זכרונו עוד טרי בליבו של ההיסטוריון, ישפיע על שיקול דעתו כאשר הוא

ייבחן אירועים אחרים, רחוקים יותר. השלכה מעניינת נוספת היא האפשרות לראות את ההטיות הללו

בר. ניתן להסביר, למשל, טעויות מדיניות של מנהיגים כנובעות דווקא ככלי הסברי פוזיטיבי למעשים בע

–מתוך אותן ההטיות: ההפתעה של מלחמת יום כיפור, יכולה להיות מוסברת מתוך הטיית הזמינות

כחצי שנה לפני המלחמה העלו הממשלה וצה"ל את הכוננות למלחמה, אך זו התבררה כהתרעת

157

בהם האדם נדרש להגיב באופן אינסטינקטיבי, ואין לו שהות לבחון את –דוגמה חריפה היא מצבי קיצון של סכנת חיים

המידע במתינות.

נותרו אותם הגורמים שאננים כאשר הופיעו ההתרעות –וימים עקב כך, טוענים היסטוריונים מס 158שווא.

למלחמה. הסבר אחר רואה את הטעות כ"עיגון" ב"קונספציה", לפיה המצרים לא יעזו עוד להילחם

בישראל, לאחר תבוסותיהם הרבות והקשות. הסברים מסוג זה יכולים דווקא להתקרב למודל ההסבר

אדם נוטים להיכשל בהטיות הללו. -מסוימים, לפיהם בני ולקבוע חוקים )סטטיסטיים( –של המפל

כיוון אחר של ביקורת על העמדה הרציונלית, תציב סימן שאלה על הרעיון של רציונליות אחידה

אדם שהאמינו -ואוניברסלית. האם הרציונליות עצמה איננה מושפעת מהתרבות ומהתקופה? האם בני

ורק תמונת העולם שלהם שונה, או שצורת החשיבה –מערבי בכישוף ומאגיה הם רציונליים כמו האדם ה

זמן אחרת, אינם חושבים באופן שונה על היחס בין -אדם עם תפיסת-שלהם אחרת לחלוטין? האם בני

סוציולוגית של מקס וובר, אשר -אמצעים ומטרות? אפשר להזכיר בהקשר זה את התזה ההיסטורית

גיה הפרוטסטנטית לבין הרציונליזם של השוק הקפיטליסטי. ביקש להצביע על קשר בין יסודות מהתיאולו

את אותם עקרונות –לפי תיאוריה זו, לא ניתן להשליך אחורה, על דמויות בעלות תפיסה דתית אחרת

הפעולה ה"רציונליים" שהתפתחו במערב הפרוטסטנטי.

ניסו –הלכו בדרכו דריי, ואחרים ש –לאור הביקורת שעלתה על דבריו, בין השאר גם מהמפל עצמו

לשפר את המודל הרציונלי בדרכים שונות, או להצדיק אותו למרות הבעיות שבו. דיון זה עודנו נמשך, ולא

נוכל להציע במסגרת זו את כל ההתפתחויות בנושא. כיוון מעניין אשר אפשר לחשוב עליו הוא ניסיון

ונלית של הדמויות, ומצד שני תבחן ליצור תיאוריה משולבת, אשר מצד אחד תיתן מקום להחלטה הרצי

את ההטיות וקווי האופי שלהן, ותסביר דרכם אירועים בדומה להסבר באמצעות חוקים מדעיים.

ההיסטוריון כשופט

המודל של ויליאם דריי, למרות חסרונותיו, היה כר פורה להתפתחות החשיבה ההיסטורית בעשורים

ודל הרציונלי, היא ההשוואה בין פעולת ההיסטוריון האחרונים. תרומה נוספת של דריי, הקשורה למ

טבע, העוסק באירועים ללא ממד "פנימי", לבין -לפעולת השופט. לאור ההבחנה העקרונית שבין מדע

ההיסטוריה שבה ממד זה הוא הוא חשוב ומרכזי, עולה המוטיבציה למצוא תחומים אחרים הקרובים

–דה זו ערכנו השוואה בין ההיסטוריון לבין האנתרופולוג להיסטוריה בנקודה זו. בסעיף הקודם של יחי

שניהם מבקשים להכיר חברה זרה, אשר לה מערך של סמלים ויסודות תרבותיים שונים מאלו של

היא מפנה את המבט לתרבות הכוללת, ולא לדרך –החוקר. השוואה זו איננה מתאימה לדרכו של דריי

המבט לדמיון שבין עבודת ההיסטוריון לדרכי הפעולה של קבלת ההחלטות של היחיד. דריי הפנה את

מערכת המשפט.

כפי שפתחתנו את היחידה, ההיסטוריה עסוקה במעשים )ואירועים( של בני אדם בעבר. נראה, כי זהו

השופט, חוקר המשטרה ואולי גם הבלש הפרטי, עוסקים –בדיוק גם תחום עבודתה של מערכת המשפט

158

לבן". -ידוע בשם "כוננות כחול

מדוע נעשה מה שנעשה? מה –שה את המעשה? ולא פחות מכך, גם בשאלה בשאלה: מה אירע? מי ע

ההסבר לכך? כמו ההיסטוריון, גם השופט והחוקר מבקשים, לכאורה, למצוא את התשובה

"ללא משוא פנים". לשם כך, מערכת המשפט צריכה לגבש דרכים לבירור –האובייקטיבית לשאלות אלה

עה והטלת אחריות בעקבות הנתונים והראיות. ניתן לראות דמיון העובדות, לאיסוף ראיות ולבסוף להכר

הכיפורים", לבין השאלות -רב בין האופן עונה ההיסטוריון לשאלה כמו: "מי גרם לפרוץ מלחמת יום

המונחות לפתחו של השופט: "מי ביצע את הרצח?", "מי אשם בתקלה שגרמה לאסון?". דריי הצביע על

ושתיהן רחוקות –רובות זו לזו דרכי הפעולה של ההיסטוריון והמשפטן שבה ק 159נקודה חשובה נוספת,

הטבע: הקשר ל"שכל הישר". למרות שמערכות המשפט השונות פיתחו מתודות מורכבות -בכך ממדעי

של תיאור והנמקה, הן נותרו קרובות לחשיבה אינטואיטיבית, אשר אמורה להיות מובנת לכלל

ח"ן. השפה המשפטית היא אמנם פורמלית וקשה לקריאה, אך הנימוק -האוכלוסייה, ולא למומחים יודעי

לכך שפלוני הורשע ברצח צריך להישמע הגיוני גם לאדם מן השורה. כך גם ההיסטוריון אשר מסביר את

נימוקיו להטלת האחריות לפרוץ מלחמה או למשבר כלכלי על דמות היסטורית, הוא משתמש בנימוקים

הטבע, אשר ככל שהם -דעת יכול להשתכנע מהם. זאת בניגוד למדעי-של "שכל ישר", אשר כל בר

התפתחו הם התרחקו מצורת החשיבה האינטואיטיבית. בכדי להבין את הנימוקים להכרעתו של המדען,

ולעיתים להסתכל על תופעות –יש להכיר מושגים מקצועיים, אשר אינם משמשים אותנו בחיי היומיום

160ר לנו.באופן שונה לחלוטין מהמוכ

אך יש לשים לב ל"מחיר" שאנו נדרשים לשלם אם אנו משווים את ההיסטוריון לשופט. ההשוואה מזכירה

לנו מיד את דבריו של רנקה, עליהם למדנו ביחידה הראשונה:

להיסטוריה נועד התפקיד לחרוץ משפט על העבר, להורות לקח להווה לטובת הדורות " ...

אינן כה נעלות: כל תכליתו היא להראות מה קרה בעליל." הבאים. יומרותיו של חיבור זה

המשפט לעבודתו של ההיסטוריון. בעיניו, חריצת משפט איננה -רנקה במפורש ביקש להבחין בין תחום

–כלל עניינו של ההיסטוריון: זו יומרה המסיטה את ההיסטוריון מתפקידו והיא מנוגדת לתפקידו האמתי

כי שיפוט בהיסטוריה יהפוך –ובמידה לא מבוטלת של צדק –קה חשש "להראות מה קרה בעליל". רנ

המידה באמונותיו וערכיו האישיים של החוקר, ובכך היא תחדל להיות מדע רציני. -על-אותה למותנה יתר

ואכן, תפקיד השופט הוא במוצהר תפקיד ערכי ונורמטיבי: הוא קובע מי אשם, ואף מטיל עליו עונש.

ה פרוצדורלית בלבד, ויש בה ממד מובהק של ערכים, אשר לשופט חשוב להנחיל. לרוב, הקביעה איננ

159

וטוני (Herbert Lionel Adolphus Hart, 1907-1992)ה.ל.א. הארט –עבודתם של שני תיאורטיקנים של המשפט בעקבות

, אשר בעצמם הצביעו על הקשר של עבודת השופט לזו של ההיסטוריון, (-Anthony Maurice (Tony) Honoré, 1921)אונורה

אך לא פיתחו את ההשוואה באופן שיטתי ומפורט. 160

–אשר המדע "הופך" אותן לסיבוב של כדור הארץ, הצבעים –לתת לכך אינספור דוגמאות: מהזריחה והשקיעה ניתן

ועד תיאוריות סבוכות על מבנה האטומים או שדות מגנטיים. –שהם למעשה אורכי גל

נוסף על כך, לא קיימת מערכת משפט אחת ויחידה: ישנם הבדלים חשובים בין מערכות המשפט של

–ואולי אף נדרש –תרבויות שונות, ואף בין מקומות שונות באותה התרבות. האם גם ההיסטוריון יכול

י חקירתו לפי הקריטריונים הערכיים של התרבות שבה הוא חי? ראינו, כי דריי הציג לשפוט את מושא

הוא צריך לבחון מה ראוי, ולהעריך אם –במפורש את תפקידו של ההיסטוריון ככרוך בשיפוט ערכי

ולא שיפוט המותנה בערכים של –הפועל פעל בהתאם. אך דריי ביקש להציג שיפוט ערכי אוניברסלי

. במובן זה, הוא לא ירצה למצות את ההשוואה עד הסוף. אמנם, יש לציין, כי קשה להתחמק החברה שלו

ולא רק במובן רציונלי טהור. כבר הזכרנו את השיפוט –מרמה מסוימת של שיפוט ערכי בהיסטוריה

הכרוך, למשל, בכינוי של דמות היסטורית מסוימת "אכזרי", "נדיב", ואפילו "נבון". ביטויים כאלה,

מצויים לרוב בכתבי ההיסטוריונים. ישנם הוגים –וביטויים אחרים בעלי ממד גלוי או סמוי של שיפוט

והיסטוריונים, אשר ביקשו בעקבות כך להתנער לחלוטין מקביעתו של רנקה, ולהחזיר אל קידמת הבמה

ה, גם אם בעוד אחרים ביקשו למעט ככל הניתן מממדים אל –של המחקר ההיסטורי את השיפוט הערכי

לא ניתן להימנע ממנו לחלוטין.

מעבר לשאלת השיפוט הערכי, ההשוואה למערכת המשפט הייתה מקור להבחנות רבות וחשובות בנוגע

לעבודת ההיסטוריון, אשר לא נוכל לפרטן במלואן. המשפטנים עוסקים, למשל, בשאלות של סיבתיות

נית. אם נבקש לציין את כל הגורמים הסיבתיים אדם חצה כביש ונדרס על ידי מכו –ואחריות. לדוגמה

אשר בלעדיהם הוא לא היה מתרחש, נמצא רבים כאלה: נהג הרכב, האדם החוצה, –הקשורים לאירוע

התאונה לא הייתה מתרחשת(, ואולי גם תנאי הכביש, תנאי מזג –הרכב עצמו )אם הרכב לא היה עובד

לכת ואת הנהג לנסוע, ועוד. רשימה זו נראית מוזרה, אך האוויר, הגורמים אשר הניעו את הולך הרגל ל

הטבע: כאשר המדען מנתח תופעה, הוא אינו נותן עדיפות לאחד -היא מאפיינת את הסיבתיות במדעי

הגורמים את "הסיבה בהא -הגורמים ו"מטיל עליו את האחריות". אך במשפט אנו מבקשים לחלץ מתוך ים

בעוד גורמים אחרים –ניתן לראות אותו כאחראי להתרחשות הידיעה", ולמצוא האם יש מישהו אשר

אינם אחראים, למרות שגם הם שותפים באופן סיבתי. באופן דומה, גם ההיסטוריון מבקש לעיתים למצוא

את "הסיבה" העיקרית למאורע כלשהו, ואף להטיל אחריות על דמות מסוימת. דריי הראה, כי יש מקום

ולקבל מתודות המאפיינות את המשפט גם לעבודת ההיסטוריון. נרחב להשוואה בין התחומים,

בין הכרעות של פרטים למערכות רחבות –רציונליות

לסיום הסעיף, נבקש להעיר על נקודה נוספת הנוגעת למקומה של הכרעה רציונלית בהיסטוריה. באופן

ינדיבידואל, אשר בוחן א –פשוט, כאשר אנו מדברים על "סוכן רציונלי" אנו מדברים על אדם פרטי

בתבונתו את הנתונים שמולו ובוחר את הפעולה הרצויה לו. אך לעיתים קרובות, היסטוריונים מדברים על

וכך אנו גם מדברים בשפת –דת -החלטות והכרעות של מערכות רחבות: ארגונים, מדינות, מוסדות

ת דעתה", וכדומה. כיצד יש להבין היומיום: "המפלגה הכריעה", "המדינה אחראית", "הכנסייה שינתה א

ביטויים אלה? היו שטענו, כי ביטויים אלה הם "קיצור" בלבד: רק בני אדם פרטיים מכריעים ומחליטים.

כאשר אנו מדברים על תופעות רחבות, אנו רק "מקצרים" את האמירה כי כל פרט ופרט היה שותף

טה של המערכת הרחבה איננה מוסכמת שהרי לא אחת ההחל –להחלטה. אך קביעה זו היא בעייתית

–על כל הפרטים, וחלקם אף אינו מודע לה. לעיתים, ניתן לנסות ולהצביע על המנהיגים של הקבוצה

ולייחס להם את ההחלטה, אך לא תמיד קל לקבוע מי המנהיג היחיד והמכריע. באופן אחר, ניתן לומר כי

ושיות למערכות שאינן כאלה. אין כאן למעשה זו האנשה, המייחסת תכונות אנ –זהו ביטוי מושאל

יתר. אך אם כן, -רציונלית כלל, והביטוי מטעה אותנו כאשר אנו מתייחסים אליו ברצינות-הכרעה תבונית

יש להסביר מה כן אירע כאן? כיצד יש להבין את "החלטת המפלגה" או "מדיניות הממשלה", אם אין זו

יות גם במערכות רחבות כאלה?החלטה תבונית? ואולי ניתן למצוא תבונ

נעלמה", מונח הלקוח מהגותו של הכלכלן -ניתן להצביע על נקודה זו מכיוון נוסף, דרך תיאוריות של "יד

סמית' היה מאבות הרעיון של השוק החופשי, 161.(Adam Smith, 1723-1790)והפילוסוף אדם סמית'

פועל מתוך האינטרס העצמי שלו וכל אחד מהגורמים בשוק 162אשר הממשלה נמנעת מלהתערב בו,

ותבונתו המעשית. לדבריו, דווקא כך מגיעה המדינה לעושר ופריחה כלכלית:

ידי על מובל הוא, אחרים רבים במקרים כמו, ובכך, עצמו עבור רווח להשיג כדי רק מכוון הוא"..

. לכך כוונתו ןשאי לחברה מזיק תמיד זה ואין. מכוונתו חלק שאינה מטרה לקידום נעלמה יד

יעילות ביותר החברה של עניינה את מקדם קרובות לעתים הוא, הוא עניינו רדיפת באמצעות

163".לקדמה באמת התכוון אילו מאשר

אין כאן המקום לדון בתיאוריה הכלכלית של סמית', אך העיקרון שעליו הוא הצביע הוא רחב יותר: יש

לבין התוצאה המצרפית כאשר בני אדם רבים פועלים –פער בין ההחלטה הרציונלית של כל אדם פרטי

אמצעים כפי כוחו, אך התוצאה הכוללת חורגת -יחד. כל אחד פועל מתוך מטרות מסוימות וחישובי

אף אחד מאתנו לא –מהמטרות שהוא ביקש לקדם. בדוגמה של סמית', התוצאה המצרפית היא חיובית

ו. דבר זה מתאים לתפיסתו הכללית של סמית', אשר היה תכנן זאת, אך הגענו לשפע רב וכולנו הרווחנ

והביטוי "יד נעלמה" רומז להשגחת האל. אך השימוש כיום בביטוי משמש גם –אדם מאמין ואופטימי

: אחד (-Jon Elster, 1940) ג'ון אלסטרלהתפתחויות שליליות לא צפויות, ומספר דוגמאות לכך הביא

בעבר, הוא הסחף שנוצר כתוצאה מבירוא היערות. כל איכר ניסה ההסברים להתדרדרות החקלאות בסין

להגדיל את חלקתו על ידי בירוא חלק של השטח המיוער, דבר אשר כשלעצמו לא היה מביא נזק לאחרים

נוצר סחף אשר פגע בכולם. בדומה –ואולי אף מביא ברכה. אך כתוצאה מכך שאיכרים רבים פעלו כך

של הפרדה חברתית: במקרים רבים, אף אחד לא רוצה לגור ב"גטו" שבו לכך, ניתן להסביר תהליכים

161

אשר ניתן להחילה סמית' עצמו השתמש בביטוי לעתים נדירות, כבדרך אגב. השימוש בביטוי כשם לצורת הסבר ספציפית

.(Robert Nozick, 1938-2002) רוברט נוזיקאמריקאי -על תחומים רחבים, מיוחס לפילוסוף היהודי162

שוק. -למעט מקרים של כשלי 163

Adam Smith, “The Wealth of Nations”, Book IV, Ch. II, P. IX.

מצויים רק אנשים מאותו המוצא והמעמד. אך כל אחד מחפש שיהיו לו מספר שכנים אשר דומים לו, והוא

–קובע את דירתו בסמוך אליהם. כך נוצרת קבוצה גדלה והולכת של אנשים מאותו מוצא )או מעמד(

אחר כבר אינם חשים בנוח ועוזבים. מקרה דומה, הוא הדוגמה של מפולת בנקים ולבסוף אנשים ממוצא

הוא הרוויח, –אדם חושש כי תהיה מפולת כלכלית והוא ממהר למשוך את כספו. אם הוא פעל כך לבד –

העיקרון מתאים גם, וביתר שאת, 164הבנק יקרוס וכולם יפסידו הרבה יותר. –אך אם רבים פעלו כמותו

תהליכים היסטוריים ארוכים: תהליך התפתחות הכסף ככלי תשלום, למשל, איננו מובן דרך להסבר של

בחירה של אדם פרטי, ואף לא של מלך או קיסר גדול אשר החליט לפתע "להמציא" את המטבע. נראה

הגיוני להסביר זאת כתהליך ארוך של "יד נעלמה": התפתחות המסחר מחליפין מקומיים פשוטים, דרך

ת שווקים גדולים יותר, אשר הובילו לצורך באמצעי חליפין ייצוגיים מוסכמים, בחירה של חומרים התפתחו

כמו מתכות, ועד להופעת המטבעות. –בלתי מתכלים וקלים לנשיאה

המקרים של "יד נעלמה", חיובית או שלילית, מצביעים על החיסרון של מודל ההסבר הרציונלי:

רחבות אינם יכולים להיות מוסברים רק על ידי הבחירה הרציונלית של התהליכים העוברים על מערכות

יותר מאורך ימיו של אדם. יש למערכות הללו "חיים –הפרטים, בפרט אם מדובר בתהליכים ארוכים

התוצאות של המערכת המצרפית דורשות הסבר עצמאי, והדיון על הבחירה הרציונלית של –משל עצמן"

–ן. בנוסף, הנטייה למצוא סוכן רציונלי ולהטיל עליו אחריות, כמו במשפט פלילי הפועל אינו מספק עבור

עלולה להטעות, ולפספס את העובדה כי מדובר בתהליך שאינו מעשה ידיו של פועל אחד. כאשר אירע

או הצלחה כבירה, ישנה נטייה לחפש את האדם האחראי לכך, כאשר לעיתים אין אף דמות –אסון גדול

זו.אנושית כ

סיכום -רציונליות בהיסטוריה

בסעיף זה עסקנו במתודה היסטורית המבוססת על היות האדם "סוכן רציונלי". ראינו את החשיבות של

האבחנה שבין "אירועים" ו"מעשים" ובין "סיבות" לבין "נימוקים". ממילא, עלה הצורך במתודה השמה לב

תוך נימוקים. לשם הבהרת המושג "סוכן רציונלי", לייחודו של האדם כסוכן רציונלי, העושה מעשים מ

פנינו לתיאור רחב של "סוגים" שונים של רציונליות. לאור זאת, הצגנו את המודל של וויליאם דריי, אשר

ובחנו את הקשיים והכשלים הכרוכים בו, כמו גם את –ביקש להציג אלטרנטיבה למודל של המפל

, ודנו בטענות המבקשות לערער על מעמדה הבלעתי של התבונה יתרונותיו. לאחר מכן הלכנו צעד נוסף

הרציונלית כמאפיין אנושי.

ועל כן, למערכת המשפט. –הדיון באדם העושה מעשים באופן תבוני, קשור באופן הדוק להטלת אחריות

ה סקרנו בקצרה נקודות מסוימות שבהן ניתן להשוות את ההיסטוריון לשופט, ואת המשמעויות של השווא

164

. וודאות-מקרה זה נוגע גם לשאלות של רציונליות הכרתית ותנאי אי

הפער בין פעולה של פרטים לפעולה –כזו. לבסוף, הזכרנו את עיקרון "היד הנעלמה", ובאופן רחב יותר

של מערכות רחבות ומוסדות. בסעיף הבא ביחידה זו, נעסוק בהשוואה שבין ההיסטוריה לבין הספרות.

חשיבה היסטורית המדע לגבולות ץמחו ב / ההיסטוריון חלק – בהיסטוריה העיסוק לשאלת :3יחידה

חלק שלישי

היסטוריה כספרות 3.5

מבוא

סיפור אודות דמות, או חברה, או –כאשר אנו קוראים טקסט היסטורי, אנחנו בדרך כלל קוראים סיפור

ארץ בתקופה מסוימת. לאחר שההיסטוריון חקר, אסף נתונים וניתח אותם, הוא מגיש את הידע שלו -חבל

ת מה שהיה. היסטוריונים גם מציגים טיעונים המנמקים את הידע לקורא על ידי כך שהוא מספר לו א

שהם מביאים, או מתמודדים עם דעותיהם של היסטוריונים אחרים, אך רובה ועיקרה של הכתיבה

ההיסטורית היא הסיפור ההיסטורי עצמו. עובדה זו מזמינה אותנו לבחון את היחסים שבין ההיסטוריה

הפואטיקה. האם להיסטוריון נדרשים –קר של טקסטים ספרותיים לבין הספרות, והתחום העוסק בח

כישורים של סופר? האם שימוש באמצעים ספרותיים מועיל או מזיק לעבודת ההיסטוריון? האם

ההיסטוריון יכול בכלל להימנע מאמצעים כאלה? האם ניתן לנתח טקסט היסטורי במתודות הלקוחות

מתחום הפואטיקה?

אלא עוד בעת המחקר עצמו. –, ניתן לטעון לקשר בין התחומים לא רק בעת הכתיבה באופן רדיקלי יותר

הטבע, האנתרופולוג -לכאורה, קיים פער תהומי בין עולמו של הסופר לבין עולמם של ההיסטוריון, מדען

דמיונית, ותו לא. -הסיפור הוא יצירה אומנותית –או השופט: הסופר איננו עוסק ב"אמת" וב"מציאות"

אין לו כלל מתודה, וודאי לא מתודה אמפירית שיטתית, שבה הוא חוקר –כו של הסופר איננה מדעית דר

את בני האדם. הוא אף לא טוען "טענות" ברורות על בני האדם, וממילא אין דרך להפריך את דבריו. עם

וראינו את –אדם -זאת, לאורך היחידה כבר הצבענו על הייחודיות של ההיסטוריה, העוסקת במעשי בני

הקשיים הכרוכים בהשוואת ההיסטוריה לתחומים המדוברים. והנה, גם הסופר עוסק, בדרכו, במעשיהם

כאשר אנו קוראים ספרות 165הוא מתבונן בבני אדם ומתאר את חייהם באופן ספרותי. –אדם -של בני

–חיים האנושיים טובה, או "ספרות מופת", אנו חשים כי הסופר הצליח "לתפוס משהו" משמעותי על ה

נראה כי יש בו משהו –גם אם הספר דמיוני לחלוטין. אם קוראים רבים אהבו את הספר או הזדהו עמו

מעבר למבט סובייקטיבי או פנטזיה של אדם מסוים. אולי ההיסטוריונים, אשר מנסים גם הם "לתפוס

עקבות המדע או המשפט? ולא ב –צריכים ללכת דווקא בעקבות הסופרים –משהו" על חיי בני האדם

165

נזכיר זאת בהמשך הסעיף. –ישנם כמובן גם ספרים אשר עוסקים בדמויות שאינן אנושיות

ספרים אשר מתייחסים –הגבול נעשה מטושטש אף יותר, כאשר מתייחסים לז'אנר של הרומן ההיסטורי

לאירועים ולדמויות ממשיות מן ההיסטוריה. לעיתים, מי שכותב רומן כזה עורך מחקר מקדים על

". האם אפשר להציב גבול התקופה ועל הדמויות שבהן הוא עוסק, בכדי לתאר נכונה את "רוח התקופה

ברור בין ספר היסטוריה לרומן היסטורי?

שלוש גישות למקומה של הספרות בהיסטוריה

אשר (Thomas B. Macaulay, 1800-1859)ישנו ציטוט ידוע של ההיסטוריון הבריטי תומאס מקולי

אמר:

את מקומו של הרומן מה שיכבוש תוך ימים ספורים -רצון כל עוד לא אצור דבר-לא אהיה שבע"

166". הלילה של הגבירות הצעירות-האופנתי האחרון על שולחן

האם ראוי כי ההיסטוריון יתייחס כך לעבודתו, או שבנטייה זו לעבר הספרות הוא מועל בתפקידו? ניתן

להציג שלוש גישות כלליות של היסטוריונים לגבי מקומה של הכתיבה הספרותית בהיסטוריה. היו

ול אותה מכל וכל: הם ראו את השימוש בכלים ספרותיים ככלי שפוגע במדעיות של הדברים שביקשו לשל

כך גם ההיסטוריון נדרש –כשם שבמדע, החוקר פשוט מציג את מסקנותיו, בלי לנסות ולייפות אותם –

להציג את הדברים באופן "נקי" ו"יבש". לדבריהם, האמצעים הספרותיים פועלים כמו מניפולציה רגשית

על הקוראים, במקום להציג את "האמת הטהורה" באופן המאפשר חשיבה ביקורתית. את התיאור

ולשמור על גבול ברור בין –הספרותי, גם של האירועים ההיסטוריים, יש להשאיר לסופרים בלבד

אשר מבקשים להציג את –התחומים. אך דרך דקדקנית זו איננה מקובלת על מרבית ההיסטוריונים

יהם עם מידה כלשהי של "חן ספרותי". גישה ממוצעת, תאמר כי אין פסול בשימוש מסוים מסקנות

לא מזיק לכתוב היסטוריה באופן נעים –בכתיבה ספרותית: כל עוד אין זה בא על חשבון הדיוק בעובדות

ומושך. לתפיסתם היסטוריונים אלה, אין טעם לדבוק בקנאות ב"כיעור" של הכתיבה המדעית, ואין זה

יש –מאפיין מהותי של כתיבה המבקשת לגעת באמת. בתוך גישה כללית זו, ניתן למצוא גוונים שונים

ש"התירו" להשתמש באמצעים ספרותיים, אך לא ראו בכך ערך חיובי. אחרים חשבו כי ראוי ורצוי

ותי, להשתמש בכתיבה כזו, ואף ראו זאת כחלק מתפקידם כהיסטוריונים. גישה קיצונית לכיוון הספר

לאמץ לפחות חייבתאמר כי הכתיבה ההיסטורית היא בראש ובראשונה ענף של הספרות. ההיסטוריון

מידה כלשהי של כתיבה ספרותית, אחרת איננו מבין כלל את מהותה של הכתיבה ההיסטורית.

, למשל, ראה את הכתיבה (C. M. Theodor Mommsen, 1817-1903)ההיסטוריון תיאודור מומסן

רית כאומנות, ואף זכה בפרס נובל לספרות על חיבוריו ההיסטוריים! ההיסטו

בסופו של דבר –לב -בין אם ההיסטוריון ביקש לכתוב באופן "יבש", ובין אם הוא כתב אותו כרומן מושך

הוא מספר סיפור, וניתן לנתחו בכלים שבהם הפואטיקה מנתחת את הספרות. הוגים וחוקרים, בעלי

166

. 391פי וינריב, חשיבה היסטורית, ע' -מתורגם על

הספרות וההיסטוריה, השתמשו בעשורים האחרונים בכלי ניתוח כאלה והגיעו גישות שונות ליחסי

ואת חלקן נציג כעת. –למסקנות מעניינות וחשובות

"הדמיית מציאות" לעומת "ייצוג ממשות"

, הבחין בין שתי משמעויות שונות למושג "ריאליזם" בספרות (-1935)מנחם ברינקר חוקר הספרות

: הסופר מבקש לייצג או לשקף את המציאות כפי שהיא ייצוג ממשותהיא משמעות אחת 167ובאומנות.

: התיאור הספרותי הוא מלא, חי ועשיר, כך דימוי מציאות. משמעות אחרת היא ממשיהייתה באופן

גם אם האירועים המסופרים לא היו ולא נבראו. ברינקר עצמו הבהיר –כי לפניו מציאות מדמהשהקורא

ניתן להצביע על מידות שונות של ייצוג ממשות: מכתיבה היסטורית –ם בינאריים כי המושגים האלה אינ

תוך שימוש –של ממש, דרך רומן היסטורי המבקש להציג עדות מהימנה על אופייה של תקופה מסוימת

עבור בספרות הנשענת על אירועים היסטוריים אך עלילתה ברובה דמיונית, ועד 168בפרטים בדויים,

ניתן להצביע על –אשר באופן גלוי אינה מייצגת את הממשות כלל. בדומה לכך –זיה לספרות הפנט

מציאות, לפעמים אף בתוך אותה היצירה. לדוגמה, אפשר להבחין בין דמות -רמות שונות של הדמיית

אשר כמו בחיים –סטריאוטיפית, אשר אין בה מורכבות והתפתחות, לדמות "עגולה" –"שטוחה"

ניתן למצוא בספרות דמויות 169ה פנים שונים, והיא עוברת שינויים במהלך החיים.הממשיים, יש ב

"שטוחות" או "עגולות" ברמות שונות, ובמקרים רבים ה"גיבור" של הרומן יהיה "עגול" יותר מדמויות

הסיפור "לא משכנע" אותנו. –המשנה. ככל שהדמויות "שטוחות" יותר, יש לפנינו פחות "דימוי מציאות"

ממדיים או -הם יכולים להיות שטחיים וחד –גם לגבי תיאורי מקום ונוף, או תיאור של סיטואציות כך

הסופר מבקש –"עגולים" ומגוונים. ברינקר הראה כי יש ז'אנרים שבהם שני סוגי הריאליזם משתלבים

ום" של לתאר באופן חי ועשיר תקופה היסטורית ממשית )הדוגמה שהוא הביא היא הרומן "מלחמה ושל

הבדיוני אשר -לב טולסטוי(, אך ישנם מקרים שבהם הם נפרדים: ישנה סיפורת מתחום הפנטזיה והמדע

מדמה מציאות באופן עשיר ומלא, אך איננה מייצגת ממשות היסטורית. מאידך, ייתכן תיאור של פרטים

אך באופן "רזה" ו"שטוח". –היסטוריים ממשיים

צעים ספרותיים "לשכנע" אותנו באמיתות הדברים. טקסט אשר איננו אבחנה זו מצביעה על כוחם של אמ

גם אם הוא מעוגן במחקר היסטורי –ידינו כ"לא משכנע" -מציאות באופן מיטבי, יתקבל על-מצליח לדמות

מתקבל על ליבנו כאמתי. מובן, כי האמצעי –דקדקני, וטקסט שבו מצליח הסופר "להחיות" את האירועים

-ומד בחלל ריק: כאשר אנו קוראים ספר בדיוני, גם אם אנו שקועים בעלילה ומזדהים עדהספרותי איננו ע

167

ויש לשים לב כי משמעות –אונטולוגי -בחלקה הראשון של היחידה הזכרנו את המונח "ריאליזם" בהקשרו הפילוסופי

קטגורי: שם היה מדובר על שאלת קיומם של "יישים" מסוימים, וכאן אנו מדברים על אופיו של טקסט המושג כאן שונה באופן ספרותי.

168ספרו של אלכסנדר סולז'ניצין על –ניתן למצוא סגנון כזה בספרים העוסקים בשואה, או באירועים קשים אחרים )למשל

"(. "יום בחיי איוואן דניסוביץ' –החיים בגולאג הסובייטי 169

. לדבריו, דמות "שטוחה" היא (E. D. Forster, 1879-1970)ההבחנה נוסחה כך על ידי הסופר וההוגה אדוארד מ. פורסטר

כזו אשר "ניתן לבטא אותה במשפט אחד".

אנו זוכרים כי איננו עוסקים ב"מציאות", וכשנרים את הראש מהספר הסיפור –כדי דמעות עם הדמויות

גם אנו נקבל את תוכנו –ייעלם. במקביל, אם אנו יודעים כי הטקסט שלפנינו הוא תיאור היסטורי מהימן

אם הוא כתוב באופן "רזה". הדברים מורכבים יותר כאשר אנו עסוקים בטקסטים המשלבים בין

התחומים: רומן היסטורי טוב, יכול לשכנע את הקוראים כי "כך היה", יותר מספר היסטוריה דייקני אשר

משכנע, כתוב בצורה "יבשה". אך האם יתרונו של הרומן הוא רק ביכולת השכנוע? הרי הסיבה שהוא

היא בגלל היכולת לדמות את המציאות. אם כן, ניתן לומר כי הספר ה"יבש", לא מתאר את המציאות

שהרי החיים אינם טכניים ויבשים כמו תרשים אדריכלי! –כהווייתה

נקודה זו מקבלת משנה תוקף בידי הוגים אשר מחזיקים באסכולת ה"כינון" ביחס להיסטוריה. הוגים אלה

ההיסטוריון "מכונן" אותו ולא "מגלה –, כי לא ניתן לדבר על העבר ההיסטורי כ"ממשי" סברו, כזכור

הדבקות –אותו". לאור מבט כזה, המאפיין העקרוני אשר בו ההיסטוריון מבקש לבדל את עצמו מהסופר

מתעמעם. ממילא, אפשר לראות את הכלים הספרותיים כחלק מרכזי בתהליך –במציאות ה"ממשית"

כאשר ההיסטוריון מצליח לייצר תחושה של ממשות, הוא "מכונן" בכך היסטוריה. חוקר –ן" ה"כינו

, הרחיב את השימוש בכלי ניתוח (Roland Barthes, 1915-1980)רולאן בארת הספרות והוגה הדעות

ספרותיים גם לטקסטים היסטוריים "יבשים", וביקש להראות את האמצעים הספרותיים המשמשים אותם

י ל"כונן" את ההיסטוריה. למשל, שימוש בפרטים אשר אינם מהותיים למהלך הסיפור, יוצר תחושה בכד

הוא כאילו אומר לקורא: יש משהו שם, בעולם, מחוץ לסיפור. –של ממשות

–ואיננו נכנס בקלות לתבנית של "ייצוג ממשות" או "דימוי מציאות" –יש לציין ממד נוסף הקיים בספרות

. ציינו לעיל את הז'אנר של ספרות הפנטסיה כדוגמה מובהקת לספרות האלגוריהאו המשלוהוא

הרחוקה מ"ייצוג ממשות". אך מה נאמר אם מדובר במשל, שבו מבקש הסופר לתאר מציאות ממשית?

–", למשל, עורכות החיות בהנהגת החזירים מהפכה ומגרשים את בעל החווה חוות החיותבספר "

משליטים משטר של עריצות קשה על שאר החיות. מובן כי הספר אינו מייצג שום ולבסוף החזירים עצמם

מעולם לא היו חיות אשר הנהיגו מהפכה שכזו. אך למעשה, הספר הוא משל על –ממשות במובן ישיר

כמעט כל דמות בסיפור מייצגת דמויות היסטוריות של –המהפכה הקומוניסטית, ולפי פרשנויות מסוימות

לאור פרשנות זו, הספר למעשה "מייצג ממשות"? נקודה זו מעוררת מחשבה נוספת על גם ממש. האם,

האם מדובר על כלי אסתטי בלבד, המאפשר לנו "לשקוע" בספר –על המשמעות של "דימוי מציאות"

או ש"דימוי מציאות" איכותי הוא למעשה דרך לספר באופן אלגורי על חיינו –ולדמיין כי לפנינו מציאות

ממשיים, וללמוד על עצמנו דברים אשר לא ניתן ללמוד באופן אחר? ה

מדעיים -ניתן לטעון, כי הדבר אשר ראוי לחפש בלימוד היסטוריה איננו חוקים –אם נחזור להיסטוריה

ואף לא הבנה אנתרופולוגית של חברה או שיפוט רציונלי של אנשי העבר. הדבר אשר לשמו אנו "עושים

להבין את חיי בני האדם באמצעות סיפור. –וק אותה הנקודה שבה עוסקת הספרות היסטוריה" הוא בדי

אשר הנמשל שלו הוא חיינו –דווקא לאור ממשותן ההיסטורית –דמויות העבר משמשות מעין משל

כיום, בהווה. נקודה זה תלווה אותנו בהמשך הדיון.

"העללה" –הסבר באמצעות סיפור

אנו "מבינים" את הסיפור: –ין אם מדובר בסיפור בדיוני או בסיפור היסטורי ב –כאשר אנו קוראים סיפור

ברור לנו מי הדמות הראשית, ומה עובר עליה, מי הן הדמויות המשניות ומה תפקידן בעלילה. בדרך כלל

מה הוביל למה, ולפעמים גם מדוע אירע מה שאירע, –אנחנו מצליחים להבין, מתוך רצף העלילה עצמה

זקוקים להסבר נוסף. במידה רבה, גם את החיים הממשיים אנחנו "מבינים" באמצעות סיפורים. ואיננו

דעת, -כאשר אנו נמצאים במערכות יחסים או בהתרחשויות חברתיות מורכבות, אנו מכניסים אותם, בבלי

גם האמיץ והפחדן, המוסרי והנבל וכדומה. –לתבניות של סיפור: אנשים שונים מקבלים "תפקידים"

כאשר אנו מתבוננים על מערכות רחבות, כמו המערכת הפוליטית או הכלכלית, אנו נוטים לייחס לבני

גם פועלים, במקרים רבים, לפי ה"תפקיד" שלנו 170ולשפוט אותם בהתאם לכך. –אדם "תפקידים" כאלה

קיד שלנו במקום שבו התפקיד שלנו הוא "הליצן", ננהג באופן שונה מאשר במקום שבו התפ –בסיפור

הסיפור נותן –הוא "המנהל". פסיכולוגים ואנשי חינוך הצביעו על החשיבות של הסיפור לעולמו של הילד

מסגרת, פשר וסדר בעולם המורכב, ומאפשר לילד לעכל את החוויות שאותן הוא עובר. סיפורי ילדים אף

מהיכן הכול התחיל? –עוסקים לעיתים במפורש בהסבר של תופעות, דרך הכנסתן למסגרת סיפורית

איך הדברים התגלגלו עד שהם הגיעו למצב בו אנו פוגשים אותם כיום. כל הנקודות הללו מבהירות את

כוחו של הסיפור לתת מעין "הסבר", בלי צורך למערכת מושגים חיצונית לו. ניתן להיזכר בהקשר זה

טוריונים להימנע מהסברים הוא תבע מההיס –בדבריו של אוקשוט, עליהם למדנו ביחידה הקודמת

חיצוניים, ולהסתפק בתיאור מלא ועשיר של רצף האירועים. לאור ההקשר של יחידה זו, דבריו נעשים

מובנים יותר.

בעשורים האחרונים, החלו מספר הוגים והיסטוריונים לבחון את העיסוק ההיסטורי לאור יסודות אלה.

ן משמעותי את הדיון בנושא, דרך הצגת הרעיון של פיתח באופ (-Hayden White,1928) היידן וייט

"העללה". וייט עמד בפירוש כנגד הנטייה לספח את ההיסטוריה למדע, וקבע כי אזור המחיה של

ההיסטוריה הוא דווקא הספרות. אמנם, ההיסטוריון עוסק באירועים אשר התרחשו באמת, ולא בסיפור

וייט, היא למעשה חיבור של יצירת ספרות. ההיסטוריון אך גם עבודתו, לפי –אשר הוא בודה מדמיונו

עומד בפני עובדות רבות הפזורות על פני נקודות שונות בזמן ובמרחב, והוא נדרש לבחור את האירועים

ולעצב אותם למבנה עלילתי: לבחור דמות מרכזית, נקודת התחלה ונקודת סוף, ואף סוגה ספרותית

–לה. בעובדות ובאירועים "מצד עצמם" אין שום עלילה או סיפור מסוימת שמארגנת את האירועים לעלי

ההיסטוריון הוא המכניס את הממדים הללו, ויוצר את הסיפור. בעולם הספרות והתיאטרון, מוכרות עוד

170

ראה גם בסעיף הקודם על ההטיה ה"ייצוגית".

אשר כבר אריסטו ניתח אותן והצביע על –מימי יוון העתיקה הסוגות הקלאסיות של הטרגדיה והקומדיה

ווייט התייחס גם לסוגות נוספות, כמו רומנסה וסטירה. וייט ניתח את כתביהם – הכללים המנחים אותן

של מספר היסטוריונים חשובים, והראה כי הם משתמשים בסוגות אלה, ומסדרים את האירועים כעלילה

טרגית, קומית, רומנטית או סטירית. מובן, כי אין הכוונה שההיסטוריון פועל באופן מדוקדק לפי ההגדרות

ובדרך כלל, הוא אף איננו מודע לחלוטין למסגרת העלילתית שהוא טווה. הוא "קורא" את –ל אריסטו ש

אלו ה"משקפיים" שדרכם הוא מתבונן. היסטוריונים שונים, יכולים –האירועים באופן הזה מלכתחילה

ניתן, לא את אותו הסיפור –"לקרוא" את אותם האירועים באופן שונה, ולהעליל אותם במסגרת שונה

אחת, להציג הן כטרגדיה והן כקומדיה. אמנם, ניתן לציין מקרים מסוימים שבהם המציאות מציבה גבולות

לא כל אירוע ניתן לראות כקומדיה, אך לפי וייט, המרחב נותר –על אפשרות הפרשנות של ההיסטוריון

וייט כמו אושקוט הדגישו מחד, –ניתן להשוות את הדברים לתפיסתו של מייקל אושקוט 171גדול למדי.

ושללו את הצורך והמקום –את הפן הסיפורי שבהיסטוריה, ואת החשיבות של צורת ההבנה ה"סיפורית"

של "הסבר" חיצוני, הלקוח מהמדע. אך בעוד אושקוט ראה את הממד הסיפורי כנתון בהיסטוריה עצמה,

הוא המכניס להיסטוריה את הממדים לפי וייט ההיסטוריון –וכל מה שנדרש הוא לתאר אותם ותו לא

היוצרים את העלילה.

כפי שנלמד –דוגמה מעניינת אותה מביא וייט, לקוחה דווקא מחיבור היסטורי של קרל מרקס, אשר

דטרמיניסטית. בחיבור -היסטורית מדעית-ביקש בהגותו הבשלה להציג שיטה מטא –בהמשך הקורס

עליית נפוליון לשלטון –קושר מרקס בין שני אירועים 172"השמונה עשר בברימר של לואי בונפרטה",

–וסיום השלטון המהפכני בצרפת, וסיום הרפובליקה השנייה בצרפת ועליית שרל לואי נפוליון בונפרטה

אשר הפכו –. הוא פותח את חיבורו במילים הבאות 19-בתקופת "אביב העמים" של אמצע המאה ה

למטבע לשון ידועה:

מעיר באחד המקומות, שכל העובדות הגדולות והאישים הגדולים וף ג.ו.פ. הגל( )= הפילוסהגל "

פעם בצורת טרגדיה, ופעם ההיסטוריים עולמיים מתגלמים כביכול פעמיים. הוא שכח להוסיף:

..."שניה בצורת פרסה

)...(

ואם את 1789לא השכילה כי אם לחקות, מעשה פרודיה, אם את שנת 1848"...מהפכת

".1793-1795המהפכנית של המסורת

171

בנושא הקשה של השואה באמצעים של הומור ואף אפשר לציין בהקשר זה, כי בשנים האחרונות החל עיסוק לא מבוטל

כקומדיה של ממש. 172

הכברג, בתוך קארל מרקס ופ. אנגלס, -, תרגום ח. טויכלרהשמונה עשר בברימר של לואי בונפרטהקארל מרקס,

(.1955)מרחביה: ספרית פועלים, כתבים נבחרים

סיפורית: את הסיפור של המהפכה הצרפתית -מרקס עצמו, אם כן, מכניס את הקורא למסגרת עלילתית

הוא מציע לראות כמעין פארסה קומית. 1848בעוד את ניסיון המהפכה של –הוא מציע לקרוא כטרגדיה

בושות" ו"תחפושות". עולה מתוך כמו "תל –לאורך החיבור, הוא משתמש בדימויים מעולם התיאטרון

דבריו, כי הדמויות בהיסטוריה פועלות כמו דמויות ספרותיות, או שחקנים במחזה: ביודעין או שלא

לנוכח בני אדם אחרים ולעיתים כביכול למול מבטם של –ביודעין, הם מקבלים תפקידים ו"מציגים" אותם

הדורות שעברו.

האם רלטיביזם? –היסטוריה כספרות

רעיונותיו של וייט שפכו אור על ממד חשוב בכתיבה ההיסטורית, ובעיסוק של בני אדם בהיסטוריה בכלל.

סיפור, ליצור הבנה ומשמעות מהווה אלטרנטיבה של ממש לדגמי -האפשרות של עלילה, או מבנה

הרי ההסבר שראינו עד כה. האם בכך נפתח פתח לרלטיביזם או סובייקטיביזם רדיקלי של ההיסטוריה?

והיא מושפעת מעולמו האישי וטעמו של הכותב. ארגון שונה של –הסוגה הספרותית היא פרי דמיון

העובדות, כך ניתן לטעון, ייצור משמעות אחרת לגמרי לדברים, והכל נתון ל"נרטיב" שההיסטוריון מבקש

הספרותי את האפשרות להציג. אכן היו היסטוריונים אשר נטו לכיוון זה, וביקשו לערער באמצעות המודל

של כתיבה היסטורית בעלת יומרה לאובייקטיביות. את אותו הסיפור, טענו, ניתן להציג באופנים שונים

אם אנו מסתכלים מנקודת מבטו של המן, סיפור –לחלוטין, אם אנו מסתכלים מנקודות מבט שונות

"רשומון", על שם סרטו של פנים זו זכתה לכינוי-המגילה הופך מקומדיה לטרגדיה. היסטוריה רבת

בו מוצג לעיני הצופים אותו הסיפור ארבע פעמים, מנקודות מבט –הבמאי היפני אקירה קוראסווה

שונות. כל נקודת מבט הופכת לחלוטין את משמעות הסיפור, והצופה איננו יכול לקבוע איזו גרסה של

י וייט, ההיסטוריון איננו יכול "לשחק" הסיפור היא ה"אמתית". אך אין הכרח ללכת בדרך זו. ראשית, לפ

הוא אמנם טווה את מסגרת העלילה, אך העובדות נותרות יציבות. –עם העובדות ככל העולה על רוחו

לא ניתן להציג מעשה רצח מכוון כתאונה מצערת, ותבוסה צורבת במלחמה כניצחון הרואי. בנוסף, טווח

–עליהן הצביע וייט, אינן גחמות אישיות של ההיסטוריון הסוגות הספרותיות –הפרשנות איננו אינסופי

אלא מסגרת משמעות אשר מלווה את האנושות מאות ואלפי שנים. ההיסטוריון אף אינו "בוחר" באופן

הוא קורא את הסיפור באופן כזה לאור רקע היסטורי ותרבותי עמוק, שלו ושל –שרירותי בין הסוגות

פרותית של הטקסטים ההיסטוריים איננה מבטלת לגמרי את מקומם קוראיו. מעבר לכך, הפרשנות הס

ההסבר המדעי, המחקר האנתרופולוגי או השיפוט הרציונלי. –של הממדים האחרים אשר ראינו עד כה

אף אם להעללה מקום חשוב בקביעת המסגרת של הסיפור ההיסטורי, אין היא מונעת מההיסטוריון

שהרי הוא לא ראה את ההיסטוריה –הוא דוגמה מובהקת לכך להשתמש בכלים אחרים. מרקס עצמו

כספרות גרידא, אלא דווקא כמדע חמור.

מאפייני הזמן של הסיפור ההיסטורי

נקודה נוספת אשר ניתן ללמוד מתוך השוואת הכתיבה ההיסטורית לכתיבה הספרותית, נוגעת לאופן

הצגת –יא מאפיין בסיסי של ההיסטוריה הזמן ה-התיאור של התנועה בזמן. תיאור ההתרחשות על פני

האירועים על פני רצף כרונולוגי: מה קדם למה. אך האם יש דרך אחת בלבד להציג זאת? האם הכתיבה

ההיסטורית מתחילה בפשטות מהמוקדם ביותר ומתקדמת לפי הסדר עד לאירוע המאוחר ביותר?

רכבת הרבה יותר. התבוננות ביקורתית בכתיבה ההיסטורית, מראה כי התמונה מו

ראשית, האפשרות להציג סיפור לפי סדר כרונולוגי הדוק, קיימת רק במסגרת אירועים פשוטה ומצומצמת

מאד. כמעט כל התרחשות היסטורית שאותה נרצה לתאר, כוללת אירועים ופעולות אשר קורים במקביל

נרצה לתאר הן את 173של,ובהכרח יש לתארם בזה אחר זה. אם אנו מתארים התארגנות למלחמה, למ –

דיוני הממשלה, הן את ההתארגנות של הכוחות בשטח, והן את הלך הרוח בציבור. בסיפור על

הקשר עם הפעולות של הנרצח ותומכיו. ההיסטוריון -התנקשות, משתלבים זה בזה התכניות של קושרי

בחירה תהיה מושפעת, באיזו התרחשות הוא יפתח את חיבורו, ומה יבוא מאוחר יותר. ה –נדרש לבחור

אם כי ניתן לראות את הקושי הזה –באופן זה או אחר, ממסגרת העלילה שבה מוכנסים האירועים

כבעיה שהיא "טכנית" ביסודה.

". "הטרמה" נסיגה" ו"הטרמהחריגה עקרונית יותר מהסדר הכרונולוגי היא השימוש באמצעים של "

ה מקדים לתאר אירוע אשר מתרחש מאוחר יותר בציר פירושה שההיסטוריון )או הסופר( בכוונה תחיל

בו אירוע מוקדם מוזכר בשלב מאוחר של הסיפור. הטרמה –הזמן, ו"נסיגה" היא המצב ההפוך

משמשת, לעיתים קרובות, בכדי "להכניס" ולמשוך את הקורא לתוך הסיפור: ישנן, למשל, ביוגרפיות

לוויה המונית מבהירה לקורא –הדמות עליה מספרים היסטוריות אשר נפתחו דווקא בתיאור הלוויה של

כי לפנינו דמות שהייתה לה חשיבות או השפעה רבה בתקופתה, ולוויה מעוטת משתתפים יכולה להדגיש

במחלוקת. אפשרות אחרת היא בחירה ברגע השיא של פעילותה הציבורית של -כי הדמות הייתה שנויה

כמו מהפכה, –ננו עסוקים בדמות אחת, אלא בתהליך רחב הצלחתה או כישלונה. גם כאשר אי –הדמות

במקרים רבים ההיסטוריון יבחר לפתוח דווקא בסוף התהליך, או באירוע אשר הוא –או תנועה לאומית

יש כאן סיפור חשוב ומעניין. לעיתים, –שיא. כך הקורא חש כי "כדאי לו" להמשיך ולקרוא -רואה כנקודת

ר עליה רוצה ההיסטוריון לענות: כיצד הגיעה הדמות להשפעה רבה ההטרמה מציגה את השאלה אש

כזו? מה גרם לכישלון התנועה? נסיגה בתיאור, באה כאשר הכותב רוצה לציין מאורע מהעבר, אשר

משמעותי לדעתו להבנת האירועים בהם הוא דן. כך למשל, האופן בו מנהיג התמודד עם אתגר שעמד

חוויה שהוא עבר בצעירותו. אזכור החוויה כשלעצמה בתחילת הביוגרפיה בפניו, יכול להיות מובן לאור

תהיה חסרת משמעות והקשר, והביוגרף יעדיף להביא אותה בסמוך לתיאור האתגר וההתמודדות עמו.

173

י מייקל אוקשוט ביחידה הקודמת.ראה דברינו בנוגע למלחמת ששת הימים בהקשר של הדיון בדבר

"עיוות" נוסף ברצף הכרונולוגי הוא במידת התדירות של אזכור האירועים. לעיתים, ההיסטוריון יזכיר את

ספר פעמים, מתוך זוויות שונות שבהן יש לו חשיבות. אזכור חוזר שכזה נותן לאירוע יותר אותו האירוע מ

מספר –משקל מאשר אירועים אחרים, אשר הוזכרו בתדירות נמוכה יותר. לעיתים קורה גם מקרה הפוך

רידות אירועים שונים "מקובצים" יחד לתיאור יחיד: ההיסטוריון יכול לתאר, למשל, מספר התקוממויות ומ

כגל התקוממויות אחד, ולא לתאר כל אירוע כשלעצמו. נקודה –אשר אירעו במשך תקופה ארוכה

מהותית נוספת, נוגעת ליחס בין משך הזמן ההיסטורי לבין אורך התיאור המילולי. רק במקרים נדירים,

כגון – זמן הקריאה של הטקסט ההיסטורי זהה או דומה למשך הזמן של ההתרחשות ההיסטורית עצמה

כאשר מתואר נאום או דיאלוג מילה במילה. בדרך כלל, ההיסטוריון נדרש לדחוס לתוך מספר עמודים

ההיסטוריון יתעכב –לעיתים אף מאות שנים. תהליך ה"דחיסה" איננו שוויוני –מצומצם תקופה ארוכה

ן כללי יותר. ישנן על אירועים מסוימים ויתאר אותם באופן מפורט, ואירועים אחרים הוא יתאר באופ

"סצנות" אשר אותן הוא יבחר לתאר ב"הילוך איטי" ביחס למקצב הכללי של הטקסט, בעוד אירועים

הקורא –אחרים יופיעו "בהילוך מהיר". תיאור "איטי" ועשיר יותר, יהיה ממילא גם יותר "מדמה מציאות"

מעט במידת המציאותיות של הדברים. יוכל לחוש כאילו הדברים קורים לנגד עיניו, בעוד סקירה מהירה ת

בעוד הכותב יכול לנסות ולהימנע ככל יכולתו מ"הטרמות" ו"נסיגות", הוא אינו יכול שלא לעוות במידה

כלשהי את היחס בין מקצב הקריאה לבין הזמן ההיסטורי.

אר הפרד בממד הספרותי של ההיסטוריה: הרצון לת-החריגות הללו מהרצף הכרונולוגי כרוכות לבלי

אירוע משמעותי בכדי למשוך את הקורא, האזכור החוזר המבקש להסב את תשומת הלב למרכזיות של

כל אלה הם כלים ספרותיים, –האירוע, התייחסות "מהירה" לנושאים אשר אינם נוגעים לרצף העלילתי

ת בין אשר ניתן למצוא אותם באותה המידה גם ברומן בדיוני. ניכר מהדברים כי ישנה השפעה הדדי

הכתיבה ההיסטורית לבין הכתיבה הספרותית.

"שבירה" נוספת נובעת דווקא מהסגנון המדעי של הכתיבה ההיסטורית: ההיסטוריון מבקש לגבות את

תיאורו הספרותי בעדויות ובראיות, או לנמק את ההסבר שהוא נתן כנגד הסברים אחרים. ההיסטוריון

ומציג לו את הנימוקים והעדויות. אך –בגוף ראשון, אל הקורא מפסיק את התיאור הרצוף ופונה, לעיתים

גם לסגנון המדעי הזה ניתן למצוא מקבילה ספרותית: גם בספרות ישנם מקרים שבהם הסופר עוצר את

רצף הסיפור, ומציג את הרהורו האישי או את הסיבות אשר הביאו אותו להתפתחות מסוימת בכתיבה.

זמן, ונוגעת ליחסי ה"מספר" והטקסט. ניגע בנקודה זו בקצרה כעת.ה-נקודה זו חורגת משאלת רצף

"המספר"

בחקר הספרות, עוסקים לא מעט בדמותו של "המספר": מי מספר את הסיפור? לעיתים, אחת הדמויות

בגוף ראשון. במקרים אחרים, הסופר "מלווה" את הסיפור –מספרת את כל הסיפור מנקודת מבטה שלה

מת, אך הוא מדבר עליה בגוף שלישי, ומתאר גם דברים אשר מחוץ לטווח ראייתה דרך דמות מסוי

יודע": המספר איננו -הישיר. הסופר גם יכול לעבור בין כמה דמויות. אפשרות נוספת, היא "המספר הכל

הן –הוא "מחוץ לעולם" של הדמויות, ויודע עליהן הכול –מסתכל מנקודת זמן של אף דמות ספציפית

הסיפור –ורי ליבן, והן את הנוף שבו הן נמצאות. בכל האפשרויות הללו, הסופר עצמו נסתר את הרה

איננו מזכיר לנו ישירות כי יש סופר, שגם לו יש "אני", נקודת מבט משלו. כפי שאמרנו לעיל, לעיתים

שלא כחלק ממסגרת הסיפור. –מבקש הסופר דווקא לגלות את עצמו, ולבוא במגע ישיר עם הקורא

באיזו צורת סיפור נוקטים ההיסטוריונים? לעיתים רחוקות מאד ההיסטוריון יציג את סיפורו כדיבור בגוף

יתר לסגנון כתיבה של רומן -דבר זה נראה כהתקרבות –ראשון של אחת הדמויות, או אף של כמה מהן

על האירועים יודע": הוא צופה-ההיסטוריון מבקש להידמות למספר "הכל –ספרותי. במידה מסוימת

מבחוץ, ולעיתים הפרספקטיבה ההיסטורית מאפשרת לו לדעת פרטים אשר אף דמות לא הייתה יכולה

לדעת. הוא אף מסוגל לנסות ולשער את הרהורי הלב ואת שיקול הדעת אשר הנחה את הנפשות

ו את בשונה מהסופר, אשר יצר בעצמ –הפועלות. אך ברור כי ההיסטוריון איננו באמת "כל יודע"

יודע", הוא -הדמויות, ידיעותיו של ההיסטוריון מוגבלות מאד. אם הוא יציג את עצמו כמו ה"מספר הכל

או להישאר "מחוץ לתמונה", אך להציג אותה –ייאבד מאמינותו. ההיסטוריון יכול לנקוט במספר דרכים

: ביטויים כמו: "לכאורה", באופן פחות מלא ומפורט, או "להיכנס לסיפור", ולשתף את הקורא בהסתייגויות

שוברים את דמות המספר האנונימי ומציגים בפני הקורא את החוקר –"קרוב לוודאי", "ייתכן ש.."

בדומה לרומן –שמאחורי הסיפור. אפשרות אחרת, היא לתאר את הסיפור כולו כסיפור מחקר אישי

הפרטים ההיסטוריים כסיפור הרקע בלשי: ההיסטוריון יכול להציג בפני הקורא את התהליך של גילוי של

שבו מסופרות גם העובדות ההיסטוריות עצמן.

סיכום –היסטוריה וספרות

וביקשנו לבחון את היחסים שבין ההיסטוריה לבין –בסעיף זה התרחקנו עוד יותר מעולמו של המדען

אתגר העומד הספרות. עמדנו על נקודות חשובות שבהן ההשוואה מעמיקה את ההבנה שלנו אודות ה

ראינו כי ניתן –בפני ההיסטוריון כאשר הוא נדרש להציג את תוצר מחקרו לפני הקוראים, ויותר מכך

ללמוד גם על אופי המחקר עצמו, ואולי אף על משמעותה של ההיסטוריה בכלל. עם זאת, ראינו גם את

הגבולות של השוואה זו, אשר אותם היסטוריון ראוי לשמו לא יחצה.

חשיבה היסטורית :4יחידה

היסטוריה, מסורת וזיכרון בישראל

–על היחסים שבין ההיסטוריוגרפיה המודרנית לבין הצורך בזיכרון קולקטיבי

מתוך התמקדות בהקשר היהודי

פתיחה 4.1

ביחידות הקודמות, עסקנו בבעיות כלליות הנוגעות לעבודת ההיסטוריון: האם ההיסטוריה היא מדע?

ה לספק תמונה אובייקטיבית? מה המתודה שבה היא צועדת, או שבה היא צריכה לצעוד? האם היא יכול

אדם, ובאירועים אשר עברו עליהם בעבר? בעיות אלה נוגעות לכל -מה המשמעות של עיסוק במעשי בני

והן אינן קשורות באופן ישיר להשתייכותו התרבותית או הלאומית. ביחידה זו, נבחן 174היסטוריון מודרני,

את היחסים שבין המחקר ההיסטורי לזהות קונקרטית: הזהות היהודית. האם ההיסטוריון היהודי עומד

חלקו של עמיתו האנגלי או האמריקאי? האם המפגש בין המורשת היהודית -בפני בעיות אשר אינן מנת

העם לבין המחקר ההיסטורי מעורר בעיות ושאלות ייחודיות? האם יש חשיבות למצבו ההיסטורי של

היהודי בעת התפתחות ההיסטוריוגרפיה המודרנית?

שאלת היחסים בין –בכדי להתמודד עם שאלות אלה, נפתח בדיון אשר טרם עסקנו בו באופן שיטתי

היסטוריה וזיכרון. סוגיה זו היא חלק מהדיון הכללי והעקרוני על תפקידו של ההיסטוריון, ואיננה מקושרת

, זהו אחד הנושאים המרכזיים כיום בדיון אודות ההיסטוריה. אנו ניגע בו למעשה –דווקא למקרה היהודי

רק בקצה המזלג, ולאחר הצגה תמציתית של שאלות מרכזיות בסוגיה נפנה אל העולם היהודי. תחילה

שני -בתנ"ך, בימי בית –נתבונן מעט במקומה ובאופייה של התודעה ההיסטורית במסורת היהודית

הגלות. נבחן את הייחודיות של מצבו הממשי של העם היהודי מאז יצא לגלות, ובדברי חז"ל ובשנות

. לאור זאת, נבין טוב יותר 19-ובפרט נתמקד במצבו בעת הופעת המחקר ההיסטורי המודרני במאה ה

את משמעותו המיוחדת של המפגש בין היהדות לבין ה"היסטוריה". לבסוף, נדון בהיסטוריוגרפיה

הציונות והשואה. לאורך הדיון, תלווה אותנו השאלה –סביב שני מוקדים מרכזיים ,10-היהודית במאה ה

174

כפי שהזכרנו בפתיחת הקורס, היסטוריונים לא –אין הכוונה שהבעיות הללו אכן מטרידות בפועל את כל ההיסטוריונים

מעטים מבקשים להתעלם מהבעיות הפילוסופיות ורואים בהן מטרד מיותר...

ישראלי יכולים לתת לנו תובנות גם לגבי העיסוק -האם יחסי ההיסטוריה והזיכרון במקרה היהודי –

ההיסטורי הכללי?

זיכרון אישי וזיכרון קיבוצי

ואולי הם –נרדפים, או אולי דווקא מנוגדים מה היחס בין "היסטוריה" לבין "זיכרון"? האם אלו מונחים

כשני קווים מקבילים, אשר עוסקים בנושא דומה אך לא נפגשים? מובן, כי התשובה לשאלה מותנית

אותה המילה יכולה לקבל בשפת היומיום משמעויות מנוגדות, וגם –בהגדרה המדויקת של המושגים

תופעות שונות. בפתיחת הקורס כבר עסקנו הוגים וחוקרים משתמשים במילים זהות בכדי לתאר

במשמעויות שונות של המילה "היסטוריה", ובאופן דומה ניתן להצביע על גוונים שונים במשמעותו של

מעטבאופן המילה "זיכרון", אלא נבחן לשהגדרות שונות האנו לא נעסוק כעת בבחינת המושג "זיכרון".

.מושגמספר הקשרים שבהם משתמשים ב אינטואיטיבי

זיכרון האישיצדדים שונים ב

כל אדם עובר – הזיכרון האישיההקשר הראשון שאליו נתייחס, אשר ניתן לראותו כבסיסי יותר, הוא

חוויות שונות במהלך חייו, והן נחרתות בזיכרונו. ראוי לשים לב עד כמה הזיכרון, במובן זה, הוא תופעה

באותו האירוע, לא יהיה את אותו הזיכרון. כל אחד "זוכר אינטימית: לשני אנשים אשר נכחו יחד -פרטית

לבד", ואיש איננו יכול לחדור לזיכרונותיו של חברו. גם כאשר אנשים מספרים זה לזה את זיכרונותיהם,

אם אני יודע שקרה משהו, זה לא אומר שאני –הם אינם יכולים להעביר את הזיכרון עצמו אל הזולת

שני אנשים אשר נכחו יחד בטקס –ם התוכן של הזיכרון משתנה מאדם לאדם יתרה מכך, ג 175זוכר אותו.

ואחר יזכור את נאומו של –צבאי, יזכרו דברים שונים: אחד יזכור )בעיקר( את צבעי המדים והדגלים

המנהיג. הזיכרון, אם כן, כרוך בסובייקט הזוכר. בתוך עולם הזיכרון האישי, ניתן לערוך חלוקה לרמות

הדברים שראיתי בדקות )ואולי אף השניות( האחרונות, –ציר הזמן: מהזיכרון הקרוב ביותר שונות על

ועד אירועים מתקופת הילדות והינקות. באופן –דרך דברים שחוויתי מתחילת היום, השבוע, או השנה

שים וככל שמתרחקים אחורה הזיכרונות נע –פשוט, הזיכרון מהאירועים הקרובים הוא ברור ומלא יותר

מעורפלים יותר. מאידך, ניתן לומר כי חוויות אשר נחרתו בזיכרוננו בשלב מוקדם, הן משמעותיות יותר

בעיצוב האישיות שלנו מהאירועים המידיים, אשר טרם "התעכלו". הזיכרון המוקדם יותר הוא לפיכך גם

כך למשל, אנשים –יבית זמן מושפעת מהחוויה הסובייקט-"עמוק" יותר. יש לציין, כי עצם החלוקה לרמות

"תוחמים" את העבר שלהם לפי תחילתה של עבודה חדשה, קשר זוגי, שירות צבאי וכדומה.

אלא גם מידע שקיבלנו מבחוץ: כאשר מישהו מספר לי על –אך הזיכרון שלנו אינו כולל רק חוויות אישיות

יפר לי גם הוא נשמר בזיכרוני. באופן אינני "זוכר" אותה כעת כחוויה שלי, אך המידע שהוא ס –חוויה שלו

אנחנו זוכרים נוסחאות במתמטיקה, מילים באנגלית, –רחב יותר, זהו הבסיס לכל תהליך של לימוד

175

ידיעה", ועל ההבחנה בינה לבין "סברה", "האמנה", וכדומה. לצורך העניין, נתעלם מהדיון הפילוסופי על הגדרתה של "

חומר היסטורי. יש לשים לב להבחנה: אני יכול לזכור את חווית הלימוד –משניות שאותן שיננו וכמובן

טב את התוכן ולא לזכור כיצד ומתי למדתי אותו. למרות לזכור הי –ולא לזכור את התוכן הנלמד, ולהפך

כל זיכרון של חוויה הוא בד בבד זיכרון של –ההבחנה, הגבול בין סוגי הזיכרון הללו איננו כה ברור

לעיתים, התוכן הלימודי עצמו משולב בחוויה 176"מידע", וכל זיכרון של "מידע" כרוך בחוויות והתנסויות.

חדש, השתוממות על דברים תמוהים, תחושת הזדהות עם התוכן הנלמד ועוד. חוויה של גילוי דבר –

הנוגעים לסיפור חיינו, יכולים להתערבב –יתרה מכך, דברים שלמדנו, או שמענו עליהם מכלי שני

הסיפור שסיפרו לנו הופך להיות חלק מה"זיכרון" שלנו. –בזיכרוננו עם חוויות אישיות שלנו

ן לבין "מה שקרה באמת", באופן אובייקטיבי? תפיסה פשטנית של הזיכרון תראה בו מה היחס בין הזיכרו

והשכחה היא מעין בלאי טבעי של החפצים –מעין "ארגז", שבו נשמרות "תמונות" של חוויות וידיעות

,זיגמונד פרוידששמרנו בארגז. אך במבט ביקורתי יותר, ובפרט לאור מחקריו הפסיכואנליטיים של

(Sigmund Freud, 1856-1939) האישי איננו רק תהליך של שימור: יש -נראה כי תהליך יצירת הזיכרון

–וודאי זה החוויתי, אך במידה לא מבוטלת גם הזיכרון של ה"מידע" –יצירתי. הזיכרון -בו ממד אקטיבי

פש יש הוא סלקטיבי, ולעיתים הוא אף מעוות את הדברים מכפי שהם "היו באמת". פרויד טען כי לנ

האדם מדחיק, מתכחש, או "מתיק" –מנגנוני הגנה, הפועלים באופן בולט כאשר יש אירוע טראומתי

( את רושם האירוע הקשה. לעיתים האירוע פשוט "נמחק" מהזיכרון, אך Displacement -)מלשון התקה

ון תחליפי, יש והמתח שבין הרצון לשמר את הזיכרון לבין הנטייה להדחיקו מוביל ליצירה של זיכר

אסוציאטיבי לאירוע, אך אינו מבטא אותו ישירות. חלק מרכזי -"מחפה": זיכרון אשר קשור באופן סמלי

–בתפיסתו הטיפולית של פרויד, התבסס על העיקרון לפיו תהליך של שחזור הזיכרון האמתי, המודחק

ם קשים של נוירוזה, אך יכול לרפא את האדם מתסביכים נפשיים בהווה. פרויד אמנם עסק בעיקר במקרי

מסקנותיו נוגעות לטיבו של הזיכרון בכלל, ודבריו השפיעו רבות על תפיסת הזיכרון בהקשרים רבים: כיום

ומקובל לראות את עולם הזיכרון כמציאות מורכבת, –תפיסת הזיכרון כ"ארגז" נתפסת כנאיבית

וחות משמעותיים של ברירה ואף המבוססת על גרעינים של אירועים אמתיים אך מעורבים ביצירתה כ

עצמית.-מניפולציה

מוריס האלבווקס והזיכרון הקיבוצי

דיברנו, אם כן, על הזיכרון האישי ומאפייניו. האם ניתן לדבר גם על זיכרון של קבוצה או חברה? כפי

ו אותו אינטימי, ובני אדם שונים אשר נוכחים באותו אירוע יזכר-שתיארנו את הדברים, הזיכרון הוא אישי

כולם חוו את אותה החוויה, וזיכרון –באופן שונה. עם זאת, ישנו ממד )או ממדים( המשותף לכולם

כבר אמרנו כי המידע –האירוע יוצר חיבור בין כל השותפים לו. מעבר לכך, האדם איננו חי בחלל ריק

רים אשר נכחו באירוע שאנו מקבלים מבחוץ מחלחל לתוך זיכרונותינו. האינטראקציה שלנו עם אנשים אח

176

המבוססות על יצירה של חוויה או אסוציאציה לחוויה בתהליך הלמידה –ניתן להזכיר בהקשר זה עצות ושיטות לזיכרון

והזיכרון.

תשפיע, על כן, על האופן בו אנו זוכרים אותו. כך, לקבוצת אנשים אשר חוותה יחד אירוע משמעותי, יהיה

החורג מחוגו של כל יחיד ויחיד. מובן, כי ככל שמדובר על קבוצת אנשים אשר ביניהם –זיכרון משותף

הזיכרון המשותף יהיה משמעותי יותר. –תר קשרים מפותחים יותר, ואשר להם חוויות משותפות רבות יו

, הלך צעד נוסף ופיתח את (Maurice Halbwachs, 1877-1945) האלבווקס מוריסהסוציולוג הצרפתי

-הוא התבסס על תפיסתו של מורו, הסוציולוג היהודי 177" או הזיכרון הקולקטיבי.הזיכרון הקיבוצימושג "

פונקציונליסטי: לפי -קראת הוליזםהנ 178,(D. Émile Durkheim, 1858-1917)אמיל דורקהיים צרפתי

דורקהיים, יש להבין את החברה כמכלול, בעל חוקים ומאפיינים עצמאיים, אשר לא ניתן לערוך לו

אשר בתוכה חלקים או 179רדוקציה לעולמם של היחידים. לדבריו, החברה היא כמו מכונה, או אורגניזם,

)=פונקציה( המסייע לפעולת המכלול. כך, יש לנתח תפקיד אברים שונים אשר כל אחד מהם ממלא

תופעות חברתיות לפי התפקיד שהן ממלאות עבור קיום החברה. לתוך המסגרת המושגית הזו הגיע

האלבווקס, והוסיף לה את רעיון הזיכרון הקיבוצי: אם החברה היא מכלול אורגני, ניתן לדבר על הזיכרון

ה יש זיכרון כקבוצה, אשר אין לראותו רק כאוסף הזיכרונות של היחידים של אותו "אורגניזם". לכל חבר

להפך, הזיכרון של כל יחיד ויחיד מותנה בזיכרון הקולקטיבי. לתפיסתו, גם הזיכרון –המרכיבים אותה

שייכות למשפחה, לקהילה או ללאום. –האינטימי ביותר של היחיד מבוסס על הקשר חברתי מסוים

לדבריו, הזיכרון –הוא ביקש להצביע על תפקידו של הזיכרון לקיום החברה והתפתחותה כפונקציונליסט,

יוצר את ה"דבק החברתי", את בסיס הזהות וההשתייכות של היחידים אל המכלול. התודעה המשותפת,

המבוססת על הזיכרון הקולקטיבי, היא היוצרת סולידריות פנימית ומונעת את התפרקות החברה. מכיוון

זיכרון הקיבוצי יש תפקיד, אין לראותו כמשקף בהכרח את "האמת ההיסטורית". הזיכרון הקולקטיבי של

לפי האלבווקס, בדומה לזיכרון הפרטי לפי פרויד, פועל באופן בררני ואף מניפולטיבי: העבר ייזכר באופן

וניתח, קבוצות של ןבזיכרו עסק עצמו פרויד גם כי ,לציין ישהמועיל לשמירת ה"דבק" של החברה בהווה.

. הבודד הפרט של זיכרונו את ניתח שבהם הכלים באותם ואות

זיכרון קיבוצי והיסטוריה

ההיסטוריון כאויב הזיכרון

של המאה הקודמת, והחל 80-וה 70-ה בשנות מחודשת להתעניינות תהזכ של פרויד והאלבווקס םהגות

כרון האישי והקולקטיבי. האלבווקס עצמו התייחס דיון פורה על היחסים שבין המחקר ההיסטורי לבין הזי

ליחסים אלה במספר מאמרים וספרים שכתב. בעייני האלבווקס, קיים ניגוד יסודי בין שני התחומים: בעוד

אובייקטיבית, לדעת את "מה שקרה בעליל", הזיכרון הקיבוצי -ההיסטוריה שואפת אל האמת המדעית

177

. )הוא לא 1945בשנת עד מותו בידי הנאצים, 10-ה המאה של 10-ה משנות החל זה בנושא מחקריו את כתב האלבווקס

היה יהודי, אך היו לו קרובי משפחה יהודיים והוא פעל למענם, והביע מחאה כנגד השלטון הנאצי בצרפת, ונשלח למחנה . מותו לאחר לאור יצא –" והיסטוריה זיכרון" – בנושא החשובים מספריו אחדבוכנוואלד(.

178 יחד עם הוגים כמו מקס וובר וקרל מרקס. דורקהיים נחשב לעיתים לאחד מ"אבות הסוציולוגיה",

179 למעשה, הוא הבחין בין חברות "מכניות" לחברות "אורגניות", אך אין כאן המקום להיכנס לאבחנות אלה.

הניגוד הציג -טיביות היא ממנו והלאה. תיאור חותך של תפיסתהוא כלי בידי הקבוצה החיה, והאובייק

, אשר הושפע רבות מהאלבווקס: (-Pierre Nora, 1931)פייר נורה ההיסטוריון הצרפתי

זיכרון והיסטוריה: בהיותם רחוקים מלהיות מושגים זהים, מודעים אנחנו לכך, שהם "

ידי קבוצות חיות, -שא תמיד עלמנוגדים תכלית הניגוד. הזיכרון הוא החיים, הוא הני

ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה. רגיש לכל

חיות פתאומיים. ההיסטוריה -השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי

שלם תמיד של מה שכבר איננו. הזיכרון הוא תופעה -היא השחזור הבעייתי הלא

, קשר שנחווה בהווה נצחי; ההיסטוריה היא ייצוגו של העבר. בהיותו אקטואלית תמיד

רגשי ומאגי, הזיכרון מסגל לעצמו רק את הפרטים הנוחים לו; הוא ניזון מזיכרונות

מטושטשים, מחוברים זה לזה, מקיפים או מרחפים, פרטיים או סמליים...

ניתוח ושיח ביקורתי. ההיסטוריה, כיוון שהיא פעולה אינטלקטואלית ומחלנת, מזמינה

ההיסטוריה מנערת אותו משם, רושמת –הזיכרון ממקם את ההיזכרות בתחום ה"קודש"

כן, כמו שאמר האלבווקס, מספר -הכול בפרוזה. הזיכרון נובע מהקבוצה שהוא מלכד, ועל

הזיכרונות כמספר הקבוצות; ומעצם טבעו, הזיכרון הוא מרובה אך מופחת, קולקטיבי

לי. ההיסטוריה, לעומת זאת, שייכת לכולם ואף לא לאחד. תכונה המכשירה ואינדיבידוא

180."אותה לייעודה האוניברסלי

אם נתבונן בדברי נורה, ניתן לראות כי הוא מצביע על שני ממדים שבהם הזיכרון וההיסטוריה מנוגדים

בעוד הזיכרון –וייתו זה לזה: ראשית, ההיסטוריה היא אובייקטיבית באופייה וחותרת לייצוג העבר כהו

יציב. שנית, הזיכרון הוא במהותו רווי ערכיות ואף -הוא סובייקטיבי ועל כן מניפולטיבי, לא אמין ולא

התוכן שלו עומד בבסיס הזהות של הקבוצה. ההיסטוריה, לעומת זאת, "איננה –"מקודש" ו"מאגי"

המחשבה הזה, ניתן אף לראות את -אם נמשיך את קו 181היא "חילונית" וביקורתית. –שייכת לאף אחד"

: ההיסטוריון בוחן את אותם היסודות המהווים את ליבת הזיכרון-הרסעבודת ההיסטוריה כמעשה של

הזהות של הקבוצה, ובוחן אותם באופן ניטרלי. גם אם אין הוא רוצה בכך, השאיפה לאובייקטיביות תוביל

מידע אשר אינם מתאימים לאופן בו פעל -רטיהוא יגלה פ –אותו בהכרח ל"שחיטה של פרות קדושות"

הזיכרון הקולקטיבי. דמויות אשר נתפסו כדמויות מופת, וכן אירועים מכוננים, יופקעו ממעמדם ויוצגו

באופן ביקורתי. בעוד הזיכרון מתייחס לדמויות ואירועי העבר כאל נוכחות החיה בהווה, התפיסה

הזו. היסטוריון נוסף אשר עסק במתח הזה מזווית ההיסטורית בטבעה עוקרת את האדם מהשייכות

180

–(. מובא ב: יצחק קונפורטי, "זמן עבר 1993)קיץ 45פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום", זמנים

. 195צבי ה'תשס"ו( -פיה הציונית ועיצוב הזיכרון הלאומי" )ירושלים: יד יצחק בןההיסטוריוגר181

נורה משתמש במושג הקדושה במובן הסוציולוגי. דורקהיים קבע כי כל קבוצה זקוקה ליסוד מסוים אשר ייקבע כ"מקודש",

אשר מובדל מיסודות אחרים אשר יישארו בתחום החולין על ידי איסורים וטקסים.

לדבריו, הזיכרון הקיבוצי 182.(1932-2009) יוסף חיים ירושלמיאמריקאי -דומה הוא ההיסטוריון היהודי

ידי החברה כולה, ובעיקר דרך מעשים מסורתיים ומוסדות -הוא מתפתח על –איננו זקוק כלל להיסטוריון

וען ירושלמי, הדמויות העיקריות בתחום פיתוח הזהות המשותפת חברתיים. גם בתקופה המודרנית, ט

אלא הסופרים, המשוררים והאידיאולוגים. ההיסטוריון מרוקן את –והזיכרון הקיבוצי אינם ההיסטוריונים

הזיכרונות ממשמעותם המיתית, ובכך דווקא הוא יוצר קרע עם העבר:

אני חודר לנבכי העבר היהודי יש בו משום קרע אני חי תוך מודעות אירונית, כי עצם האופן שבו "

183."עם אותו עבר עצמו

" זכורוהוא אכן עסק בספרו " –כפי שניתן לראות, דבריו של ירושלמי מפנים את המבט ל"עבר היהודי"

בייחודיות של מערכת היחסים שבין היסטוריה וזיכרון בהקשר היהודי והישראלי, ונחזור אליו בסעיפים

קדשו לכך. האלבווקס, נורה וירושלמי מציגים בפנינו, אם כן, עמדה ברורה של מתח בין הבאים אשר יו

המחקר ההיסטורי לבין הזיכרון הקיבוצי: אלו שתי צורות אחרות לחלוטין של התייחסות לעבר, והן אף

היחסים באופן -מנוגדות והרסניות זו לזו. האם עמדה זו היא הכרחית, או שניתן לראות את מערכת

נה?שו

כהני" ו"רופאי" הזיכרון"

לא זו בלבד שההפרדה וההנגדה בין ההיסטוריה לבין הזיכרון איננה מובנת מאליה, ניתן לומר כי היא

מנוגדת בתכלית למוסכמות יסוד בחינוך ובתרבות. לימודי היסטוריה מוגדרים כלימודי חובה בבתי הספר

וקא כבסיס הכרחי לגיבוש הזהות של היחידים ולפיתוח היסודיים והתיכוניים, וזאת מכיוון שהם נתפסים דו

ההווה –עם שאיננו יודע את עברו " –הסולידריות החברתית. נהוג, לדוגמה, לצטט את דברי יגאל אלון

כנימוק לחשיבות של לימוד היסטוריה. ההיסטוריה הנלמדת מבוססת –" שלו דל ועתידו לוט בערפל

ולא על דברי המשוררים או האידיאולוגים. גם מעבר לגיל הנעורים, –בעיקרה על מחקרי ההיסטוריונים

נחשב העיסוק בהיסטוריה לכלי מרכזי בפיתוח של אישיות בעלת זהות עמוקה ו"שורשית". במובן מסוים,

אלא –ההצדקה הציבורית למחקר ההיסטורי לא באה מתוך היותו חלק מהחתירה הכללית ל"אמת"

ך חיוני ליצירת חוסן חברתי. מתוך ראיית ההיסטוריה כנדב

יחס זה אל ההיסטוריה מתחיל כבר בראשית ההיסטוריוגרפיה המודרנית. עד כה, הצגנו את הופעת

בעיקר על רקע תנועת הנאורות והרוח המדעית של המודרנה. אך 19-המחקר ההיסטורי במאה ה

רומנטיקה הייתה תנועה לפריחה ההיסטורית בתקופה זו היה שורש נוסף: הרומנטיקה והלאומיות. ה

רעיונית ואמנותית מורכבת אשר הופיעה באירופה במקביל לתנועת הנאורות, ובמידה רבה כתגובה

לה. אין כאן המקום לתאר את היחסים המורכבים שבין הנאורות לבין הרומנטיקה, ובין שתיהן לבין

182

. 1.6ראה גם ביחידת המבוא, סעיף 183

. 101עמ' (,ח"תשמ'ה עובד-עם: אביב-תל, )שביב שמואל: מאנגלית, זכור, ירושלמי חיים יוסף

מהבלעדיות אשר הנאורות העניקה הלאומיות. בקווים כלליים מאד, ניתן לומר כי הרומנטיקה הסתייגה

לשכל הרציונלי או לתבונה של האדם היחיד. פילוסופים ואמנים אשר השתייכו לזרם זה ביקשו להדגיש

הרגש, הדמיון וכוח היצירה. כחלק מזרם זה, הופיעה הגות –את החשיבות של ממדים נוספים באדם

–חברתית"( בין יחידים רציונליים לאומית, אשר התנגדה להצגת החברה כהסכם או חוזה )"אמנה

ותיארו את האומה כמהות חיה, המבוססת על יסודות אתניים ומיתיים. תנועה רעיונית זו הייתה כוח מניע

אשר נאבקו להקמת מסגרות פוליטיות שתבטאנה את העצמאות –מרכזי בעליית התנועות הלאומיות

ח, במידה לא מבוטלת, גם על הרקע של הרוח העיסוק האינטנסיבי בהיסטוריה צמ 184והייחוד הלאומי.

רומנטית. היסטוריונים פעלו מתוך מגמה לתאר את המשך ההיסטורי ו"השורשים העתיקים" -הלאומית

של האומה, וכדי להנחיל לציבור הרחב את התודעה הלאומית. ההיסטוריונים הללו ראו את עצמם כבעלי

יין, כי הגבול בין היסטוריוגרפיה "רומנטית" זהות. ראוי לצ-תפקיד לאומי של מחנכים ואוצרי

להיסטוריוגרפיה "מדעית" היה מטושטש למדי: היסטוריונים רבים לא ראו סתירה בין מגמתם הלאומית

לבין עמידה בגדרי האובייקטיביות המחקרית הנדרשים מההיסטוריון כמדען. אף בכתיבתו של רנקה,

מאפיינים של רומנטיקה ולאומיות גרמנית. ניתן למצוא –הסמל המובהק של המגמה המדעית

זיכרון": הוא המשמר עבור האומה את עברה, ובעבודתו הוא -ההיסטוריון, במובן זה, הוא מעין "כוהן

הדת, המשמרים את המסורת הנותנת -מסייע לאומה לזכור. בכך, הוא מהווה תחליף מודרני לכוהני

עולם הזיכרון האישי, ניתן לדמות את עבודת משמעות לחיים החברתיים. מכיוון אחר, אם נפנה ל

חייו, והוא פונה אל המקורות -ההיסטוריון לעיון של האדם ביומניו: האדם מבקש לחזור ולהיזכר בעובדות

ודימו את תפקידו לזה –שבהם הן נרשמו. היו אף כאלה אשר הטילו אחריות כבדה יותר על ההיסטוריון

-Eugen Rosenstock) הויסי-אויגן רוזנשטוקון וחוקר החברה של הרופא. כך אומר, למשל, ההיסטורי

Huessy, 1888-1973):

אמת. כשם שהרופא חייב לפעול, בלי -ההיסטוריון הוא רופא הזיכרון. כבודו בריפוי פצעים, פצעי"

לשים לב להשערות רפואיות, משום שהמטופל שלו חולה, כך חובתו המוסרית של ההיסטוריון

185."את זכרונו של עם או את זיכרונה של האנושות לפעול כדי לשחזר

האנושות –הויסי מסכים לדברי האלבווקס אודות הנחיצות הקריטית של הזיכרון הקולקטיבי -רוזנשטוק

זקוקה נואשות לזיכרון, ושכחה היא מחלה מסוכנת. אך מבטו על ההיסטוריון הוא מהופך לחלוטין: לא רק

הוא הרופא המופקד על המלחמה -הוא –, המחלל אותו ומבטל את ערכו הזיכרון-שההיסטוריון איננו אויב

השכחה. העם נוטה לשכוח את עברו, וכך לאבד את זהותו, וההיסטוריון נדרש להיחלץ ולשחזר -במחלת

את הזיכרון על ידי מחקריו. לפי תיאור זה, ההיסטוריה והזיכרון אינם בשני צדי המתרס, אלא הם

184

גם לתנועה הרומנטית היו –להופעת הלאומיות ישנם סיבות ומקורות רבים, והרומנטיקה היא רק אחת מהן. במקביל

בילה גם להתפתחות רעיונות של אינדיבידואליזם רדיקלי. מופעים רבים ומגוונים, והיא הו185

. 119מצוטט אצל ירושלמי, שם,

טוריה היא תהליך הגילוי והשחזור של אותם החלקים אשר נשכחו או אבדו משלימים זה את זה: ההיס

בתהום הנשייה. לפי תפיסה כזאת, הניגוד שהציבו האלבווקס, נורה וירושלמי בין ההיסטוריה לבין

הזיכרון הוא חריף מדי: הזיכרון איננו כה מניפולטיבי, והמחקר ההיסטורי איננו כה מנוכר. הזיכרון אמנם

אך אין להגזים בשיעורם: הזיכרון נסמך, בסופו של דבר, –, ויש בו מקום לעיוותים ומניפולציות אינו מדעי

על העובדות ההיסטוריות, וככל שהן ברורות יותר כך הזיכרון "בריא" יותר. ההיסטוריה, מצידה, איננה

דעה בהכרח "שוחטת פרות קדושות", ואם היא איננה חתרנית, היא יכולה דווקא לבסס את התו

ההיסטורית של החברה.

–מבוססת על הגותו של פרויד דרך נוספת לתאר את המערכת היחסים בין הזיכרון להיסטוריה

ומשתמשת גם היא בדימוי הרופא. כשם שרופא הנפש, הפסיכואנליטיקאי, עוזר לחשוף את הזיכרון

הזיכרונות אשר החברה כך על ההיסטוריון לחשוף את –המודחק, וכך הוא מרפא את נפשו של המטופל

הדחיקה, ובכך לרפא אותה מחולייה. לפי דרך זו, אכן קיים מתח ואף ניגוד בין הזיכרון הקולקטיבי

הממשי, לבין ההיסטוריה: הזיכרון הגלוי מבוסס על הדחקה והכחשה, וההיסטוריון נדרש לחשוף את

–סטוריון היא למעשה זיכרון האמת ההיסטורית. אך לפי תיאור זה, גם ה"אמת" אשר אותה חושף ההי

מודע הקיבוצי(. גילוי האירוע כהווייתו הוא תהליך של -המודחק אך קיים בתודעה הקיבוצית )או בתת

ריפוי, המסייע לחברה להתמודד באופן בריא עם טראומות המקשות על דרכה. כך למשל, ההיסטוריון

אחר מלחמת העולם השנייה, וביקש חקר את החברה הצרפתית ל (-Henry Rousso, 1954)הנרי רוסו

להצביע על ההדחקה הקולקטיבית של האמת ההיסטורית הנוגעת לפשעים ולעוולות שנעשו בימי משטר

יוצרת תהליכי השלמה –שהיא למעשה הזיכרון המודחק –וישי. לדבריו, חשיפת האמת ההיסטורית

על כתפי ההיסטוריון את תפקידו של רופא וריפוי. יש לציין, כי גם היסטוריונים וחוקרים אשר לא העמיסו

הנפש, השתמשו לעיתים באבחנות פרוידיאניות בין זיכרון מודחק לזיכרון הגלוי, היומיומי.

ההיסטוריה והזיכרון בשירות הכוח

,Michel Foucault) מישל פוקוההשפעה של -כיוון נוסף, אותו נציג בתכלית הקיצור, הוא גישתו רבת

אלא בעיקר ליצירת –פוקו, הזיכרון הקולקטיבי איננו משמש רק ליצירת סולידריות לפי .(1926-1984

שליטה וביסוס של עמדת כוח. מי שמצליח לכונן את הזיכרון הקיבוצי, יכול להגדיר תנועות וקבוצות

בחברה כ"טובים" ו"רעים", ואף להעלים לחלוטין קבוצות מסוימות מהזיכרון הקולקטיבי, ועל כן גורמים

שונים מתגוששים זה בזה במאבק על יצירת זיכרון זה. הזיכרון הקיבוצי, אם כן, אכן נתון למניפולציה

לא מתוך תנועת החיים של הקבוצה, כדברי האלוובקס ונורה אלא מתוך פעולתם של גורמי כוח. –קשה

וא מהווה חלק אלא ה –אך לפי פוקו, לא זו בלבד שהמחקר ההיסטורי איננו מביא מרפא לעיוותים אלה

בלתי נפרד מהם. "את ההיסטוריה כותבים המנצחים", אמר יוליוס קיסר, ולפי פוקו קביעה זו נכונה גם

–כיום, וגם לגבי החוקרים המתיימרים לאובייקטיביות: "המנצחים", בעלי הכוח, מכתיבים את ה"שיח"

ולזיכרון. בעייני פוקו, דווקא היומרה אשר אינם ראויים לדיון –ומגדירים במי יש לדון, ומי הם ה"אחרים"

פניות, בעוד -שווא של אמת מדעית נטולת-לאובייקטיביות היא המסוכנת ביותר, בהיותה מציגה מצג

למעשה ה"אמת" הזו היא תוצאה של משטר וכוח. פוקו שאף למחקר היסטורי אחר, חתרני, אשר יערער

פות ההיסטורית. כך, לדעתו, ניתן להאיר מחדש העל האובייקטיבי ויצביע על נקודות שבר ברצי-על מבט

גוונים אשר הועלמו וטושטשו, והוכנעו בידי הכוח האחיד של הזיכרון הממוסד. לפי פוקו, אם כן,

אך אף אחד מהם אינו נושא את ה"אמת", –ההיסטוריה )כפי שהיא בפועל( והזיכרון שייכים לאותו הצד

ת העבר. ושניהם משתפים פעולה במניפולציה ובעיוו

סיכום –היסטוריה וזיכרון

בסעיף זה עסקנו בדרכים השונות לנתח את היחסים שבין היסטוריה וזיכרון. ערכנו דיון קצר על הזיכרון

האישי, ומתוך כך הגענו לדברי האלבווקס על הזיכרון הקולקטיבי וחשיבותו לתפקוד החברה. לאור זאת,

האם ההיסטוריון האובייקטיבי הוא –לקטיבי ומחקר היסטורי סקרנו מספר גישות אודות יחסי זיכרון קו

אויב הזיכרון או שהוא דווקא ה"כהן" השומר על אוצר הזיכרון של החברה, ואולי אף הרופא המציל את

החברה ממחלת השכחה? לבסוף, ראינו את דרכו החתרנית של פוקו, אשר טען כי המחקר ההיסטורי

של גורמי הכוח העוסקים בעיצוב הזיכרון כחלק ממאבקם לשליטה. הוא חלק בלתי נפרד מהמניפולציה

כעת, נעבור לדיון במקומה הייחודי של ההיסטוריה בעולם היהודי.

חשיבה היסטורית היסטוריה, מסורת וזיכרון בישראל: 4יחידה

חלק שני

זיכרון בישראל –"זכור" 4.1

פתיחה

בין המחקר ההיסטורי לבין הזיכרון האישי בסעיף הקודם הצבענו על מערכת היחסים המורכבת ש

ובמקביל, לכל תרבות –והקולקטיבי. הבעיות וסימני השאלה הללו נוגעים למחקר ההיסטורי באופן כללי

או קולקטיב המבקש לשמור על סולידריות פנימית והמשכיות. בסעיף זה נבקש להתמקד בשאלת

ייחודיות לבעיות אלה בהקשר זה: האם המורשת ההיסטוריה והזיכרון בעם היהודי, ולבחון האם ישנה

היהודית גוזרת יחס ייחודי לחקר ההיסטוריה? האם יש למסורת היהודית עמדה ייחודית בנוגע למקומו

של הזיכרון? האם למצב ההיסטורי הקונקרטי שבו היה נתון העם היהודי ישנה חשיבות, בבואנו לבחון

וריוגרפיה והזיכרון? באופן כללי, נוכל לומר כבר כעת כי את מערכת היחסים בין העם היהודי, ההיסט

התשובה לשאלות הללו היא: "כן". נפתח בהצגת מקומו של הזיכרון במורשת היהודית. נעבור להתבוננות

בהשוואה לתרבויות –קצרה בתנ"ך, ונשים לב למידת החידוש בתפיסת הזמן וההיסטוריה העולה ממנו

מכן נצביע על שינוי חד ביחס להיסטוריה, העולה לכאורה מדברי חז"ל אחרות, בתקופות שונות. לאחר

ומאפיין גם את ההגות היהודית בתקופת הגלות הארוכה. בסעיף הבא, נדון במצבו ההיסטורי של העם

היהודי, בפרט בעת הופעת המחקר ההיסטורי המודרני: נכיר את הרקע הכללי ואת התהליכים אשר

יוגרפיה היהודית, וכן מספר דמויות מרכזיות בתחום זה. לאחר מכן, נצביע הובילו להתפתחות ההיסטור

ובפרט ההיסטוריה –מתח המאפיינים את ההיסטוריוגרפיה היהודית של העת החדשה -על מספר מוקדי

של התנועה הציונית.

אמריקאי יוסף -חלק ניכר מהדברים יתבססו על ספרו של ההיסטוריון היהודי

". בספר זה, הציב ירושלמי באופן חד ובהיר את המתח כורז" –חיים ירושלמי

הטמון ביחסים שבין היסטוריה וזיכרון במורשת היהודית. סימני השאלה

המשלבת בין סקירה –הנוקבים שהוא הציג, כמו גם הכתיבה הקולחת

פילוסופי ושיתוף של הקורא בלבטים אישיים -היסטורית עשירה, ניתוח רעיוני

ר עורר הדים רבים בעולם היהודי והכללי, גם מעבר לחוגם גרמו לכך שהספ –

יוסף חיים ירושלמישל ההיסטוריונים. יש להדגיש, כי אין כוונתנו לסכם את דבריו של ירושלמי

בספר, אלא להוציא מתוכו מספר תובנות חשובות, הנסמכות גם על מקורות אחרים. על כן )ובכדי לא

ינים את הלומדים לקרוא את הספר במלואו. להלאות(, לא נציין בכל מקום הפניות לספרו, ואנו מזמ

מקומו הייחודי של הזיכרון במורשת ישראל

, לזיכרון קולקטיבי –לפחות במידה כלשהי –כפי שלמדנו בסעיף הקודם, כל קבוצה אנושית זקוקה

הדופן של ערך -המגבש אותה ויוצר סולידריות בין חבריה. אך לא ניתן להתעלם ממקומו המרכזי ויוצא

רון במורשת היהודית. בתנ"ך, השורש "ז.כ.ר" מופיע עשרות פעמים בהטיות שונות, וכן מקבילו הזיכ

"ש.כ.ח", וזו אחת הדרכים המרכזיות לבטא את מצב היחסים שבין האדם הפרטי, והעם –השלילי

ף "זכור!". העם כולו מצווה ללא הר –הזיכרון אף מופיע במפורש כציווי מוחלט 186לאלוהיו. –בכללותו

את יציאת מצרים. הוא מצווה לזכור את –סיני ויותר מכל -אירועים כמו מעשה עמלק, מעמד הר –לזכור

המצוות כולן ובפרט את השבת, ומצווה לא לשכוח את מי שנותן לו כוח לעשות חיל. אין עוד עם או דת,

–ם לאחר ימי התנ"ך שבה הופיע הזיכרון כציווי דתי לכלל הציבור. הזיכרון שומר על מעמדו המרכזי ג

שני ובשנות הגלות: בתפילות, במצוות היומיומיות וגם כחלק מלימוד התורה. רבים אף קשרו -בימי בית

בין יכולת הקיום וההישרדות של העם היהודי בהיותו "מפוזר ומפורד" לבין התביעה העקשנית )ואולי ניתן

לא תשכח!" מצביעה על מודעות עמוקה " –לומר: התכונה הלאומית( לזכור. האזהרה החוזרת ונשנית

מתפשרת להתגבר -לכוחו של הזמן החולף לטשטש ולהחליש את הזיכרון, ויחד עם זאת על תביעה בלתי

על כך. מספר פעמים בתורה מופיעה ההנחה המפוכחת, לפיה דור הבנים לא יכיר את מעשה האבות,

ר להם את האירועים שנשכחו. "מה העבודה הזאת לכם?" והאבות מצווים לשוב ולספ –וישאל

מקבלת מעמד –הזיכרון –ראינו, אם כן, כי צלע אחת מבין השתיים המרכיבות את כותרת היחידה

ייחודי במורשת היהודית. המאבק כנגד השכחה חורג במרכזיותו, במטען הדתי שניתן לו, ובמודעות

תרבויות אחרות. אך מה לגבי ממקומו של הזיכרון הקולקטיבי בעמים ו –העמוקה העומדת בבסיסו

ההיסטוריה? האם התוכן שהעם נדרש לזכור הוא תוכן היסטורי? האם האופן שבו העם נצטווה לזכור

היה דרך עיסוק בהיסטוריה? האם המאמץ הלאומי להיאבק בשכחה ולהנחיל את הזיכרון לדורות הבאים

זה אנכרוניסטי לנסות ולהחיל על דורות היה על ידי הקמה של מערך היסטוריונים מקצועי? מובן, כי יהיה

רחוקים את מתודות המחקר המודרניות. אך בכל זאת ניתן לבחון את היחסים שבין ערך הזיכרון היהודי

לבין העיסוק בהיסטוריה והיסטוריוגרפיה "מקצועית". בכדי לבחון את היחסים הללו, נפריד בין שתי

פנים, אך בכל -ות הגלות. מדובר על תקופות ארוכות ורבותימי התנ"ך, וימי חז"ל והמשכם בשנ –תקופות

אופי יסודיים המאפיינים אותן בהקשר זה ומבחינים אותן זו מזו.-זאת ניתן להצביע על קווי

186

ראוי לשים לב כי הקריאה לזיכרון מופנית לשני הצדדים: העם )וכן אנשים פרטיים, כמו שמשון, חנה ודוד( טוענים כלפי

בל תוכחה על ששכח את קונו. ומצד שני, העם מק –מעלה כי הם נשכחו, או מבקשים כי ייזכרו לטובה

התנ"ך: מהפכה ביחס להיסטוריה ולמשמעותה

מונה את הא –התנ"ך הוא ספר מהפכני ויוצא דופן מבחינות רבות. כאשר משווים את התנ"ך, ולמעשה

ניתן להצביע על מספר יסודות שבהם העולם היהודי התבדל –היהודית לתרבויות אחרות מתקופה זו

מהעולם הפגני שסביבו וקרא עליו תיגר. היסודות קשורים זה בזה, וניתן להציגם בדרכים שונות ובדגשים

–הנטייה להיסטוריה היסוד ההיסטורי. –שונים. כאן נתמקד ביסוד אחד, המעניין אותנו במסגרת הקורס

איננה נטייה –ההתעניינות במאורעות ובמעשים של הדורות שעברו, והמאמץ לכתוב אותם ולשמרם

אשר ליוותה את האנושות מאז ומעולם. תרבויות רבות לא העניקו חשיבות למעשה האנושי ואף לעצם

לזמן ההיסטורי, אלא הממשות והערך לא ייוחסו 187הקיום האנושי, הנתון תחת מסגרת הזמן החולף.

אשר הטקסים ואורח החיים הפגני כולו –הראשית הקדומה -המעגל הנצחי, או תקופת –ל"זמן" המיתי

ביקשו לבטא, ולו לרגע. בתרבויות אלה, ישועת הנפש הפרטית, או המפגש הקולקטיבי עם הממדים

ותככים בעולם האלים, עוברים דרך שלילת ההיסטוריה. המיתוס הוא סיפור על מאבקים –האלוהיים

ולמעשה האנושי אין מקום בדרמה הזו. המאורעות העוברים על בני האדם אינם מוסברים לאור

את האלים ניתן למצוא בכוחות הטבע 188אלא כשיקוף להתרחשות שמימית. –בחירותיהם ומעשיהם

בתרבויות ולא בהיסטוריה האנושית. גם –בהרמוניה שבהם, או במאבק שלהם –ובגרמי השמיים

עד היום(, הזמן וההיסטוריה מוצגים כאשליה –מפותחות ומתוחכמות, כמו בהודו, )במידה מסוימת

מעיקה, אשר ממנה יש להשתחרר. הדבר מתבטא בפועל במידת העיסוק בהיסטוריה: ירושלמי מצטט

המכלול של אין בנמצא שום טקסט היסטורי בכל זמננו, המצהיר כי למעשה " ... -בספרו חוקר הודי בן

וזוהי תופעה מוזרה עד מאד, שהרי אין כמעט ענף של הידע האנושי, או עניין )...( ספרות הסנסקריט

189...".האדם, שאינו מיוצג כראוי בספרות הסנסקריט-מענייני בני

התנ"ך מספר סיפור אחר לחלוטין: הסיפור איננו על האלים, אלא על הקשר בין האל היחיד, בורא השמים

ישראל. לאחר גירוש האדם -סיפורה של הברית שבין האל לבין בני –לבין האנושות, ובעיקר – והארץ

אדם על פני הזמן: דור אחר דור, במהלך -עדן, התנ"ך עוסק בתולדות חייהם ובמעשיהם של בני-מגן

ובסוף ספרי הכתובים נוספים גם ימי –רציף, מקין ושת ועד חורבן הבית בסוף ספר מלכים -כמעט

המעשה האנושי מקבל משקל חשוב ומרכזי: אחת השאלות היסודיות 190כורש ושיבת ציון.-הרתהצ

עשו את הישר בעיני ד', או שהם השחיתו את –המלוות את כל התנ"ך היא האם האדם, העם, או הדור

ארבה, ובין אם תבוסה -בין אם זה מבול או מכת –דרכם. לאור זאת מוסברים ומוצגים האירועים

187

אשר עסקו בנקודה זו. –את דבריו של מירצ'ה אליאדה 1.6, סעיף 1ראה ביחידה 188

כמקור –ועונשו", אך מדובר בתקופה מאוחרת יחסית. ליוון -יש לציין כי הטרגדיה היוונית, למשל, מציגה רעיון של "חטא

נתייחס בהמשך. –עצמאי להתפתחות היסטוריה 189

בדומה –הדת -. הסנסקריט הוא אחת השפות המרכזיות בהודו, והיא שמשה כשפתם של המלומדים ואנשי14ירושלמי,

ללטינית באירופה.190

מובן כי בתנ"ך יש גם חלקים שאינם היסטוריים כלל: פרקים של מצוות וחוקים בתורה, נבואות זעם וחזון עתידי, מוסר,

משל ושירה.

החגים הישראליים, והמעשים הנלווים להם, מתייחסים אמנם למעגל הטבעי של עונות השנה במלחמה.

אך עיקרם הוא התייחסות לעבר היסטורי: "זכר ליציאת מצרים". אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא –

העולה עם פירותיו לירושלים: כל אדםביכורים, אותה נדרש לומר -פרשת מקרא

מ " נית וא ם לגוי ד'רת לפני ה וע ט ויהי ש ם במתי מע ר ש ג ה וי בי וירד מצרימ אלהיך ארמי אבד א

ה. ז ונצעק אל ש ה ק לינו עבד נו המצרים ויענונו ויתנו ע רעו את ב. ו וי צום ור דול ע תינו אלהי אב ד'ג

לנו ואת לחצנו. ח ויוצאנו ד'וישמע נינו ואת עמ ה ובזרע ד'את קלנו וירא את ע ק ממצרים ביד חז

נו את ה קום הזה ויתן ל דל ובאתות ובמפתים. ט ויבאנו אל המ א ג רץ הזאת ארץ נטויה ובמר א

ש ב ודב ל בת ח " )דברים כ"ו(.ז

מוצא האבות, התגבשות האומה במצרים והיציאה –לפנינו סקירה היסטורית תמציתית, סיפור חיי העם

משם, והכניסה הפיזית לארץ ישראל. מכיוון שאנו כה מורגלים בפרשה זו )אשר הוכנסה גם ל"הגדה"(

נדרש –לא רק בית המלוכה או אנשי הכהונה –ל ציווי ותיאור זה: כל אדם איננו מודעים לייחודיות ש

היסטורי, כמו שהציגו -לזכור ולהצהיר על ההיסטוריה של העם. מוצא העם איננו מתואר באורח מיתי, א

אדמות, ירדו לארץ אחרת, -את עצמם עמים ושושלות מלכים רבות. האבות הגיעו מארץ קונקרטית, עלי

ו והתרבו והפכו לעם. סיפור תולדות העם, כפי שהוא מובא בתנ"ך כולו, אף מצטיין ושם הם התפתח

ההלל אשר נכתבו על מלכים -התנ"ך אינו דומה כלל לעלילות הגבורה ושירי –בממשיות ובכנות מופלאה

הרף את העם כולו, ואת כל דמויות המופת שלו, גם -פי פשטם( מציגים ללא-ומצביאים. סיפורי התנ"ך )על

מאמין, יחוש כי הדמויות אינן "טיפוסים", הלקוחים -רגעים של חולשה, חטא או חיסרון. גם הקורא הלאב

מהאגדה, אלא דמויות חיות וממשיות. באופן רחב יותר, אומר ירושלמי, העובדות והפרטים של סיפורי

תקופה אחת, המקרא אינם "מוקרבים" בכדי להתאימם לתבניות קבועות מראש. קווי אופי ומאורעות של

יש תחושה אמתית של זרימת הזמן כלל במה שאופיינו לתקופה אחרת: " -אינם מתערבים בדרך

191."ההיסטורי, ומורגשים השינויים החלים עם הזמן

בסעיף הקודם, הבאנו את דבריו של פייר נורה, אשר ביקש להציג את המתח שבין ההיסטוריה לבין

ולא לתחום ההיסטורי. לפי דברינו עד כה, מובן כי –ם המיתי והמאגי הזיכרון. לדבריו, הזיכרון שייך לתחו

הוא עוסק בהיסטוריה ממשית, במעשיהם –מיתי באופן מובהק איננו תנ"כי -אופיו של הזיכרון הישראלי

של בני אדם ובאירועים אשר עברו עליהם. הוא קשוב לזמן ולשינויים המתרחשים בו, ולא מבטל אותן אל

ת מעגליות. ניתן אף למצוא בתנ"ך ביטויים של קריאה מפורשת לעיסוק כללי ב"היסטוריה": תבניות מיתיו

" )דברים לב, ז(. עם זאת, ברור כי התנ"ך איננו ספר היסטורי גרידא. ודר-ר ימות עולם, בינו שנות דרזכ "

כל אירועי ידע, והעם היהודי לא נצטווה לזכור את-התנ"ך איננו מפנה את המבט אל ההיסטוריה כתחום

להיסטוריה, והיא המכתיבה מה ראוי להיזכר. משמעות העבר, בלי אבחנה. התנ"ך כולו זועק שיש

191

. 31שם,

ישראל בהיסטוריה עומדת האמונה היסודית כי האל ברא את העולם, כי -כאמור, ביסוד העיסוק של בני

מעניש את האדם וגם מתערב בהיסטוריה בתגובה למעשה האנושי: הוא-הוא מצווה ומדריך את בני

ביכורים, ניתן לראות כי הפעולות -הרשעים ומושיע את מי ששב מרשעתו. אם נחזור לדוגמה של מקרא

אירועים –המרכזיות מיוחסות לא לבני אדם, אלא לאל. המעשים אשר ראוי לזכור הם, בראש ובראשונה

היזכר בגלל המשמעות נועדו ל 192של התערבות אלוהית גלויה ודרמטית. גם "זיכרונות" אשר אינם כאלה,

הטמונה בהם לקשר בין העם לאלוהיו. ניתן לומר, כי הסכנה שבה נלחם הזיכרון היהודי איננה שהעבר

אלא שהמשמעות והתוכן המגולם בהם יישכחו. התנ"ך יכול להתעלם לחלוטין מאירועים –יישכח

ממלכי ישראל, למשל, לא היו מוותרים עליהם: על חלק –ומעשים, אשר ההיסטוריונים, ככל הנראה

מוזכר רק כמי ש"עשה את –התנ"ך כמעט לא אומר לנו דבר. מנשה, אשר מלך חמישים וחמש שנים

על חייו של יוסף מסופר בהרחבה, אך על 193הרע בעיני ד'", ומספר דוגמאות ל"רע" שאותו הוא עשה.

ה אותו עוד בטרם נולד ומוצג לא מסופר כמעט כלום. סיפורו של שמשון מלוו –אחים אחרים, כגון בנימין

ענת, נמסר לנו רק משפט לקוני וקצר. קביעתו -ועל שופטים אחרים, כמו שמגר בן –בפירוט רב עד מותו

זרה, אם כן, לחלוטין לתנ"ך. –של רנקה, כי "כל תקופה קרובה לאלוהים באותה המידה"

ורית. אמנם, נכתבו כתבים היסטוריים גם האופן בו נצטווה העם לזכור, אינו חופף במלואו לעשייה ההיסט

אך נראה כי הדרך המרכזית לזיכרון היא לא הספר, אלא המעשה: מצוות מעשיות אשר נעשות "למען –

תזכור". מערך רחב של מצוות מלווה הן את חיי היומיום של היחיד )כמו ציצית(, והן את האירועים

הביכורים, חלק -. לעיתים, כמו בדוגמת מקראהמרכזיים בחיי הציבור )כמו עלייה לרגל, או הקהל(

אך במקרים רבים העשייה עצמה –מהמעשה היה אזכור מילולי מפורש של העבר אותו יש לזכור

מספיקה. הזיכרון, אם כן, הוא מטען ערכי חי, המלווה את האומה ואת היחידים, מכונן את זהותם ומדריך

ן היהודי מתאים לכיוון שהתווה האלבווקס, שהבחין בין אותם בהכרעותיהם המוסריות. במובן זה, הזיכרו

הזיכרון כבסיס של זהות, לבין ההיסטוריה המתיימרת לאובייקטיביות ניטרלית. כפי שאומר ירושלמי:

לישראל לא נאמר אלא שעליו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש; לא נרמז בשום מקום, שעליו "

194".להיות לעם של היסטוריונים

–ישראל -מדעי, לא ניתן לפנות רק לבני-במובנה המודרני "היסטוריה"מחפשים את מקורה של האם אנו

תוקידידסו (Ἡρόδοτος, ~485-~425 BCE) הרודוטוס . לא בכדייווניםיש לה מקור עתיק נוסף: ה

(Θουκυδίδης, ~430-395 BCE) "בין עבודתם רבים הבדלים אמנם, יש . מכונים "אבות ההיסטוריה

לדעת את – "סקרנות המדעית"היסטוריוגרפיה המודרנית, אך ניתן למצוא בעבודתם את הלבין ה

192

ת עמלק, למשל, היא דוגמה לצו זיכרון שאיננו כזה. מלחמ 193

, )...( דברי ויתר" אפשר לציין, שאכן ה"היסטוריונים" של התקופה עסקו בכל המלכים, כפי שמצוין פעמים רבות בתנ"ך

ל ה אשר-וכ ש מים דברי ספר-על כתובים הם-הלוא--ע ה למלכי, הי מלכים א' ט"ו, פס' ז' ופס' כ"ג(. –או ישראל(." )למשל ) יהוד194

. 18שם,

הם התוו דרך הידיעה, כחלק מצבירת הידע הכללי אודות מה שיש ומה שהיה. -הדברים לשם

,Publius / Gaius Cornelius Tacitus) טקיטוסכגון –להיסטוריונים חשובים שפעלו אחריהם ברומא

. גם להם היו, לעיתים, מטרות Titus Livius “Livy”, 59 BCE – 17 CE) ליוויוס-וסטיטאו (56-117

שלא תימחינה במשך הזמן פעולות "חינוכיות או אידיאולוגיות. הרודוטוס, למשל, מנמק את כתיבתו בכך

שלא כמו אך .מוסר השכלמהם והוא אף ביקש להפיק הפליאה",-עורריהמעשים הגדולים ומהאדם... -בני

למצוא משמעות חיובית להיסטוריה כולה. הדבר אף איננו ייתכן בתפיסתם הדתית או תנ"ך, הם לא ניסוב

אשר ,(-1970) אסף ענבריהפילוסופית של היוונים. יש מקום להביא, בהקשר זה, את דבריו של הסופר

של ענברי היא . נדגיש, כי כתיבתו"עברית" לזו ה"פגנית"ביקש להציג בדרכו או ההבחנה בין התפיסה ה

:מסאית ולא מחקרית, ויש לבוחנה בעין ביקורתית

על כלשהו: מאיזה "חוק" קוסמי -הפגנים תפשו את תופעות המציאות כנובעות מעקרון"...

כל )ה"מעאת" של המצרים, ה"ברהמן" של ההודים, ה"מוירה" של היוונים(. ה"אלים" -מכתיב

הם ככוחות עצמאיים, אלא כגילומיו המגוונים שלהם, לעשרותיהם ולמאותיהם, לא נתפשו בעיני

חוק מוחלט, נצחי זה, איננו מושא לסיפור. על ה"מוחלט" הקבוע, )...( של אותו חוק נצחי.

195הסטטי, הזהה תמיד לעצמו, אין מה לספר. הוא אינו פועל אלא פשוט ישנו.

)...(

י אדמות, של הסדר הציביליזציה הפגנית היא בבואה של חוקי הטבע, יישום "מימטי", על

הקוסמי. החיים בתוך ובכפוף לטבע הם חזרה ריתמית אינסופית של יום ולילה, של גאות ושפל

נדידת הציפורים, עונות הייחום של –בים ובנהרות, של מחזור עונות השנה ושל כל הנגזר מכך

ויות אלו את הולידה בתרב – )...( תפישת הטבע כחוקיות דטרמיניסטית )...(החיות, כמות הדגה

האריתמטיקה, את הגיאומטריה, את האסטרונומיה, את האסטרולוגיה, את הלוגיקה, את הנדסת

המרחב הארכיטקטונית ואת תורת האקוסטיקה המוסיקלית. המדע, כמו השירה, הוא תוצר פגני.

כפרקטיקה, הוליד המדע הפגני את הטכנולוגיה. כעיסוק עיוני הוא הוליד את הפילוסופיה.

שגים הטכנולוגיים עוצרי הנשימה של המצרים, הבבלים, הסינים ובני תרבות המאיה במרכז ההי

בהנדסת מקדשים ובמצפי כוכבים, בייצור כלי נשק ואמצעי תחבורה, בהשקיה, –אמריקה

מטפיזי, -הם פאר היצירה של ציביליזציות אלו; הדיון הפילוסופי, המופשט, הלוגי –בחניטת גופות

ובהודו, הוא הפן התיאורטי של אותה תרבות. אם כל תופעות המציאות נובעות שהתפתח ביוון

מאיזו חוקיות נצחית עלומה, הרי שהדרך לחשיפתה של חוקיות זו היא ההפשטה המושגית,

אינו מתעניין בשאלה –כפי שהסביר אריסטו –השואפת לתפוש אותה ולנסחה. הפילוסוף

195

יש לציין כי בתרבויות הפגניות היה מקום לא מבוטל לרעיון של "זעם האלים", והוא שימש להסבר של תופעות חריגות

אדמה או בצורת. -בטבע, כמו רעידת

בקיץ", אלא בשאלה "מדוע גשום בחורף". הפילוסוף "מדוע, בשנה מסוימת, ירד במפתיע גשם

פעמי. הוא דן בנצחי.-אדיש לאירוע החריג, המקרי, החד

הן השאלות –"מדוע ירד גשם דווקא בקיץ, בשנה מסוימת" –אלא שבדיוק שאלות מסוג זה

המטופלות בדרך סיפורית בתנ"ך. איש לא טיפל בהן קודם לכן, משום שאיש, בעולם הפגני, לא

בר שחריגה כלשהי מן ההתנהלות הקבועה של הטבע היא אירוע הצופן בחובו משמעות. גשם ס

–אך חבל על הטרחה –בקיץ, מנקודת הראות הפגנית, הוא, לכל היותר, תקלה שאפשר

להסבירה במונחים טבעיים; מנקודת הראות העברית, רק אירועים כגון גשם בקיץ ראויים

באותם אירועים מיוחדים המהווים יחדיו –ריגות משגרת הטבע להתייחסות ולתיעוד, שכן רק בח

את מה שאנו מכנים "היסטוריה" מתגלה רצונו של האל. התנ"ך, אמנם, אינו מכחיש בשום אופן

ידיו מגיד הרקיע", -אל ומעשה-את החוקיות השוררת בטבע; אדרבה: "השמים מספרים כבוד

ראויה בהחלט להשתאות; אבל השתאות זו כמאמר תהלים. הבריאה, כפי שהתנ"ך תופש אותה,

שונה מן ההשתאות הפגנית, התופשת את הטבע כחזות הכל. על פי התפישה המקראית,

הבריאה היא רק אחת מן הסיבות להשתאות מעוצמתו של האל. לא רק השמים מספרים כבודו,

עניינים הרגעים שבהם משתבש מהלך ה –ובעיקר –ידיו, אלא גם -לא רק הרקיע מגיד מעשה

הטבעי )"מנהגו של עולם"(: הרגעים שבהם "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", הרגעים

לילה ומותירות -שבהם, בניגוד לחוקי הטבע, נולד תינוק לזוג ישישים מופלגים, ערים נמחות בן

אחריהן רק כתם פיח, שיח בוער מבלי להתכלות, מי נהר הופכים לדם, ים נבקע, מזון מומטר

חומה קורסת מתרועת שופרות, אדם ממוטט מקדש בשתי ידיו, קילוח אש ניחת על מזבח, כטל,

ומרכבת סוסי אש נוטלת אדם השמימה. האלוהים המקראי איננו "משהו" )"מעאת", "ברהמן",

"מוירה"( אלא "מישהו"; הוא איננו "ההוויה" או "המוחלט", ה"בלתי מוגבל" )"אפירון"( של

הוא איננו )...( ת האידיאות" של אפלטון, "המניע הבלתי מונע" של אריסטואנקסימנדרוס, "אידיא

החוק; הוא המחוקק. הוא ריבונו של עולם. וריבונותו מתגלה בהיסטוריה.

)...(

, פרס-מלחמת יוון את - הרודוטוס: יחיד אירוע של קורותיו את מתארים ותוקידידס הרודוטוס

בשרשרת חוליות אינם אלא זה מסוג אירועים, ך"תנב. ספרטה-אתונה מלחמת את - תוקידידס

, הליניארית, הרציפה תפישת הזמן. ועידנים דורות החובק היסטורי רצף המגוללת, הסיפור

המתואר" עבר"ה. מכתיבתם נעדרת ,ההיסטוריון של עבודתו עם מזהים אנו שאותה, התהליכית

.עיתונאים ידי על ינובימ המטופל ,הפרספקטיבה-נטול, המיידי העבר הוא בספריהם

לבלבל אין - כפי שאמרנו אך, ותוקידידס הרודוטוס של מכתביהם יותר ערוך לאין היסטורי ך"התנ

שהוא משום, היסטוריה ספר לא )...( הוא ך"התנ. היסטוריה כתיבת לבין היסטורית כתיבה בין

. לחנך נועד ך"תנה; הקורא את להשכיל היסטוריה נועד ספר. בערכים אלא בעובדות עוסק אינו

; במצוי דן היסטוריה ספר. עתיד לעצב נועד ך"התנ ;עבר-פיסת לשחזר נועד היסטוריה ספר

"...בראוי – ך"התנ

ומדוע הוא משמעותי –מה ההבדל העקרוני, לפי ענברי, בין התפיסה העברית לבין זו הפגנית

ודוטוס ותוקידידס לבין לעיסוק בהיסטוריה? מה ההבדל, לדבריו, בין כתיבת ההיסטוריה של הר

הנאמר בתנ"ך? האם הוא משתמש במילה "היסטוריה באותו אופן בו השתמשנו אנו ביחידה זו?

לסיכום, ראינו כי הזיכרון הוא מאפיין בולט של ה"תפיסה היהודית", הנושאת את הצו "זכור" בהקשרים

שימת –תודעה היסטורית" עמוקה בבד עם מה שניתן לכנותו "-רבים. ראינו כי בתנ"ך, הזיכרון מופיע בד

לב לאירועים, למעשי האדם, ולמיקומם בציר הזמן. הדגשנו כי תיאור ההיסטוריה הישראלי הוא במידה

שולל את תפיסת הזמן, העולם והאדם של המיתוס, כחלק מהשוני שבין האמונה –מיתית" -רבה "אנטי

התיאור התנ"כי, שהוא רווי משמעות הישראלית לבין הפגניות. מאידך, הדגשנו את ההבחנה שבין

לבין ההיסטוריוגרפיה המודרנית המתיימרת לניטרליות. בהקשר זה, התייחסנו גם ל"אבות –וסלקטיבי

ההיסטוריה" ביוון וברומא, ועמדנו על הדומה והשונה בין כתיבתם לבין תפיסת ההיסטוריה והזיכרון

מימי הבית השני –י חז"ל, ובהגות היהודית בכלל בישראל. כעת, נפנה לבחון את היחס להיסטוריה בדבר

ועד העת החדשה.

היחס להיסטוריה ולזיכרון מתקופת בית שני ואילך

תקפים גם לגבי התקופה –האם קווי האופי שאותם ציינו, לגבי היחס של התנ"ך לזיכרון ולהיסטוריה

י חד ועמוק ביחס להיסטוריה, שלאחר חתימת התנ"ך? לפי ירושלמי, לא ניתן להתעלם מקיומו של שינו

עד העת החדשה. הוא בוחן –במעבר מהתנ"ך לדברי חז"ל ולמורשת היהודית אשר המשיכה את דרכם

פירשו את התנ"ך, והיחס של חכמים –וחכמי ישראל לאורך הדורות –שני מאפיינים: האופן בו חז"ל

י בתקופה זו הזיכרון וההיסטוריה להתרחשות ההיסטורית שבימיהם. באופן מעט כוללני, ניתן לומר כ

נפרדו זו מזו. מחד, כפי שכבר ציינו לעיל, הדבקות בזיכרון לא עזבה את עם ישראל, ואפשר אף לומר כי

תכונה זו התעבתה והתעצמה: ראשית, נוספו יסודות נוספים למטען הזיכרון, כמו זכר החורבן )הראשון

שי בהלכה. שנית, אפשר לטעון כי בתקופה זו ניתן מקום והשני( ונס חנוכה, אשר קיבלו אף הם ביטוי מע

רחב ומקיף יותר לנושא הזיכרון: תפילת היחיד והציבור, אשר התמסדה בידי חז"ל, מכילה לא מעט

ואת ההפטרה, אשר יצרה מחזור שנתי )או 196יסודות של זיכרון. ראוי לציין גם את תקנת קריאת התורה,

וכך הזיכרון הקולקטיבי של –חומשים ועל קטעים נבחרים מהנביא שנתי( שבו חוזרים על חמשת ה-תלת

–פיוטים, קינות וסליחות –התכנים הנאמרים בהם נשמר ואף מתעמק. לאלה נוספו, במשך הדורות

אשר עסקו במישרין או בעקיפין באותו ה"זיכרון", וקירבו אותו אף יותר ללב ולמחשבה.

196

מי עזרא.ראה בבא קמא פב, אם מדובר בתקנה מימי משה רבינו או מי

מאד מה"היסטוריה". כפי שראינו, גם בתנ"ך, עומדת בראש אך, טוען ירושלמי, זיכרון זה התרחק

של ההיסטוריה, והיא המכתיבה את התוכן של האירועים והדמויות. עם זאת, בסופו של דבר, המשמעות

ארצי של אירועים ודמויות. מדרשי חז"ל, -סיפורי שבו( עוסק בתיאור ממשי-התנ"ך )בחלק ההיסטורי

חשבון הממשות ההיסטורית. ישנם, אמנם, לא מעט מדרשים לעומת זאת, מתמקדים במשמעות על

אך ניתן לומר כי עיקרם של 197העוסקים בהשלמה של מידע אודות האירועים והדמויות המוזכרים בתנ"ך,

ולא בהשלמת –המדרשים והאגדות עוסק בביאור המשמעות והתוכן הנלמד מהאירועים והדמויות הללו

הזמן הרציף, ומשלבים את התקופות -ים לא אחת מצירהמדרשים חורג 198התמונה ההיסטורית.

זמניים. -והדמויות זו בזו, ואף מוסיפים ממדים לא ארציים ועל

הם –אם בתקופת התנ"ך חז"ל עסקו באופן שאיננו ממש היסטורי, הרי את ההיסטוריה של תקופתם

את האירועים מהתקופה הזניחו כמעט לחלוטין. אין אף ספר "חז"לי" המתאר ברציפות ובאופן היסטורי

נפסקו העיסוק והכתיבה –שאחר ימי עזרא ונחמיה. במקום שבו נפסקה ההיסטוריה התנ"כית

לא נכנסו –כמו ספרי המקבים –שני -ההיסטורית. כתבים בעלי אופי היסטורי אשר נכתבו בימי בית

. האירועים הקשורים למסגרת ספרי הקודש, ואף נכללו תחת הכותרת השלילית של "הספרים החיצוניים"

–אחד האירועים הדרמטיים והמכריעים בימי בית שני ובתולדות היהודים בכלל –למרד החשמונאים

כאשר הגמרא מבקשת להסביר מהי חנוכה, 199כמעט ולא מוזכרים בכל ים המשנה, התלמוד והמדרשים.

הכיבושים –נאי ההיסטוריה המדינית של בית חשמו 200השמן.-היא מסתפקת בתיאור קצר של נס פך

אגב. -לא מסופרת, ורק מוזכרת לעיתים כבדרך –והמפלות, הבריתות הפוליטיות ואף צורת שלטון הפנים

המים" את יוסף -פרשת-לא נכתבו כלל. ירושלמי מציין כ"קו –ספרים העוסקים בתקופה מאוחרת יותר

פה של כאלף וחמש מאות היהודי האחרון אשר כתב היסטוריה באופן מסודר, למשך תקו –מתתיהו -בן

–מתתיהו עצמו כתב את ספריו, במידה רבה, מתוך התרבות הרומאית ועבור הרומאים -שנה. יוסף בן

לא התקבלו כלל בעם –ולא כחלק מהעולם היהודי. ספריו, אשר נכתבו במקביל לפועלם של חכמי יבנה

היהודי, והשתמרו רק בידי אומות העולם.

הם אף לא עסקו –ו בהיסטוריה הרחבה של התקופה בתוכה הם חיו לא זו בלבד שחכמים לא עסק

בהיסטוריה של עצמם. בתלמוד ישנם סיפורים רבים על אורחות חייהם של התנאים והאמוראים, אך הם

197

כגון החשבון –ניתן לציין בהקשר זה את חשבונות השנים אשר עורכים חז"ל, ובעקבותיהם פרשני התורה לאורך הדורות

לפיו לפי מניין שנות החיים יעקב אבינו, לוי, עמרם, קהת ומשה רבינו, יוצא כי גלות מצרים ארכה מאתים ועשר שנים, ולא מאות שנה. -ארבע

198י מדרשי חז"ל מציגים את התוכן באופן שהוא סיפורי בעיקרו, ולא באופן פילוסופי, ובזאת הם מהווים המשך יש לציין כ

ישיר לתנ"ך. 199

מדרש המספר בקיצור את האירועים הקשורים לחג. אך גם היא -יש לציין כי קיימת "מגילת חנוכה", או "מגילת אנטיוכוס"

ת" הנמצאת בתנ"ך. בנוסף, היא לא נתקבלה בקהילות ישראל באופן הדומה, איננה מאופיינת באותה ה"ממשות ההיסטורי . כאןלמשל, למגילת אסתר. ניתן לקרוא את המגילה

200ההתקרבות של בני חשמונאי אל הצדוקים – יש הסוברים כי חז"ל דחו במכוון דווקא את הסיפור הזה, מסיבות שונות, כגון

והתדרדרות של בית המלוכה באופן כללי, החשש כי סיפור המרד יעורר מרידות חדשות ומסוכנות, וכדומה.

אינם מצויים במסגרת של זמן היסטורי. כאשר אנו קוראים את דברי חכמים בהלכה ובאגדה, ואף את

כמעט ואיננו יכולים לדעת מתי האירועים נעשו. מעבר לחלוקה –האגדתות המספרות על מעשיהם

הכללית בין תנאים ואמוראים, התלמוד לא מספר לנו ישירות באיזה תקופה חי כל תנא או אמורא. כאשר

איננו יודעים מאיזה דור החכמים המופיעים בה, ולא אחת –אנו לומדים משנה או סוגיה בתלמוד

ים מדורות שונים. אנחנו יכולים, כמובן, לצרף רמזים ופריטי מידע שנמסרו משולבים באותה הסוגיה חכמ

וכך לשייך כל חכם לדור ולתקופה. אך זוהי למעשה פעולת מחקר, המבקשת למצוא –בסוגיות שונות

הקבלה של -מידע היסטורי במקור שאיננו היסטורי. אמנם, ישנם מספר מקומות בהם נמסרת שלשלת

זו המתוארת במסכת אבות. זוהי, למעשה, אחת מצורות הכתיבה היחידות שבה פה, כמו -התורה שבעל

נותר ממד של תיאור היסטורי, גם בתקופת הגלות. אך יש לשים לב עד כמה גם התיאור הזה "נקי" מכל

הקשר היסטורי אשר מעבר למסירה עצמה. כאשר אנו קוראים את שרשרת המסירה במסכת אבות,

לשים לב" שנחרב בית המקדש! למשל, אנחנו יכולים "לא

יש לשים לב, כי מדברי חז"ל לא נעדרת התייחסות עקרונית להיסטוריה. המבנה הכללי, לפיו עם ישראל

מצוי לרוב בדברי חז"ל. וודאי –חטא, ועל כן הוא יצא לגלות, אשר ממנה הוא עתיד לשוב בימות המשיח

–המתערב בה ומכוון אותה אל העתיד המובטח הנחת היסוד של האמונה, לפיה יש אדון להיסטוריה,

-שרירה וקיימת, ואולי אף מחוזקת בדברי חז"ל. במספר מקומות בדברי חז"ל, מופיעות עמדות מטא

היסטוריות, חלקן כפרשנות לחזון דניאל על ארבע החיות. מבט מקיף נוסף על ההיסטוריה האנושית הוא

: החלוקה לששת אלפי שנים, במקביל לימות השבוע

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים "

201"ימות המשיח בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן...

להתייחסות לאירועים ולתהליכים קונקרטיים –אך תפיסה כללית זו לא הובילה לעיסוק בהיסטוריוגרפיה

ים. אשר אירעו לנגד עיניהם של חכמ

? האם תוכל לנסות ולהסביר מדוע אירע שינוי זה ביחס להיסטוריה בידי חז"ל

–צורת התייחסות זו להיסטוריה המשיכה ללוות את העם היהודי גם בימי הביניים. עד גירוש ספרד

דופן -לא נכתבה למעשה היסטוריה בידי יהודים, למעט יוצאי –כאלף שנים אחרי חתימת התלמוד

יחיד אשר עסק בהיסטוריה והתקבל באופן נרחב בתפוצות ישראל הוא ספר "יוסיפון". ספר 202מעטים.

בסיס תרגומים של דברי יוסף בן -ספר זה נכתב ככל הנראה באיטליה במאה העשירית לסה"נ, על

מתתיהו, ונתקבל כדברי יוסף בן מתתיהו עצמו. ניתן לראות, כי התקבלותו של הספר הגיעה בתקופה בה

201

מסכת עבודה זרה, ט. וראה גם סנהדרין צז. 202

1160 –נת ד'תתק"כ דוגמה לספר כזה הוא "ספר הקבלה" לר' אברהם אבן דאוד )הראב"ד הראשון(, אשר נכתב בש

לסה"נ.

מתוארים בו כבר היו רחוקים, ונתפסו כחלק מהעבר היהודי, אותו יש לזכור )זיכרון החורבן( . האירועים ה

ראוי לשים לב כי בתקופה זו עסקו חכמי ישראל, וגם כתבו חיבורים, בתחומים שאינם מצויים במפורש

ראוי לציין, ובכל זאת לא היה עיסוק פעיל בהיסטוריוגרפיה. –כמו פילוסופיה, בלשנות ושירה –בתלמוד

ניתן למצוא –על בסיס מדרשי חז"ל, וכן על יסוד הקבלה או הפילוסופיה –כי עיון הגותי על ההיסטוריה

–במידה לא מבוטלת בכתבי חכמי ישראל לאורך הדורות. לעיתים מדובר בעיונים רחבים ומעמיקים מאד

צבם הממשי של היהודים או רישום של עובדות אודות מ –אך כמעט ולא נמצאת בהם היסטוריוגרפיה

לגבי אומות העולם.

כמו הרגלים או הקריאה –לפי ירושלמי, בתקופת הגלות, גם הממדים ההיסטוריים של המורשת היהודית

זמני של חירות, ויוסף חוזר כל שנה אל -קיבלו במידה רבה אופי "מעגלי": פסח ביטא רעיון על –בתורה

ולא התעניינות של ממש –אופי של אבלות כללית על שבר האומה הבור. אף התענית על החורבן, נשאה

באירועים היסטוריים:

לא היה כאן עניין להבנה שכלית, כי אם מין החייאה והזדהות. יש די רמזים ללמדנו, כי מה "...

שהועלה פתאום מן העבר איננו מכלול של עובדות שיש לצפות בהן ממרחק, אלא שורת מצבים

203."שהו להישאב אל תוכם מבחינה קיומיתשהאדם יכול איכ

בתקופה זו, חוברו מספר 204ירושלמי מציין נקודת מפנה מסוימת ביחס להיסטוריה לאחר גירוש ספרד.

הן מהחיבורים –ניכר 205חיבורים בעלי אופי היסטורי בולט, ולעיתים הם עסקו גם בהיסטוריה כללית.

כי גירוש ספרד נתפס כמאורע חריג בהיקפו, –הללו עצמם והן מהתייחסות אחרות באותה התקופה

ובעל משמעות מקיפה לעם היהודי, דבר אשר הוביל גם לעיסוק ההיסטוריוגרפי אשר יבהיר את פשרו

של מאורע זה. עם זאת, גם פריחה קצרה זו הסתיימה במהירות. לא היה המשך לכתיבה ההיסטורית,

ולא –מוסר בעלי מטרה חינוכית -או כמעין ספרי וגם הספרים אשר נכתבו נתפסו כספרים לשעת הפנאי,

אלא הקבלה, –כהיסטוריה לשמה. לא ההיסטוריוגרפיה פרנסה את עולם הרוח היהודי בתקופה זו

ובפרט קבלת האר"י הקדוש וחכמי צפת. יעברו עוד כמאתיים שנה עד שתופיע ההיסטוריוגרפיה היהודית

ת ההשכלה המודרנית. וזאת כבר כחלק מתהליכי האמנציפציה ומגמו –

הן בימי חז"ל והן בכל ימי הגלות, עד העת –מה ההסבר ליחס המרוחק של היהדות להיסטוריה

החדשה? אחד הגורמים שניתן להביא הוא הפסקת הנבואה: הנביאים הם אלה אשר ידעו לקרוא את

אך תשובה זו היא אין בידינו כלים לנתח את התופעות באופן הראוי. –ההיסטוריה, ומשפסקה הנבואה

203

.66ירושלמי, עמ' 204

בנוסף, לדבריו, לא אחת תופעה של התעוררות משיחית גררה התייחסות כלשהי להיסטוריה ולאירועי השעה. 205

רוסי( "מאור -. ראוי לציון ספרו של ר' עזריה מן האדומים )דה78-79ירושלמי מציין עשרה ספרים כאלה. ראה שם, עמ'

", אשר נכתב במידה רבה לא כתגובה לגירוש ספרד, אלא מתוך השתייכות לרוחות הרנסנס באיטליה. ספר זה, המכיל עיניים ביקורת היסטורית על אגדות חז"ל, עורר מחאה רבה בקהילות ישראל ואף הוצא עליו חרם.

כי במקרים רבים חז"ל לא היססו לקבוע כי "חכם עדיף מנביא" וכי לחכמים יש סמכות רחבה –חלקית

למדי. הסבר אחר הוא החשש מתנועות מרד משיחיות: לאור השבר הגדול של חורבן הבית, והתוצאות

יר בפרשנות האירועים, אשר כוכבא, ניתן לומר כי חכמים ביקשו להיזהר מעיסוק יש-הנוראות של מרד בר

יכולה להוביל לניסיונות מרד נוספים ולאסונות קשים. באופן רחב יותר, ניתן לומר כי חכמים הבינו שעם

ישראל נמצא בפתחה של גלות ארוכה, הדורשת הסתגרות מסוימת מאירועי העולם והתכנסות בעולם

ה לבין הפוליטיקה: חלק ניכר מההיסטוריונים פנימי של זיכרון. כיוון נוסף, הוא הקשר בין היסטוריוגרפי

והכרוניקאים בימי הביניים עסקו ברישום קורותיהם של מלכים ומלחמותיהם. גם רישום של פרטים

המלוכה. ירושלמי עצמו מציע -אחת מתוך הצורך של בית-כמו מידע אודות הכלכלה, נעשה לא –נוספים

פסקנית לשאלה מורכבת זו, ואנו מזמינים את הלומד מספר הסברים נוספים. אנו לא ננסה לתת תשובה

לנסות ולהציע הסבר משלו.

ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית

התפתחות ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית והקשרה ההיסטורי

בימי התנ"ך, בדברי חז"ל ובשנות –לאור הסקירה על מקומם של ההיסטוריה והזיכרון במורשת היהודית

. ניצנים של 19-נבחן כעת )בעקבות ירושלמי( את הופעת המחקר ההיסטורי היהודי במאה ה –הגלות

, עם תנועת ההשכלה היהודית אשר התפתחה 18-עיסוק יהודי בהיסטוריה הופיעו כבר בשלהי המאה ה

בברלין. הקריאה הכללית של תנועת ההשכלה לאהבת החכמה והדעת, התייחסה גם לידיעת "קורות

בעיקר ביוגרפיות של –בכתב העת המשכילי "המאסף", הופיעו בו גם ידיעות היסטוריות העתים", ו

יהודים נודעים. אך היחס להיסטוריה היה מסויג ומהוסס: העורכים התאמצו להראות כי לידע ההיסטורי

ראה ומדבריהם נ –כמו ערכים מוסריים, כלים חינוכיים או ככלי עזר ללימוד התורה –יש תועלת חיצונית

כי הם לא החשיבו את תחום ההיסטוריה כבעל ערך עצמי. תחומי הדעת שאותם החשיבו משכילי ברלין

במידה רבה, אומר ירושלמי, היחס של משכילי 206הטבע.-היו )בעיקר( פילוסופיה, בלשנות ודקדוק ומדעי

ריים בתקופת ברלין להיסטוריה לא היה שונה מהיחס המסורתי, אשר אפיין את התגובה לכתבים ההיסטו

גירוש ספרד.

, הופיעו כבר 19-כעבור כשלושים שנה, בסוף העשור השני של המאה ה

פרסם מלומד יהודי צעיר מגרמניה 1817קולות אחרים לחלוטין. בשנת

מאמר בשם "משהו על (1794-1886) יום טוב ליפמן צונץבשם

הספרות הרבנית", שבו התווה תכנית למחקר כולל של הספרות

כך הוא ייסד, יחד -מדעי. כשנתיים אחר-תרבות היהודית, באופן שיטתיוה

משכילים נוספים, את "האגודה לתרבות ולמדע של -עם צעירים יהודים

206

, בעוד, למשל, נפתלי הרץ וייזל הדגיש ניתן לומר כי דמויות כמו משה מנדלסון ויצחק אייכל הדגישו יותר את הפילוסופיה

יותר את הדקדוק והמדעים השימושיים.

–יום טוב ליפמן צונץ

ציור של הצייר היהודי מוריץ אופנהיים

עת -. האגודה הוציאה כתב(Verein für die Cultur und die Wissenschaft der Juden)היהדות"

וא גם שמה של התנועה האינטלקטואלית ", שהחכמת ישראל"–שעסק ב"מדע היהדות", ובכינוי אחר

שהתפתחה מתוך האגודה. בתנועה זו, ההיסטוריה כבר לא הייתה "שפחה" ללימוד התורה או ל"חכמות"

היסטורי היה לקנה המידה לפיו יישפטו -היא הפכה, במידה רבה, ל"גבירה": המבט הביקורתי –אחרות

מסה שבה ביקש עמנואל וולףהאגודה, פרסם התחומים האחרים, ו"היהדות" בכלל זה. בכתב העת של

להציג את הרעיון של "מדע היהדות", ובה כתב:

של היהדות צריכה להכריע, היש ליהודים ערך אם אין, ביקורתית( -)=היסטוריתהכרה מדעית "

הזכאים הם לאותה ההערכה ולאותו המעמד שניתנים לשאר האזרחים. היא היחידה שעשויה

אופי הפנימי של היהדות ולהבחין בין עיקר לטפל, בין המקורי למה שנתוסף לחשוף בפנינו את ה

207"כך.-אחר

תכנית העבודה שהוא הציע לכינונה של אותה ה"הכרה המדעית", התבססה על שלושה שלבים:

. פילוסופיה של 3. היסטוריה של היהדות; 1. פילולוגיה )מחקר טקסטים( של היהדות; 1 "

208".היהדות

פיה, אם כן, נסמכת על המחקר ההיסטורי. אי אפשר שלא לראות כי לפנינו צורת חשיבה גם הפילוסו

מהפכנית לחלוטין, בפרט ביחס למורשת היהודית כפי שסקרנו אותה לעיל. מהיכן הגיעה צורת חשיבה

כזו, ומה היו השורשים להופעתה? כפי שלמדנו בתחילת הקורס, החשיבה ההיסטוריציסטית אפיינה את

, בעיקר בגרמניה. גם בעולם המחשבה האירופאי הכללי היה בכך 19-האירופאית המאה ה המחשבה

משום חידוש, אך בכל זאת ניתן לראות רצף ברור של התפתחות העיסוק בהיסטוריה עוד מהכרוניקות

עיסוק –הביניים, ובפרט מאז ימי הרנסנס שהולידו עיסוק אינטנסיבי בתקופה הקלאסית -של שלהי ימי

לך והתרחב בעת החדשה. בעולם היהודי, לעומת זאת, הופיעה המגמה ההיסטורית באופן כמעט אשר ה

פתאומי. לפי ירושלמי, יש למצוא את מקור התופעה בטלטלה שעברה על החברה היהודית עם

האמנציפציה:

ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית הופיעה לפתע פתאום, ומקורה בהתבוללות מבחוץ " ...

טטות מבפנים, שאפיינו את היציאה הפתאומית של היהודים מן הגטו. היא נתגלתה לא ובהתמו

כמבע של סקרנות מלומדת, אלא כאידיאולוגיה, תשובה אחת מני רבות למשבר שהיה כרוך

.באמנציפציה היהודית ובמאבק להשגתה

)...(

207

.106מתורגם אצל ירושלמי, 208

.107שם,

ברציפותם המאמץ המודרני לשחזורו של העבר היהודי החל בתקופה שהייתה עדה לשבר חד

של החיים היהודיים, ובעקבות זאת גם להתנוונות הולכת וגוברת של הזיכרון הקיבוצי היהודי.

אמונתם –במובן זה, אם לא מסיבה אחרת, נהייתה ההיסטוריה למה שהיא לא הייתה מעולם

209."של יהודים שחדלו להאמין

יהודים ברובם חיו במסגרת האמנציפציה הייתה עוד בחיתוליה: ה 210בתקופתה של השכלת ברלין,

הצעירים היהודים שהקימו את 211הקהילה, נבדלים מהאוכלוסייה הכללית באופן חוקי וגם באורח החיים.

העמידה בפני יהודי צרפת 1789-"חכמת ישראל", חיו כבר באווירה שונה מאד. המהפכה הצרפתית ב

ת ולביטול המגבלות הרבות שהוטלו מציאות חדשה: מצד אחד, הם זכו )לפחות פורמלית( לשוויון זכויו

מאידך, הם נתבעו לעזוב את המסגרת הקהילתית הנפרדת, ולהיות כפופים 212עליהם במהלך הדורות.

המדינה האזרחית. בכך, למעשה, הוצב סימן שאלה גדול על הזהות הקולקטיבית –רק לסמכות אחת

מונתם כפרטים. אך אם ברצונם של היהודים: בהתאם לערכי החירות, הם יכולים לשמור על דתם וא

הם אינם יכולים לראות את עצמם כחלק מאומה נפרדת. עם כיבושי –להיות אזרחים שווי זכויות

הקהילה היהודית, המסגרת אשר 214אתגר זה התרחב מצרפת לכל אירופה המערבית. 213נפוליון,

ם רבים מצאו את עצמם נחלשה או התפוררה לחלוטין, ויהודי –העניקה משמעות ותוכן לחיי היהודים

ישן: האנטישמיות. גם -בנוסף, יהודים אלה נדרשו להתמודד עם אתגר חדש 215במשבר זהות חמור.

האוכלוסייה הכללית לא מיהרה לקבל את היהודי –כאשר ניתן ליהודים שוויון זכויות באופן פורמלי

פציה עצמה, כי כאזרח רגיל מן השורה. לשנאת היהודים העתיקה, הצטרף חשש שנבע מהאמנצי

היהודים הולכים "להשתלט" על הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות המקומית. אחד הגורמים אשר דחקו את

( שנערכו ביהודי גרמניה. אחת 1819הפ" )-צונץ וחבריו להקין את "חכמת ישראל", היה "פרעות הפ

לית בכלים המטרות המוצהרות של "חכמת ישראל", הייתה להציג את היהדות בפני הסביבה הכל

מודרניים, ובכך להיאבק בדעות הקדומות אודותיהם. -מדעיים

209

שם. 210

כדרכן של תנועות רחבות, לא קל להגדיר את גבולות הזמן של תנועת ההשכלה, והדבר תלוי באופן בו מגדירים את

.18-לומר כי שיאה של התנועה היה בשנות השמונים של המאה ההתנועה עצמה. באופן מעט כוללני, ניתן 211

ראוי לציין כי חלק מפועלם של אנשי ההשכלה הגיע מתוך הקולות הראשונים של האמנציפציה, כמו צו הסובלנות של

, ורובם שאפו לקדם את זכויותיהם ואת חירותם של היהודים כאזרחים שווים במדינות. 1781-הקיסר יוזף השני ב212

למעשה, התהליכים היו מורכבים יותר, ונשמעו קולות רבים אשר בקשו לשמר את מעמדם הנחות והמבודל של היהודים. 213

בין בכריתת –, והחל כמעט באופן מידי לפעול במגרש הבינלאומי 1799נפוליון בונפרטה עלה לשלטון בצרפת בשנת

הוא הצליח להשתלט על חלקים נרחבים של אירופה 19-של המאה הבריתות ובין במערכות צבאיות. במהלך העשור הראשון הוא הובס באופן סופי, 1815-היבשתית, והוא ערך שינויים חוקתיים ברוח המהפכה הצרפתית באזורים אותם כבש. ב

והמעצמות האירופאיות ביקשו להחזיר את "הסדר הישן" על כנו. 214

ה לכך לא פחות התסיסה הרעיונית של תקופה זו, שבה התנגשו תנועות תרמ –כיבושי נפוליון לא היו הסיבה היחידה

גם הסוציאליזם. גם השינויים הטכנולוגיים –רעיוניות של הנאורות והליברליזם, הרומנטיקה והלאומיות, ובהמשך המאה והכלכליים גררו שינויים חברתיים עמוקים.

215(, עוד בטרם הגיע 18-כלת ברלין )העשור האחרון של המאה הלמעשה, משבר זהות אפיין את השנים המאוחרות של הש

נפוליון: בניהם של רבים מהמשכילים התבוללו ואף המירו את דתם, וגם אלה אשר שמרו על יהדותם התרחקו מאד מתחושת הרצף עם המסורת היהודית.

ראוי לציין, כי בתקופה זו, רוב מניינה ובניינה של האוכלוסייה היהודית חי במזרח אירופה, אשר רוחות

המהפכה הצרפתית והאידיאולוגיות המודרניות כמעט ולא חדרו אליה. ממילא, היהודים באזורים אלה

, הגיעו רוחות ההשכלה גם לאזורים אלה, 19-ת מסורתית. עם זאת, לקראת סוף המאה הנותרו במסגר

ובמקביל הופיעו קשיים גדולים במצב הכלכלי והחברתי. המהפכה התעשייתית הקלה מאד את אפשרות

את המסגרת הקהילתית שבה חיו. כך, הגיעו גם –מאונס או מרצון –ההגירה, ויהודים רבים עזבו

216ם במזרח אירופה למשבר זהות דומה למשבר שחוו אחיהם במערב בראשית אותה המאה.יהודים רבי

הפנייה להיסטוריה, אם כן, נבעה מצורך עמוק וקיומי בכינון מחדש של זהות שאבדה. במקביל, היא

של היהודים להכרה בחברה הכללית. הניסיון להציג היסטוריה –הקיומי אף הוא –הייתה חלק מהמאבק

ית באופן "מדעי", נועד במידה רבה לתת ליהודי תשובה חדשה לשאלה "מי אתה?", תשובה אשר יהוד

הן בגלל אבדן האמונה ותחושת הקרע מהמסורת, והן לאור הצורך –המסורת והדת לא יכלו לספק

יהודית. מהגרעין הראשוני של "חכמת ישראל" יצאו ענפים -במענה אשר יתקבל גם באוזני החברה הלא

אשר ביקשה –ושונים: כיוון אחד, אשר נשען באופן מובהק על ההיסטוריציזם, היה הרפורמה רבים

להתאים את היהדות לרוח הזמן, ובמקביל להראות כי גם בעבר נעשו

ביהדות שינויים והתאמות. אסכולת ברסלאו, אשר ממנה תתפתח לימים

היהדות הקונסרבטיבית, ביקשה ללכת בדרך שמרנית יותר ביחס

לכה, אך גם היא ביקשה לבסס את הזהות היהודית על מחקר לה

מדעי. מתוך אסכולה זו צמח מי שנחשב לגדול ההיסטוריונים -היסטורי

. גם התעוררות (1817-1891)צבי גרץ , 19-היהודים במאה ה

את התנועה 19-הלאומיות היהודית, אשר תוליד לקראת סוף המאה ה

ועוררה –המחקר ההיסטורי הציונית, נשענה במידה רבה על פירות

בעצמה דחף מחודש לעיסוק בהיסטוריה הלאומית.

ל"חכמת ישראל", לגלגוליה השונים, היו הישגים לא מבוטלים. נאסף

-חומר ארכיוני ומחקרי רב, נכתבו מאמרים וספרים רבים, ובראשם אחד

עשר הכרכים של "דברי ימי ישראל" שכתב גרץ. כך התאפשר לכל יהודי,

מתקופת התנ"ך ועד העת החדשה. גם בתי הספר –ידע שיטתי אודות ההיסטוריה של עמו לרכוש

היהודיים המודרניים יכלו להכניס לתוכנית הלימודים שיעורים בהיסטוריה יהודית. הישגי התנועה

ביניהם יחס מפלה כלפי –מתבלטים אף יותר, כאשר שמים לב לקשיים הרבים שעמדו בפני החוקרים

לימודי היהדות באוניברסיטאות האירופאיות. אך האם "חכמת ישראל", ומחקר ההיסטוריה היהודים ו

216

מודדות אשר עמדו בפני היהודים וכן בין אפשרויות התגובה וההת –האתגרים והקשים בין רבים הבדלים ישנם כמובן

. בשני המקרים

צבי גרץ

היהודית אשר התפתח בעקבותיה, אכן הצליחו לתת מענה לבעיית הזהות היהודית? האם הידע

ההיסטורי, והתפיסה ההיסטוריציסטית שליוותה את יצירתו, יכלו להוות תחליף של ממש לעולם

רופפות הקהילה והיחלשות הזיקה למסורת? המשמעות שאבד עם הת

שאלת ההיסטוריה והזיכרון בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית

למתח שבין היסטוריה וזיכרון. ירושלמי, בעקבות האלבווקס, מפקפק –כאן אנו חוזרים לראשית היחידה

ריות חדשה בחברה. בכל בכוחו של ההיסטוריון ליצור זיכרון קולקטיבי, אשר יהווה בסיס לזהות ולסוליד

חברה, הזיכרון הקולקטיבי נוצר, לפחות בחלקו הגדול, מחוץ לחדר עבודתו של ההיסטוריון. האלבווקס

מוסדות –טען, כזכור, כי הזיכרון נוצר מתוך הלכידות החברתית ולמענה, באמצעים רבים ומגוונים

הדבר נכון אף ביתר שאת בהקשר חברתיים, מעשים וטקסים, סיפורים עממיים, ועוד. לפי ירושלמי,

אגב, אלא מתוך מחויבות -היהודי. היהדות, כפי שראינו, "התמחתה בזכירה": הזיכרון לא נעשה כבדרך

עמוקה, ובמידה רבה של מודעות. מערכת ענפה של מצוות ומנהגים עסקה באופן ישיר או עקיף בזיכרון

סיפור היהודי", מאברהם אבינו ועד לחורבן לא רק של יציאת מצרים או מעשה עמלק, אלא של כל ה" –

תקדים, בלי שהוא נסתייע -הבית. העם היהודי הצליח לשמר זיכרון קולקטיבי במשך תקופה חסרת

בעבודה של היסטוריונים. יתרה מכך, הוא אף גילה רתיעה גלויה מעיסוק בהיסטוריוגרפיה, לפחות

ין הזיכרון הקולקטיבי היהודי לבין המחקר מתקופת הבית השני ואילך. לאור זאת, נראה כי הפער ב

ההיסטורי הוא תהומי אף יותר מהפער הכללי בין התחומים, עליו הצביעו האלבווקס ונורה.

לא זו בלבד שההיסטוריונים לא יכלו, כנראה, ליצור זהות אלטרנטיבית לעולם היהודי הנבוך, עולה חשש

( הרי מחויב לתאר את העבר "כפי 19-ודאי במאה הלא מבוטל שהם אף תרמו להריסתה. ההיסטוריון )בו

שהיה בעליל", תוך הצגת נתונים ועובדות אשר לא היו חלק מתוכן הזיכרון. חלק מהממצאים, אף עלולים

לערער על האופן בו העבר נתפס באופן מסורתי. אומר ירושלמי:

לא נמנו ממש עם ההיסטוריוגרפיה מעלה ומציגה טקסטים, מאורעות ותהליכים, שמעולם" ...

הקבע של הזיכרון הקיבוצי היהודי, אף לא כשהיה במלוא כוחו. באנרגיה ללא תקדים היא -תכני

מעלה בהתמדה עבר שפרטיו הולכים ומתרבים, אך צורותיו והקשריו אינם מוכרים לזיכרון. יתרה

תיגר בהתמדה ההיסטוריון אינו ניגש למלאכתו פשוט כדי למלא פערים בזיכרון; הוא קורא –מזו

אף על אותם זיכרון ששרדו במלואם. כפי שעושים היסטוריונים בכל שטחי המחקר, בסופו של

אף אם במישרין –במקרה זה, את העבר היהודי כולו – טוטאלידבר הוא מבקש לכבוש עבר

ראוי מלכתחילה להתעניינותו, שום תעודה, -הוא עוסק רק באחד ממגזריו. שום נושא אינו בלתי

לבו. אנו מבינים את הטעמים לכך. אבל -ראויים לתשומת-שריד חומרי לא נראים לו בלתי שום

אנו חייבים גם להבין שכל החיטוטים האלה עומדים בניגוד מוחלט לעצם מהותו של הזיכרון

זכרונות מסויימים מוסיפים להתקיים; השאר מתנפה, )...( הקיבוצי, שהוא בררני באופן קיצוני

וט מסולק בתהליך של ברירה טבעית, ואילו ההיסטוריון, בלא שנתבקש לכך, בא מודחק, או פש

ומפריע לתהליך הזה והופך אותו על פיו. ועומדת בעינה השאלה, אם בעקבות זה צפוייה מידה

217. "כלשהי של קתרסיס או התכללות מחדש. מה שנראה כרגע הוא בוודאי ההפך הגמור

כמו –ת עובדות שמהן הזיכרון הקולקטיבי "בחר להתעלם" לא זו בלבד שההיסטוריון עוסק בהצג

הוא אף עלול להציג דמויות ואירועים אשר נצרבו עמוק –ההיסטוריה של החיים היהודיים בארצות הגלות

בזיכרון, באופן אחר לחלוטין מהאופן בו הם נשמרו במסורת. אף אם מחקרו של היסטוריון מסוים דווקא

יבי, אין ערובה כי לא יופיעו מחקרים אחרים, בעלי מנגינה אחרת: המחקר יחזק את הזיכרון הקולקט

ההיסטורי, בדומה לשאר תחומי המדע, אינו נוטה להיעצר במסקנה אחת. כל העת נוספים מקורות

ופרטים נוספים, כמו גם דרכי פרשנות חדשים לעובדות ידועות. הזיכרון הקולקטיבי, לעומת זאת, מבקש

218ערכים יציבים.

אך ירושלמי מצביע על ממד נוסף, עמוק וכללי יותר, שבו מתנגשים המחקר ההיסטורי והזיכרון

קשור באופן הדוק –מימי המקרא ועד העת החדשה –הקולקטיבי היהודי. כפי שראינו, הזיכרון היהודי

ן לאמונה היהודית, להשקפת עולם מסוימת אודות האל, האדם והעולם. לא ניתן להפריד את הזיכרו

המנהיג את העולם, מדריך את האדם ומתערב בהיסטוריה. –היהודי המסורתי מהאמונה בקיום האל

עיקר התוכן של הזיכרון התמקד בנקודות שבהם אמונה זו מתבטאת. יתרה מכך, המוטיבציה הגלויה

מחקר מצווה. אך האם-לשימור הזיכרון הייתה הציווי "זכור!", אשר נשען כמובן גם הוא על אמונה באל

מודרני יכול להישען על אמונה כזו? הניסיון להציג את ההיסטוריה כמדע, אשר נשען על מקורות -מדעי

מצוי במתח ישיר עם הנחות דתיות מובהקות כאלה. מעבר לכך, כפי –בלבד, ללא הנחות מוקדמות

ו של מחקר וממילא, מסתבר כי פירותי –שראינו, אחת הסיבות של הפנייה למחקר היא אבדן האמונה

כזה לא יבטאו את השקפת העולם המסורתית. אם כך, נראה כי התפשטות הידע ההיסטורי שמקורו

בחוקרי "חכמת ישראל", עלול לערער את יסודות הזיכרון הקולקטיבי היהודי, ואף את המוטיבציה

העומדת בבסיס מפעל הזיכרון.

רי של עם ישראל. האמונה העומדת בבסיס נקודה חשובה לא פחות, היא ההשקפה אודות ייחודו ההיסטו

הזיכרון היהודי איננה מסתכמת בקיומו של אל מצווה ומשגיח: הנחת יסוד המלווה אותה היא שלא ניתן

לתאר ולהסביר את ההיסטוריה היהודית באותו האופן שבו מוסברות תולדותיהם של עמים אחרים.

מהתנ"ך ועד העת החדשה: התנ"ך כולו, מספר תודעה כזו חורזת את כל ההיסטוריה של העם היהודי,

מאברהם –את סיפור חייו ההיסטורי של עם ישראל כסיפור של ברית ייחודית בין האל לבין בני ישראל

אבינו וחיי האבות, דרך הירידה למצרים והיציאה ממנה, ועד ימי המלכים והנביאים האחרונים.

217

.110-111שם, 218

מושגית מסוימת, -פוסקת. אך זוהי התחדשות בתוך מסגרת ערכית-גם מסורת חיה מתאפיינת בהתחדשות פרשנית בלתי

ולא קריאת תיגר מתמדת על הנחות המוצא.

ונסיגותיו של העם נובעים מהפרת הברית, וההצלחה כישלונותיו –ה"סיבתיות" הבסיסית מושתת על כך

להיות "ממלכת כהנים וגוי –חוזרת כאשר שבים אל ד'. יתרה מכך, לעם ישראל יש ייעוד היסטורי ייחודי

קדוש", וזהו תפקיד שממנו הוא לא יכול להתחמק. ירושלמי מדגיש, כי התפיסה אודות הייחודיות

ודים בלבד: גם העולם הנוצרי לגווניו, ראה את ההיסטוריה היהודית לא הייתה מנת חלקם של היה

היהודית כתופעה חריגה, אשר אין להסבירה במונחים ארציים גרידא. גם שנים רבות אחרי שתפיסה

"חילונית" אודות ההיסטוריה התפשטה בעולם האינטלקטואלי באירופה, היחס לעם ישראל היה שונה.

, המצביע על ההבחנה היסודית (Karl Löwith, 1897-1973)ת ירושלמי מצטט את הפילוסוף קרל לוי

שבין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה של עמי אירופה:

אשר בתורת היסטוריה מדינית עשויה –זו של היהודים –יש היסטוריה מיוחדת אחת בלבד "

להתפרש באורח דתי בלעדי...

העולם היא סולידריות הנובעת מאמונה הנוצרים אינם עם היסטורי. הסולידריות שלהם בכל רחבי

בלבד. לפי ההשקפה הנוצרית, ההיסטוריה של הגאולה שוב אינה קשורה בעם זה או אחר, היא

נהייתה לבינלאומית עקב היותה אישית... מכאן שגורלם ההיסטורי של העמים הנוצרים אינו עשוי

כן ילו גורלם של היהודים לשמש נושא לפרשנות נוצרית מיוחדת של ההיסטוריה המדינית, וא

219" עשוי לשמש נושא לפרשנות יהודית מיוחדת.

הכנסייה, -בשונה מההיסטוריה הלאומית של עמי אירופה, אשר מראשיתם נוסדו באופן המובחן מהדת

האופי הלאומי של העם היהודי השתלב במהותו עם "דת" ייחודית. כדוגמה, הוא מציין היסטוריון נוצרי

מחקר על מאמצי הכנסייה בימי הביניים להעביר את היהודים על דתם. 1941בשנת )ישועי( שכתב

לאחר סקירה מקיפה, הוא דן בפרק האחרון בסיבות לכישלון הברור של הכנסייה להשיג את מטרתה.

" –הסיבות מחולקות לשלוש: "הטעמים )לכישלון( מצד היהודים", "הטעמים מהצד הנוצרי", ולבסוף

עם מקורות –כמחקר היסטורי לכל דבר 10-". חיבור זה, שנכתב בלב המאה הלוהיםהטעמים מצד א

מדויקים וביבליוגרפיה עשירה, אינו נרתע מהצגת תפיסה דתית מובהקת כאשר הוא עוסק בעם היהודי:

כל גורלו של העם היהודי, חייו ונדודיו במשך מאות שנים, קיום גזעו ויחודו כעם במאבקים "

פי בחינות פוליטיות וסוציולוגיות... -ספור אינו מתפרש בצורה מניחה את הדעת על-וברדיפות אין

220..."רק בגישה הנובעת מן האמונה אנו עשויים איכשהו להגיע להבנת הפתרון

דוגמה זו היא יוצאת דופן: ההיסטוריון המודרני מבקש, כאמור, לתאר את ההיסטוריה ללא הנחות דתיות.

התפיסה אודות ייחודו של העם היהודי מושרשת בעומק המחשבה האירופאית. אך היא מצביעה עד כמה

219

. 114שם, 220

.116שם,

, אשר מתאר את תולדות העם היהודי באופן 10-או במאה ה 19-ההיסטוריון היהודי המודרני, במאה ה

"חילוני" וארצי, מנתק את עצמו ואת קוראיו מתפיסה זו. בחינת ההיסטוריה של העם היהודי כחלק

ה האנושית, "עם ככל העמים", יוצרת במהותה קרע עם העבר היהודי. כפי שציטטנו אינטגרלי מההיסטורי

חודר לנבכי העבר " בראשית היחידה, ירושלמי מעיד על עצמו כהיסטוריון יהודי, כי האופן שבו הוא

במובנים מסוימים, הקרע 221", ואולי אף מעמיק את הקרע.קרע עם אותו עבר עצמו" " מבוסס עלהיהודי

, גם היסטוריונים חילוניים נשאו עמדה רומנטית, לפיה לכל 19-. במאה ה10-יותר במאה ה מעמיק אף

עם יש אופי ייחודי, זהות הנשמרת לאורך גלגולי ההיסטוריה. בצורות שונות, רבים מחוקרי "חכמת

ה ישראל", האמינו בקיומה של "אידאה" יסודית של היהדות, החורזת אל כל השינויים ההיסטוריים. אמונ

זו עמדה, למשל, בבסיס מפעל הענק של גרץ, המתאר ברצף אחד את ההיסטוריה היהודית מימי התנ"ך

, תפיסות רומנטיות ואידיאליסטיות מעין אלה כבר אינן מקובלות בקרב 10-ועד העת החדשה. במאה ה

ורך החוקרים, וממילא מוטל ספק על עצם התפיסה של ישראל )או "היהדות"( כתופעה אחת רציפה לא

222הדורות.

במאה העשרים( לא כאחדות, אלא כריבוי ויחסיות, וזה –העבר היהודי נגלה לפני ההיסטוריון ) "

בהיקף שלא חזוהו ההיסטוריונים הקודמים במאה התשע עשרה. וכיצד ייתכן אחרת? לפני מאה

-מנקודתוחמישים שנה ויותר נקטו מלומדים יהודים צעד גורלי ובחנו מחדש את העבר היהודי

מבטו של ההיסטוריציזם המערבי. עכשיו, משהלכה בנאמנות בדרך זו, אין להיסטוריוגרפיה

223" היהודית ברירה אלא להיות שותפה לתבוסותיו כלנצחונותיו של הלה.

הרהורים לסיכום –הזיכרון היהודי

שונה להיסטוריה, ראינו, אם כן, שלוש תקופות כלליות בהיסטוריה של העם היהודי, אשר כל מציגה יחס

ואף השפיעה באופן –להיסטוריוגרפיה ולזיכרון. התקופה הראשונה, העומדת בבסיס הזהות היהודית

היא ימי התנ"ך. הצבענו, בעקבות ירושלמי, על החידוש –מכריע על התפיסה האנושית הכללית

-קשר התיאולוגיהמהפכני של היחס התנ"כי להיסטוריה בהשוואה לתפיסת המיתוס הפגנית, ועל הה

מוסרי הרחב של ההבדל בין התפיסות. ראינו מספר יסודות באופי ההיסטורי של התנ"ך: הממשות,

תנועת הזמן הקווית ומסגרת המשמעות הכללית. לאחר מכן, ראינו את השינוי החד ביחס להיסטוריה

קווים -סטורייםמימי חז"ל ועד עומק העת החדשה: המעטת הממדים ההי –שאפיין את התקופה השנייה

היסטורית, והתעלמות כמעט מוחלטת מההיסטוריה היהודית -בפרשנות המקרא והדגשת המשמעות העל

שלאחר ימי התנ"ך. הדגשנו את המקום המרכזי של הזיכרון כערך, המשותף לשתי התקופות, למרות

221

. 101שם, עמ' 222

י כבר בקרב חוקרי חכמת ישראל התקיים מתח בין היחס הרומנטי כלפי העם היהודי, אשר הדגיש ממילא את ראוי לציין, כ

לבין מגמות אוניברסליות אשר בקשו לטשטש את הייחוד היהודי, או להציגו –הממדים הלאומיים והייחודיות ההיסטורית פנים זה. ע' גרשם -ן חריף את חכמת ישראל על כפלרעיונית ולא כאומה. גרשם שלום, לדוגמה, ביקר באופ-כקהילה דתית

. 385אביב: עם עובד, תשל"ו(, עמ' -שלום, "הרהורים על חכמת ישראל", בתוך: "דברים בגו", )תל223

. 111שם, עמ'

, 19-ית במאה הההבדלים ביניהן. לבסוף, ראינו את האופן הפתאומי שבו הופיעה היסטוריוגרפיה יהוד

ואת בעיות הזהות העמוקות שעמדו ביסוד הופעה זו.

פשוטה על היחסים בין היסטוריה וזיכרון בישראל. -לאורך הסקירה, יוסף חיים ירושלמי הציג תמונה לא

ישראלי, הן בגלל -המתח הכללי שבין התחומים הללו מקבל ממדים רחבים ותהומיים במקרה היהודי

ושא הזיכרון, והן בגלל המורשת המורכבת, המשלבת הדגשה של ההיסטוריה המטען הארוך והכבד שנ

יחד עם "בריחה" ארוכת שנים ממנה. משבר הזהות שעמד בבסיס ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית,

מעצים אף יותר את הממד הטראגי של עיסוק זה: הוא נוצר מתוך צורך עמוק בזיכרון ובזהות, אך לא זו

ה להעניק אותם, הוא אף שותף פעיל בהרס הזיכרון הקולקטיבי. בלבד שהוא מתקש

ספרו של ירושלמי עורר הד רב ותגובות רבות. בין השאר, הופיעו קולות אשר ביקשו להכהות מעט את

חדות הפער אשר ירושלמי הציג. כמו ביחס לשאלה הכללית של אודות ההיסטוריה והזיכרון, גם בהקשר

, משמש במידה מסוימת כ"כהן זיכרון", ואולי גם 10-י ההיסטוריון, גם במאה ההיהודי היו שרצו לטעון כ

כ"רופא הזיכרון". אך השאלות אודות היחס בין מחקר היסטורי "ניטרלי", אשר אינו מקבל אף את ההנחה

–וודאי שהוא אינו נותן מקום להתערבות אלוהית בהיסטוריה –אודות הזהות הרציפה של הקיום היהודי

יסודות הזיכרון היהודי, נותרות במידה רבה בעינן. לבין

. באגרת 19-בהקשר זה יש לציין, כי בעיה זו לא נעלמה לחלוטין מעיני ההיסטוריונים היהודים במאה ה

, אשר תרגם את (1845-1910)אשר שלח צבי גרץ לשאול פנחס רבינוביץ' )ידוע בראשי התיבות: שפ"ר(

אשר בה לא מוזכרת –לדמות את עבודתו לרוחה של מגילת אסתר סדרת ספריו לעברית, ביקש גרץ

בפירוש התערבות אלוהית, אך היא ניכרת מתוך הדברים עצמם:

אני הנני משוכנע שבמהלך ההיסטוריה של העם היהודי שלטה יד אלוהים, "יד ד' עשתה כל " ...

ההיסטוריה צריך רק -אלה". אולם יד זאת אסור לה שתהא מוצגת תמיד באופן גלוי, אלא שכותב

אלוקים, כפי שעשה זאת מחבר ספר אסתר, שהציג את ההצלה הנפלאה בלי -לרמז עליה כאצבע

224"התערבות אלוהית

האם, לדעתך, השוואה זו למגילת אסתר היא במקומה? האם ה"פתרון" של גרץ עונה כראוי לשאלה

היסודית שעלתה מדברי ירושלמי?

224

, תרגם ירוחם טולקס, ערך שמואל אטינגר מסות, פרקי יומן, אגרות –דרכי ההיסטוריה היהודית מובא ב: צבי גרץ,

.175ושלים: ביאליק, תשכ"ט(, עמ' )יר